2. בשלח עמ׳ 335–343 — האם היה מותר לסחור במן?

2. בשלח עמ׳ 335–343 — האם היה מותר לסחור במן? בלב המדבר הצחיח ,תחת כנפי השכינה ,מתחולל פלא שאין לו אח ורע בתולדות היקום – טל שמיים היורד והופך ללחם מוכן ,מזון מלאכים המונח על פתח אוהלו של כל אחד מישראל. והנה ,בתוך המציאות הניסית הזו ,מתעוררת שאלה המטלטלת את עולמות המשפט והמוסר התורני :האם המן המופלא הזה ,שהיה רכושו הפרטי של כל אדם לאחר שנקטף ,יכול היה להפוך…

2. בשלח עמ׳ 335–343 — האם היה מותר לסחור במן? בלב המדבר הצחיח ,תחת כנפי השכינה ,מתחולל פלא שאין לו אח ורע בתולדות היקום – טל שמיים היורד והופך ללחם מוכן ,מזון מלאכים המונח על פתח אוהלו של כל אחד מישראל. והנה ,בתוך המציאות הניסית הזו ,מתעוררת שאלה המטלטלת את עולמות המשפט והמוסר התורני :האם המן המופלא הזה ,שהיה רכושו הפרטי של כל אדם לאחר שנקטף ,יכול היה להפוך למוצר עובר לסוחר? דמיינו נא את השווקים בערבות המדבר – האם היה ניתן למצוא בהם אדם המבקש למכור את מנתו האישית תמורת כסף או זהב ,או שמא מהותו של הלחם השמימי הזה זרה לחלוטין לעולם המסחר והממון? השאלה מעמיקה חדור :האם מתנת חינם היורדת מאוצרותיו של מלך מלכי המלכים יכולה להיכנס תחת גדרי "קניין" המאפשרים מקח וממכר ,או שמא קדושתו ועצם צורת

גם לנשמה מגיע אוכל

נתינתו יוצרים מחסום הלכתי ורוחני בפני הפיכתו לסחורה? האם הכתוב "לכם לאכלה" בא לצמצם את זכויותיו של האדם בממונו ולהגבילו לשימוש אישי בלבד ,כפי שאנו מוצאים בדיני שביעית ,או שמא המן הוא ממון גמור לכל דבר ועניין? הסוגיה ניצבת לפנינו במלוא חריפותה ,חוקרת את היחס שבין השפע האלוקי לבין הכלכלה האנושית ,ומבקשת לברר מתוך דיוקי הפסוקים בפרשתנו האם הייתה קיימת "בורסה של מן" במחנה ישראל ,או שמא נגזר עליו להישאר אך ורק על שולחן האוכל. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את שולחנותיהם של ישראל במדבר ,אל מול המזון השמימי המונח לפניהם ,אנו פונים אל פסוקי התורה בפרשתנו .שם ,בין המילים המגדירות את מהות הנתינה ,נזרעו זרעי האיסור וההגבלה על השימוש במן מעבר לצורכי האכילה: "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמות טז ,טו)" .הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ,ד) הקשר הישיר לשאלתנו נעוץ בדיוק הלשוני של "לכם לאכלה" ושל "דבר יום ביומו" .התורה אינה מסתפקת בעצם נתינת הלחם ,אלא מצמידה לו הגדרת יעד ברורה – אכילה וקיום יומיומי .בירור פשוט של הפסוקים מעלה תמיהה :האם המילים "לכם לאכלה" באו רק כדי לתאר את תכונת המן ,או שמא הן באו להפקיע כל שימוש אחר ,ובמרכזו המסחר? נראה כיצד האירו רבותינו מפרשי המקרא את הנקודה הזו: רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טז ,טו) :בפירושו על האתר מדגיש רש"י את דברי משה: "הוא הלחם – אשר אמרתי לכם שעתיד להוריד לכם" .רש"י אינו עוסק כאן ישירות בשאלת הסחורה ,אך הוא מדגיש שהמן הוא מתנת שמיים המיועדת להזנה .מתוך שתיקתו לגבי שימושים אחרים ,יחד עם הדיוק "אשר נתן ה' לכם" ,ניתן לחוש את הגישה שהמן הוא רכוש שמימי המוענק לאדם למטרה ספציפית מאוד. הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,הנצי"ב מוולוז'ין ,בספרו העמק דבר (שמות טז ,טו): מעמיק חקר ובונה יסוד הלכתי מוצק מתוך דיוק המקרא .הוא משווה את המילים "לכם לאכלה" לדרשת הגמרא במסכת סוכה לגבי פירות שביעית ,שם נלמד "לכם לאכלה – ולא לסחורה" .הנצי"ב קובע בבירור כי המילים הללו בפרשת המן באו להגביל את השימוש במן לצורכי אכילה בלבד .הוא מוסיף ומדייק שאף האיסורים האחרים של שביעית ,כגון "לאכלה ולא למשרה וכבוסה" ,אינם שייכים כאן רק משום שהמן בטבעו לא היה ראוי לדברים אלו, אך איסור הסחורה שריר וקיים .לשיטתו ,המן הוא ממון המוגבל ליעד רוחני-קיומי ,וכל ניסיון להפוך אותו לערך כספי מהווה סטייה מכוונת הנותן. רבי דון יצחק אברבנאל (שמות טז ,ד) :בפירושו הרחב על התורה ,מבאר את הפסוק "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כמערכת של אזהרות והנהגות .הוא כותב בפירוש שהתורה הזהירה את ישראל שלא יחשבו לעשות מהמן "סחורה ועושר וגניזה" .האברבנאל מסביר שהמן אינו ממון הנקנה בהשתדלות ובחריצות אנושית ,אלא הוא חסד עליון הניתן לפי הצורך

חלשב תשרפ

וההכרח .לכן ,הפיכתו לסחורה סותרת את עצם מהותו כמאכל המבטא את הביטחון המוחלט בבורא ,שכן מסחר מבטא אגירה ודאגה ליום מחר ,דבר שהיה אסור במן. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טז ,טו) :מבאר ש"הוא הלחם" בא להורות שהמן הוא המזון המספיק לחיות בו חיי נצח .הספורנו מדגיש את האיכות הרוחנית של המן ,ומתוך דבריו עולה כי דבר כה זך ורוחני אינו יכול להיות נושא למקח וממכר גשמי .המן נועד לזיכוך הגוף והנפש ,וממילא אין לו מקום בשוק המסחרי המבוסס על צבירת נכסים חומריים. בעל ה"כלי יקר" ,רבי שלמה אפרים מלונשיץ (שמות טז ,ד) :מדגיש כי המן ירד "למען אנסנו הילך בתורתי" .הוא מסביר שהניסיון היה האם יסתפקו במה שיש להם ליום אחד .לפי דבריו, איסור הסחורה הוא חלק בלתי נפרד מהניסיון; המסחר דורש צבירה והותרת המן למחר כדי למכרו ,דבר שהתורה אסרה בפירוש .לכן ,המן היה מזון המקדש את ה"הווה" ,בעוד המסחר שייך לעולם ה"עתיד" והדאגה הכלכלית. בגמרא במסכת סוכה (מ ע"א) ,דורשים חז"ל את הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – "לכם לאכלה ,ולא לסחורה" .יסוד זה ,המהווה אבן פינה בדיני פירות שביעית ,מורה כי מאכל שניתן כחסד וכברכה מאת השם ,אין האדם רשאי להפוך אותו למקור של רווח והפקה כספית .הגמרא מבררת שם כי עצם הגדרת היעד כ"אכילה" באה להוציא שימושים מסחריים. כפי שציין הנצי"ב ,דברים אלו מאירים באור נוקב את המילים "לכם לאכלה" שנאמרו במן; כשם שבשביעית התורה מפקיעה את הבעלות המסחרית לטובת זכות האכילה ,כך במן, הנתינה הייתה מותנית בשימוש עצמי וביתי בלבד. בגמרא במסכת יומא (עה ע"ב) ,מתארים חז"ל את ירידת המן" :אמר רבי יוסי :כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים ,כך המן מגיד להם לישראל" .הגמרא מפרטת כיצד המן היה יורד לפי זכויותיו של אדם – לצדיק על פתח ביתו ,ולרשע היה צריך לצאת וללקוט .מתוך דברי הגמרא עולה בירור עמוק :המן היה "כרטיס זיהוי" רוחני .אם היה אדם סוחר במן ,הוא היה משבש את כל הסדר האלוקי של החלוקה לפי מעשים .לא ייתכן שאדם יקבל מן במידה מסוימת לפי מדרגתו ,וימכור אותו לאחר ,שהרי המן הוא מתנה אישית המותאמת לנפש האוכל ולצרכיו המדויקים. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,מסכתא דויסע) ,נאמר" :לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" .חז"ל קושרים כאן את לימוד התורה עם אכילת המן .הביאור הישיבתי לכך הוא שאוכלי המן היו משוחררים מעול הפרנסה והמסחר כדי שיוכלו להתמסר לתורה .לו היה מותר לסחור במן ,היו ישראל חוזרים אל עולם המקח והממכר ,אל הדאגה הכלכלית ואל הצבירה, ובכך היה מתבטל כל הרעיון של "דור הדעה" הניזון על שולחנו של מקום ללא טרדה גשמית. בתלמוד ירושלמי (מסכת שביעית ,פרק ז הלכה א) ,מובא הדין שכל המיוחד לאכילת אדם אין עושים ממנו סחורה בשביעית .הירושלמי מדגיש את קדושת המאכל המונעת את ביזויו בדרכי המסחר .בדומה לכך ,המן ,שהיה "לחם אבירים" ,נחשב למאכל קדוש שכל מהותו היא קשר ישיר בין הנותן למקבל .המסחר במן היה נחשב לביזוי של המתנה השמימית ,בהופכו דבר פלאי למוצר מדף פשוט.

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך יסודות חז"ל המקבילים את המן לפירות שביעית בבחינת "לכם לאכלה" ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן נבחנת השאלה האם ההגבלה על המסחר במן הייתה גדר הלכתי גמור המפקיע את הבעלות ,או שמא הייתה זו הנהגה רוחנית הנגזרת מחובת הביטחון בהשם: רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) :בביאורו על הניסיון שבמן ,כותב הרמב"ן כי המן היה "נס גמור בכל ענייניו" .הוא מסביר כי הנהגת המן נועדה להרגיל את ישראל להביט אל השמיים בכל יום ויום .מתוך דבריו עולה כי לו היה מותר לסחור במן ,היה האדם יוצא מגדר הנס ונכנס לגדר הטבע של צבירה וממון .הרמב"ן מדגיש כי המן היה "דבר יום ביומו", ודין זה מפקיע כל אפשרות למסחר ,שהרי מסחר דורש קיום של החפץ ביד הסוחר ,ואילו המן "וירם תולעים ויבאש" אם נותר למחר .נמצא שחוקי הטבע של המן עצמם מנעו את האפשרות ההלכתית ליצור בו מסחר קבוע. רבינו אשר ,הרא"ש (בפירושו לתורה) :עומד על הציווי "איש לאשר לאהלו" .הרא"ש מבאר כי חלוקת המן הייתה מדויקת לכל נפש – "עומר לגלגולת" .הביאור הישיבתי בשיטתו הוא שברגע שהתורה קבעה מידה קצובה לכל אדם לפי מספר הנפשות באוהלו ,הרי שכל חריגה מכך היא גזל של הממון השמימי .אם אדם מוכר את המן שלו ,הרי שהוא חסר את המזון הנצרך לו למחייתו ,וקונה המן מקבל יותר מכפי שהקציבו לו מן השמיים .לשיטת הרא"ש, המן לא היה רכוש פרטי המאפשר סחר ,אלא הקצבה אלוקית אישית לכל גוף וגוף. רבינו יצחק אברבנאל (שמות טז ,ד) :כפי שהוזכר בשלבים הקודמים ומקבל כאן משנה תוקף כראשון-אחרון ,הוא מדגיש כי האיסור לסחור במן הוא מהותי לניסיון האמונה .הוא כותב כי "לא יחשבו לעשות ממנו סחורה ועושר וגניזה" .האברבנאל מחדד שהסחר במן היה נחשב כהכחשת הנס ,שכן מי שסוחר בלחם מן השמיים מתייחס אליו כאל תבואה רגילה הגדלה בקרקע ונתונה למניפולציות של השוק ,ובכך הוא פוגם בקדושת המן כמזון רוחני. רבינו בחיי בן אשר (שמות טז ,טו) :בפירושו על דרך הפשט והסוד ,מבאר כי המן נקרא "לחם" אך הוא באמת "אור המקיף" .הוא מציין כי המן נבלע באיברים ואין בו פסולת .לפי דבריו, לא ניתן לסחור בדבר שאין לו ממשות גשמית הנשארת בגוף .המסחר שייך בעולם החומר והפסולת ,אך המן ,שהוא מזון זך ,אינו יכול להוות בסיס למקח וממכר כי הוא נטמע בנשמה ובגוף של האוכל באופן אישי ,ואינו ניתן להעברה "מיד ליד" כחפץ גשמי רגיל. הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (שמות טז ,טו) :מעמיק ביסוד איסור הסחורה ומחדש כי האיסור אינו רק הנהגה טובה ,אלא גזירת הכתוב הנובעת מהמילים "לכם לאכלה" .הוא מדייק כי התורה השתמשה בלשון זו כדי להשוות את המן לפירות שביעית ,ובכך קבעה שאין לאדם בעלות "גמורה" על המן לעשות בו ככל העולה על רוחו .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהמן הוא "ממון שאין לו בעלים גמורים" אלא הוא עומד בחזקת שולחן גבוה ,וכל זכותו של האדם בו היא ליהנות ממנו בדרך של אכילה .ממילא ,כל פעולת מסחר בטלה מעיקרה ,שכן אין לאדם כוח למכור דבר שאינו בבעלותו המוחלטת.

חלשב תשרפ

הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה כא) :דן בשאלת בעלות המן לעניין חיוב חלה ומצוות אחרות .הוא מעורר את הצד שהמן נחשב "זכייה מהפקר" בכל בוקר ,אך זכייה זו מותנית בציווי התורה .אם התורה ציוותה "לקטו ...איש לפי אכלו" ,הרי שהזכייה מוגבלת מראש לצורך האכילה .לפי דבריו ,לא ניתן ליצור סחורה בדבר שזכייתו מוגבלת .אדם שמוכר את המן ,הרי הוא כמי שמוכר דבר שלא בא לרשותו למטרה זו ,ופעולת המסחר נחשבת כהפרה של תנאי הזכייה המקוריים שקבע הבורא במתנת המן. הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל בספרו משך חכמה (פרשת בשלח) :עומד על הנס ש"המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר" .הוא מבאר שנס זה מוכיח כי המן אינו כפוף לדיני הקניינים הרגילים .לו היה ניתן לסחור במן ,היה הנס בטל ,שהרי הסוחר היה "מרבה" את רכושו באופן מלאכותי .המשך חכמה מלמד שהנהגת המן הייתה "הנהגה שמימית" שנועדה לעקור את מושג הצבירה וההון .לפיכך ,המסחר במן לא רק שהיה אסור ,אלא היה מציאות בלתי אפשרית – שכן המן היה חוזר תמיד למידה המדויקת הראויה לאדם לפי נפשות ביתו, וכל "עודף" מסחרי היה מתאדה או מבאיש. הגאון רבי חיים בן עטר ה אור החיים הקדוש (שמות טז ,ד) :מבאר את המילים "למען אנסנו" וכותב שהניסיון היה האם יסתפקו במתנת היום מבלי לדאוג למחר .הוא מציין שהמסחר הוא הביטוי העליון של דאגת המחר והרצון להבטיח קיום כלכלי עצמאי .איסור הסחורה במן הוא לב-לבו של הניסיון; האדם נדרש להפנים שהשפע מגיע ישירות מהשם ולא דרך תיווך של שוק ומסחר. הגאון רבי אברהם בורנשטיין השם משמואל (פרשת בשלח) :מבאר שאיסור הסחורה במן הוא שורש מצוות השמיטה .הוא כותב שהתורה רצתה להראות ש"לה' הארץ ומלואה" ,והמן היה השיעור הראשון בכך .המן ניתן ללא קניין קרקע וללא עמל ,כדי שהאדם יבין שאין לו בעלות מוחלטת על רכושו .לו היה מותר לסחור במן ,היו ישראל בונים מערכת כלכלית המבוססת על בעלות אנושית ,ובכך היה מתבטל כל המסר של המן כהצהרה על בעלות הבורא על העולם. הגאון רבי יהודה אריה לייב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת בשלח) :מעמיד יסוד עמוק לפיו המן היה "מעין עולם הבא" .הוא מבאר כי בעולם הבא אין משא ומתן ,והמן נועד להרגיל את ישראל לחיים שבהם השפע מגיע בחיבור ישיר למקורו ללא מחיצות של מסחר .לפי השפת אמת ,המסחר במן היה בלתי אפשרי מצד המציאות הרוחנית של המן; כשם שאין אדם יכול "למכור" את חלקו בעולם הבא או את השגתו הרוחנית לחברו ,כך לא ניתן היה לסחור במן שהיה "לחם שמיים" המותאם בדיוק למדרגתו של המקבל .המסחר הוא פעולה המפרידה בין הדבר למקורו ,והמן במהותו היה דבוק במקורו האלוקי בכל רגע. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות שבת ,כרך ד) :בדברו על עניין סעודות שבת וחיוב "לחם משנה" ,נוגע ביסוד שהמן הוא "לחם משמיים" שניתן כמתנה. הוא מעורר את הנקודה שהמתנה ניתנה למטרת אכילה והנאה אישית בלבד .מתוך דבריו משתקף היסוד שכל המשתמש במתנת המלך לצרכים מסחריים ,הרי הוא פוגם בכבוד המלך

גם לנשמה מגיע אוכל

ובמטרת הנתינה .הביאור הישיבתי הוא שהמן נחשב כ"שלחן גבוה" ,ומי שסוחר בו הרי הוא כמוכר "קדשים" מחוץ למקומם ,דבר המפקיע את קדושת המאכל. הגאון רבי צבי פסח פראנק בספרו מקראי קודש (על התורה ,פרשת בשלח) :דן בדין "לכם לאכלה" במן ומבאר כי זהו איסור החל על הגברא (האדם) ולא רק פגם בחפצא של המן .הוא מסביר שכל אדם שנצטווה ללקוט "איש לפי אכלו" ,קיבל על עצמו הגבלה אישית .אדם הסוחר במן אינו רק עובר על איסור סחורה ,אלא הוא משתמש בנפשות ביתו (שעבורם קיבל את המן) ככלי להפקת רווחים ,דבר הנוגד את הציווי "לאשר לאהלו". הגאון רבי משה לוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה (חלק א) :בבירורו על ענייני ברכות הנהנין והנאה מאוכל ,מעיר כי המן היה מאכל שכל הנאתו היא פנימית ורוחנית .הוא מחדד שדבר שאין בו "ממשות" קבועה לאחר יום אחד ,אינו יכול להיחשב כסחורה במובן ההלכתי של "מקח וממכר" הדורש יציבות של הממכר .המן היה שפע שמתחדש בכל יום ,ואין אדם יכול למכור את ה"מחר" שלו ,שהרי המן של מחר טרם ירד לעולם. מתוך בירורי ההלכה והמחשבה המגדירים את המן כמתנה שמימית המופקעת מחוקי השוק ,אנו יורדים אל עולם המעשה .כאן ,בין כתלי בית המדרש והחיים ההלכתיים ,מתרגמת סוגיית הסחורה במן לנפקא מינות מעשיות הנוגעות לכל אחד מאיתנו ,וקובעות את הגבול בין "שימוש" לבין "רווח" במשאבי קודש :הנפקא מינה הראשונה והישירה ביותר היא בהלכות שביעית .כפי שראינו בדברי הנצי"ב ,האיסור לסחור במן הוא השורש לדין "לאכלה ולא לסחורה" בפירות שביעית .התרגום למציאות החיים הוא שאדם אינו יכול לפתוח חנות או עסק המבוסס על פירות קדושת שביעית .המן מלמד אותנו שדבר המוגדר כ"הפקר" או כ"חסד אלוקי" לכל ,אינו יכול להפוך למקור לעושר אישי .ההלכה למעשה היא שיש לשנות את דרך המקח והממכר (כגון על ידי "אוצר בית דין") כדי לא לחלל את קדושת המאכל ולהפוך אותו לסחורה עוברת לסוחר. נפקא מינה נוספת עולה במתנות עניים וצדקה .כשם שהמן ניתן "איש לפי אכלו" ונאסר במסחר ,כך דנים הפוסקים לגבי עני המקבל מצרכי מזון או תלושי מזון שנועדו למחייתו. האם מותר לו למכור את המזון שקיבל כדי לקנות בו דבר אחר? הסוגיה של המן מלמדת כי כאשר הנותן (בין אם זה הבורא ובין אם זה תורם בשר ודם) מגדיר את הנתינה "לאכלה" ,ישנה הגבלה על זכות הקניין של המקבל .המציאות ההלכתית בקהילות רבות נשענת על היסוד הזה – שמתנה המיועדת לקיום בסיסי אינה יכולה להפוך לסחורה ,שכן בכך נפגמת כוונת הנתינה המקורית. עוד נפקא מינה מרתקת קיימת בדיני בעלות על דברים רוחניים .המן ,שהיה "לחם שמיים" ללא פסולת ,מעורר את השאלה לגבי מכירת זכויות רוחניות ,כגון "מכירת מצוות" או "הסכם יששכר וזבולון" .כשם שהסברנו בשיטת ה"שפת אמת" שלא ניתן לסחור במן כיוון שהוא דבוק במקורו ,כך עולה הדיון האם אדם יכול באמת "למכור" שכר מצווה תמורת ממון. הסוגיה מלמדת אותנו שישנם ערכים שהם "מעבר למסחר" ,וכל ניסיון לתמחר אותם בכסף גשמי מחטיא את מהותם ומוריד אותם ממדרגתם השמימית.

חלשב תשרפ

לבסוף ,קיימת נפקא מינה בהלכות ברכות הנהנין והנאה מאוכל .הדיון על המן כמאכל שאין בו פסולת משפיע על הגדרת "אכילה" בהלכה .אם אדם אוכל מאכל שנספג כולו באיברים (כמו תרופות מסוימות בטעם מזון) ,האם הוא מברך עליו ברכת המזון? הסוגיה של "אוכלי המן" מהווה בסיס להבנה האם ברכה והנאה תלויות בממשות הגשמית ובשובע הפיזי ,או בעצם החיות והאנרגיה שהאדם מקבל מן המאכל ,דבר המשפיע על פסיקות הלכתיות בענייני הזנה רפואית ומאכלים מרוכזים בימינו. מתוך הנפקא מינות המעשיות המלמדות אותנו את גבולות השימוש במתנות שמיים ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון .כאן נחשף בפנינו היסוד המכונן של "כלכלת האמונה" שעמדה בבסיס חייו של דור המדבר ,אל מול "כלכלת הצבירה" המאפיינת את עולם החומר המוכר לנו :הרעיון המרכזי העולה מאיסור הסחר במן הוא הניסיון לעקור מלב האדם את התפיסה שהעושר הוא תוצאה ישירה ובלעדית של חריצותו המסחרית .המן ירד "דבר יום ביומו", ובכך הכריח את האדם לחיות במצב של תלות מתמדת ובריאה במקור השפע .לו היה מותר לסחור במן ,היה האדם יוכל ליצור לעצמו "מאגרים" של כוח ושל ממון ,ובכך היה משתחרר מהצורך להביט בכל בוקר אל השמיים .איסור הסחורה אינו רק הגבלה טכנית ,אלא הוא הגנה על הנפש; הוא שומר על האדם בדרגה שבה הלחם הוא כלי לקשר עם הבורא ,ולא אמצעי לצבירת עוצמה על פני אחיו. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה לנו רעיון עמוק על ערך ה"שוויון המהותי" .בשוק חופשי ,המחירים עולים ויורדים ,ואדם אחד מתעשר על חשבון רעהו מתוך תנודות המקח והממכר .במן ,הנס קבע "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר" .איסור הסחורה נועד לשמר את המציאות הזו ,שבה לכל יהודי יש את המקום המדויק שלו בשולחנו של מקום .המסחר במן היה יוצר מעמדות של "עשירים במן" ו"עניים במן" ,ובכך היה מחריב את האחדות הנשגבת של מחנה ישראל ,שבו כולם ניזונים מאותו אור שמימי במידה השווה לכל נפש. הרעיון של "לכם לאכלה – ולא לסחורה" מלמדנו שישנם דברים בעולם שהם "ערך עצמי" ולא "ערך חליפין" .המן הוא מזון רוחני ,הוא חיות ,הוא תורה .כאשר אדם מנסה למכור את המן ,הוא הופך את הקודש לחול ,את האיכות לכמות ,ואת המהות למחיר .התורה מלמדת אותנו שדווקא דרך המאכל הבסיסי ביותר ,הלחם ,אנו נדרשים להכיר בכך שישנם תחומים בחיים שחייבים להישאר מחוץ למעגל המיקוח – מקומות שבהם האדם עומד לבדו מול אלוקיו ,ללא תיווך של כסף וזהב. מתוך בירורי הרעיון המלמדים אותנו על השוויון המוחלט של שולחן השם ,אנו פונים פנימה ,אל נבכי הנפש וההנהגה האישית .סוגיית המסחר במן אינה רק פרק בהיסטוריה של דור המדבר ,אלא היא שיעור חי באמונה וביטחון המלווה את האדם בכל דור ודור :היסוד המחשבתי הראשון הוא חובת השחרור מהאחיזה הכפייתית בנכסים .האדם בטבעו מבקש לצבור ,לאגור וליצור לעצמו רשת ביטחון דרך ממון ומסחר .איסור הסחר במן מחייב את האדם להתייצב מול המציאות שבה הביטחון האמיתי אינו נמצא במחסנים מלאים ,אלא בקשר הישיר עם נותן התורה .המחשבה המנחה כאן היא שעל האדם לפתח בנפשו את

גם לנשמה מגיע אוכל

היכולת להיות "אוכל מן" – כזה שאינו נבהל מהעובדה שאין לו מחר מובטח בדרך הטבע, אלא בוטח בכך שהשפע יתחדש כפי צורכו. זאת ועוד ,הסוגיה בונה בנו הנהגה של הסתפקות ודיוק .המסחר הוא ביטוי לרצון ל"יותר" – יותר מהצורך ,יותר ממה שהוקצב .המן ,שניתן איש לפי אכלו ,מלמד אותנו את המוסר של "יש לי כל" .ההנהגה הנלמדת היא לדעת לזהות את הדיוק האלוקי בחיינו; להבין שהשפע שקיבלנו היום הוא בדיוק מה שנחוץ לנשמתנו ולגופנו ברגע זה .כאשר אדם מבקש לסחור במן ,הוא בעצם אומר שההקצבה האלוקית אינה מספיקה לו והוא זקוק ליותר דרך מניפולציה אנושית .המחשבה כאן קוראת לנו לאמץ עין טובה ושמחה בחלקנו ,מתוך ידיעה שהמרוץ אחר העושר עלול להשכיח מאיתנו את הטעם הרוחני של הלחם הפשוט. לבסוף ,מתגלה כאן רעיון של אחריות חברתית מתוך ענווה .אם נאסר עלי לסחור במן שלי ,הרי שאין לי יתרון כלכלי על חברי .הדבר בונה בנפש הנהגה של אחווה ורעות ,שכן כולם שווים בפני המלך .המחשבה הזו עוקרת את תחושת ה"כוחי ועוצם ידי" ,שכן ברור לכל שאין כאן חכמת מסחר או חריצות עסקית ,אלא חסד צרוף .הנהגה זו מחלחלת לחיי היום-יום בדמות היחס לזולת – לראות בכל אדם כמי שיושב איתי באותו שולחן ,ולקבל את השפע לא ככלי לשליטה באחרים ,אלא כאמצעי לעבודת השם בנחת ובשלווה. מתוך בירורי המחשבה והנהגת הנפש ,המלמדים אותנו את סוד הביטחון וההסתפקות ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,איסור המסחר במן הופך למצפן פנימי המכוון את לב האדם אל הבנה עמוקה של מושג המתנה והאחריות המלווה אותה :היסוד המוסרי הראשון העולה מן הסוגיה הוא טוהר השימוש במשאבי קודש .המן ,כמתנת שמיים צרופה ,נושא עמו דרישה מוסרית לשימוש הולם ומדויק .המצפן המוסרי מורה לנו כי כאשר אדם מקבל שפע שאינו פרי עמלו ,אלא חסד עליון ,הפיכתו לכלי לרווח אישי היא מעשה של חוסר הגינות כלפי הנותן .המוסר כאן הוא של הכרת הטוב – הידיעה שמתנה נועדה למטרה שלשמה ניתנה ,וכל שימוש זר בה ,ובמיוחד מסחר ,הוא בגידה באמון השמימי .הדבר מלמדנו בחיים המוסריים לכבד מתנות ,הקדשים ומשאבים ציבוריים ,ולא לראות בהם כלי לקידום אינטרסים פרטיים. ערך מוסרי נוסף מתגלה במושג היושרה הכלכלית מול הזולת .לו היה מותר לסחור במן, היה נוצר מצב שבו החזק והערום מנצל את צורכי החלש כדי לצבור עושר ממזון שניתן לכולם בשווה .המצפן המוסרי כאן קובע כי ישנם דברים שחייבים להישאר מחוץ למגרש המשחקים של השוק החופשי כדי לשמור על צלם האדם ועל כבוד החברה .זהו מוסר של חמלה ושוויון ,המזכיר לנו כי הכלכלה נועדה לשרת את האדם ולא האדם את הכלכלה .המן מעמיד אותנו מול המראה המוסרית ושואל :האם אתה מסוגל לראות בלחם של חברך זכות קיום שווה לשלך ,מבלי לנסות להפיק ממנה תועלת? לבסוף ,נבנה כאן מצפן פנימי של ענווה מול מקור השפע .המוסר הנלמד הוא שאין לאדם בעלות מוחלטת על דבר בעולם הזה .האיסור לסחור במן הוא הצהרה מוסרית שהאדם הוא רק "נאמן" על הרכוש שהופקד בידו .המחשבה ש"הכל שלי ואני יכול למכור הכל" נסדקת אל

חלשב תשרפ

מול המן שנאכל רק לאכלה .זהו מוסר של צניעות – הידיעה שיש יד מכוונת מעלינו ,ושעלינו להתנהל בעולם מתוך כבוד לגבולות שנקבעו לנו ,מבלי לפרוץ אותם בשם תאוות הממון. מתוך בירורי המוסר המזכירים לנו את חובת היושרה והענווה מול מתנות השם ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום יום .השאלה האם היה מותר לסחור במן הופכת למצפן המורה לנו את הדרך בנתיבי החיים המורכבים :ראשית ,נלמד את הנהגת הדיוק בצרכים .התובנה לחיינו היא להבחין בין מה שנחוץ לנו באמת לבין הרצון לצבור כוח ומעמד. כשאנו פועלים בעולם ,עלינו לזכור את יסוד המן – להסתפק בשפע המדויק שנשלח אלינו ולא לנסות להפוך כל ברכה לכלי של שליטה או צבירה מיותרת. שנית ,ניקח עמנו את הנהגת טוהר הממון .כשם שהמסחר במן נאסר כדי לשמור על קדושת הלחם ,כך עלינו להקפיד שפרנסתנו תהיה נקייה מניצול הזולת או מעקיפת גדרים מוסריים .התובנה למעשה היא לראות בפרנסה שליחות אלוקית ,ולנהוג ביושרה מוחלטת בכל משא ומתן ,מתוך ידיעה שהברכה האמיתית אינה נמצאת ברווח המהיר אלא בביטחון בנותן השפע. לבסוף ,נאמץ את הנהגת עין טובה ואחווה .התובנה לחיי היום יום היא לראות בהצלחת הזולת ברכה שאינה גורעת משלנו ,בדיוק כפי שהמן ירד לכל אחד לפי צורכו .עלינו להשתחרר מהמרוץ המשווה אותנו לאחרים ולשמוח בחלקנו ,מתוך ידיעה שלכל אדם יש את המן המיוחד לו.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה המרתקת האם היה מותר לסחור במן ,מתבררת לנו האמת הצרופה העולה מן המקראות ומדברי רבותינו :המן היה לחם שמימי המופקע לחלוטין מגדרי המסחר והממון האנושי. עיקר העניין הוא שהתורה הגדירה את המן כמתנה המיועדת לכם לאכלה – ולא לסחורה .כפי שביארו הנצי"ב והאברבנאל ,המן ניתן כחסד עליון המבוסס על הנהגת הנס ,ולכן חלו עליו מגבלות קניין מוחלטות שנועדו לבחון את אמונתם של ישראל .המסחר ,המבטא צבירה ,דאגה למחר וניסיון להפקת רווח מחסד אלוקי, עמד בסתירה מוחלטת למהותו של המן כמאכל המקדש את ההווה ומחבר את האדם ישירות לבוראו. נמצאנו למדים כי הלחם שירד מן השמיים לא נועד להפוך ליסוד של עושר חומרי, אלא ללחם אמונה המזין את הנשמה .האיסור לסחור בו נותר כעדות נצחית לכך שהערכים העליונים של חיינו – האמונה ,התורה והקשר עם השם – עומדים מעל לכל תג מחיר ,ומזכירים לנו בכל דור כי הברכה האמיתית שורה בדבר הסמוי מן העין ודבוק במקורו.