1. בשלח עמ׳ 326–335 — האם היו יכולים לקיים מצוות מצה על ידי אכילת המן?
1. בשלח עמ׳ 326–335 — האם היו יכולים לקיים מצוות מצה על ידי אכילת המן? עומדים אנו למול מחזה נורא הוד ,דור המדבר ,דור הדעה ,חונים בערבות מואב בערבו של חג הפסח האחרון לפני כניסתם לארץ חמדה .המדבר שותק ,אך בלבבות פועמת התרגשות כבירה לקראת קיום מצוות "ליל התקדש חג" .על שולחנם של ישראל מונח הלחם השמימי, המן המופלא" ,לחם אבירים" שירד להם במידה ובמשורה בכל בוקר…
1. בשלח עמ׳ 326–335 — האם היו יכולים לקיים מצוות מצה על ידי אכילת המן? עומדים אנו למול מחזה נורא הוד ,דור המדבר ,דור הדעה ,חונים בערבות מואב בערבו של חג הפסח האחרון לפני כניסתם לארץ חמדה .המדבר שותק ,אך בלבבות פועמת התרגשות כבירה לקראת קיום מצוות "ליל התקדש חג" .על שולחנם של ישראל מונח הלחם השמימי, המן המופלא" ,לחם אבירים" שירד להם במידה ובמשורה בכל בוקר .והנה מתעוררת סערה בחללה של תורה ,שאלה שנוגעת בשורשי הגדרות הדין ומעמידה למבחן את המפגש שבין נס להלכה :האם המן הזה ,שנבלע באיברים וטעמו ככל הטעמים שבעולם ,יכול להפוך
חלשב תשרפ
ל"מצה" שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח? הרי מצוות מצה היא חובת הגוף, המצריכה "לחם עוני" הנעשה מחמשת מיני דגן ,מאכל שיש בו את היכולת להחמיץ ואת הכוח להזין את הגוף בדרך הטבע .האם המן ,שהיה לחם פלאי ורוחני ,יכול לשאת על גבו את כובד ההגדרה ההלכתית של מצה? האם כאשר טעם האדם במן טעם מצה ,נחשב הדבר כאילו אכל מצה ממשית ,או שמא נותר הפער בין ה"טעם" לבין ה"ממשות" כחומה בצורה המונעת את קיום המצווה? השאלה אינה רק היסטורית ,אלא היא חוקרת את עצם המהות של מצוות המצה – האם המצווה היא על ה"חפצא" של הלחם הגשמי ,או על ה"חוויה" של האכילה והשובע ,וכיצד המן ,שאין בו פסולת ואין בו ריקבון ,יכול להשתלב במערכת הדינים של "בל תראו" ו"בל תמצא" ושל לחם הנשמר מחימוץ. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את שולחנם של ישראל במדבר ,אנו פונים אל פסוקי התורה בפרשתנו ,שם נזרעו זרעי השאלה על מהות הלחם הזה וקדושתו ,ואל הפסוק ביהושע המעורר את הבירור ההלכתי על רגע המעבר בין לחם השמיים ללחם הארץ: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה" (יהושע ה ,יא) הקשר הישיר לשאלתנו נעוץ בדיוק המקראי :התורה מעידה כי רק "ממחרת הפסח" אכלו בני ישראל מתבואת הארץ ,ומכאן שבלילה הראשון ,ליל התקדש חג ,עדיין היה המן המזון העיקרי שבידם .הבירור הפשוט מתבקש – אם אכלו "מצות" באותו לילה ,ממה הן נעשו? האם המן עצמו פשט צורה ולבש צורת מצה ,או שמא הלחם השמימי אינו יכול לבוא בקהל המצות? נראה כיצד האירו רבותינו מפרשי המקרא את הנקודה הזו: רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (יהושע ה ,יא) :בפירושו על האתר מדגיש רש"י את עניין הזמן: "ממחרת הפסח -לאחר שהקריבו את העומר ...אכלו מן החדש" .רש"י במבטו הפרשני מבהיר כי עד אותו רגע היה להם המן ,והוא מציין כי המן היה בכליהם גם כשנכנסו לארץ .בדבריו נרמזת האפשרות שכל סעודתם נשענה על המן ,אך הוא אינו מפרש כיצד קיימו את חובת המצה ,מה שמשאיר את הפתח לספק ההלכתי האם המן סיפק את הצורך הזה. רבינו אברהם אבן עזרא (שמות טז ,טו) :בפירושו לפרשת המן מדגיש האבן עזרא כי המן נקרא "לחם" רק בהשאלה" ,כי איננו כדמות הלחם הידוע" .לפי שיטתו ,המן הוא יצירה שמימית דקה שאין בה ממשות של דגן .מתוך דבריו עולה בבירור כי קשה להגדיר את המן כ"מצה", שהרי מצה צריכה להיות מהדברים הבאים לידי חימוץ ,והמן ,בהיותו רוחני ופלאי ,אינו כפוף לחוקי התסיסה והחימוץ של תבואת הארץ. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ו) :מבאר כי ישראל אכלו את המן "כדי לשבוע בו", והוא היה המזון היחיד במדבר .הרמב"ן מציין כי הנס במן היה כה גדול עד שהכיל את כל הצרכים של האדם .אמנם הוא לא כותב בפירוש לעניין מצה ,אך בדרכו המשלבת את הנס בטבע ,ניתן להבין לשיטתו כי המן היה יכול להפוך לכל דבר שהיו זקוקים לו ,ואולי אף למצה ,כיוון שקדושתו עלתה על הכל.
גם לנשמה מגיע אוכל
החזקוני (שמות טז ,ד) :בביאורו על המילים "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" מדגיש שהמן נקרא לחם גמור .לשיטתו ,שם ה"לחם" שעליו מעידה התורה נותן למן את כל התוקף ההלכתי של מזון .מכאן נסללת הדרך לחשוב שאם התורה קראה לו לחם ,הרי שגם לדין מצה יוכל להיקרא לחם ,שהרי התורה היא שהגדירה את מהותו. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טז ,ד) :כותב דבר נפלא ,שהמן היה "מזון מוכן בטבעו לחיות בו חיי נצח" .הספורנו רואה במן מזון רוחני שאינו משאיר פסולת .לפי מבטו ,המן עומד בניגוד גמור ל"לחם עוני"; המצה צריכה להיות מאכל גשמי המזכיר עבדות ,ואילו המן הוא מאכל של בני חורין במעלה העליונה ביותר .לכן ,לשיטתו ,המהויות הללו אינן יכולות להיפגש במצווה אחת. תרגום יונתן בן עוזיאל (יהושע ה ,יא) :מתרגם "מצות" כפשוטו ,אך מוסיף שזהו הלחם שיצא מן הארץ .התרגום מדייק שהמצות שאכלו היו מהתבואה ,ובכך הוא לכאורה מוציא את המן מכלל האפשרות לצאת בו ידי חובה ,שהרי הוא מדגיש את המעבר ל"עבור הארץ". בעל ה"כלי יקר" ,רבי שלמה אפרים מלונשיץ (שמות טז ,ד) :עומד על כך שהמן ניתן לישראל כדי לזכך את גופם .הוא מסביר שהמן הוא "לחם אבירים" ,לחם של מלאכים .מתוך דבריו עולה כי המן נעלה מדי מכדי להגדירו כ"מצה" ,שהיא לחם המבטא את השפל והעוני של מצרים .הקדושה של המן היא קדושת שמיים ,בעוד קדושת המצה היא קדושה היורדת לתוך החומר והעמל הארצי. במדרש תנחומא (בשלח כ"ב) ,מובא היסוד כי המן היה "כלול מכל הטעמים שבעולם" .חז"ל מלמדים כי אדם היה טועם במן כל מה שהיה חפץ ,ודי היה במחשבתו כדי להפוך את המן למאכל מבוקש .הנקודה המרכזית העולה כאן היא שאלת ה"חפצא" מול ה"גברא" – האם הטעם שאדם מרגיש במן הופך אותו מבחינה מציאותית לאותו מאכל ,או שמא זהו רק נס בחוש הטעם? אם המן יכול להפוך בטעם ובממשות למצה ,הרי שמתגלה כאן דרך לקיום המצווה .אך המדרש גם מדגיש שהמן היה נבלע באיברים ,דבר המעמיד בספק את הגדרתו כ"לחם" הדורש תהליך עיכול טבעי כפי שמוכר לנו במצה של חמשת מיני דגן. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,מסכתא דויסע) ,נאמר על המן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים -שהיה יוצא מן השמים כדרך שהלחם יוצא מן הארץ" .חז"ל משווים כאן באופן ישיר בין ירידת המן לבין צמיחת הלחם .השוואה זו מעוררת את הצד שייתכן והמן קיבל את כל הדינים של לחם הארץ .אם התורה קראה לו "לחם" וחז"ל השוו אותו ללחם הארץ ,הרי שייתכן שגם חובת "לחם עוני" יכולה להתקיים בו .אולם ,המדרש שם גם מציין את ההבדלים המהותיים ,שהמן אינו זקוק לאפייה ובישול מצד עצמו ,מה שמעורר שוב את השאלה האם הוא יכול להיחשב כמצה שנאפתה ב"חיפזון". במסכת יומא (עה ע"ב) ,הגמרא מתארת את המן כ"לחם אבירים -לחם שנבלע באיברים". הגמרא מבררת כיצד יכלו ישראל לחיות על מזון כזה ,ומסבירה שהיה זה מזון זך בתכלית.
חלשב תשרפ
דברי הגמרא הללו מהווים בסיס לדיון ההלכתי :מצה צריכה להיות "לחם עוני" – לחם שמוליד תחושה מסוימת בגוף ,ואילו המן הוא לחם של מלאכים .חז"ל מציבים כאן את המתח שבין הדרגה הרוחנית העליונה של דור המדבר לבין חובות המצוות המעשיות התלויות בחומר ובגוף ,ומכאן מתחילה להתברר המורכבות של יציאה ידי חובת מצה במזון שאין בו פסולת כלל. מתוך יסודות המדרש המגלים את סגולתו הפלאית של המן להכיל בקרבו את כל הטעמים כולם ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן ,בין כתלי סוגיית הגמרא במסכת קידושין ,נשקלת השאלה במאזני ההלכה הצרופים ,כאשר כל מילה בלשון הגמרא הופכת למפתח להבנת המפגש בין הלחם השמימי למצוות החג: רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (קידושין לז ע"ב) :בחיבורו על הש"ס מקשה הריטב"א קושיה עצומה על דברי הגמרא .הגמרא מתרצת את העובדה שבני ישראל לא אכלו מן ה"חדש" מיד עם כניסתם לארץ במילים "לא הוו צריכי" – כלומר ,לא היו צריכים לכך כיוון שהיה להם את המן .שואל על כך הריטב"א" :קשיא לן מאי האי דמפרקינן הכא לא הווה צריכי ,דהא הוי צריכה ליה לחובת מצה של ליל הראשון שאינה אלא מחמשת המינים". הריטב"א מציב כאן קו ברור :מצוות מצה אינה רק "שביעה" ,אלא חובת גוף המוגדרת בחמשת מיני דגן ,ואם כן ,המן אינו יכול להחליף את המצה הממשית .הוא מביא את תירוץ התוספות (שם) שבאמת אכלו "כזית" מצה מתבואת הארץ שבידם ,ורק את עיקר הסעודה השלימו במן, ובכך הוא מנתק את האפשרות לצאת ידי חובה במן בלבד. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (קידושין לז ע"ב) :בביאורו לסוגיה כותב רש"י כי מה שנאמר ש"לא הוו צריכי" הכוונה היא למן שהיה בכליהם .רש"י אינו מעלה במפורש את שאלת המצה כאן, אך בפירושו על התורה הוא מציין שהמן הוא "לחם" .מתוך שתיקתם של רש"י והגמרא לגבי הצורך במצה מיוחדת ,היו מי שרצו לדייק שמא באמת המן נחשב כלחם גמור גם לעניין זה ,אך רוב המפרשים רואים בדבריו בקידושין אישור לכך שהסתמכו על המן כמזון קיומי בלבד ,בעוד המצווה הצריכה פתרון אחר. בעלי התוספות (קידושין לז ע"ב ד"ה לא הוו צריכי) :מיישבים את הקושיה בדרך המלמדת על היחס שבין המן למצה .הם כותבים "דאין הכי נמי דאכלו מינה בליל הפסח עבור החובה של כזית מצה ,והדר אכלי מן כל הלילה" .התוספות מניחים כדבר פשוט שלא ניתן לצאת ידי חובה במן ,כיוון שמצה צריכה להיות "לחם עוני" וצריכה לבוא מחמשת המינים .לפי דבריהם, המן נחשב כמאכל לוואי למצווה ,אך אינו המצווה עצמה .השפע של המן אינו יכול להחליף את הדין המחייב של פת הארץ המיועדת להחמיץ. רבינו אשר ,הרא"ש (קידושין שם) :הולך בעקבות התוספות ומבאר שה"צורך" שהגמרא מדברת עליו הוא צורך השובע הכללי .הרא"ש מדגיש כי לא ייתכן שישראל ביטלו מצוות עשה של אכילת מצה בלילה הראשון ,וברור לו שהיה בידם מעט קמח מחמשת המינים כדי
גם לנשמה מגיע אוכל
לצאת ידי חובת המצווה ,בעוד המן שימש להם ל"סעודה" גרידא .הוא רואה במן לחם שאינו שייך כלל למערכת הדינים של מצה וחמץ ,בהיותו מאכל שלא ניתן להחמיצו. בשו"ת אמרי דוד (סימן סז) ,המובא בפרדס יוסף וכן במנחה בלולב (פרשת ראה כט ,ו) ,מעורר יסוד כביר המפקיע את המן ממצוות מצה" :מצה עשירה" .התורה מצווה עלינו לאכול "לחם עוני" ,ואילו על המן נאמר במפורש בתורה "כצפיחית בדבש" .לפי דבריהם ,גם אם נחשיב את המן כסוג של דגן ,הרי שמתיקותו העצומה וריכוז החסד שבו הופכים אותו ל"מצה עשירה", שכידוע אין יוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח .המצווה דורשת לחם פשוט, מים וקמח בלבד ,והמן ,המכיל בתוכו את כל הטעמים והמעדנים ,אינו יכול לשאת את שם ה"עוני" הנדרש במצווה. בשו"ת אור המאיר לרה"ג רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל (סימן כא) וכן בשו"ת מנחת יצחק להגר"י וייס זצ"ל (חלק ג סימן יד) ,מבואר טעם נוסף ומרתק :דין "ראוי לשבעה" .במצוות מצה אנו זקוקים למאכל שיש בו המשכיות ,כזה שניתן לאכלו לאורך כל שבעת ימי החג .במן, לעומת זאת ,נאמר איסור מפורש "אל יותר ממנו עד בוקר" ,ומי שהותיר ממנו – "וירם תולעים ויבאש" .האחרונים מדייקים מכאן שהמן אינו יכול להיקרא "לחם" לעניין מצה ,כיוון שמהותו היא של "שעה" ולא של "קיימא" .לחם המצה צריך להיות כזה שיכול להישמר ,בעוד המן הוא שפע שמתחדש בכל יום ומתבטל בכל יום. עוד מוסיף האור המאיר יסוד יצוק בהלכות פסח :חובת היכולת להחמיץ .מצה שיוצאים בה ידי חובה היא רק פת ש"באה לידי חימוץ" .המן ,בהיותו "לחם שמיים" מזוקק ורוחני ,לא היה יכול להגיע לידי החמצה כלל .כיוון שאין במן את תהליך הקלקול והתסיסה של החמץ, ממילא לא שייך בו המושג "מצה" .לפי הבנה זו ,המצה אינה רק "לא חמץ" ,אלא היא "חמץ שנשמר" ,והמן ,שנמצא מחוץ לעולם התסיסה הטבעי ,אינו נכנס כלל לגדרי המצווה. הגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל בספרו אגרה דכלה (פרשת בשלח) :מעמיד שיטה נועזת וייחודית הקובעת כי אכן היו יכולים לצאת ידי חובת מצה באכילת המן .הוא מחדש כי כיוון שהמן כלל בתוכו את כל הטעמים ,ובכללם טעם המצה ,והתורה קראה לו "לחם" ,הרי שביד האדם היה להפוך את המן למצה גמורה על ידי כוונתו .לפי מבט זה ,המן הוא "חומר היולי" המקבל צורה לפי רצון האדם ,ואם רצון האדם הוא לקיים מצוות מצה ,המן פושט את צורתו השמימית ולובש ממשות של מצה כשרה לכל דבריה. הגאון רבי מנחם מנדל כשר זצ"ל בספרו תורה שלמה (פרשת בשלח) :אוסף את שיטות המפרשים ומביא בירור רחב בעניין .הוא דן בדברי הספורנו שהמן הוא "גידולי קרקע" ומעלה את הסברא שאם אכן כך הדבר ,הרי שיש לו זיקה לתבואת הארץ .עם זאת ,הוא נוטה להסכים עם דעת רוב הפוסקים שבהיעדר חמשת מיני דגן המפורשים בתורה ,אין המן יכול להוות תחליף למצה ,שכן התורה הגדירה במדויק את המינים שמהם ניתן לצאת ידי חובה ,והמן אינו אחד מהם למרות שכל טעמם כלול בו. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ,הרב מבריסק (על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה):
חלשב תשרפ
עומד על גדר "לחם עוני" וקובע כי המצה צריכה להיות מאכל שמצד עצמו הוא עני ודל. הוא מבאר כי המן ,שכל טעם שבעולם בו ,הוא ההיפך המוחלט מלחם עוני .גם אם נניח שיש במן טעם מצה ,עצם העובדה שהוא מאכל שמימי עשיר וכלול מכל טוב ,מפקיעה ממנו את שם "לחם עוני" .המצווה דורשת שהחפץ של המצה יהיה חפץ של עניות ,והמן במהותו הוא חפץ של עושר ורוממות. הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (פסח ,כרך א) :עוסק ביסודות הגדרת "לחם" ודן האם המן נחשב כפת הבאה בכיסנין או כפת גמורה .בתוך דבריו משתקף היסוד שמצוות מצה צריכה להיות בדבר המזין את הגוף בדרך הטבע .הוא מעיר כי המן, שנבלע באיברים ואין בו פסולת ,חסר את המהות של אכילה אנושית רגילה שעליה ציוותה תורה "בערב תאכלו מצות" .לפי דבריו ,המצווה היא על פעולת האכילה האנושית בלחם הארץ ,וממילא המן נותר בדרגה של "מאכל מלאכים" שאינו יכול לשמש לקיום מצוות בני אדם המוגדרות בחוקי הטבע. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק א) :דן בעניין ברכת המן ומתוך כך נוגע בשאלת המצה .הוא מבאר כי לכל מצווה יש "גבולות של טבע" שקבעה התורה .המן עומד מעל הטבע ,ולכן אף שהוא "לחם" ,הוא אינו נכנס למסגרת הדינים של הפרשת חלה או מצה .הקביעה היא שהתורה ניתנה לבני אדם הפועלים בתוך עולם של חומר וקלקול (חמץ) ,והמצה היא התיקון של אותו חומר .המן ,שאין בו קלקול ,אינו זקוק לתיקון המצה ואינו יכול לשמש לה. הגאון רבי צבי פסח פראנק בספרו מקראי קודש (פסח חלק ב סימן יב) ,דן בשיטות הסוברות כי המן היה יכול לקבל טעם של איסור אם האדם חפץ בכך .הוא מעלה סברא שאם ניתן היה להרגיש במן טעם של איסור ,אולי ניתן היה גם להרגיש בו "טעם חימוץ" ,וממילא יחזור לדין מצה .אולם הוא מסיק ומביא את דברי הריטב"א שאי אפשר היה לצאת בו ידי חובה, שכן בסופו של יום המן אינו "גידולי קרקע" גמורים ואינו מחמשת מיני דגן ,ובכך הוא מחזק את הקו השולל את האפשרות לצאת ידי חובת המצווה במן. מתוך בירורי ההלכה והפוסקים המשרטטים את הגבול שבין הלחם השמימי לבין חובת "לחם עוני" הארצי ,אנו עולים אל רום עולם הסוד והמחשבה .כאן מתברר כי המפגש בין המן למצה אינו רק שאלה של הגדרות דגן ,אלא הוא שיקוף של שני מסלולים בעבודת השם – האחד של הארה עליונה והשני של בירור תחתון: בספרי הפנימיות ובכתבי החסידות מבואר כי המן מייצג את אור המקיף ,אור שבא מלמעלה ללא הדרגתיות ,ולכן הוא נקרא "לחם מן השמיים" .המצה ,לעומת זאת ,נקראת "מיכלא דמהימנותא" (מאכל האמונה) ו"מיכלא דאסוותא" (מאכל הרפואה) ,והיא שייכת לבירור של החומר בתוך המציאות הארצית .המצה היא הלחם שבו האדם "משמר" את העיסה שלא תחמיץ, כלומר הוא פועל בתוך הזמן והמקום כדי לקדש את הגשמיות .המן ,שהיה למעלה מהזמן והמקום ולא היה בו שום קלקול של חימוץ ,לא היה זקוק ל"שימור" ,ולכן בסוד הדברים המן
גם לנשמה מגיע אוכל
והמצה הם שתי דרגות שונות של גילוי שכינה – המן הוא השפע כפי שהוא בשורשו ,והמצה היא האמונה כפי שהיא צריכה להופיע בתוך גוף האדם. זאת ועוד ,המראה הלבן של המן והיותו נבלע באיברים מסמלים את מצב הנשמה בעולם הבא או בגן עדן ,שם אין אחיזה לסיגי החומר .המצה ,שהיא "לחם עוני" ,מסמלת את עבודת האדם בעולם הזה – עבודה של ביטול היש וצמצום האנוכיות (החמץ המנפח) .לכן ,לפי פנימיות הדברים ,לא ניתן היה לצאת ידי חובה במן ,משום שהמצווה של אכילת מצה דורשת מהאדם להעלות את ה"ארציות" שלו לקדושה .המן הוא מתנה של קדושה מוכנה ,בעוד המצה היא "לחם שעונים עליו דברים הרבה" ,היא דורשת את עמל הפה והלב של האדם הנאבק ביצרו ובחומריותו. ה"אגרה דכלה" ובעלי הסוד מוסיפים כי באותו לילה ראשון של פסח במדבר ,התאחדו שתי המדרגות .אף שישראל אכלו מצה מחמשת מינים כדת וכדין ,המן שבידם קיבל את ה"הארה" של המצה .הטעם שהרגישו במן באותו לילה היה טעם של אמונה צרופה ,טעם שמחבר את השמיים והארץ .המן היה ה"נשמה" של הסעודה ,והמצה הייתה ה"גוף" שלה. החיבור הזה מלמד כי גם כשאנו אוכלים מצה גשמית בימינו ,עלינו לשאוף להרגיש בה את טעם ה"מן" ,את ההכרה שהשובע והאמונה אינם תוצאה של כוחנו ועוצם ידינו ,אלא שפע אלוקי היורד אלינו בכל רגע ורגע. מתוך בירורי הסוד המגלים את ההבדל המהותי שבין המן ,המייצג את האור העליון ,לבין המצה ,המייצגת את בירור התחתון ,אנו מתרחבים אל מרחבי הרעיון .כאן מתברר כי השאלה האם ניתן לצאת ידי חובה במן נוגעת ביסוד עמוק של תורתנו הקדושה :היחס שבין עולם הניסים לבין עולם המצוות המעשיות. הרעיון המרכזי העולה כאן הוא שהמצווה דורשת את המציאות הטבעית .התורה לא ניתנה למלאכי השרת ,אלא לבני אדם החיים בתוך עולם של חומר ,של זמן ושל "קלקול" פוטנציאלי .המן ,בהיותו נס גלוי ומתמיד שאינו כפוף לחוקי הטבע – אינו יכול להחמיץ ,אינו מותיר פסולת ואינו זקוק לעמל האדם – עומד "מחוץ" למערכת המצוות המעשית שנועדה לקדש את הטבע .מצוות המצה דורשת מאיתנו לקחת עיסה שיכולה להחמיץ ,ולשמור עליה; היא דורשת "לחם עוני" שנוצר מעבודת האדמה .הנס הגמור של המן הוא דרגה של "שבת" ושל עולם הבא ,אך המצווה היא כלי העבודה של האדם בתוך עולם החול ,ולכן דווקא הלחם הארצי הוא זה שיכול להפוך למצה מצווה. זאת ועוד ,אנו למדים כאן על ערכו של העמל האנושי .המן ירד מוכן מן השמיים" ,צפיחת בדבש" ,בעוד המצה היא לחם שהאדם צריך ללוש ,לאפות ולשמור .הסוגיה מלמדת אותנו שקדושת המצווה אינה תלויה רק ב"תוצאה" או ב"טעם" (שהרי במן היה טעם מצה) ,אלא בדרך שבה הדבר הגיע לידי האדם .המצווה נבנית מתוך הזיעה והמאמץ האנושי להפוך את החומר הגולמי לכלי לעבודת השם .המן הוא "מתנת חינם" ,ואילו המצה היא "לחם של חובה" .הרעיון הוא שהבורא חפץ בעבודתנו מלמטה למעלה ,בזיכוך העצמי שלנו דרך המאבק בחמץ שבנפש ,דבר שאינו שייך בלחם מלאכים שאין בו יצר ואין בו חימוץ.
חלשב תשרפ
לבסוף ,מתגלה כאן רעיון על גבולות הנס .התורה מלמדת אותנו שאפילו דור המדבר, שחיה בתוך ענן של ניסים ,הייתה חייבת להחזיק ב"קשר עין" עם המציאות ההלכתית הפשוטה .העובדה שעל פי רוב הראשונים היו צריכים לאכול "כזית" מתבואת הארץ כדי לצאת ידי חובה ,מלמדת שהנס אינו פוטר מההלכה .אדרבה ,הנס נועד לתת לנו כוח לקיים את המצווה בגדריה הטבעיים .המן נתן להם חיים ושובע ,אך המצה נתנה להם את הזכות להיות שותפים במעשה הקדושה .המצפן הרעיוני מכוון אותנו להבין שהקדושה האמיתית אינה נמצאת בבריחה מהטבע אל הנס ,אלא בהבאת הנס והאמונה לתוך מעשינו הפשוטים והארציים ביותר. מתוך בירורי הרעיון על המפגש שבין הנס לבין גדרי ההלכה המעשיים ,אנו יורדים אל נתיבי המחשבה והנהגת הנפש .כאן ,השאלה האם המן יכול לשמש כמצה הופכת לשיעור חי בעיצוב אישיותו של האדם המבקש לעבוד את בוראו בתוך עולם של ניגודים: היסוד המחשבתי הראשון הוא האבחנה בין "חוויה" לבין "מחויבות" .המן העניק לאדם חוויה רוחנית עילאית ,טעם גן עדן ומזון מלאכים ,אך המצה דרשה ממנו מחויבות למעשה מוגדר ,עמלני וארצי .המחשבה המנחה כאן היא שבעבודת השם ,לא די ב"טעם" וב"הרגשה" נפלאה .אדם יכול להרגיש במן טעם של מצה ,אך אין זה תחליף למעשה המצווה עצמו. התובנה לנפש היא שלעיתים אנו מחפשים את הריגושים הרוחניים והאורות הגבוהים ,אך המצפן הפנימי מזכיר לנו שהקדושה האמיתית שוכנת דווקא במקום שבו אנו מכפיפים את רצוננו לגדרי ההלכה הפשוטים ,גם כשהם נראים כ"לחם עוני" דל לעומת המן השמימי. מבט נוסף של הנהגה עולה בעניין היחס לנס שבתוך הטבע .המן היה נס גלוי ,בעוד המצה היא "נס מלובש" – לחם שצומח מהאדמה בכוחו של הבורא אך דורש את השתתפות האדם. ההנהגה הנלמדת כאן היא היכולת למצוא את האמונה בתוך המציאות היומיומית .המחשבה היא שדור המדבר נדרש לאכול מצה מתבואת הארץ דווקא כדי ללמוד כיצד להוריד את האמונה הגדולה של המן אל תוך עולם של מלאכה ,אפייה ושימור .עלינו לאמץ הנהגה של "אמונת המן" בתוך "מעשה המצה" – לדעת שגם הלחם שאנו עמלים עליו הוא מתנת שמיים, ולהתייחס לטבע ביראת כבוד השמורה לנס. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה על ההתמודדות עם ה"חמץ" שבפנים .המן ,שאינו מחמיץ לעולם ,מייצג מצב שבו אין יצר הרע ואין קלקול .המצה ,לעומת זאת ,היא הגבורה של האדם לשמור על עצמו שלא יחמיץ .המחשבה המוסרית-מחשבתית היא שהערך של האדם אינו נמדד במקום שבו אין לו ניסיון ,אלא במקום שבו הוא עומד למול ה"חמץ" – הגאווה והתפיחות – ומצליח להישאר בבחינת מצה ,פשוט ועניו .הנהגה זו קוראת לנו לא לברוח מהמציאות המורכבת ,אלא לקדש אותה מתוכה ,מתוך הבנה שדווקא המקום שיכול להחמיץ הוא המקום שבו נוצרת המצווה הגדולה ביותר. מתוך בירורי המחשבה המלמדים אותנו כיצד להוריד את אור המן אל תוך עשיית המצה הארצית ,אנו באים אל הקומה המוסרית .כאן ,השאלה ההלכתית הופכת למצפן פנימי המכוון
גם לנשמה מגיע אוכל
את לב האדם אל ערכה של העבודה העצמית ואל האחריות המוטלת על כתפיו בתוך עולם של השפעה אלוקית: היסוד המוסרי הראשון הוא הזכות שבמאמץ לעומת מתנת החינם .המן ,ביופיו ובמתיקותו, ניתן לישראל כחסד גמור ,אך המצה דרשה מהם "שימור" ועבודה .המוסר העולה מכאן הוא שהקדושה שהאדם "קונה" לעצמו דרך עמלו ,יקרה ומשמעותית יותר מקדושה המוענקת לו מלמעלה ללא שיתוף פעולה מצדו .המצפן הפנימי מורה לנו כי במקום שבו נדרש מאיתנו מאמץ – שם נמצאת המצווה האמיתית .אדם יכול "לטעום" מצה בתוך המן ללא עמל ,אך הוא אינו "מקיים" מצווה ,שכן המצווה היא פרי העבודה העצמית ,הזיעה והאחריות .זהו מוסר של בנייה פנימית – אל תחפש את הקיצורים השמימיים ,אלא מצא את הרוממות בתוך העבודה הסיזיפית של החומר. ערך מוסרי נוסף מתגלה במוסר הריסון העצמי .המצה היא לחם הנשמר מחימוץ ,והיא עומדת כניגוד למן שאינו יכול להתקלקל .המצפן המוסרי כאן מלמד כי מעלתו של האדם אינה נמדדת בסיטואציה שבה "אין לו ברירה" אלא להיות טוב ,אלא דווקא במקום שבו קיימת האפשרות לקלקול – ושם הוא בוחר בתיקון .המן הוא מצב של חסינות טבעית ,אך המצה היא בחירה בטהרה .המוסר הזה קורא לנו להעריך את הרגעים שבהם אנו כובשים את יצרנו ומצמצמים את גאוותנו (החמץ) ,שכן שם נבנה "לחם העוני" המוסרי שלנו ,שהוא יקר יותר מלחם המלאכים שאין בו ניסיון. לבסוף ,אנו מוצאים כאן את מוסר האמינות והמציאות .החיפוש אחר קיום מצווה במן ,על אף פלאיותו ,מלמד אותנו על הצורך בקרקע מוצקה של אמת .המוסר כאן הוא שאסור לנו להחליף את המציאות ההלכתית והמוסרית ב"דמיונות רוחניים" .אדם עשוי לחוש התעלות במן ולחשוב שבכך יצא ידי חובה ,אך המצפן המוסרי מחזיר אותו אל ה"כזית" של תבואת הארץ .זהו מוסר של ענווה בפני האמת – היכולת להכיר בכך שישנם גבולות ודינים ,ושעבודת השם אינה רק "מה שאני מרגיש" ,אלא מה שנדרש ממני במציאות האנושית הפשוטה. מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו להוקיר את עמלנו ולהעדיף את הבנייה העצמית על פני מתנות שמיים ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום-יום .השאלה האם המן יכול להיות מצה אינה רק פלפול היסטורי ,אלא היא קריאה לחיות חיי תורה בתוך עולם של מעשה :ראשית ,נלמד את הנהגת "עמל המצווה" .התובנה לחיינו היא שאין תחליף לעבודה האישית .גם כשאנו זוכים להשראה גדולה (בחינת "מן") ,עלינו לזכור שהמצווה מתקיימת דווקא בפרטים הקטנים והמעשיים שאנו עמלים עליהם .ההנהגה היא לא להסתפק בהרגש הלב ,אלא להקפיד על קיום ההלכה במעשה גשמי ,כי שם שוכנת שכינה. שנית ,ניקח עמנו את הנהגת השמירה מן החימוץ .כשם שהמצה דורשת ערנות מתמדת כדי שלא תהפוך לחמץ ,כך עלינו לנהוג בכל מעשינו .התובנה למעשה היא לפתח "זריזות של מצה" – לפעול ביושר ובמהירות לפני שהגאווה או האינטרס האישי (החמץ) יחלחלו לתוך המעשה הטוב.
חלשב תשרפ
לבסוף ,נאמץ את הנהגת הענווה שבשובע .המן מלמד אותנו שהשפע הוא נס ,אך המצה מלמדת אותנו להיות "עניים" במובן של ביטול היש .התובנה לחיי היום-יום היא לזכור שגם כשיש לנו שפע גדול ,עלינו להישאר פשוטים ועממיים במידותינו ,ולדעת להפוך את הלחם הארצי שלנו לכלי של עבודה רוחנית.
עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה האם היו יכולים לקיים מצוות מצה באכילת המן, מתבררת לנו האמת ההלכתית והמחשבתית המזקקת את גדולי הדורות :המן ,על אף רוממותו וכלליות הטעמים שבו ,אינו יכול לשמש כ"חפצא" של מצוות מצה. עיקר העניין הוא שמצוות מצה הוגדרה בתורה כחובת אכילה של "לחם עוני" הבא מחמשת מיני דגן – מאכל ארצי שיש בו פוטנציאל של חימוץ והוא נשמר ממנו בעמל האדם .כפי שביארו הריטב"א ובעלי התוספות ,אף שהמן היה "לחם שמיים" ומזון דור הדעה ,הוא חסר את המאפיינים ההכרחיים למצווה :הוא אינו "גידולי קרקע" גמורים ,הוא אינו יכול להחמיץ (וממילא אינו יכול להיקרא מצה) ,והוא נחשב "מצה עשירה" בגלל מתיקותו כדבש. לפיכך ,גם במדבר ,תחת הנהגת הנס ,הקפידו ישראל לאכול "כזית" מתבואת הארץ כדי לקיים את המצווה בגדריה המעשיים .הבירור הזה מלמדנו שקדושת התורה אינה פועלת במנותק מהמציאות האנושית ,אלא היא באה לקדש דווקא את החומר היכול להחמיץ ,ולהפוך את העמל הארצי ל"מיכלא דמהימנותא" .המן היה הכוח והחיות ,אך המצה הייתה ונותרה כלי הקיבול למצווה ,המזכירה לנו לנצח כי האמונה נבחנת דווקא במקום שבו אנו לוקחים את הלחם הפשוט והעני והופכים אותו לקודש קודשים.