6. בשלח עמ׳ 367–374 — האם מחיית עמלק מותנית במחייה כללית או שניתן לקיימה גם בצורה חלקית?

6. בשלח עמ׳ 367–374 — האם מחיית עמלק מותנית במחייה כללית או שניתן לקיימה גם בצורה חלקית? בלב פרשת בשלח ,מול פני המלחמה הראשונה של עם ישראל כנפיים של אומה ,מופיע הציווי הנורא והנשגב של מחיית עמלק .התורה והנביאים משרטטים חובה שאין לה אח ורע :השמדה גמורה" ,מאיש עד אשה ,מעולל ועד יונק ,משור ועד שה" .אולם ,המציאות ההיסטורית מציבה בפנינו תהייה עצומה :אם הציווי…

6. בשלח עמ׳ 367–374 — האם מחיית עמלק מותנית במחייה כללית או שניתן לקיימה גם בצורה חלקית? בלב פרשת בשלח ,מול פני המלחמה הראשונה של עם ישראל כנפיים של אומה ,מופיע הציווי הנורא והנשגב של מחיית עמלק .התורה והנביאים משרטטים חובה שאין לה אח ורע :השמדה גמורה" ,מאיש עד אשה ,מעולל ועד יונק ,משור ועד שה" .אולם ,המציאות ההיסטורית מציבה בפנינו תהייה עצומה :אם הציווי הוא כה מוחלט ,כיצד ייתכן שלאורך דורות המלכות לא ראינו רדיפה עקבית ומחייה טוטאלית של כל שריד עמלקי מתחת השמים? מכאן עולה החקירה היסודית :האם מצוות מחיית עמלק היא מצווה שקיומה מותנה ביכולת לבצע "מחייה כללית" וסופית של האומה כולה ,וברגע שנותר שריד ופליט (כפי שקרה בימי שאול) פקעה חובת המחייה הפרטנית עד לעת קץ; או שמא מדובר בחובה תמידית המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל ,למחות כל זכר וענף מעץ הרעל הזה בכל עת ובכל מקום שהם נמצאים? אנו יוצאים לברר האם חומרת המצווה – הדורשת כליה גמורה – היא

גם לנשמה מגיע אוכל

היא שהופכת אותה למצווה התלויה בתנאים של "היכי תמצי" מיוחדים ,או שמא זכר עמלק נרדף בכל דור ודור בלא קשר ליכולת ההשמדה הכללית. מתוך הקריאה בפרשתנו ,בה אנו פוגשים לראשונה את עזות המצח של עמלק אשר "קרך בדרך" ,אנו פונים אל מקורות המקרא ואל הביאורים המאירים של רבותינו מפרשי התורה, כדי לעמוד על שורש מצוות המחייה והזיכרון" :ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז ,יד) התורה מבטיחה ומצווה כאחד על מחיקת השם והזכר של עמלק .המפרשים עמדו על כפילות הלשון "מחה אמחה" ועל פשר הציווי המוחלט הכולל אף את הבהמות והרכוש: רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יז ,יד-טז) :מבאר כי השבועה של הקדוש ברוך הוא היא שאין הכיסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק .המחשבה העולה מדבריו היא שקיומו של עמלק בעולם הוא עיכוב בגילוי מלכות שמיים השלמה .מכאן נובעת חומרת המצווה למחות כל זכר ,כדי שלא יוכל אדם לומר "גמל זה של עמלק היה". רבינו אברהם אבן עזרא (שמות יז ,יד) :מדגיש את הציווי ליהושע .הוא מבאר כי המחייה צריכה להיות גמורה עד שלא יישאר להם שם ושארית .האבן עזרא רואה במלחמה זו "מלחמת ה'", דבר המלמד על כך שהמצווה אינה רק נקמה לאומית אלא תיכון עולם במלכות שדי ,הדורש ביעור מוחלט של הרע. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יז ,טז) :מרחיב במושג "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". לשיטתו ,המצווה מוטלת על כל מלך ומלך מישראל בכל דור .הרמב"ן מעורר את השאלה המרכזית :אם המצווה היא לדורות ,מדוע לא מצאנו רדיפה תמידית? הוא רומז כי המצווה תלויה ביכולת הלאומית ובהנהגת המלך ,ובכך הוא פותח פתח לחקירה האם המחייה תלויה בהזדמנות של "כליה גמורה". רבינו עובדיה ספורנו (שמות יז ,יד) :מפרש שזכר עמלק צריך להימחות מן התודעה האנושית כולה .הוא מסביר שהציווי "כתב זאת זיכרון" נועד להנציח את חובת המחייה ,כדי שגם בדורות רחוקים לא ישכחו ישראל את הצורך לבער את הרשעה הזו מן העולם כליל. רבינו אפרים לונטשיץ ,כלי יקר (שמות יז ,טז) :עומד על כך שעמלק הוא השורש של כל המתנגדים לקדושה .לשיטתו ,המחייה צריכה להיות "מתחת השמים" – ביטוי המורה על מחיקה טוטאלית של כל מה שקשור לעם זה ,שכן כל שריד מהם מהווה סכנה רוחנית של התחדשות הרע. תרגום אונקלוס (שמות יז ,יד) :מתרגם "ממחא אמחי" ,ומדגיש את הוודאות של המעשה. התרגום מחזק את התחושה שמדובר בגזירה אלוקית שאינה ניתנת לשינוי ,ומחייבת את ישראל להיות השלוחים לביצוע המשימה השלמה הזו בכל עוזה. בספרי (פרשת כי תצא) מובא הדיוק הנוקב על הביטוי מתחת השמים" :שלא יהיה נין ונכד של עמלק ,ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים ,שלא יאמרו זה הוא של עמלק" .חז"ל משרטטים כאן חובת מחיקה שאינה משאירה פתח לשום זיכרון פיזי .המחשבה העולה מכאן

חלשב תשרפ

היא שהמצווה אינה מסתיימת בהריגת האנשים ,אלא היא דורשת "ניקוי" מוחלט של המרחב האנושי מכל מה שנושא את שמו של עמלק. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא ע"א) מביאה את המשא ומתן המרטיט שבין דוד המלך ליואב שר הצבא .יואב חוזר מהמלחמה באדום לאחר שהכרית כל זכר ,ודוד שואל אותו לפשר מעשיו – מדוע לא הכרית גם את הנקבות? תשובתו של יואב" ,תמחה את זכר (בזקף) עמלק אקריון" ,מגלה לנו כיצד טעות בקריאה או במסורת יכולה להוביל לקיום חלקי של המצווה .הדיון שם מלמדנו כי דוד ויואב ראו במלחמה זו חובה דתית של מחיית עמלק, וכי הטעות הייתה רק בהיקף המחייה (זכרים מול נקבות) ,ולא בעצם החובה למחות גם כשאין מוחים את האומה כולה בבת אחת. במדרש ילקוט שמעוני (רמז קכג) אנו מוצאים את התיאור על מותו של אגג בידי שמואל הנביא .נאמר שם ששמואל דן אותו בדיני עובדי כוכבים ומזלות ,ללא עדים והתראה .המדרש מעורר תמייה גדולה :אם אגג הוא עמלקי שחייב מיתה מצד עצם זרעו ,מדוע היה צורך לדונו בדין רוצח או בדיני עכו"ם? כאן נזרע הזרע למחשבה העמוקה שאולי ברגע שפקעה המלחמה הכוללת של שאול ,השתנה דינו של העמלקי הבודד ,והיה צורך במערכת דינים אחרת כדי למצות עמו את הדין. המדרשים על אגג וצאצאיו ,ובפרט המסורת על אותה אישה שהתעברה ממנו באותו לילה אחרון ,מלמדים על השגחה נוראה המשאירה שריד לפורענות .חז"ל רומזים כי הכישלון של שאול לא היה רק כמותי ,אלא מהותי – ברגע שהושאר שריד אחד ,נפתחה הדרך להתחדשות האומה העמלקית כולה .הדבר מעלה את השאלה המוסרית וההלכתית :האם ניתן בכלל לקיים את המצווה כשכבר נפוצו לכל עבר? רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מלכים ,פרק ה') :הרמב"ם מבדיל בין שתי מצוות עשה שונות .בהלכה ד' הוא עוסק בשבעת עממין וכותב" :מצוות עשה להחרים שבעת עממין... וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה ...וכבר אבד זכרם" .לעומת זאת ,בהלכה ה' הוא כותב בנפרד" :וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק". הדיוק המופלא של מו"ר הגר"מ שטרנבוך בדברי הרמב"ם חושף תהום בין שתי המצוות. בשבעת עממין ,האיסור הוא "לא תחיה כל נשמה" – זוהי חובה המוטלת על כל יחיד מול כל פרט ופרט מהאויב .לכן ,גם אם לא ניתן למחות את כל האומה ,כל הריגה של אחד מהם היא קיום המצווה .אך בעמלק ,המצווה היא "תמחה את זכר עמלק" – שם המצווה מוגדרת כמחיית השם והזכר של האומה כולה .מכאן עולה המחשבה שבעמלק ,המצווה היא "חבילה אחת" – או שמוחים את הכל ,או שאין למעשה הפרטי ערך של קיום מצוות המחייה המקורית. הגאון בעל "ספר החינוך" (מצווה תר"ד) :כותב כי מצווה זו נוהגת בכל זמן ובכל מקום ,בזכרים ובנקבות ,כשיש לנו כוח לכך .הוא מדגיש כי החובה מוטלת על הציבור .דבריו אלו עומדים לכאורה בסתירה להבנה שהמצווה תלויה במחייה כללית ,שהרי הוא מחייב את היחיד להרוג עמלקי בכל עת שידו משגת .אך ניתן ליישב זאת בכך שהחינוך רואה בכל עמלקי "חלק מהזכר" שצריך להימחות ,וכל מחייה מקדמת את המטרה הכללית.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגהות מיימוניות (הלכות מלכים ,פרק ה') :מביא שיטה המצמצמת את המצווה וסוברת שאין היא נוהגת אלא לימות המשיח ,לאחר כיבוש הארץ והנחה מכל האויבים ,כפי שמשתמע מפשט הפסוק "והיה בהניח ה'" .דברים אלו מחזקים את המהלך שהמצווה היא פרויקט לאומי שלם ולא פעולה מקרית .מנגד ,הרדב"ז תמה על כך וטוען שפרשת שאול ושמואל מוכיחה שהמצווה נהגה גם קודם לכן. ומתוך הדברים אנו למדים על המתח המוסרי וההלכתי :האם המצווה היא "דין בנשמה" של כל עמלקי ,או "דין באומה" של עמלק? אם זהו דין באומה ,הרי שברגע שהאומה נפוצה ואי אפשר לעשות בה כלה גמורה ,ייתכן שפקע החיוב המקורי והוא ממתין לשעת רצון עתידית. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ב) :מעלה חקירה מרעישה .הוא תמה מדוע מלכי ישראל אחרי שאול לא רדפו אחר עמלק להשמידו .מכאן הוא מסיק כי מצוות עמלק חלוקה מיסודה ממצוות שבעת עממין .בעוד שבשבעת עממין החיוב הוא על כל "נשמה" בנפרד ,בעמלק המצווה היא "מחיית השם והזכר" – פעולה ששיעורה הוא רק בתוצאה מוחלטת .לשיטתו ,בימי שאול ,כשהיו כולם מקובצים ,הייתה זו "עת רצון" לקיום המצווה .אך מרגע ששאול נכשל והם נפוצו ,פקע החיוב המעשי עד שיבוא משיח, שכן אין עניין במחייה חלקית שאינה מוחקת את השם מתחת השמיים. רבינו משה סופר ,החתם סופר (בכתביו ובמסורת משמו) :מייצג את הגישה הנגדית והלוחמת. מעיד הוא על עצמו שהרג עמלקי אחד במו ידיו ובירך על כך ,מתוך הבנה שהמצווה מוטלת על כל יחיד מול כל פרט מזרע עמלק .לשיטת החתם סופר ,אין המצווה תלויה בכלליות האומה ,אלא כל איבר מן הרשע הזה שנעקר מן העולם הוא קיום גמור של מצוות "תמחה". הגאון בעל עונג יום טוב (בהקדמתו) :מעורר קושיה נוקבת על מעשה שמואל הנביא .אם המצווה מחייבת מחייה טוטאלית הכוללת גם את הבהמות ("משור ועד שה") ,מדוע שמואל הרג רק את אגג והשאיר את הצאן והבקר שלקח העם? הרי היה עליו להשלים את המחייה עד תום! הגר"מ שטרנבוך מיישב זאת בטוב טעם לפי שיטתו .ברגע שנודע (או הוחשש) שבלילה ההוא התעברה אשה מאגג ,כבר לא הייתה אפשרות למחייה "מוחלטת" .כיוון שנשאר זכר לעמלק באותו עובר (ממנו יצא המן) ,פקעה חובת המחייה הכללית באותה שעה .לכן שמואל הרג את אגג לא מדין "מחיית עמלק" השלמה ,אלא מדין "רוצח" ,ולפיכך לא היה צריך להרוג את הבהמות ,שכן דין הבהמות קיים רק כחלק מהטוטאליות של מחיית השם העמלקי. מתוך דברי האחרונים שדנו בטוטאליות של המצווה ,אנו באים אל היכלה של תורת בריסק ואל ביאורי המהרש"א ,המאירים את הנהגת המלכים והנביאים באור חדש של דין ומלחמה: מרן הגרי"ז הלוי מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם והנביא) :עומד על תמיהת המדרש מדוע הוצרך שמואל לדון את אגג בדיני עובדי כוכבים .הגרי"ז מחדש יסוד עצום :דין מחיית עמלק אינו רק "חיוב על הגברא" ,אלא הוא "דין מלחמה" .כל עוד מתנהלת המערכה מכוח ציווי הנביא, כל הנמצא שם נידון למיתה כחלק מהמחייה .אך ברגע שפסקה המלחמה והעם נח משללו,

חלשב תשרפ

פקע דין המלחמה המקורי .כעת ,כדי להרוג את אגג ,לא ניתן להשתמש בחרב המחייה הכללית ,אלא יש צורך בדין פלילי אישי .לכן דנו שמואל כדין "רוצח" ,כי במציאות של "אחרי מלחמה" אין היכי תמצי להרוג מדין עמלק ללא הוראת שעה מפורשת. המהרש"א (בחידושי אגדות ,בבא בתרא כא) :מיישב את שאלת הטעות של יואב ודוד בדרך המבחינה בין זמנים .הוא מקשה :אם יואב טעה ,מדוע כל ישראל שהיו עמו לא מחו? וכי לא ידעו את דין שאול? המהרש"א מבאר כי המלחמה באדום בימי דוד לא הייתה "מלחמת מצווה" של מחיית עמלק כפי שנצטווה שאול .לשיטתו ,המצווה השלמה נוהגת רק בעת שיש מלך על פי נביא ובמערכה כוללת .בימי דוד הייתה זו "מלחמת רשות" לכיבוש וביטחון ,ולכן לא חלו עליה כל חומרות המחייה הגורפת (כמו הריגת נשים וטף) .יואב ,בלהט חסידותו ,רצה להחיל שם את דין עמלק ,אך טעה בהגדרת הזכרים בלבד. הגרי"מ פרצוביץ (בספרו חמדת הימים) :מביא בשם חתנו הגר"ר שמואלביץ את קושיית הגרי"ז על דברי שמואל "כאשר שיכלה נשים חרבך" .הוא מבאר ששמואל רצה להחיל על אגג מיתת סייף (דין רוצח) במקום חנק או מיתה אחרת שהייתה אולי ראויה לו מדין עמלק הגולמי. הביאור כאן הוא שהמחייה הפרטית של אגג הייתה צריכה "לבוש" משפטי של דיני אומות העולם ברגע שהמסגרת הלאומית של המלחמה נסדקה. מתוך דברים אלו עולה תמונה מורכבת :גם אם המצווה קיימת בפרטיות ,הרי ש"כוחה היפה" והחובה המוחלטת שלה מופיעים רק במעטפת של מלחמה לאומית .ברגע שהאומה מתפזרת או שהמלחמה דועכת ,קיום המצווה הופך למורכב יותר ודורש הגדרות משפטיות נוספות. מתוך בירורי האחרונים והמבט המיוחד של תורת בריסק על דיני המלחמה ,אנו יורדים אל שדה המעשה והנפקא מינות העולות מן החקירה האם המחייה היא חובה כללית או פרטית :הנפקא מינה הראשונה והיסודית נוגעת לחובת הרדיפה והחיפוש .אם כדברי המועדים וזמנים ,המצווה היא "חבילה אחת" שקיומה מותנה ביכולת הכחדה טוטאלית, הרי שבזמן הזה ,כשעמלק נפוץ לכל עבר וסנחריב בלבל את האומות ,אין חובה על היחיד או על הציבור לצאת ולחפש זכר לעמלק במקומות רחוקים .אך אם כשיטת החתם סופר, כל עמלקי הוא יעד למחייה בפני עצמו ,הרי שגם אם נותר רק אחד בעולם ,החובה למחותו קיימת בכל תוקפה. נפקא מינה שנייה עולה בדין הבהמות והרכוש .אם המחייה היא פרטית ,ייתכן שאין חובה להרוג את הבהמה של עמלקי בודד ,שכן דין "משור ועד שה" נאמר כחלק מהמצווה למחוק את "זכר האומה" .כפי שביארנו בשיטת הגר"מ שטרנבוך ,כשפקעה המצווה הכללית אצל שמואל ,לא היה עוד צורך בהריגת הצאן .לעומת זאת ,לשיטה שהמחייה היא פרטית ומחלטת ,ייתכן שגם הבהמה של עמלקי בחינת "מוקצה" היא מן העולם ויש לבערה. השלכה נוספת קיימת בשאלת הזיהוי והספק .בימינו ,כשאין לנו זיהוי ודאי של זרע עמלק ,אם נאמר שהמצווה היא כללית ,הרי שכל עוד אין לנו את "האומה" המזוהה ,המצווה בהמתנה .אך אם המצווה היא פרטית ,הרי שבמקום שבו יש רגליים לדבר שפלוני הוא מזרע

גם לנשמה מגיע אוכל

עמלק ,היה עלינו לחוש לכך יותר .למעשה ,רוב הפוסקים נוקטים שכיוון שבלבל סנחריב את האומות ,אין אנו יכולים לקיים את המצווה באופן פרטי מחמת הספק. לבסוף ,קיימת נפקא מינה בהגדרת המצווה כ"מלחמת מצווה" .אם המחייה היא רק בתוך מסגרת של מלחמה כללית כדברי הגרי"ז ,הרי שכל הרג של עמלקי שלא במסגרת מלחמה מצריכה דין ומשפט (כפי שעשה שמואל לאגג) .אך אם זו מצווה פרטית תמידית ,הרי שכל פגיעה בעמלקי היא קיום מצוות עשה של "תמחה" ,ללא קשר למצב המלחמתי של האומה. מתוך בירורי המעשה המפרידים בין מלחמה לאומית לפעולה פרטית ,אנו עולים אל מרחבי הרעיון .כאן נחשף בפנינו סודו של עמלק לא רק כאומה ביולוגית ,אלא כשורש של תפיסת עולם המתייצבת כנגד האמת האלוקית :הרעיון המרכזי במחלוקת האם המחייה היא "חבילה אחת" או פרטנית ,נעוץ בהבנת מהות הרע שעמלק מייצג .עמלק הוא "ראשית גויים" ,הוא הראשון שהעז לצנן את האמבטיה הרותחת של יראת הרוממות לאחר יציאת מצרים .אם עמלק הוא "שיטה" של כפירה ומקריות ("אשר קרך") ,הרי שכל עוד נותר שריד אחד מהשיטה הזו בעולם ,הרע עדיין קיים .מכאן נובעת הדרישה לטוטאליות :המחייה חייבת להיות "מתחת השמים" – מחיקה של כל מרחב שבו יכול הרעיון העמלקי לקנן. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה לנו רעיון עמוק על מושג ה"זכר" .מדוע התורה מצווה למחות את הזיכרון ולא רק את האנשים? משום שעמלק פועל בכוח הזיכרון השלילי .הוא מבקש להשאיר "זכר" לכך שניתן למרוד ,שניתן להטיל ספק ("היש ה' בקרבנו אם אין") .אם נשאר גמל אחד שאומרים עליו "זה של עמלק" ,הרי שהזכר לא נמחה .היכולת למחות את עמלק בצורה חלקית היא כמעט בלתי אפשרית מבחינה רעיונית ,שכן הרע ,מטבעו ,מחלחל ומוליד את עצמו מחדש גם מתוך שריד קטן ,כפי שראינו באותו עובר של אגג שהפך להמן. יש כאן שיעור על כוחו של ה"כתם" .ישנם סוגי רשע שניתן להחלישם בהדרגה ,אך עמלק הוא בחינת כתם על בגד המלכות של הקדוש ברוך הוא .כל עוד נותר חלק מן הכתם ,הבגד אינו נקי .לכן ,התפיסה שהמחייה מותנית בכלליותה מבטאת את ההבנה שביטול המקריות והכפירה בעולם דורש מהפך שלם ,הופעה של אור כל כך חזק שיבטל את החושך מכל פינה. מתוך בירורי הרעיון על אודות מחיית הרע השלמה ,אנו פונים אל פנימיות הנפש .סוגיית עמלק אינה רק פרק בדברי הימים של האומה ,אלא היא מאבק תמידי המתחולל בתוך לבו של כל אדם .כאן מתברר מדוע המחייה חייבת לשאוף אל הטוטאליות :עמלק בנפש הוא כוח הספק .שמו בגימטריה "ספק" ( ,)240והוא זה שמצנן את ההתלהבות דקדושה ברגעיה היפים ביותר .המחשבה המנחה בחיבור לאדם היא ,שאם נותר בלבנו "שריד ופליט" של קרירות או של ספק באמיתות הדרך ,הרי שהרע העמלקי עלול להתפרץ משם מחדש .המחייה הפרטנית שהחתם סופר דיבר עליה היא החובה לעקור כל מחשבה של פירוד וקרירות בכל רגע שהיא מופיעה ,בעוד שהמחייה הכללית של הגר"מ שטרנבוך מסמלת את השאיפה להגיע למדרגה שבה הרע אינו קיים עוד כלל בתודעה.

חלשב תשרפ

זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו על הנהגת "לא להותיר מהם שריד" .בחיים הרוחניים, לעיתים האדם סבור כי הוא יכול להשאיר לעצמו "צאן ובקר" מן הרצונות המקולקלים שלו, בתואנה שישתמש בהם לקדושה – כפי שסבר שאול המלך .בא השמואל שבנפש ומלמדנו: אם המקור הוא עמלקי ,אם השורש הוא של גאווה או כפירה ,אין לו תקנה בשימוש חלקי. החובה היא לבער את הרע מן השורש ,שכן כל פשרה עם הרע הופכת בסופו של דבר לפתח לפורענות גדולה יותר. לבסוף ,נבנה כאן יסוד של "התמדה ללא פשרות" .הידיעה שהמאבק הוא "מדור דור" נוסכת באדם כוח לא להתייאש גם כשהוא רואה שהרע עדיין נוכח .המאבק בעמלק שבנפש הוא תהליך מדורג ,אך המצפן תמיד חייב להיות מכוון אל המחיקה הגמורה .אדם המבין שאין הכיסא שלם כל עוד יש פירוד בלבבו ,מתמלא במוטיבציה פנימית להמשיך ולמחות את הקרירות עד שיתגלה אור ה' השלם בתוכו. מתוך בירורי הנפש על אודות המאבק בספק הפנימי ,אנו עולים אל הקומה המוסרית המזוקקת .כאן ,השאלה ההלכתית על היקף המחייה הופכת למצפן המורה לנו את הדרך בין רחמים מוטעים לבין אחריות מוסרית כבדת משקל :היסוד המוסרי הראשון הנלמד מסוגיה זו הוא סכנת ה"רחמנות על האכזרים" .שאול המלך ,בנטיית לבו לרחם על אגג ועל מיטב הצאן ,נראה לכאורה כמי שנוהג במוסריות אנושית נעלה .אולם ,הנביא מלמדנו כי רחמים המנוגדים לציווי האלוקי במקום של ביעור הרע המוחלט ,סופם שהם מולידים אכזריות נוראה על הרחמנים – כפי שראינו בזרעו של המן שביקש להשמיד את כל ישראל. המצפן המוסרי כאן מורה כי המוסר האמיתי אינו רגש רגעי ,אלא הבנה עמוקה של השלכות המעשים לטווח הארוך. ערך מוסרי נוסף הוא שאלת האחריות האישית מול הכישלון המערכתי .כפי שדנו בקושיית המהרש"א על יואב ודוד ,אנו למדים שגם כאשר דור קודם נכשל (שאול) ,אין הדבר פוטר את הדורות הבאים מלנסות לתקן את המעוות .המוסר הזה בונה באדם תודעה של שותפות בתיקון עולם :גם אם אינך יכול להשלים את המלאכה ולמחות את עמלק כליל מחמת נסיבות הדור ,אינך בן חורין להיבטל ממנה .כל פעולה של צדק וכל ביעור של רע הם חוליה בשרשרת התיקון הכללית. לבסוף ,נבנה כאן מצפן של "נקיות המניעים" .הציווי להרוג גם את הבהמה "שלא יאמרו זה של עמלק" מלמדנו שיעור מוסרי כביר על טוהר המאבק .כאשר נלחמים ברע ,אסור שיהיה בכך שמץ של הנאה אישית או אינטרס כלכלי .אם ישראל היו לוקחים את השלל לעצמם, המלחמה הייתה הופכת ממלחמת קודש למלחמת שוד .המוסר המזוקק דורש מהאדם להיות נקי מכל פנייה אישית בעת שהוא מבקש לעשות צדק בעולם ,כדי שהמחייה תהיה לשם שמיים באמת. מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו על ההבחנה שבין רחמים אמיתיים לרחמנות פסולה ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום-יום .השאלה על היקף מחיית עמלק

גם לנשמה מגיע אוכל

הופכת למצפן המורה לנו את הדרך בהתמודדות עם האתגרים המוסריים והרוחניים של חיינו :ראשית ,נלמד את הנהגת הטוטאליות במאבק ברע .התובנה לחיינו היא שלעיתים פשרות קטנות עם הרגלים רעים או עם מידות מקולקלות אינן פותרות את הבעיה ,אלא רק דוחות את התפרצותה .כשם ששריד מאגג הוליד את המן ,כך חוסר עקביות בביעור הפגמים שבנו עלול להביא לנזק עתידי .עלינו לשאוף להכרעה ברורה ושלמה בכל הנוגע לערכינו המוסריים. שנית ,נאמץ את הנהגת ה"ניקיון מהפניות" .הציווי להשמיד גם את השלל מלמדנו תובנה עמוקה :כאשר אנו פועלים למען מטרה נעלה או מבקרים עוול של אחר ,עלינו לוודא שאין לנו נגיעה אישית או רווח צדדי מהעניין .רק פעולה שהיא נקייה לחלוטין מאינטרס יכולה להיחשב כתיקון אמיתי של המציאות. לבסוף ,ניקח עמנו את הנהגת האחריות לדורות .התובנה היא שגם אם המשימה נראית גדולה עלינו ואיננו יכולים להשלים את "מחיית עמלק" הכללית בעולם ,עלינו לעשות את החלק הקטן שלנו .כל מעשה של אמת ,כל צינון של ספק וכל הגברה של אור הקדושה על פני הקרירות העמלקית ,הם קיום פרטי של המצווה הגדולה המקרבת אותנו אל היום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה הנשגבת והנוראה של מחיית עמלק ,מתגלה לעינינו המתח שבין חובת היחיד לייעוד הלאומי .עיקר העניין הוא שלמרות שמצוות מחיית עמלק שואפת למחיקה טוטאלית וכללית של זכר האומה – "משור ועד שה" – הרי שאין הדבר פוטר את היחיד ואת המנהיג מלפעול כנגד כל שריד של רשע זה בכל עת .למדנו כי חקירת הגר"מ שטרנבוך מבארת מדוע בנסיבות של פיזור האומה פקע הדין הכללי והחמור של "מחיית הבהמות" ,אך מנגד ,דברי החתם סופר והמהרש"א מזכירים לנו כי חובת המלחמה ברע היא תמידית. ההבנה המזוקקת העולה מהדברים היא שזכר עמלק יימחה כליל רק כאשר עם ישראל יפעל באחדות ובניקיון כפיים מוחלט .הכישלון של שאול לא היה רק טכני, אלא נבע מערבוב של רחמים אנושיים עם ציווי אלוקי .אנו למדים שקיום המצווה דורש מאיתנו ביטול גמור של הנגיעה האישית ,מתוך ידיעה שכל פעולה קטנה של ביעור הרע היא חלק מהתהליך ההיסטורי שיסתיים רק בביאת גואל צדק ,אז יימחה זכר עמלק מתחת השמים והכיסא יהיה שלם.