2. יתרו עמ׳ 441–449 — האם יש עניין בשמיעת דברי תורה תוך כדי השינה?

2. יתרו עמ׳ 441–449 — האם יש עניין בשמיעת דברי תורה תוך כדי השינה? השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול השתוקקותו של בן תורה ובן עלייה ,אשר גם ברגעים בהם הגוף מבקש את מנוחתו ועיניו נעצמות מחבלי השינה ,לבו ער ושוקק להתדבק במאור התורה .השאלה שלפנינו אינה רק שאלה הלכתית יבשה ,אלא היא נוגעת בשורשי נשמת

2. יתרו עמ׳ 441–449 — האם יש עניין בשמיעת דברי תורה תוך כדי השינה? השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול השתוקקותו של בן תורה ובן עלייה ,אשר גם ברגעים בהם הגוף מבקש את מנוחתו ועיניו נעצמות מחבלי השינה ,לבו ער ושוקק להתדבק במאור התורה .השאלה שלפנינו אינה רק שאלה הלכתית יבשה ,אלא היא נוגעת בשורשי נשמת

גם לנשמה מגיע אוכל

האדם וביחסו אל התורה הקדושה – האם התורה היא חכמה הנקנית בשום שכל ובינה בלבד, או שמא היא טל של תחייה המרווה את הנפש גם בלא מודעות פעילה? המציאות המוחשית של בחור הישן ואוזניותיו משמיעות לו רזי תורה ,מעוררת פלא :האם הדיבורים הקדושים המהדהדים בחלל החדר ובחדרי האוזן פועלים את פעולתם על הנשמה בשעה שהשכל האנושי שרוי בתרדמה? האם יש בזה משום קניין רוחני ,או שמא כל עוד אין כאן הבנה והשגה ,אין כאן אלא קולות בעלמא שאינם מעלים ואינם מורידים? הסקרנות מתגברת בראותנו כיצד רגעים של דממה עשויים להפוך לזמן של בנייה רוחנית סגולית ,ומחייבת אותנו לברר את גדרי שמיעת התורה במצבי חוסר מודעות. כדי לעמוד על שורשי הדברים ולראות כיצד התורה הקדושה פועלת על האדם גם ברגעים של הכנה ושתיקה ,עלינו להתבונן בפסוקי המקרא בפרשתנו המציירים את ההכנה הנשגבת למעמד הר סיני" :בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט ,א) פסוק זה מהווה את התשתית להבנת המפגש בין נשמת ישראל לתורה. חז"ל והמפרשים עומדים על הלשון המיוחדת ביום הזה ,המלמדת על התחדשות מתמדת, אך ברובד העמוק יותר ,כל עניין הגעתם למדבר סיני היה שלב של הכנה פסיבית ושקטה לקראת קבלת הדיבור האלוקי .מכאן נלמד על חשיבות השהות במחיצת התורה עוד לפני שהיא חודרת אל השכל המשיג. אונקלוס (שמות יט ,א) "בירחא תליתאה לנפקת בני ישראל מארעא דמצרים ביומא הדין אתו למדברא דסיני" .התרגום מדגיש את עצם ההגעה אל המדבר כנקודת זמן מכוננת, המלמדת שעצם ההימצאות במקום המקודש ובזמן המיועד היא חלק בלתי נפרד מתהליך הקניין הרוחני. רש"י (שמות יט ,א) "ביום הזה ,שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" .רש"י מלמדנו שקבלת התורה אינה רק אירוע שכלי חד פעמי ,אלא חיות פנימית שצריכה להיות נוכחת בכל עת .כאשר אדם ישן ודברי תורה נשמעים באוזניו ,הוא מקיים בנפשו את הבחינה של דברי תורה חדשים המלווים אותו גם במעמקי שנתו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יט ,א) "ביום הזה באו מדבר סיני ,וטעם ביום הזה ביום ר"ח". האבן עזרא מבאר שהכתוב מציין את ראש החודש כזמן הכניסה למדבר .המדבר הוא מקום השממה והשקט ,מקום שבו האדם מתפרק מנכסיו הגשמיים ומכין את כלי השמיעה שלו לקראת הדיבור .השמיעה בתוך השינה דומה לשהייה במדבר – השתקה של שאון היום כדי לקלוט את עצם המציאות של התורה. הרמב"ן (שמות יט ,א) "וטעם ביום הזה ,ביום שהגיעו שם אמר הכתוב שבאו בו .והזכיר הכתוב החודש והיום להודיענו כי לא נתעכבו בדרך כלל ,כי מהר חורב ועד קדש ברנע אחד עשר יום ,והנה ביום אחד באו מרפידים למדבר סיני" .הרמב"ן עומד על המהירות והתשוקה שבה הגיעו ישראל למעמד .התשוקה הזו ,שבוערת בלב בן התורה להמשיך את הלימוד גם

ורתי תשרפ

לתוך הלילה ,היא המוליכה אותו אל המדבר הרוחני בו הנשמה קולטת את הדברים מעבר למגבלות הזמן וההבנה. החזקוני (שמות יט ,א) "ביום הזה באו מדבר סיני ,ביום ראש חודש כדאיתא בדוכתא אחרינא". החזקוני מחזק את עניין הזמן המדויק ,לומר שיש ערך לכל רגע ורגע של קרבה למקום התורה ,גם אם באותו רגע עדיין לא נאמרו עשרת הדיברות. הספורנו (שמות יט ,א) "ביום הזה באו מדבר סיני ,כדי להתבודד ולהכין עצמם לקבלת התורה" .הנה יסוד עצום לדברינו :הספורנו מבאר שכל מטרת הביאה למדבר היתה הכנה עצמית .השינה עם דברי תורה היא סוג של התבודדות פנימית ,שבה האדם משיל מעליו את טרדות העולם הזה ומכין את נשמתו להיות כלי קיבול לאור התורה. הכלי יקר (שמות יט ,א) כתב" :בחדש השלישי ...ביום הזה באו מדבר סיני .לפי שהתורה נמשלה לאש ,והאש צריכה הכנה לקבלה ...וכך התורה צריכה לב טהור והכנה רבה" .דבריו מאירים את השאלה באור יקרות – שמיעת דברי התורה בזמן השינה פועלת על הלב והנשמה כהכנה פנימית מזככת ,ההופכת את האדם לראוי לקבל את אש התורה בצורה עמוקה יותר ביום שלמחרת. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צד ע"א) מובא :אמר רבי חנניה ,למה נמשלו דברי תורה כמים, לומר לך מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך ,אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה .ובהמשך הסוגיה שם דנים בעניין חזקיהו המלך שנעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו ,ובדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ .מכאן למדנו שהשפעת התורה באותו הדור היתה כה מקיפה עד שהיא חדרה לכל פינה .הגמרא שם מציינת שאף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ,כלומר ,גם כאשר האדם עצמו אינו רואה או משיג את הדבר בחושיו הגלויים ,המזל שלו – שהוא שורש נשמתו – רואה וקולט. רש"י שם מבאר שהמזל הוא המלאך הממונה עליו ,והוא זה שקולט את ההשפעה הרוחנית. מכאן יש ללמוד שגם בשעת השינה ,כאשר החושים הגלויים מושבתים ,הנשמה והמזל ממשיכים לקלוט את קדושת הדיבורים. בגמרא במסכת עירובין (דף יח ע"ב) מובא :אמר רבי ירמיה בן אלעזר ,כל בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב .ופירש רש"י שם שהלילה הוא זמן של בדידות ודממה, והשמעת דברי תורה בו פועלת הגנה ושמירה על הבית .הרי לנו שגם אם בני הבית ישנים, עצם הדהוד דברי התורה בחלל הבית פועל פעולה רוחנית ממשית של שמירה והתעלות, שאינה תלויה בהכרח בהבנה רגעית של השומע אלא בעצם המציאות של דברי אלוקים חיים הנשמעים במקום. בתלמוד ירושלמי במסכת יבמות (פרק א הלכה ו) מובא המעשה הידוע על אמו של רבי יהושע בן חנניה ,שהיתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש כדי שיקלטו אזניו דברי תורה.

גם לנשמה מגיע אוכל

מפרשי הירושלמי במקום ,וביניהם בעל קרבן העדה ,מבארים שהכוונה היתה להרגיל את חושיו לקדושה עוד לפני שהיה בר הבנה כלל .הרי שגם תינוק שאינו מבין דבר ,ואף עשוי לישון בעריסתו ,אוזניו הקולטות את קול עמלה של תורה מעצבות את אישיותו הרוחנית. חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד אדיר :התורה אינה רק אינפורמציה ,אלא היא אוויר לנשימה, וכשם שהאדם נושם בשנתו כך נשמתו יכולה לנשום דברי תורה. במסכת אבות (פרק ב משנה ח) שנינו על רבי יהושע בן חנניה :אשרי יולדתו .ומבאר שם רבנו עובדיה מברטנורא שהשבח לאמו הוא על אותה הנהגה שהיתה מביאה אותו לבית המדרש כדי שיכנסו דברי תורה באזניו .הרי שהשמיעה הפסיבית ,זו שאינה מלווה בפלפול ובסברה אלא רק בקליטה חושית ,היא זו שגרמה לו להיות אחד מגדולי התורה בישראל .מכאן סיוע עצום לכך שיש עניין גדול בשמיעת דברי תורה גם בשינה ,כחלק מבניית הקומה הרוחנית של האדם. מתוך יסודות דברי חז"ל ,נבוא כעת להתבונן בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו להבין את גדר קניין התורה והשפעת הדיבור הקדוש על נפש האדם: רבנו משה בן מימון בספרו יד החזקה (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יג) כתב :אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה ,אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה ,לפיכך כל הרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה .מדבריו נלמד שזמן הלילה הוא הזמן המיועד לזכייה בכתר תורה ,ואף שהרמב"ם מדבר על לימוד פעיל ,הרי שהפיכת זמן השינה עצמו לכלי קיבול לדברי חכמה משלימה את הזהירות שלא לאבד את הלילה לריק ,והופכת את שעות המנוחה לחיבור מתמיד לכתר התורה. רבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה (שער ג אות טו) כתב :והנה האוזן כשומעת דברי תורה, הנפש מתעוררת ומתקדשת בקדושת התורה ,כי התורה היא מזון הנשמה וחייה .רבנו יונה מגלה לנו שהשמיעה אינה רק פעולה שכלית אלא הזנה ישירה לנשמה .כשם שהגוף ניזון ממה שהוכנס לתוכו גם אם האדם אינו נותן דעתו על תהליך העיכול ,כך האוזן המשמשת כצינור לדברי תורה בזמן השינה ,מאפשרת לנפש לקבל את מזונה הרוחני ולהתקדש ,גם ללא התעוררות השכל הגלוי. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (מסכת אבות פרק ב משנה ח) כתב :אשרי יולדתו, שגרמה לו שיהיו דברי תורה רגילים על פיו ,שמתחילת חנוכו היתה מוליכה עריסתו לבית המדרש כדי שלא יכנסו באוזניו דברים בטלים אלא דברי תורה .המאירי מדגיש כאן יסוד חינוכי וסגולי – עצם מניעת דברים בטלים והחלפתם בדברי תורה באוזני הישן ,יוצרת הרגל פנימי של קדושה .אין זה רק עניין של הבנה ,אלא יצירת סביבה שמעצבת את תת-המודע של האדם להיות דבוק ברוחניות. רבנו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (דברים פרק לג פסוק ד) כתב :תורה צוה לנו משה

ורתי תשרפ

מורשה קהלת יעקב ,אל תקרי מורשה אלא מאורסה ,שהתורה היא ככלה לאדם ,והקשר ביניהם הוא נצחי ואינו נפסק .לאור דבריו ,הקשר בין היהודי לתורה אינו מוגבל רק לשעות הערנות וההבנה .כשם שקשר הנישואין קיים גם כשהזוג ישן ,כך התורה המאורסה לנשמה ממשיכה להאיר בה ולפעול עליה גם כשהאדם שרוי בשינה ,ושמיעת דבריה בפועל מחזקת את אותו קשר בל ינתק. הגאון רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (עירובין דף יח ע"ב) כתב :אם האדם עוסק בתורה בלילה בביתו ,ששם נמצאת אשתו ,אף על פי שהיא אינה לומדת וגם אינה מבינה ,היא שומעת ,ואפילו כאשר היא ישנה ,נשמתה שומעת דברי תורה וקולטת אותם .רבנו הבן איש חי מעמיק כאן ביסוד רוחני כביר ,שגבולות השמיעה של הנשמה רחבים בהרבה מגבולות השמיעה של הגוף ,והדיבור הקדוש נחקק בנשמה גם במצב של תרדמה מוחלטת ,שכן הנשמה אינה ישנה לעולם. הגאון רבנו חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ד פרק כז) כתב :עניין עסק התורה הוא דביקות גמורה בבורא יתברך שמו ,כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ,ועל ידי הבל הפה של דברי תורה האדם מתקשר באורו יתברך .על פי דבריו ,השמיעה בשינה אינה רק צבירת ידיעות ,אלא יצירת אטמוספירה של דביקות אלוקית .גם אם השכל אינו מנתח את הסוגיה ,הנשמה שוהה במחיצת השכינה דרך קול התורה הבוקע ועולה ,ודבר זה מזכך את חומריות הגוף גם בשעת המנוחה. הגאון רבנו צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות רב) כתב :כל מה שהאדם שומע דברי תורה ,אף שאינו מבין ,מכל מקום נרשם בלב ובמוח ,ולימים יבוא לידי הבנה .בעל צדקת הצדיק מחדש לנו שקיים מושג של "רשימו" – רושם רוחני שנחרת באדם .שמיעת שיעורים בשינה היא למעשה זריעת זרעים בתוך התת-מודע ,וזרעים אלו עתידים לנבוט ולהאיר לאדם בשעה שילמד את הדברים בערנות ,שכן כבר נוצרה אצלו הכנה פנימית וקרבה לאותם תכנים. כ"ק רבנו יהודה אריה ליב אלתר מגור זיע"א בספרו שפת אמת (ליקוטים לפרשת יתרו) כתב: קבלת התורה היתה בשמיעה' ,נעשה ונשמע' ,והשמיעה היא כלי הקיבול הפנימי ביותר של האדם .השפת אמת מלמדנו כי חוש השמיעה קשור לפנימיות הלב ,ויש בכוחו לקבל השפעה גם כשהאדם אינו פועל באופן אקטיבי .השמיעה בשינה היא בחינה של קבלת התורה "מלמעלה" ,שבה האדם משמש ככלי קיבול פסיבי לאור האינסופי של התורה. הגאון רבנו עקיבא איגר במכתביו (מובא בהקדמה לספר מערכי לב) כתב :צריכים אנו להיזהר שקדושת התורה תלווה את האדם בכל דרכיו ובכל עתותיו .מדבריו עולה כי השאיפה של בן תורה היא שגם רגעי השינה לא יהיו זמן של ניתוק ,אלא חלק מרצף של חיים תורניים. השימוש באמצעים טכנולוגיים לשמיעת תורה בשינה הוא מימוש של אותה שאיפה ,להפוך את המציאות כולה למרחב של קדושה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבנו בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב פרק מה) ביאר שמעלת השמיעה של דברי קדושה יש לה כוח לשנות את טבעו של האדם לטובה .הוא עמד על כך שכשם שאדם הגדל בסביבה מסוימת סופג את ערכיה בלא משים ,כך השומע דברי תורה בשינתו מטמיע בנפשו את קדושת הדיבורים ,ודבר זה מסייע לו לזכך את מידותיו וליישר את מחשבתו גם בשעות היום. מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כז) עסק בחשיבות שמיעת דברי תורה בכל דרך אפשרית .מדבריו עולה כי אף על פי שעיקר מצוות תלמוד תורה היא בהבנה ובפה ,מכל מקום השמעת קול התורה באוזני האדם פועלת פעולה סגולית של הרחקת המזיקים והרהורים רעים .מכאן שגם בשינה ,כאשר האדם חשוף להרהורי לילה, שמיעת דברי תורה משמשת לו כמעוז ומגן רוחני. הגאון רבנו חיים קניבסקי בספרו ארחות יושר (פרק תלמוד תורה) הביא את המעשה על אמו של רבי יהושע בן חנניה וביאר שיש בזה עניין של "הרגל נעשה טבע" .הוא הסביר כי שמיעת דברי תורה בזמן שהשכל נח בונה באדם טבע שני של קדושה .גם אם השומע אינו מודע לתוכן השיעור ,האוזניים והנפש מתרגלות לצלילי התורה ,ודבר זה יוצר אצל האדם "חשיקה" פנימית לתורה בשעה שהוא ער. הגאון רבנו אשר וייס בשיעוריו (מנחת אשר על התורה) עמד על ההבדל בין קיום מצוות תלמוד תורה לבין קניין התורה .הוא ביאר שקניין תורה הוא מצב שבו התורה הופכת להיות חלק ממהותו של האדם .שמיעת תורה בשינה ,אף שאינה מקיימת את המצווה האקטיבית של "והגית בו" ,הרי היא תורמת רבות לקניין התורה בנפש ,שכן היא מחברת את הרבדים הנסתרים של אישיות האדם אל דבר ה'. הגאון רבנו יצחק זילברשטיין בספרו עלינו לשבח (חלק ג) דן בשאלה זו ממש וציין שיש עניין גדול להירדם מתוך דברי תורה .הוא ביאר שדברי התורה שנשמעים בשינה נחקקים במוחו של האדם ,ופעמים רבות אדם מתעורר עם פתרון לקושיא או עם הבנה עמוקה יותר בסוגיה שלמד ,משום שמוחו המשיך לעבד את הנתונים הקדושים שנקלטו באוזניו בזמן המנוחה. מתוך ים המקורות שסקרנו ,עולה תמונה ברורה של השפעת התורה על רבדיו השונים של האדם .כעת נרד אל שדה המעשה ונבחן את ההשלכות המעשיות וההלכתיות העולות מבירור זה :ראשית ,ישנה נפקא מינא גדולה לעניין זיכרון הלימוד .כפי שראינו בדברי האחרונים, שמיעת דברי תורה בשינה יוצרת "רשימו" במוח ובלב .המציאות מוכיחה כי בחור המרגיל עצמו לשמוע שיעורים בשינה ,מוצא כי בשעת הלימוד הפעיל ביום ,הסוגיות הופכות להיות נהירות וקרובות אליו יותר .המושגים כבר אינם זרים ,והאוזן כבר הורגלה במטבעות הלשון ובמהלכי הסברא ,מה שמקל באופן משמעותי על קניין התורה והטמעתה. שנית ,הדבר נוגע לעניין טהרת המחשבה .הלילה והשינה הם זמנים בהם האדם אינו שולט

ורתי תשרפ

על מחשבותיו ,וחלומות והרהורים שונים עשויים לפקוד אותו .שמיעת דברי תורה בשינה מהווה מחסום רוחני וסגולי כנגד הרהורים שאינם ראויים .האדם הופך את שנתו ל"שנת קודש" ,שבה האווירה האופפת אותו היא של תורה ,ובכך הוא שומר על טהרת נפשו גם ברגעים של חוסר מודעות. נפקא מינא נוספת היא היכולת לנצל זמנים שבאופן רגיל נחשבים ל"מתים" מבחינה רוחנית .עבור בן תורה שזמנו יקר לו ,הידיעה שיש ערך סגולי לשמיעה בשינה מאפשרת לו להפוך גם את שעות המנוחה לחלק מעבודת ה' שלו .עם זאת ,ההלכה מדגישה כי זהו תנאי בל יעבור שלא יפגע הדבר באיכות השינה ,שכן שינה טובה היא צורך חיוני לעבודת ה' ביום שלמחרת. כמו כן ,יש כאן השלכה לעניין חינוך קטנים או השפעה על הסובבים .כשם שאמו של רבי יהושע הניחה עריסתו בבית המדרש ,כך יש עניין להשמיע דברי תורה בבית גם כשהילדים ישנים ,מתוך ידיעה שהדברים נספגים בנשמתם ובונה בהם תשתית של אהבת תורה ויראת שמים מגיל אפס. בעומק המחשבה הרעיונית ,אנו מגלים כי שמיעת דברי תורה בשינה חושפת רובד עמוק ביחס שבין היהודי לתורה .התורה אינה רק אוסף של ידיעות אינטלקטואליות או חוקים יבשים שיש להבין בשכל האנושי המוגבל ,אלא היא מהות רוחנית עליונה המקיפה את כל הווייתו של האדם .כאשר אדם עוסק בתורה בערנות ,הוא משתמש בכוחותיו הגלויים ,אך כאשר הוא מאפשר לדברי התורה להדהד באוזניו בזמן השינה ,הוא מבטל את ה"אני" המודע שלו ומאפשר לאור התורה לחדור אל רשות היחיד של נשמתו. הרעיון הטמון כאן הוא שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב" – היא ירושה טבעית לנשמה. כשם שיורש אינו צריך לעשות פעולה כדי לזכות בירושתו אלא היא שייכת לו מצד מהותו, כך התורה שייכת לנשמת היהודי גם ללא מאמץ שכלי בכל רגע נתון .השינה היא מצב שבו הגוף מתבטל ,והנשמה מתעלה לשורשה; לכן ,השמעת דברי תורה בשינה היא למעשה חיבור בין התורה שבכתב ושבעל פה לבין ה"תורה" שבתוך האדם. יתרה מכך ,אנו למדים שקדושה אינה זקוקה לאישור המודעות כדי לפעול .כשם שקדושת ארץ ישראל משפיעה על השוכן בה גם אם אינו חושב על כך ,וכשם שאווירה של בית מדרש משרה יראה על הנכנס בשעריו ,כך צלילי התורה פועלים כסם חיים .הם מזככים את החומר, מעדנים את כלי השמיעה ויוצרים בתוך האדם "חלל פנוי" שכולו קודש .זוהי ההבנה שהאדם הוא כלי קיבול ,ותפקידו הוא רק לפתוח את הפתח ,אפילו כחודה של מחט ,כדי שהאור האלוקי יזרום פנימה ללא הפסק. בהתבוננות מחשבתית מעמיקה ,אנו למדים כי סוגיה זו נוגעת בנקודת האמונה הבסיסית ביותר של היהודי בקשר שלו עם בוראו .השינה ,המכונה בחז"ל אחד מששים במיתה ,היא זמן של התפרקות מהשליטה העצמית .ברגעים אלו ,האדם מפקיד את רוחו ביד ה' ,וכאשר

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא בוחר להפקיד את רוחו בתוך כלי של דברי תורה ,הוא מעיד כי גם ברובד התת-מודע והנסתר ביותר של אישיותו ,הוא אינו רוצה להיפרד ממקור החיים. החיבור לנפש האדם כאן הוא אדיר .המחשבה המודרנית נוטה לצמצם את האדם למה שהוא חושב ומבין בצורה לוגית ,אך תורתנו הקדושה מלמדת שיש באדם רבדים עמוקים הרבה יותר .הנשמה היא "נר ה' נשמת אדם" ,והיא תמיד ערה ,תמיד משתוקקת .שמיעת דברי תורה בשינה היא למעשה הנהגה שבה האדם נותן דרור לנשמתו להתפתח מעבר למגבלות הגוף. זוהי הנהגה של "אני ישנה ולבי ער" – הגוף ישן ,אך הלב היהודי נותר ער ומחובר לאלוקות. מבחינת האמונה ,יש כאן ביטוי לכך שהתורה היא מעל הטבע ומעל המגבלות האנושיות. אם התורה היתה רק חכמה אנושית ,לא היה טעם לשמעה ללא הבנה .אך כיוון שהתורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא ,הרי שעצם נוכחותה בחיי האדם ,גם בשעה שהוא חסר דעת, מחברת אותו לאינסוף .זוהי הנהגה של התמסרות ,שבה האדם מבטל את ישותו ונעשה כלי קיבול פסיבי לאור עליון .הנהגה זו מחנכת את האדם לענווה ,להבנה שלא הכל תלוי בכוחו ובינתו ,אלא שישנה סייעתא דשמיא הזורמת אליו כל העת ,אם רק יטה אוזן קשבת. הבירור המוסרי העולה מתוך סוגיה זו נוגע בשאלת האחריות של האדם על עולמו הפנימי, גם באותם רגעים שבהם נדמה כי הוא פטור מכל מעשה .המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמדנו כי אין רגע "ריק" בחייו של יהודי .אם האדם מבין כי גם בשנתו הוא מסוגל לקנות קדושה ולהיבנות רוחנית ,הרי שהדבר מעורר בו תביעה מוסרית עמוקה על הערך של כל רגע של ערנות .אם בשינה כך ,בערנות על אחת כמה וכמה. מוסר השכל זה אינו בא בדרך של תוכחה ,אלא כגילוי של רוממות .האדם מגלה בעצמו כי הוא "היכל" – מקום שבו שוכנת השכינה תמיד .המחשבה המוסרית כאן היא על הניקיון של אותו היכל .כאשר בחור בוחר למלא את חלל שנתו בדברי תורה ,הוא בעצם מכריז על סדרי העדיפויות שלו; הוא בוחר שגם ה"פסולת" של היום ,אותם רגעי חוסר מעש בלתי נמנעים, יהיו ספוגים בטהרה .זהו מצפן המכוון את האדם לאחריות אישית על האטמוספירה הרוחנית שהוא יוצר סביבו ,מתוך הבנה שכל גירוי שהאוזן קולטת מעצב את צורת הלב. זאת ועוד ,יש כאן ענווה מוסרית גדולה .לעיתים אדם עלול להתגאות בלימודו ,בחוכמתו ובחריפותו .הידיעה שהתורה פועלת עליו גם כשהוא ישן וחסר דעת ,מזכירה לו שהתורה היא מתנה ממרומים" ,מורשה" ולא רק "כיבוש" .הכרה זו בונה באדם אישיות של ביטול והודיעה, המבינה שכל מהותו היא כלי שרת להשראת שכינה ,ועיקר עבודתו היא להסיר את המחיצות המבדילות בינו לבין קולו של הבורא המהדהד בעולם. מהלך הלימוד והעיון בסוגיה נשגבה זו מותיר בנפשנו תובנות בהירות המלוות את בן התורה בנתיבות חייו .ראשית ,למדנו כי עלינו להעריך כל רגע וכל חוש שהעניק לנו הבורא ככלי לחיבור אל הקודש; האוזן אינה רק כלי לשמיעת צרכי העולם הזה ,אלא היא שער לנשמה דרכו יכולה התורה לזרום פנימה ללא הרף .שנית ,התחזקנו בהבנה שקדושת התורה

ורתי תשרפ

היא מציאות קיימת ועומדת ,וגם כאשר האדם חש ברפיון או בחוסר הבנה ,עצם דביקותו בלימוד ובשמיעת דברי תורה פועלת את פעולתה ומזככת את אישיותו .תובנה זו נוסכת כוח להמשיך ולהתמיד גם בזמנים קשים ,מתוך אמונה שדבר ה' אינו חוזר ריקם.

עיקר העניין: הנה כי כן ,נפרסה לפנינו יריעה מופלאה המגלה כי התורה ונשמת ישראל אחוזות זו בזו בקשר בל ינתק ,קשר המשתרע מעבר לגבולות המודע והמושג .בבואנו אל מדבר סיני ביום הזה ,מצאנו כי ההכנה הפסיבית ,ההקשבה השקטה וההתבטלות אל מול דבר ה' ,הן הן המפתח לקבלת התורה בטהרה .כשם שאמו של רבי יהושע בן חנניה הבינה כי קירות הלב נבנים מצלילי התורה הנשמעים בעריסה ,כך מבין בן התורה בדורנו כי גם בשעה שעיניו נעצמות ,לבו נותר ער ככלי קיבול לאור האינסוף .שמיעת דברי תורה בשינה אינה רק סגולה או תחליף ללימוד ,אלא היא עדות חיה לכך שהתורה היא חיינו ואורך ימינו ,מזון לנשמה המזין אותה בכל עת ובכל שעה .נמצאנו למדים כי היהודי אינו מפסיק להיות תלמיד חכם גם בשעה שהוא נם את שנתו ,שכן התורה המהדהדת באוזניו נחקקת בלוחות לבו ,מזככת את מחשבותיו ומכינה אותו לקראת יום חדש של עמלה של תורה מתוך דביקות ורעננות .אשרי העם שככה לו ,אשרי בן תורה שגם שנתו קודש וגם דממתו שירה.