7. בשלח עמ׳ 375–381 — האם אפשר לקבל גירות בעמלק?

7. בשלח עמ׳ 375–381 — האם אפשר לקבל גירות בעמלק? בלב פרשת בשלח ,לאחר המלחמה הפיזית ברפידים ,מציבה התורה שבועה נצחית" :כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" .חז"ל במכילתא ובמדרשים מעוררים תמיהה נוראה :האם דלתי התשובה והגירות ננעלות בפני אומה זו לעולמים? המכילתא קובעת נחרצות כי הקדוש ברוך הוא נשבע שלא לקבל גרים מעמלק ,ואף מביאה כראיה את הריגת הגר העמלקי על…

7. בשלח עמ׳ 375–381 — האם אפשר לקבל גירות בעמלק? בלב פרשת בשלח ,לאחר המלחמה הפיזית ברפידים ,מציבה התורה שבועה נצחית" :כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" .חז"ל במכילתא ובמדרשים מעוררים תמיהה נוראה :האם דלתי התשובה והגירות ננעלות בפני אומה זו לעולמים? המכילתא קובעת נחרצות כי הקדוש ברוך הוא נשבע שלא לקבל גרים מעמלק ,ואף מביאה כראיה את הריגת הגר העמלקי על ידי דוד המלך. אולם ,אל מול קביעה זו ניצבת מציאות היסטורית והלכתית מורכבת :מחד ,דוד המלך מנמק את הריגת הגר בחטא של שליחת יד במשיח ה' ולא בעצם היותו עמלקי; ומאידך, הגמרא בגיטין ובסנהדרין מעידה כי מבני בניו של המן – זרע עמלק המובהק – למדו תורה בבני ברק .כיצד ייתכן שזרעו של צורר היהודים יזכה לכתר תורה אם הגירות נאסרה עליהם בשבועה? מכאן אנו יוצאים לברר :האם איסור הגירות בעמלק הוא מוחלט או תלוי בנסיבות? האם הגירות חלה בדיעבד? ומהו הסוד הטמון בהכרעתו של דוד המלך כלפי אותו נער עמלקי? מתוך הקריאה במילים החותמות את פרשתנו ,אנו עומדים לפני שבועה אלוקית המהדהדת מקצה העולם ועד קצהו .התורה אינה מסתפקת בציווי על המחייה ,אלא קושרת את כסא הכבוד במלחמה נצחית" :ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז ,טז). דברי המכילתא כאן מהווים סלע מחלוקת והבנה ביסוד המצווה :ר' אליעזר אומר ,נשבע המקום בכסא הכבוד שלו ,שאם יבוא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ,ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו .חז"ל מביאים כסמך לדבר את שאלתו של דוד המלך לנער המבשר" :אי מזה אתה?" ,ותשובת הנער" :בן איש גר עמלקי אנכי" .המדרש מלמדנו שדוד נזכר באותה שעה בשבועה שנאמרה למשה ,ועל כן ציווה להורגו. המפרשים על המדרש והפסוק עומדים על כמה נקודות יסוד: רש"י (שמות יז ,טז) :מבאר כי השם והכסא אינם שלמים כל עוד זרעו של עמלק קיים .מכאן עולה התובנה שאם קיומו הפיזי מעכב את השלמות ,הרי שגם ניסיון הפיכתו לחלק מישראל על ידי גירות עומד בסתירה לתיקון העולם הנדרש במחייתו הגמורה. רבינו בחיי (שמות יז ,טז) :מעמיק במושג "מדור דור" ומסביר כי עמלק הוא שורש הטומאה שאינו יכול להיהפך לקדושה .בניגוד לאומות אחרות שבהן יש ניצוצות של טוב שניתן לבררם על ידי גירות ,בעמלק הרע הוא כה מהותי עד שאין פתח לקבלה. המדרש תנחומא (פרשת כי תצא) :מוסיף ומקשר זאת לאיסור "לא תדרוש שלומם וטובתם". המדרש מדגיש כי השבועה האלוקית היא חומה בצורה המונעת את כניסתם לקהל ה' ,והדבר נרמז בחסרון האות א' בכסא והאות ה' בשם ה' ,לומר שאין השלמה עד שיעקרו מן העולם. הפסיקתא רבתי (פיסקא יב) :מעוררת את הדיוק בפסוק בשמואל .דוד המלך אינו מסתפק בידיעה שהנער הרג את שאול ,אלא חוקר את מוצאו .השאלה "אי מזה אתה" היא בירור

גם לנשמה מגיע אוכל

משפטי-הלכתי :האם אתה שייך לאלו שיש להם תקנה בגירות ,או שמא אתה מבית עמלק שאין להם פתח בקהל ישראל? מתוך דברי המכילתא והמפרשים מצטיירת תמונה של איסור קטגורי .עמלק מוגדר כמי שדלתי בית המדרש נעולות בפניו מכוח שבועה .אך כפי שנראה בהמשך ,המציאות ההיסטורית בשמואל והעדויות בתלמוד על צאצאי המן יאלצו אותנו להעמיק בחילוקים שבין לכתחילה לדיעבד ,ובין גדר האומה לבין גדר הפרט. במסכת סנהדרין (דף צו ע"ב) ובמסכת גיטין (דף נז ע"ב) מובאת עדות היסטורית-רוחנית שאין לה ערוך" :מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" .המן הרשע ,האגגי ,הוא זרע עמלק המובהק ביותר בדורות שאחרי משה ויהושע .אם נשבע המקום שלא לקבל גרים מעמלק, כיצד זכו צאצאיו לא רק להיכנס בקהל ה' ,אלא להפוך למורי תורה ברבים בעירם של תנאים? הסתירה מתעצמת כשמתבוננים בדברי הגמרא על גרים מפורסמים אחרים .חז"ל מציינים כי גם מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים ,ומבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים (שמעיה ואבטליון) .אך לגבי עמלק ,הקושי הוא כפול :לא רק איסור רגיל עומד כאן ,אלא שבועה אלוקית המקושרת לכסא הכבוד. זאת ועוד ,עדות הגמרא על צאצאי המן אינה נראית כבדיעבד של דחוק ,אלא כביטוי של ניצחון התורה על שורש הרע .העובדה שהם למדו דווקא "בבני ברק" ,מקומו של רבי עקיבא שהיה בן גרים בעצמו ,מעוררת מחשבה עמוקה על היכולת של התורה לברר ניצוצות גם מהמקומות האפלים ביותר. מכאן עולה השאלה הנוקבת :האם המכילתא והגמרא חולקות זו על זו במציאות ההלכתית? או שמא קיימת דרך ליישב בין השבועה שלא לקבלם לבין העובדה שצאצאיהם הפכו לגדולי תורה? האם ייתכן שישנו חילוק בין "עמלק" כיישות לאומית לבין יחידים שפרשו ממנה ,או אולי בין זמן המלחמה לזמן הפיזור? מתוך הסתירה בין המדרש לתלמוד ,אנו באים אל היכלו של הרמב"ם ,אשר דבריו מאירים את הסוגיה באור של הכרעה הלכתית ברורה ,המעדיפה לכאורה את פשיטות הש"ס על פני חומרת המכילתא :רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה ,פרק י"ב הלכה י"ז) :הרמב"ם מונה את האומות האסורות לבוא בקהל לאחר גירותן ,ומזכיר רק ארבע :עמון ,מואב ,מצרי ואדומי .הוא משמיט לחלוטין את עמלק מרשימת האסורים .מכאן מדייקים מרן החיד"א והיד דוד ,כי הרמב"ם סובר שדין עמלק אינו שונה מכל שאר האומות ,וברגע שמתגייר הוא כישראל לכל דבר. באגרת תימן מרחיב הרמב"ם עוד יותר וכותב" :וכל נביא שיעמוד ,בין שיהיה מיוחס לכהונה או ללויה או שיהיה עמלקי ."...דברים אלו מרעישים ממש :לא זו בלבד שעמלקי יכול להתגייר ,אלא שהוא יכול להעפיל עד למדרגת הנבואה! המחשבה המנחה כאן היא שכוחה של התורה והגירות גדול כל כך ,עד שהוא מבטל את "שם עמלק" מן האדם לחלוטין והופכו לבריאה חדשה.

חלשב תשרפ

הלכות סנהדרין (פרק י"ח הלכה ו') :כאן מתייחס הרמב"ם למעשה דוד והגר העמלקי .הוא אינו מזכיר כלל את טעמו של המדרש שדוד הרגו בגלל האיסור לגייר עמלקי .במקום זאת ,הוא מסביר שדוד הרגו "הוראת שעה" או "דין מלכות" בשל הודאתו שהרג את שאול .השמטה זו מוכיחה שהרמב"ם אינו מקבל את דברי המכילתא להלכה ,וסובר שמעיקר הדין גירות עמלק חלה. הריטב"א (בבא מציעא פג ע"ב) :צועד בנתיב דומה ומבאר כי הריגת הגר העמלקי הייתה משום כבוד המלכות של שאול ,ולא מחמת מוצאו .נראה כי הראשונים הללו הבינו שדברי המכילתא על השבועה הם בבחינת אגדה או הנהגה שהייתה נכונה לשעתה ,אך אינה עוקרת את היסוד ההלכתי ש"השער פתוח לכל הבא לחסות תחת כנפי השכינה". ומכאן עולה תמונה של חסד ורחמים :אין אדם בעולם שננעלים בפניו שערי שמיים אם רצונו כפול ומכופל להתקרב .אך עדיין עלינו ליישב את דברי המדרש – הרי דוד המלך חקר "אי מזה אתה" ,ואם אין איסור ,למה חקר? ומדוע נשבע המקום? הגר"ש אלקבץ במנות הלוי (אסתר פ"ג) :מציע יסוד המבחין בין לכתחילה לדיעבד .לשיטתו, אכן לכתחילה נשבע המקום שלא לקבלם ,ובית דין המכיר את האיסור מחויב לדחותם .אך אם עבר בית דין הדיוטות וגיירם ,או שנתגיירו במקום שלא ידעו את מוצאם ,הגירות חלה בדיעבד .כך זכו בני בניו של המן לבוא בקהל – הם נתגיירו בפני מי שלא ידע על השבועה, ומרגע שחלה הגירות ,שוב אין דוחים אותם. מרן החיד"א ביד דוד ובעיני כל חי :מעלה כמה נתיבים מאירים .בתירוצו הראשון הוא תולה את השינוי במהפכה שחולל סנחריב .לאחר שבלבל סנחריב את כל האומות ,בטלה ההכרה הוודאית של "זרע עמלק" .כיוון שאין אנו יודעים מי הוא מי ,פקעה הגזירה המעשית של המכילתא ,וניתן לקבל גרים מכל העולם בחזקת שאינם מעמלק .לכן בני בניו של המן התקבלו ,ורק לאחר מכן גילו לנו חז"ל את שורשם ברוח הקודש. תירוץ נוסף של החיד"א וגליוני הש"ס :מבוסס על הדיוק בלשון הגמרא "מבני בניו" .ייתכן שלא מדובר בצאצאים זכרים ,אלא בבני בנותיו של המן .כיוון שבאומות העולם הולכים אחר הזכר ,הרי שאם אישה מזרע המן נישאת לגוי מאומה אחרת ,הבן אינו נחשב עמלקי עוד, ודלתות הגירות פתוחות בפניו לרווחה. הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו למכילתא :מציע חילוק מבריק בין זמנים .לשיטתו ,האיסור לקבל גרים מעמלק קיים רק בשעת מלחמה .כאשר האומה העמלקית נמצאת במצב של עימות פעיל מול ישראל ,אין מקבלים מהם גרים מחשש שמא גירותם היא רק כדי להינצל מן החרב .אך בזמנים של שקט ,כגון בימי המן שלא הייתה מלחמה גלויה ,ניתן לגיירם. החזון איש (יו"ד קנז) :מקשר זאת לדברי הרמב"ם על הצעת השלום .אם עמלק משלימים ומקבלים שבע מצוות בני נח ,פוקע מהם דין ההריגה וניתן לקבלם .המכילתא עוסקת בעמלקי שבא להתגייר בתוך סערת המלחמה ללא השלמה מוקדמת ,ועליו נאמר שלא יקבלוהו. מתוך דברים אלו אנו רואים כיצד האחרונים "מצילים" את דברי המכילתא ומוצאים בהם

גם לנשמה מגיע אוכל

פתח של הבנה .השבועה אינה חתם סופי על כל פרט ופרט לנצח ,אלא היא הנהגה המגנה על עם ישראל מהתערבות של זרע הרע בעת שהוא בשיא כוחו. המגילת ספר (לאוין קטו) :מציע מהלך מחודש בהבנת דברי המכילתא .לשיטתו ,השבועה "לא לקבלו" אין פירושה שהגירות אינה חלה כלל ,אלא שהגירות אינה מתירה אותו לבוא בקהל ולישא בת ישראל .הוא נשאר במעמד של "ישראל" לעניין מצוות ,אך אסור בחתנות כמו עמוני ומואבי .בכך הוא מיישב את צאצאי המן – הם אכן התגיירו ולמדו תורה כיהודים, אך נשארו מובדלים לעניין נישואין. מרן החיד"א (יד דוד) :מקשה קושיה אדירה על המגילת ספר .אם הגירות חלה והוא נחשב ישראל לכל דבר מלבד נישואין ,מדוע הרגו דוד המלך? וכי איסור "לבוא בקהל" הוא עילה למיתה? זוהי "תימה רבתי" שאינה מניחה את הדעת. בירור המושג "חסרון בגירות" :כאן אנו נכנסים לעומק החקירה :האם גר עמלקי נחשב "גר צדק" או שמא הוא חסר בעצם מהות גירותו? יש המבארים (כפי שדקדק הרי" בר יקר בתפילת עמידה)

ש"גרי הצדק" בא להוציא גרי עמלק .ייתכן שגירות עמלק לעולם אינה שלמה ,וכדמיון לגר קודם הבאת קרבנותיו ,הוא נחשב ישראל אך חסר בקדושת הגירות .מכאן עולה המחשבה שאולי בדין "כקטן שנולד דמי" ,הפוקע את שם עמלק מהגר ,אינו נאמר בעמלק במלוא עוזו משום שהתורה קבעה בו מלחמה "מדור דור". יישובי החיד"א למעשה דוד :החיד"א מביא מהלך נוסף בשם הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ג), שבימי דוד ושלמה היו בתי דין בודקים את הגרים "עד שתראה אחריתם" .דוד ראה באותו נער שהרג את שאול כי "אחריתו מעידה על ראשיתו" – מעשיו הוכיחו שטבעו העמלקי לא נמחא בגירותו ,ולכן החליט דוד למחות בגירותו ולהחזירו לגיותו המקורית ,וממילא חל עליו דין מחיית עמלק או דין גוי שהרג את המלך. מתוך המשא ומתן הזה אנו למדים על המתח הנורא שבין ה"חפצא" של האדם לבין ה"שם" הלאומי שלו .האם הגירות בכוחה למחוק את העבר לחלוטין ,או שמא ישנם כתמים שגם המקווה והמילה אינם מעבירים לגמרי בבת אחת? מתוך בירורי האחרונים על אודות מהות הגירות וחסרונה ,אנו יורדים אל שדה המעשה וההלכה ,לראות כיצד חקירה זו פושטת צורה ולובשת צורה בדיני נפשות ממש :נפקא מינה ראשונה ויסודית עולה בשאלת נאמנות הגר בהודאת עצמו .לפי ההלכה הפסוקה" ,אין אדם משים עצמו רשע" ,ולכן ישראל שהודה שרצח – אינו נהרג על פי הודאתו .אך גוי נהרג בעד אחד וגם על פי הודאת עצמו .כאן טמון המהלך המבריק של ה"שבות יהודה" ,ה"מרכבת המשנה" וה"משך חכמה" :דוד המלך ידע שאם הנער נחשב גר גמור (ישראל) ,הוא אינו יכול להורגו על פי דבריו "אנכי מתתי את משיח ה'" .אך כיוון שנזכר דוד בשבועה שאין מקבלים גרים מעמלק ,הבין שגירותו של הנער לא חלה מעולם והוא עדיין בגדר גוי .כגוי ,הודאתו נאמנת להורגו מדין רוצח. נפקא מינה שנייה עולה בדין טריפה .היד אליהו רגולר מוסיף נופך מוסרי והלכתי :שאול

חלשב תשרפ

המלך כבר היה במצב של "טריפה" לאחר שנפל על חרבו .ישראל אינו נהרג על הריגת טריפה, אך גוי חייב עליה מיתה .שוב ,הגדרת הנער כמי שגירותו לא חלה מחמת היותו עמלקי ,היא שאיפשרה לדוד למצות עמו את הדין על הריגת שאול ,דבר שלא היה מתאפשר אילו היה נחשב גר צדק גמור. השלכה שלישית קיימת בשאלת הזרע המעליא .כפי שביארנו ,דוד חשש להרוג שמא יצא ממנו זרע טוב ,כדרך שנזהר משה במצרי .הנפקא מינה של שיטת המגילת ספר היא שאם גר עמלקי אסור לבוא בקהל עולמית ,הרי שאין חשש שיצא ממנו זרע קודש שייטמע בישראל, ושוב אין מניעה מוסרית להורגו על פשעו. לבסוף ,קיימת נפקא מינה בהגדרת הסמכות של בית דין .אם האיסור הוא לכתחילה ,על בית הדין מוטלת אחריות כבדה לחקור בציציותיו של כל גר שמא הוא מזרע אגג .אך אם נאמר כדברי החיד"א שסנחריב בלבל את העולם ,הרי שחובת החקירה הזו פקעה ,ודי לנו בבדיקה רגילה של כנות הגירות. מתוך בירורי ההלכה והנפקא מינות המבחינות בין הודאת הגוי להודאת הישראל ,אנו עולים אל מרחבי הרעיון .כאן נחשף בפנינו סוד המאבק בין הקדושה לבין עמלק בשאלת התיקון וההשתנות :הרעיון המרכזי העולה מהסתירה בין המכילתא לגמרא הוא שאלת הפיכותו של הרע .עמלק מייצג את הרע המוחלט ,זה שאינו מודה בשלטון ה'" ,ולא ירא אלוקים" .השבועה "לא לקבלו" מבטאת את התפיסה שישנו רע כה שורשי ,עד שאינו יכול להיטמע בקדושה דרך המוסכמות הרגילות .המחייה היא הדרך היחידה לבער אותו .אולם ,הגמרא המלמדת על בני בניו של המן שלמדו תורה ,מגלה לנו רעיון עמוק עוד יותר :גם הרע הטוטאלי ביותר יכול להיכנע ולעבור "בירור" ,אך הדבר אינו קורה בדרך של גירות רגילה "לכתחילה" ,אלא בדרך של דיעבד מופלא ,שבו הקדושה שבויה בתוך הקליפה ומשתחררת משם בכוח התורה. זאת ועוד ,יש כאן שיעור על כוחה של ההיטמעות .עמלק הוא ה"זכר" המורד .כל עוד האדם מזוהה כעמלקי ,הוא תחת חרב המחייה .אך כאשר הוא מתערב באומות אחרות (בני בנותיו) או כאשר "בלבל סנחריב את האומות" ,השם "עמלק" מתבטל ממנו .הרעיון הוא שחורבן עמלק יכול להיעשות בשתי דרכים :או על ידי השמדתו הפיזית ,או על ידי ביטול זהותו הלאומית ושקיעתה בתוך האנושות הכללית המקבלת עליה עול מלכות שמיים. יש כאן מסר על כוחו של היחיד מול הגזירה הכללית .השבועה נאמרה על ה"בית" – "ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו" .אך היחיד המנתק עצמו מן הבית ,המבקש בכל לב לחסות תחת כנפי השכינה עד שהוא מוכן להיות "גר צדק" ,מצליח לעיתים לבקע את חומת השבועה. כוח התשובה של הפרט גדול לפעמים מהגזירה הלאומית ,וזהו הפלא של אותם תלמידי חכמים בבני ברק ,שהפכו את ה"מדור דור" של המלחמה ל"מדור דור" של העמדת תלמידים. מתוך בירורי הרעיון על היכולת של הקדושה לחלחל גם אל המקומות האפילים ביותר, אנו באים אל שלב החיבור לנפש האדם .כאן מתברר כי הסוגיה של "גירות בעמלק" אינה רק דיון היסטורי על זרעו של המן ,אלא שיעור נצחי על המאבק הפנימי המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו.

גם לנשמה מגיע אוכל

התובנה המחשבתית המנחה אותנו כאן היא שגם בתוך נפש האדם קיימים אזורים של "עמלק" – אותם רגעי קרירות ,ספק וציניות שמנסים לנתק אותנו מהתלהבות הקדושה. לכאורה ,על רגעים אלו נאמרה השבועה ש"אין להם תקנה" וצריך רק למחותם ולבערם. אולם ,הגילוי המרעיש שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מלמד אותנו יסוד עצום: אין כוח בעולם ,ואין פגם בנפש ,שאי אפשר להפוך אותו לקדושה אם מוסרים עליו את הנפש בתורה. יש כאן מסר של תקווה לכל אדם :גם אם אתה מרגיש ששורש מסוים בתוכך הוא "עמלקי" – כלומר ,רע גמור שאין לו פתרון – דע לך כי כוח התורה והגירות הרוחנית יכול להפוך את המרירות למתיקות .אותה עזות מצח של עמלק ,כשהיא עוברת "בירור" וזיכוך ,יכולה להפוך לעזות דקדושה בלימוד התורה .העבודה שלנו ביום-יום היא לא רק להילחם ברע ,אלא לנסות ולגייר את הכוחות שבו ,להוציא את הניצוצות השבויים בתוך הקליפה ולהשיבם אל כסא הכבוד. זוהי נחמתו של דוד המלך ונחמתם של ישראל :המלחמה היא אמנם מדור דור ,אך הניצחון הסופי הוא הפיכת החושך לאור ,עד שאפילו מתוך שורש הרע יצמחו תלמידי חכמים המאירים את העולם בתורתם. מתוך בירורי המחשבה על היכולת להפוך את כוחות הנפש העזים ביותר לקדושה ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,השאלה ההלכתית על גירות עמלק הופכת למצפן המורה לנו את הדרך בין נאמנות לעקרונות הצדק לבין האמונה באפשרות התיקון של הפרט :היסוד המוסרי הראשון הנלמד מסוגיה זו הוא ההבחנה שבין הכלל לפרט .בעוד שהאומה העמלקית כיישות פוליטית ותרבותית היא מושא למלחמה ללא פשרות ,הרי שהיחיד המבקש להתנתק משורשו ולהתגייר מציב בפנינו אתגר מוסרי מורכב .המצפן המוסרי כאן מלמדנו כי גם בתוך מערכת של דין קשוח ושבועה אלוקית ,אין להתעלם מן הניצוץ האישי המבקש קרבת אלוקים .האחריות המוסרית שלנו היא להיות ערים לכך שלא כל "עמלקי" בהגדרה החיצונית הוא בהכרח עמלקי במהותו הפנימית ברגע נתון. ערך מוסרי נוסף עולה מהנהגתו של דוד המלך .דוד מלמדנו שיעור באחריות מנהיגותית: המוסר אינו רק רגש ,אלא הוא מחויבות לאמת ולחוק .דוד אינו הורג את הנער מתוך שנאה אישית ,אלא מתוך הכרח משפטי (גוי המודה ברצח) ומתוך זכירת השבועה הלאומית .המצפן כאן מורה כי לעיתים עשיית הצדק דורשת מאיתנו להתגבר על רחמים רגעיים לטובת סדר עולם מוסרי וצודק יותר לטווח הארוך. לבסוף ,נבנה כאן יסוד של "מוסר התקווה" .העובדה שצאצאי המן למדו תורה בבני ברק מהווה מגדלור מוסרי לכל דור .היא מלמדת שאין "חטא קדמון" שאינו ניתן לתיקון לאורך זמן .המוסר היהודי אינו דוגל בייאוש נצחי; גם מהשורש המקולקל ביותר יכול לצמוח צדק. זהו מצפן המעודד אותנו לחפש תמיד את פתח התשובה ,גם במקומות שנראים אבודים לחלוטין .האחריות שלנו היא להשאיר את דלתות בית המדרש פתוחות למי שבאמת ובתמים חפץ בשינוי מהותי של חייו.

חלשב תשרפ

מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו על האיזון העדין שבין משפט הצדק לבין פתח התקווה ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום-יום .שאלת גירותו של עמלק הופכת למורה דרך בעבודת ה' ובהנהגת האדם עם עצמו ועם זולתו :ראשית ,נלמד את הנהגת התיקון מעבר למגבלות .התובנה לחיינו היא שאסור להתייאש משום כוח או הרגל ,גם אם הוא נראה כנטוע בנו "מדור דור" .כשם שצאצאי המן הפכו לתלמידי חכמים ,כך גם המידות הקשות ביותר שלנו יכולות לעבור גירות וזיכוך .עלינו להאמין ביכולת ההשתנות של הפרט ,ולדעת שהעבר אינו גזר דין סופי על העתיד. שנית ,נאמץ את הנהגת הדיוק בבירור האמת .דוד המלך חקר "אי מזה אתה" ,ומכאן עלינו ללמוד את החשיבות של בירור דברים לעומקם לפני קבלת הכרעות גורליות .בחיים האישיים ,עלינו לבדוק מהו השורש של המניעים שלנו – האם הם נובעים מ"גירות צדק" אמיתית או שמא הם ניסיון להכשיר רצונות פסולים. לבסוף ,ניקח עמנו את הנהגת "כבוד משיח ה'" .הריגת הגר העמלקי על שהעז לשלוח יד בשאול מלמדת אותנו על החומרה שבפגיעה בקדושתם של ישראל ובמנהיגיהם .התובנה היא שעלינו לנהוג בזהירות יתרה בכבוד הזולת ובכבוד התורה ,מתוך הבנה שישנם גבולות שחצייתם מעידה על פגם פנימי עמוק הדורש תיקון יסודי.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה המופלאה של גירות עמלק ,מתגלה לעינינו סוד כוחה של התורה הפועלת בתוך ההיסטוריה .עיקר העניין הוא שעל אף השבועה הנוראה של "ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו" ,המבטאת את המלחמה המוחלטת ברע השורשי ,לא ננעלו שערי שמיים בפני היחיד המבקש להתנתק מביתו ומעברו .למדנו כי חכמי הדורות יישבו את הסתירה שבין דוד המלך לצאצאי המן דרך חילוקים דקים בין לכתחילה לדיעבד ,בין זכר לנקבה ,ובין שעת מלחמה לזמני פיזור. ההבנה המזוקקת העולה מהדברים היא שהגירות בעמלק היא בבחינת "פלא" .היא מוכיחה שהקדושה יכולה לדלות ניצוצות אפילו מעמקי הקליפה של אגג .מעשה דוד בנער העמלקי לא היה רק פעולת מחייה ,אלא בירור משפטי והלכתי שנועד לשמור על טהרת הקודש ,בעוד שתורתם של בני בניו של המן בבני ברק היא העדות הסופית לכך שהאור האלוקי עתיד לבלוע את החושך מן העולם כולו .הכיסא יהיה שלם רק כאשר הרע ימוגר ,או כשיזדכך עד שלא יישאר ממנו זכר של מרידה.