היכן נמצאים כיום צאצאיו של משה רבינו ע"ה?
אליעזר" .לכאורה ,מציינת התורה את תולדותיו הפרטיות של משה ,אולם המבט התורני וההיסטורי מגלה כי בשם זה נטמן זרעו של עם שלם. כאן עולה השאלה :לאן נעלמו צאצאי משה רבינו מדפי ההיסטוריה הגלויה של עם ישראל?
בפרשתנו ,בעת פגישת משה ויתרו ,מופיעה כותרת קצרה לשמו של הבן השני" :ושם האחד אליעזר" .לכאורה ,מציינת התורה את תולדותיו הפרטיות של משה ,אולם המבט התורני וההיסטורי מגלה כי בשם זה נטמן זרעו של עם שלם. כאן עולה השאלה :לאן נעלמו צאצאי משה רבינו מדפי ההיסטוריה הגלויה של עם ישראל? האם אותה הבטחה אלוקית "ואעשה אותך לגוי גדול" נותרה רק כזיכרון רחוק ,או שמא ישנו מקום בעולם בו צאצאי משה ,האוכלוסין של צדיקים ,חיים וקיימים כעדה מפוארת הממתינה לגאולה? הסוגיה נעה בין דברי הנביאים בספר דברי הימים ,דרך מסורות הגאונים על נהר הסמבטיון הפלאי ,ועד לעדותו המרעישה של אלדד הדני שזעזעה את עולם ההלכה. נצא לברר את נתיב נדודיהם של בני משה ,מחורבן הבית ועד למעבר לנהר שאינו נח מזעפו אלא ביום השבת. מתוך הסערה המחשבתית על גורלו של זרע משה רבינו ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם טמנה התורה ברמז דק את סוד הריבוי העצום שעתיד לצאת מאותו בן יחיד: "ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שמות י"ח ,ד') .הקשר שבין פסוק זה לשאלה על צאצאי משה נעוץ במילה הייחודית "האחד" ,המהווה את נקודת האחיזה של המפרשים בבואם לתאר את האומה המופלאה שיצאה ממנו. רבינו בחיי בפירושו על התורה (שמות י"ח ,ד') כתב וביאר" :לפי שראה בספר דברי הימים כי בני אליעזר רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה ,וכיון שכח הריבוי הוא מכח האחדות ,לכן הזכיר דווקא באליעזר לשון אחד להורות את הריבוי שבא מכח האחד" .רבינו בחיי חושף כאן יסוד למדני עמוק :התורה מדגישה שאליעזר היה "אחד" בלא אחים נוספים ,כדי להדגיש את הברכה השמימית המיוחדת שגרמה לזרעו להתרבות מעבר לכל קנה מידה רגיל ,כפי שמעיד הנביא בדברי הימים. רש"י בפירושו לספר דברי הימים (א' כ"ג ,י"ז) מבאר ומחדש על המילים "רבו למעלה"" :רבו למעלה מששים ריבוא" .רש"י מחבר את הברכה של צאצאי משה למספר המכונן של יוצאי מצרים ,ובכך הוא מלמד שהבטחת הקדוש ברוך הוא למשה במעמד הסנה ובחטא העגל "ואעשה אותך לגוי גדול" התקיימה במלואה דרך זרעו של אליעזר ,שהפכו לעם שלם השווה במניינו לכלל ישראל. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (שמות י"ח ,ד') כתב בקצרה" :ושם האחד אליעזר – כי כבר הזכיר שם הראשון" .על אף פשוטו של מקרא ,המפרשים בדרכו של האבן עזרא מציינים כי הדיוק בלשון "האחד" בא להוציא מלבם של טועים המבקשים לייחס את ריבוי הצאצאים לבנים אחרים ,ומדגיש כי ממנו ורק ממנו יצאה אותה אוכלוסייה עצומה של צדיקים. תרגום יונתן בן עוזיאל בפירושו לפרשת כי תשא (שמות ל"ד ,י') מפרש את הברית הכרותה
404
ורתי תשרפ
למשה" :ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין" .התרגום מבאר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח למשה שצאצאיו יהיו המון צדיקים ,ובכך הוא נותן פשר ללשון "האחד" שבפרשתנו – זהו השורש שממנו יצאו אותם אוכלוסין המלווים את עם ישראל בגלותם. בגמרא במסכת ברכות (דף ז' ע"א) איתא" :ובני רחביה רבו למעלה – ותני רב יוסף :למעלה מששים ריבוא" .הגמרא לומדת מן המילה "למעלה" גזירה שווה למניין יוצאי מצרים ,ומבססת את העובדה ההיסטורית שצאצאי משה ,דרך רחביה בן אליעזר ,הפכו לאומה גדולה ככל עם ישראל ,כמימוש מוחלט של ההבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול". בגמרא במסכת סנהדרין (דף ס"ה ע"א) מובא בדו שיח של טורנוסרופוס הרשע עם רבי עקיבא, בו מוזכר נהר הסמבטיון כעדות לבורא עולם" :אמר לו :ומי יוכיח? אמר לו :נהר סמבטיון יוכיח" .הגמרא מעמידה את הנהר כעדות חיה ובלתי ניתנת לערעור על קדושת השבת ,ובכך היא קושרת את מקום מושבם של בני משה למהות השבת המאפיינת את רבם ,משה רבינו, עליו נאמר "ישמח משה במתנת חלקו". רש"י על הגמרא בסנהדרין (שם) כותב ומבאר" :סמבטיון – נהר של אבנים שגועש ורועש כל ימות השבוע ,ובשבת נח" .רש"י מתאר את המחיצה הטבעית והניסית המפרידה בין שאר העולם לבין המקום בו הושכנו בני משה ,ומסביר כיצד נשמרת טהרתם ובידודם של אותם ששים ריבוא צדיקים הרחק מעין כל חי. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י' הלכה ה') איתא" :לשלש גלויות גלו ישראל :אחת לפנים מנהר סמבטיון ."...הירושלמי מעגן את המסורת שחלק נבחר מעם ישראל ,ובתוכם בני משה כפי שמובא במדרשים המקבילים ,לא גלו לבבל כרגיל ,אלא הועברו בדרך פלא למקום שמעבר לנהר שאין יד אדם משגת אותו בימי החול מחמת זעפו ,וביום השבת מחמת קדושתו. במדרש רבה (שיר השירים פרשה ב' פסוק ט') מובא ומבאר" :ובאו העננים ונשאו אותם עם אהליהם וצאנם והוליכו אותם לחווילה" .המדרש מתאר את רגע הגלות של בני משה ,ומסביר כיצד ההבטחה בפרשתנו ליוותה אותם ברגע השבר של חורבן הבית ,כאשר במקום להשתעבד לכשדיים ,זכו להגנה שמימית שנשאה אותם אל מעבר לסמבטיון. מתוך דברי חז"ל המעמידים אותנו על מקום מושבם הנסתר של בני משה ,אנו פונים אל דברי הראשונים והאחרונים המלבנים את שורש הדברים מכוח הברית הכרותה למשה רבינו בסיני ואת נתיב הגלות המופלא שלהם: תרגום יונתן בן עוזיאל בפירושו על התורה (שמות ל"ד ,י') מפרש את דברי הקדוש ברוך הוא "הנה אנכי כורת ברית" ומחדש בזה דברים מרעישים" :ואמר הא אנא גזר קיים ...ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין ,קביל כל עמך אעביד פרישן להון ,בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל ,ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון" .התרגום מגלה לנו כי הבטחת הריבוי למשה בפרשתנו לא הייתה רק הבטחה כמותית ,אלא ברית קדושה של הצלה .הוא מבאר כי בעת חורבן הבית ,כאשר גלו ישראל לבבל ,זכו בני משה לנס מיוחד
405
גם לנשמה מגיע אוכל
שבו הועלו והושכנו מעבר לנהר סמבטיון ,מקום שבו נעשו להם "נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ". רש"י בספר הפרדס (סימן רמ"ח) מביא את דברי אלדד הדני ודן בהם ביראה ובכובד ראש: "וכי בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם -אמת אמר" .רש"י אינו רואה בסיפור זה אגדה בעלמא ,אלא מאמץ את דברי רבי צמח גאון המאשרים את קיומם של בני משה מעבר לסמבטיון .ביאורו הישיבתי הוא שמסורת הגאונים והראשונים נשענת על אותה ברית עתיקה שהוזכרה בתרגום יונתן ,ולכן יש להתייחס לעדות על בני משה כעובדה היסטורית שרירה וקיימת. ספר האשכול בהלכות שחיטת חולין (פרק ב') מביא את עדותו של אלדד הדני ומבאר: "אלדד הביא עמו משם הנהגות והלכות חדשות שלא מוזכרות במשנה ובגמרא" .הוא מסביר כי הבידוד המוחלט שבו חיים בני משה מעבר לסמבטיון גרם לכך שהם שימרו מסורות הלכתיות עתיקות וייחודיות .מכאן אנו למדים כי מציאותם של צאצאי משה מעבר לנהר לא הייתה רק עניין פיזי ,אלא יצרה עולם רוחני שלם המקביל לעולם התורה המוכר לנו. רבנו אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (שמות ב' ,כ"ב) כתב וביאר את הסתייגותו" :כלל אומר לך ,כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה ,אין לסמוך עליו ...וגם ספר אלדד הדני ודומה לה" .האבן עזרא בדרכו הייחודית מזהיר מלהסתמך על סיפורים שאינם מעוגנים במסורת חז"ל המקובלת ,ובכך הוא מעמיד למבחן את עדותו של אלדד .עם זאת, המפרשים מציינים כי גם לשיטת האבן עזרא ,עצם קיומם של בני משה כ"גוי גדול" הוא מן המקראות ומהברית בסיני ,והוויכוח הוא רק על אמינות הפרטים שהביא אותו נוסע. רבנו יוסף חיים ,בספרו בן איש חי (שנה שנייה פרשת תרומה) ,כותב ומבאר את החיבור המופלא שבין רבן של ישראל לנהר הפלאי" :שזכה משה רבינו עליו השלום שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון ,ששניהם עדים על השבת" .הוא מחדש כי משה רבינו הוא בבחינת "שבת" ,כפי שרמוז בתפילת השבת "ישמח משה במתנת חלקו" ,וכן בראשי התיבות של הפסוק "למשה" בתוך "מזמור שיר ליום השבת" .ביאורו הישיבתי הוא שמידה כנגד מידה ,צאצאי משה המייצגים את כוחו של אביהם בעולם ,הושכנו דווקא אצל הנהר שהנהגתו היא בבחינת עדות לשבת – גועש בימי החול ושובת ביום השביעי. רבנו יוסף חיים מוסיף ומחדש (שם) הסבר מרהיב על הפסוק בדברי הימים" :ובני רחביה רבו למעלה ראש" .הוא מבאר שבאותיות "ראש" גנוז סוד השבת; שכן אם נתבונן באותיות שנמצאות במדרגת המספר מעל אותיות "ראש" ,נמצא את אותיות "שבת" (מעל ר' נמצאת ש', מעל א' נמצאת ב' ,ומעל ש' נמצאת ת') .בכך הוא מלמד שברכת הריבוי של צאצאי משה אינה רק כמותית ,אלא היא ברכה שמימית המרוממת אותם למדרגת "שבת" ,שהיא מעל הטבע ומעל מלחמות העולם. רבנו החיד"א ,בספרו שם הגדולים (מערכת צ' אות י') ,דן בעניין אלדד הדני וכותב וזאת לשונו:
406
ורתי תשרפ
"ומה שכתוב שבני משה מעבר לסמבטיון ,אמת הוא ומיוסד על דברי הגאונים" .החיד"א מבאר שאין להטיל ספק במציאותם של בני משה ,שכן מסורת רצופה מימי הגאונים (רבי צמח גאון) מאשרת את פרטי הסיפור .הוא מחזק את הידיעה שבני משה גלו עם ענני כבוד שנשאו אותם מעבר לנהר ,וזאת כדי להצילם מן השעבוד ולשמור על ייחוסם וצדקותם עד בוא גואל. ספר סדר הדורות (בשנת ד' אלפים תרל"ב) מביא את עדותו של אלדד הדני ומבאר" :שבני משה יושבים שם במנוחה ושלווה ,ואין ביניהם לא חיה רעה ולא רמשים ,אלא רק צאן ובקר". הוא מדגיש כי מציאות חייהם של צאצאי משה היא מעין "עולם הבא" בתוך העולם הזה, מקום שבו הקללה של "ארורה האדמה" אינה שולטת ,וכל זאת בזכות הברכה שניתנה למשה בפרשתנו ובזכות צדקותם המופלגת. רבי יצחק אייזיק חבר ,בספרו באר יצחק ,כתב וביאר כי המציאות של עשרת השבטים ובני משה מעבר לנהר סמבטיון היא חלק בלתי נפרד מאמונת הגאולה .הוא מחדש שגם אם האבן עזרא פקפק בפרטים מסוימים של ספר אלדד הדני ,הרי שעצם קיומה של עדת בני משה הוא יסוד מוסכם .ביאורו הוא שהסתרתם מעין העולם היא הכרח רוחני ,שכן הם מייצגים את התורה במדרגתה העליונה ,כפי שהייתה קודם החטא ,ולכן אין הם יכולים להתערב בשאר האומות עד עת קץ. הגאון ממונקאטש ,בספרו אות חיים ושלום (סימן רס"ה) ,מביא את דברי המבי"ט ומלבן את השאלה המוסרית :כיצד ייתכן שנוצרו הלכות חדשות אצל בני משה? הוא מחדש ומבאר שאין אלו הלכות חדשות חלילה ,אלא מסורות קדומות שנקבעו על פי רוח הקודש שהייתה שרויה בבני משה .הוא מדגיש שדברי אלדד הדני על חומרת הדם הבלוע באיברים ,אף שאינם נפסקים להלכה אצלנו ,מעידים על מדרגת הפרישות והקדושה של צאצאי משה, המבקשים להתרחק מכל נדנוד של איסור. רבי יעקב עמדין ,בספרו מגדל עוז ,דן באריכות בעדותו של אלדד הדני ומחדש כי יש לקבל את דבריו בנוגע למיקומם של בני משה .הוא מבאר שאף שיש בספר שיבושים שנפלו במהלך ההעתקות ,הגרעין המרכזי של הימצאות בני משה מעבר לסמבטיון הוא אמת ויציב. ביאורו הישיבתי הוא שהסמבטיון משמש כ"גדר" לא רק פיזי אלא גם רוחני ,השומר על בני משה מלהתערב בתרבויות הזרות ,ובכך נשמרת ההבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול" בטהרתה. רבי צדוק הכהן מלובלין ,בספרו מחשבות חרוץ ,מבאר את עניין בני משה מזווית פנימית: הוא כותב שצאצאי משה הם בחינת "תורה שבכתב" ,ולכן הם מבודדים ושמורים מעבר לנהר .ביאורו הוא שהנהר הגועש באבנים מייצג את עולם הפירוד והמלחמה ,ואילו בני משה הנמצאים מעבר לו מייצגים את עולם האחדות ,כפי שרמז רבינו בחיי על המילה "האחד" בפרשתנו. מתוך בירורי האחרונים המאירים את סוד קיומם של בני משה כעדה קדושה המייצגת את תורת האמת בטהרתה ,אנו יורדים אל עולם המעשה .כאן אנו מגלים כיצד הידיעה על
407
גם לנשמה מגיע אוכל
צאצאי משה מעבר לסמבטיון משפיעה על עולמנו ההלכתי והרוחני :נפקא מינה ראשונה היא היחס למסורות הלכתיות חריגות .מדברי הראשונים שדנו בדברי אלדד הדני ,אנו למדים כי במקום שבו ישנה מסורת המיוחסת לבני משה המחמירה יותר מההלכה המקובלת עלינו (כגון בענייני שחיטה ודם) ,אין אנו משנים את פסק ההלכה הפסוקה בגמרא ,אך יש בכך כדי לעורר את האדם למידת חסידות ופרישות .למעשה ,חכמים ראו בהלכות אלו עדות למדרגה רוחנית גבוהה הקיימת בעולם ,גם אם אין היא מחייבת את כלל ישראל בזמן הגלות. נפקא מינה שנייה נוגעת לדין 'ספק דאורייתא לחומרא' בזהות יהודית .הידיעה שישנם ששים ריבוא צאצאי משה שאינם ידועים לנו ,מחזקת את התפיסה שעם ישראל רחב בהרבה ממה שנראה לעין .למעשה ,הדבר משפיע על הגישה המוסרית וההלכתית כלפי קהילות נידחות המבקשות לשוב לצור מחצבתן; עלינו לזכור תמיד שישנם "אוכלוסין של צדיקים" מעבר לסמבטיון ,וייתכן שזרזיפים מאותה ברכה הגיעו למקומות רחוקים. נפקא מינה שלישית היא חיזוק האמונה בביאת הגואל .המסורת על בני משה מעבר לסמבטיון אינה רק פרט היסטורי ,אלא חלק מהתשתית האמונית של גאולת ישראל .למעשה, כאשר אנו מתפללים "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" ,אנו מכוונים גם על אותם צאצאי משה הנסתרים .הידיעה שהם קיימים ושומרים על קדושתם נותנת כוח לאדם בגלותו, ביודעו שהבטחת ה' למשה בפרשתנו "ואעשה אותך לגוי גדול" שרירה וקיימת ,וממתינה לרגע שבו הנהר ישקוט והעננים ישיבו אותם אלינו. נפקא מינה רביעית עוסקת בהבנת מעלת השבת .העובדה שמקום מושבם של בני משה נקבע דווקא אצל הנהר השובת בשבת ,מלמדת שהשבת היא "הגדר" הטבעי והרוחני של עם ישראל .למעשה ,אדם השומר שבת כהלכתה מתחבר לאותו מרחב מוגן שבו חיים בני משה, מרחב שבו אין יד הצר והאויב שולטת ,ובו מתקיים הריבוי והברכה בטהרה. מתוך בירורי הנפקא מינות המעמידות את קיומם של בני משה כיסוד אמוני והלכתי, אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון בבידודם המופלא .כאן נחשף בפנינו סוד "הסתרת הקדושה" והסיבה העמוקה לכך שצאצאי רבן של ישראל שוכנים דווקא מעבר למסך האבנים הגועשות: הרעיון המרכזי המונח ביסוד מציאותם של בני משה הוא שימור התורה במדרגתה המקורית .עולם הגלות ,על טרדותיו וערבובו בין האומות ,יוצר בהכרח שחיקה וצורך במאבקים הישרדותיים .משה רבינו ,האיש שעלה אל האלוקים ,זכה שזרעו ישמר בבחינת "גן נעול מעיין חתום" .הסמבטיון אינו רק מחסום פיזי ,אלא הוא מייצג את ההפרדה הנדרשת כדי שגרעין של "אוכלוסין של צדיקים" יוכל לחיות חיי תורה ותפילה ללא שמץ של השפעה זרה .ביאורו של דבר הוא שבכל דור ודור יש צורך בנקודת אמת מזוקקת שנמצאת "מחוץ למחנה" ,נקודה המהווה עוגן רוחני לכלל ישראל. זאת ועוד ,יש כאן בירור במושג הברכה שבאה מתוך האחדות .כפי שביאר רבינו בחיי
408
ורתי תשרפ
בפרשתנו ,הריבוי של בני משה בא מכוח ה"אחד" .הרעיון הרעיוני הוא שכדי להגיע לריבוי אמיתי של קדושה ,יש צורך קודם כל בריכוז ובצמצום .בני משה הם ה"אחד" של כלל עם ישראל; הם מייצגים את הנשמה הכללית שאינה משתעבדת לאימפריות ולאומות העולם. הישיבה מעבר לסמבטיון היא הדרך שבה הקדוש ברוך הוא שומר על ההבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול" מבלי שהגודל הזה יתבטל בתוך ים האומות. יש כאן מסר על מהותה של הגאולה .חז"ל מלמדים שביום מן הימים הנהר ישקוט ובני משה יחזרו ויתאחדו עם אחיהם .הסתרתם מעידה על כך שהאמת השלמה אינה נמצאת כרגע בגלוי .עצם הידיעה שהם קיימים אי שם ,במקום שבו השכינה שרויה בגלוי והשבת מעידה על עצמה ,נוסכת תקווה בלב כל יהודי .זהו רעיון ה"כמוס ליום פקודה" – הקדושה הגדולה ביותר תמיד מוסתרת כדי להישמר מן הפגיעה ,עד שיגיע הזמן שבו יוכל העולם להכיל אותה. מתוך בירורי הרעיון על הסתרת הקדושה ושימורה בטהרה מעבר לנהר הגועש ,אנו באים אל שלב החיבור לנפש האדם .כאן מתברר כי סודם של בני משה והסמבטיון אינו רק גיאוגרפיה רחוקה ,אלא מפת דרכים פנימית ליכולתו של כל יחיד לשמר את נקודת האמת שלו בתוך סערות הזמן :התובנה המחשבתית המנחה אותנו כאן היא שלכל אדם יש בקרבו בחינת בני משה – אותם חלקים נקיים ,תמימים וקדושים שירש מאבותיו .אולם ,חיי היומיום רצופים במאבקים ,בחרדות ובשאון של נהרות בבל המאיימים לשטוף את הכל .היכולת של בני משה לשכון במנוחה מעבר לסמבטיון מלמדת אותנו על הנחיצות של בניית סמבטיון פנימי .האדם נדרש ליצור לעצמו מרחב שבו הרעש החיצוני אינו חודר ,מקום שבו הוא יכול להיות אחד עם קונו ועם עצמיותו המזוקקת ,כפי שרמז רבינו בחיי על הברכה הנובעת מן האחדות. זאת ועוד ,נלמד מכאן על כוחה של המנוחה בתוך הרעש .הסמבטיון הוא נהר שכל מהותו היא סערה ותנועה בלתי פוסקת של אבנים וחול ,ורק השבת מביאה לו מרגוע .בנפש האדם, ימי החול והמרדף אחר הפרנסה וההישגים נראים לעיתים כמו אותו נהר גועש החוסם את הדרך אל הקודש .התובנה היא שהשבת אינה רק הפסקה טכנית מעבודה ,היא הכוח המאפשר לנהר הפנימי להירגע .כשאדם זוכה לשבות באמת ,הוא חוצה את הסמבטיון האישי שלו ומתאחד עם אותם אוכלוסין של צדיקים שבנשמתו. העבודה הפנימית העולה מכאן היא הפיכת הגלות להזדמנות של התעלות .בני משה לא נשברו מהריחוק מארץ ישראל ,אלא הפכו את מקום גלותם לממלכה של קדושה .כך גם האדם ,כאשר הוא מרגיש מבודד או מרוחק מהמדרגה הרוחנית אליה הוא שואף ,עליו להבין שהבידוד הזה עשוי להיות חממה לצמיחה .השם אליעזר בפרשתנו מזכיר לנו שגם בתוך חרב פרעה והסכנה ,ישנו עזר אלוהי המכוון אותנו אל המקום שבו נוכל לפרוח בטהרה ,הרחק מן השפעות המפריעות לעבודת ה' תמימה. מתוך בירורי המחשבה על הסמבטיון הפנימי ועל יכולת הנפש למצוא מנוחה בלב הסערה,
409
גם לנשמה מגיע אוכל
אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,שאלת מקום מושבם של בני משה הופכת לשיעור נוקב באחריות ההיסטורית של האדם כלפי זרעו ועל כוחה של צדקות האבות לעצב את עתיד הדורות :היסוד המוסרי הראשון העולה מסוגיה זו הוא עוצמתה של הבטחה והשפעתה לטווח רחוק .משה רבינו ,בענוותנותו ובמסירותו לכלל ישראל ,זכה להבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול" .המוסר הנלמד כאן הוא שמעשיו של היחיד אינם נגמרים בדלתי ביתו או בימי חייו .כל פעולה של מסירות נפש וכל רגע של דבקות באמת יוצרים "קרדיט רוחני" שעשוי להציל את צאצאיו דורות לאחר מכן .בני משה ניצלו מחורבן ובבל בזכות הברית שנכרתה עם אביהם בפרשתנו ובסיני ,וזוהי תזכורת מוסרית לכך שאנו בונים היום את חומות המגן של נכדינו. ערך מוסרי שני נלמד מהבחירה בפרישות למען הטהרה .בני משה ,כפי שמתואר בדברי הגאונים והמדרש ,ויתרו על השתלבות במעצמות הזמן (כשדים ובבל) ובחרו בבידוד שמעבר לסמבטיון כדי לשמור על צלם אלוקים שבהם .המוסר כאן מלמדנו שלעיתים המחיר של שמירה על עקרונות ועל "שם טוב" הוא התבדלות מהזרם המרכזי .האחריות המוסרית של האדם היא לדעת מתי עליו "לחצות את הנהר" ולהקים לעצמו ולסביבתו חממה של קדושה, גם אם הדבר נראה כניתוק מן הקידמה או מן הכלל. לבסוף ,נבנה כאן יסוד של "מוסר התקווה" .הידיעה שקיים בעולם "אוכלוסין של צדיקים" שאינם שבורים מהגלות ,מטילה עלינו חובה מוסרית שלא להתייאש מהמצב המוסרי של העולם .אם ישנם ששים ריבוא מבני משה ששומרים על התורה בטהרתה המוחלטת ,הרי שהאופציה של שלמות מוסרית עדיין קיימת במציאות .הדבר מחייב אותנו לשאוף תמיד אל המדרגה הגבוהה ביותר ,ולא להסתפק בבינוניות המוסרית המקיפה אותנו בגלות ,ביודענו שאנו קשורים בקשר בל ינתק לאותם אחים קדושים שמעבר לסמבטיון. מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו על כוחה של צדקות האבות לשמור על בניהם לאורך אלפי שנות גלות ,אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום-יום .השם אליעזר והסמבטיון הגועש הופכים למורי דרך בעבודת ה' ובהנהגת האדם בתוך שאון החיים :ראשית, נלמד את הנהגת ה"שבת בתוך החול" .כשם שהסמבטיון נח רק בשבת ,כך על האדם לקבוע לעצמו זמנים שבהם הוא "מפיל את האבנים" ויוצר שקט מוחלט מטרדות העולם .התובנה לחיינו היא שהיכולת להתחבר לצאצאי משה שבתוכנו תלויה ביכולת לעצור את הרעש. עלינו לתרגל רגעים של התבודדות וקדושה שבהם אין חדירה של דאגות פרנסה או רעשי טכנולוגיה ,ובכך לזכות למעין "מעבר לסמבטיון" בכל יום ויום. שנית ,נאמץ את הנהגת האמונה בנצחיות המעשים הטובים .משה רבינו נתן שם לבנו מתוך הכרת הטוב ,ולא ידע שבאותה שעה הוא בונה עיר מקלט לצאצאיו בעוד אלפי שנים .התובנה היא שכל מעשה חסד ,כל מילה של אמונה וכל החלטה של קדושה שאנו מקבלים בביתנו, הן זרע שאנו זורעים לדורות .אין לזלזל בשום הנהגה טובה ,שכן היא עשויה להיות הסירה שבה יחצו בנינו את נהרות הגלות העתידיים. לבסוף ,ניקח עמנו את הנהגת "עמידת הלב" .בני משה העדיפו לפצוע את אצבעותיהם ולא
410
ורתי תשרפ
לשיר שיר ציון על אדמה טמאה .נלמד מכך את ערך הנאמנות העצמית .בחיים המודרניים, אנו נדרשים לעיתים להתפשר על ערכינו כדי להשתלב ,אך סודם של בני משה מלמד שהברכה האמיתית והריבוי של "למעלה ראש" מגיעים דווקא מתוך עמידה איתנה על עקרונות התורה והמסורת ,גם כשזה נראה כמבודד אותנו מן הסביבה.
עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה המופלאה של מקום מושבם של צאצאי משה רבינו ,מתגלה לעינינו יסוד נשגב בהשגחה הפרטית על זרע קודש .עיקר העניין הוא שהבטחת הקדוש ברוך הוא למשה "ואעשה אותך לגוי גדול" לא הייתה מליצה בעלמא ,אלא ברית היסטורית ורוחנית שמומשה במלואה .מצאנו בפרשתנו כי המילה "האחד" בשם אליעזר היא השורש לריבוי עצום של ששים ריבוא צדיקים, כפי שהעידו הנביאים והגמרות .למדנו כי בעת חורבן הבית ,בזכות צדקותו של משה והכרת הטוב שביטא בשם בנו ,זכו צאצאיו להגנה ניסית והושכנו מעבר לנהר סמבטיון – מקום שבו הם שומרים על התורה בטהרתה הרחק מעין העולם. ההבנה המזוקקת העולה מהדברים היא שהסמבטיון אינו רק נהר גיאוגרפי ,אלא הוא הגבול המפריד בין עולם של פירוד ושעבוד לעולם של אחדות ושבת .כל עוד אנו בגלות ,בני משה משמשים לנו כעוגן סמוי של קדושה ,עדות חיה לכך שהאמת המשהית קיימת ושמורה .הידיעה ששם ,מעבר לאבנים הגועשות ,חי עם שלם של צדיקים הממתין להתאחד עמנו ,נוסכת בנו את הכוח לשמור על זהותנו ועל קדושתנו ,בציפייה לרגע שבו "אלוהי אבי בעזרי" יקבץ נדחינו ויסיר את המחיצות המבדילות בין אחים.