3. יתרו עמ׳ 449–457 — האם משה רבינו קיבל את התורה בכפיית ההר כמו ישראל או מרצון?

3. יתרו עמ׳ 449–457 — האם משה רבינו קיבל את התורה בכפיית ההר כמו ישראל או מרצון? שמשה רבינו קיבל את התורה מרצון? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו רתת וזיע למול מראהו הנורא של מעמד הר סיני ,שם נפתחו השמים וירדה שכינה לתחתונים ,ואנו מבקשים לחדור אל תוך ענני הערפל ולברר את מעמדו האישי והפרטי של רבן של ישראל ,משה רבינו עליו השלום ,באותו רגע גורלי .הנה חז"ל גילו…

3. יתרו עמ׳ 449–457 — האם משה רבינו קיבל את התורה בכפיית ההר כמו ישראל או מרצון? שמשה רבינו קיבל את התורה מרצון? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו רתת וזיע למול מראהו הנורא של מעמד הר סיני ,שם נפתחו השמים וירדה שכינה לתחתונים ,ואנו מבקשים לחדור אל תוך ענני הערפל ולברר את מעמדו האישי והפרטי של רבן של ישראל ,משה רבינו עליו השלום ,באותו רגע גורלי .הנה חז"ל גילו לנו את הסוד הכמוס הטמון במילים ויתייצבו בתחתית ההר ,כי הקדוש ברוך הוא כפה עליהם את ההר כגיגית והעמידם בפני הברירה הנוראה :אם אתם מקבלים את התורה מוטב ,ואם לאו שם תהא קבורתכם. זעזוע עמוק אוחז בלבנו למקרא דברים אלו – האם גם הרועה הנאמן ,מי שעלה אל האלוקים וסלל את הדרך עבור האומה כולה ,נזקק לאותה כפייה מפחידה? האם ייתכן שמי שהתורה נקראת על שמו נאלץ לקבלה תחת איום של קבורה תחת ההר ,או שמא רוח אחרת היתה עמו ,רוח של רצון טהור והשתוקקות עצמית שאינה זקוקה לשום כפייה חיצונית? מצד אחד, משה הוא חלק בלתי נפרד מכלל ישראל שעמדו בתחתית ההר ,ומאידך ,מעלתו הנבואית והיחידית זועקת כי יש לחלק בינו לבין שאר העם .השאלה הופכת למרתקת שבעתיים כאשר אנו מנסים להבין האם קבלת התורה שלו יצרה בו מעמד של גר כקטן שנולד ,או שמא

גם לנשמה מגיע אוכל

הכפייה – במידה והיתה – שינתה את כל גדרי הקרבה והמשפחה שלו .האם משה רבינו עמד שם כמלך ורב המקבל מרצונו ,או כנתין המוכרח תחת ההר כגיגית? כדי להעמיק בחקירה זו ולעמוד על סוד עמידתו של משה רבינו אל מול ההר ,עלינו להתבונן בלשון הפסוק בפרשתנו המתאר את הרגעים שלפני הדיבור האלוקי" :ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט ,יז) .פסוק זה מצייר תמונה כפולה :משה רבינו הוא המוציא את העם ,המנהיג והמדריך המוליך אותם אל המפגש הנשגב ,אך מיד לאחר מכן נאמר "ויתייצבו בתחתית ההר" ,לשון רבים הכוללת לכאורה את כל הנוכחים .מכאן עולה התמיהה האם משה ,בתפקידו כמוציא העם ,נותר מחוץ לאותה התייצבות כפויה תחת ההר ,או שמא נכלל עמהם באותו מעמד גורלי. אונקלוס (שמות יט ,יז) תרגם "ואפיק משה ית עמא לקדמות מימרא דיי מן משריתא ואתעתדו בשיפולי טורא" .התרגום מדגיש כי משה הוציא את העם לקראת "מימרא דיי" ,ומשמעות "שיפולי טורא" היא המקום הנמוך ביותר של ההר ,מה שמרמז על אותה הצפיפות והכפיפות שחשו ישראל תחת ההר ,וצריך לעיין האם משה שהוציאם עמד עמהם באותו מקום. רש"י (שמות יט ,יז) ביאר "ויתייצבו בתחתית ההר ,לפי פשוטו ברגלי ההר ,ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית" .רש"י מביא את המדרש המפורסם על כפיית ההר מבלי לחלק בין משה לעם ,ומשמעות דבריו שכל העומדים שם חזו באותו מראה נורא של ההר התלוי מעל ראשם ,כחלק בלתי נפרד מחוויית קבלת התורה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יט ,יז) כתב "ויתייצבו בתחתית ההר ,במקום נמוך מההר ,כי ההר היה גבוה עליהם" .האבן עזרא נצמד לפשט הכתוב המדגיש את המיקום הפיזי ,אך מעצם התיאור של הר הגבוה מעל כל העומדים תחתיו ,משתמעת תחושת הביטול המוחלטת של כל הנמצאים במעמד ,ובכללם משה רבינו שהובילם לשם. הרמב"ן (שמות יט ,יז) הוסיף וביאר "וטעם ויוצא משה את העם ,כי היו יראים מן הקולות והלפידים ולא רצו לצאת מן המחנה עד שהוציאם משה ...ואמר ויתייצבו בתחתית ההר, שנכנסו בתוך הענן ועמדו שם" .הרמב"ן חושף כי משה פעל כאן כמשדל ומעודד של העם הירא ,ומכאן יש מקום לדייק כי משה עצמו לא היה זקוק לאותה דחיפה וכפייה ,שכן הוא זה שהכניסם תחת כנפי השכינה. החזקוני (שמות יט ,יז) ציין "ויתייצבו בתחתית ההר ,ברגלי ההר ממש ,ועל זה נאמר וההר בוער באש עד לב השמים" .החזקוני מדגיש את הקרבה המוחלטת לאש ולהר ,ומכיוון שמשה הוא זה שניגש אל הערפל אשר שם האלוקים ,מסתבר כי מעמדו היה פנימי וקרוב יותר מכל שאר העם. הספורנו (שמות יט ,יז) חידש וביאר "ויוצא משה את העם ,להודיע שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד לקראת האלהים" .הספורנו רואה ביציאה הזו פעולה של רצון מאוחד ,מה

ורתי תשרפ

שמעורר שוב את השאלה מדוע נדרשה הכפייה אם משה הצליח להביאם לידי אחדות ורצון לקראת המעמד. הכלי יקר (שמות יט ,יז) כתב "ויתייצבו בתחתית ההר ,דרשו רז"ל מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ,כי לפי שהקדימו נעשה לנשמע היה הקב"ה ירא פן יחזרו בהם כשישמעו גופי תורה שיש בהם עונשי מיתה" .הכלי יקר תולה את הכפייה בחשש מפני חזרה מהרצון הראשוני, ומכאן יש לחקור האם אצל משה רבינו ,שהיה דבוק בשכינה פנים אל פנים ,היה שייך חשש כזה של חזרה מהרצון. בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) מובא :ויתייצבו בתחתית ההר ,אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא ,מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ,ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ,ואם לאו שם תהא קבורתכם .אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא. רש"י שם מבאר כי המודעה רבה היא טענה שאם יתבעו אותם מדוע לא קיימו את התורה, יוכלו לומר שאנוסים היו מחמת הכפייה .הנה מתוך לשון הגמרא המדברת על "עליהם" בלשון רבים ,יש לדון האם משה רבינו ,שעמד כמתווך בין הקדוש ברוך הוא לישראל ,נכלל באותה סכנת קבורה תחת ההר ,או שמא מי שמסר את נפשו על התורה וביקש "הראני נא את כבודך" היה מרומם ונעלה מאותה מודעה רבה. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב) דנה הגמרא בטענת האומות לעתיד לבוא מדוע לא קיבלו את התורה ,ומובא שם :אמר להם הקדוש ברוך הוא ,כלום העיד בכם משה וקיבלתם. הגמרא מבררת כיצד הוצעה התורה לאומות וכיצד לישראל ,ומבואר שם עניין הכפייה שנדרשה לישראל דווקא. התוספות שם (דיבור המתחיל "כפה") מקשים מדוע היה צריך כפייה והרי כבר אמרו "נעשה ונשמע" ,ומתרצים שמא היו חוזרים בהם כשראו את האש הגדולה .והנה ,ביחס למשה רבינו, הרי הוא לא נרתע מן האש אלא ניגש אל הערפל ,ומכאן מתחזקת הסברא שהיה מופשט מאותו צורך בכפייה שנועד למנוע חזרה מן הרצון. בתלמוד ירושלמי במסכת סוטה (פרק ז הלכה ה) מובא בעניין הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל ,ושם דנים חכמים על מעמד ישראל בכניסתם לברית .הירושלמי מבאר שהברית בסיני היתה מחייבת את כולם כאחד ,וברית זו נכרתה על פי משה .מפרשי הירושלמי ,ובראשם בעל פני משה ,מבארים שהנהגת משה היתה בבחינת "ראש" לכל הגוף של כלל ישראל .אם כן ,כפי שהראש אינו זקוק לכפייה כדי להניע את האיברים אלא הוא המניע אותם ,כך משה רבינו עשוי להיות המכריח ולא המוכרח ,המצווה בשם ה' ולא הנצטווה מכוח האיום. בגמרא במסכת יבמות (דף סב ע"א) דנה הגמרא בפרישתו של משה מן האישה ,ומובא שם: משה מדעתו פירש והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו .רש"י שם מסביר שמשה הבין מעצמו

גם לנשמה מגיע אוכל

שמי שקבוע בדיבור עם השכינה צריך להיות פרוש תמיד בטהרה .הרי לנו יסוד גדול בהנהגתו של משה ,שהוא פועל "מדעתו" ומתוך השגה פנימית עמוקה של רצון ה' .סברא זו מובילה להבנה שאדם הפועל מדעתו ורצונו הגמור לקראת קדושה ,אינו זקוק לכפיית הר כגיגית, שהרי כל מהות הכפייה היתה רק במקום שבו היה חשש של רפיון הרצון. מתוך בירור דברי רבותינו בש"ס ,נבוא כעת לעיין בשיטות הראשונים והאחרונים המאירים את מעמדו הייחודי של משה רבינו ביחס לכפיית ההר והשלכותיה על מהות קבלתו: רבנו שלמה יצחקי בפירושו למסכת שבת (דף פח ע"א) כתב :כפה עליהם את ההר ,שאילו היו רוצים לחזור בהם שם תהא קבורתם .רש"י מדגיש כי הכפייה נועדה למנוע חזרה מן הרצון, ומכאן שהיא שייכת למי שקיים אצלו צד של חזרה .אצל משה רבינו ,שעליו נאמר "פה אל פה אדבר בו" ,הרצון היה דבוק במקורו ללא שום צד פירוד ,ולפיכך נראה מדבריו שמשה עמד בדרגת רצון גמור המייתרת את הכפייה. רבנו יהודה החסיד בספרו פענח רזי (פרשת יתרו) כתב :ויש לשאול למה כפה עליהם ההר כגיגית ,והלא כבר אמרו נעשה ונשמע ,ויש לומר שחשש שמא יחזרו בהם .ועוד יש לומר, שאם לא היו מקבלים היו משה ואהרן ובניהם מקבלים אותה ולא היה העולם חוזר לתוהו ובוהו .רבנו יהודה החסיד מחדש יסוד עצום ,שמשה ואהרן עמדו במדרגה של קבלה ודאית ומוחלטת מרצון ,עד כדי כך שהם לבדם היו יכולים לקיים את העולם כולו גם ללא שאר עם ישראל ,וממילא הם לא היו בכלל הכפייה. רבנו יהודה ליווא המהר"ל בספרו גור אריה (שמות יט ,יז) כתב :כי הגירות של ישראל בסיני היתה על ידי כפייה ,וגר שנתגייר על ידי כפייה אין דינו כקטן שנולד לעניין שאסור בקרובותיו .המהר"ל מבאר שמעמד הר סיני היה גירות לאומית ,אך אופי הגירות – אם ברצון או בכפייה – קובע את השלכותיה ההלכתיות .לפי שיטתו ,יש לחקור האם משה רבינו נחשב כגר מצד כפייה או מצד רצון ,דבר המשפיע ישירות על הגדרתו כ"קטן שנולד" ועל יחסו ההלכתי לקרוביו. רבנו יעקב בן אשר בספרו בעל הטורים (שמות יט ,יז) כתב :ויתייצבו בתחתית ההר ,בגימטריא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית .בעל הטורים עומד על כך שהרמז לכפייה טמון בעצם המילים המתארות את עמידת העם ,ומכאן יש לדייק בלשון הכתוב "ויוצא משה את העם... ויתייצבו" ,שמשה הוא המוציא והם המתייצבים ,ומשמע שמשה עומד כפועל ומנהיג מחוץ לגדר המתייצבים תחת הכפייה. הגאון רבנו אריה לייב הלר בספרו שב שמעתתא (הקדמה אות ט) כתב :ולכאורה קשה למה צריך משה לפרוש מן האשה והלא משה בשעת מתן תורה דין גר היה לו ,ולריש לקיש גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריך לקיים פעם נוספת מצוות פרו ורבו ,אלא דלפי המהר"ל בגור אריה דגירות על ידי כפייה אין הגר כקטן שנולד ,ניחא .בעל השב שמעתתא נוקט בפשיטות במהלך דבריו שמשה רבינו נכלל בכפיית ההר כגיגית ככל המון ישראל ,ועל ידי כך הוא

ורתי תשרפ

מיישב כיצד נחשב משה כמי שכבר קיים מצוות פריה ורבייה לפני מתן תורה ,שכן הכפייה מנעה ממנו את הדין של קטן שנולד המפקיע את קשרי העבר. הגאון רבנו שמואל אליעזר הלוי איידלס בספרו חידושי אגדות (עבודה זרה דף ב ע"ב) כתב: דבלאו הכי היו משה ואהרן ובניהם מקבלים התורה ולא היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. המהרש"א מביא תירוץ בשם ספר פענח רזי ,וממנו עולה חלוקה ברורה וחדה בין עם ישראל למשה ואהרן .לשיטתו ,משה ואהרן היו מקבלים את התורה בכל מקרה מרצונם הטוב ,ועל כן לא היה עליהם צורך בכפיית ההר ,והכפייה נועדה רק עבור שאר העם כדי להבטיח את קיום העולם על ידי האומה כולה. הגאון רבנו יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (סימן כב) דן בגדר מצוות תלמוד תורה וכתב: דמשה רבינו לא היה בכלל הכפייה ,שהרי הוא היה המצווה והמלמד ,ואינו בדין שיהיה המלמד בכלל הכפייה כמי שאינו רוצה ללמוד .הוא מעמיק בהבנה שמשה רבינו הגיע למדרגה כזו של התאחדות עם התורה ,עד שהיא הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממהותו ,וממילא אין מושג של כפייה שייך במי שמציאותו כולה היא תורה. הגאון רבנו מנחם עזריה מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר חקור דין) ביאר :שמשה רבינו קיבל את התורה בבחינת רצון גמור ,ומעלתו היתה למעלה מן המדרגה של כפיית ההר. לשיטתו ,האור שהאיר למשה בסיני היה אור של דבקות שאין בו שמץ של אונס ,וכל עניין הכפייה נאמר רק כלפי מי שעדיין נמצא בתוך המגבלות של הגוף והחומר המבקש להימלט מן העול הרוחני. הגאון רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (שמות יט ,יז) כתב :ויוצא משה את העם, כי משה היה הולך בראש והם אחריו ,והוא לא היה צריך ליציאה זו שהרי כבר היה שם עם ה'. דבריו מאירים את העובדה שמשה הקדים את העם לא רק פיזית אלא גם מהותית ,וממילא לא היה זקוק לאותה התייצבות תחת ההר שגררה את הכפייה. מתוך בירור דברי האחרונים ,נבוא אל שערי דורותינו אנו ,לעיין בדברי המאורות הגדולים אשר האירה תורתם בדורות האחרונים ובימינו אלה ,בביאור מעמדו הנשגב של משה רבינו במעמד הר סיני: הגאון מרן רבנו יצחק לוטשינר בספרו מאיר עיני חכמים (סימן יח) חידש חידוש עצום ומקורי בביאור דברי הגמרא במסכת זבחים (דף קא ע"ב) ,שם נאמר כי אהרון לא יכול היה להסגיר את מרים בצרעתה כי אהרון קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים .הגאון מאוסטרובצא מקשה מדוע הגמרא אינה אומרת טעם זה גם כלפי משה רבינו ,אלא תולה את אי יכולתו להסגירה בכך שהוא זר ואינו כהן .ותירץ כי משה רבינו לא היה בכלל כפיית ההר כגיגית ,וכיון שקיבל את התורה מרצון גמור ,חל עליו הדין שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ,וממילא בטלו קשרי המשפחה שלו עם מרים אחותו והוא לא נחשב קרוב אליה יותר; מה שאין כן בשאר ישראל ובאהרון שבכללם ,שקיבלו בכפייה ולשיטת המהר"ל אין זה נחשב כקטן שנולד ,ולכן אהרון נותר קרוב.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבנו מאיר דן פלוצקי בספרו כלי חמדה (פרשת יתרו) עמד על דברי המהרש"א והוסיף ביאור ישיבתי עמוק ,לפיו משה רבינו היה בבחינת "תורה מהלכת" ,ועצם מציאותו היתה מחויבת למציאות התורה .הוא מסביר שכל עניין הכפייה שייך רק במקום שיש בו בחירה חופשית שעלולה לנטות לצד אחר ,אך משה רבינו שזכה לנבואה פנים אל פנים ,היתה תורתו מוחלטת אצלו כעצם הקיום ,וממילא לא שייך בו מושג של כפייה חיצונית שהרי רצונו הפנימי היה מזוכך בתכלית. הגאון רבנו יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (שבועות מאמר ד) ביאר את עניין הכפייה כיצירה של מציאות חדשה בנפש האומה .הוא מעיר כי משה רבינו ,כמנחיל התורה ,עמד במדרגה של "נותן" ולא רק של "מקבל" .כנותן התורה בשם ה' ,משה נמצא מעל המערכת שזקוקה לכפייה .השפע שעבר דרכו אל ישראל היה שפע של רצון אלוקי גמור ,ועל כן משה עצמו היה המקור לרצון ולא היה יכול להיות מושא לכפייה המיועדת לאלו המקבלים מבחוץ. מרן הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן טו) עמד על חשיבות הלימוד מתוך רצון ושמחה ,והביא ראיה ממשה רבינו שכל מהותו היתה רצון להשפיע תורה לישראל .מדבריו נלמד שקבלת משה היתה בדרגת חירות גמורה ,כפי שאמרו חז"ל אל תקרי חרות אלא חירות ,שמשה זכה לחירות היצר על ידי דבקותו בתורה ,וממילא לא נזקק לכפיית ההר המיועדת להכניע את כוחות הגוף. הגאון רבנו משה שפירא בשיעוריו (על חודש סיון) ביאר כי משה רבינו הוא ה"דעת" של כלל ישראל .כשם שבאדם הפרטי הדעת היא זו המקבלת את ההחלטות מרצון ,ושאר האיברים עשויים להיגרר בכפייה אחר החלטותיה ,כך משה רבינו היה הרצון החופשי של האומה בסיני. הכפייה היתה נחוצה כדי לחבר את הגוף הלאומי אל הרצון העליון שייצג משה ,אך משה עצמו ,בהיותו הדעת המחלטת ,קיבל את התורה מרצון פשוט ומזהיר. מתוך בירור המקורות והחקירה במעמדו של משה רבינו ,אנו למדים כי אין המדובר רק במחלוקת היסטורית ,אלא בבירור יסודי המוליד נפקא מינות הלכתיות ומעשיות כבדות משקל :הנפקא מינא הראשונה והמרכזית ,כפי שעלה מדברי השב שמעתתא והגאון מאוסטרובצא ,היא לעניין גדר קירבה וקיום מצוות פרו ורבו .אם משה קיבל את התורה בכפייה ,הרי שאינו נחשב כקטן שנולד לעניין זה ,וקשריו הקודמים נותרו בעינם; אך אם קיבל מרצון ,הרי שהפך לגר שדינו כקטן שנולד ,דבר המשפיע על הגדרת בניו כבניו למצוות פריה ורבייה ,וכן על שאלת קירבתו למרים אחותו לעניין ראיית נגעים. נפקא מינא נוספת נוגעת לגדר המצווה של תלמוד תורה .אם קבלת משה היתה מרצון מוחלט ,הרי שהיא מהווה מודל לחיקוי עבור כל בן תורה – השאיפה להגיע למדרגה שבה הלימוד אינו "עול" הנכפה מבחוץ ,אלא צורך קיומי פנימי .לעומת זאת ,אם גם משה נזקק לכפייה ,הרי שזו נחמה לכל לומד החש קושי או כפיות ,ביודעו שאפילו רבן של ישראל עבר דרך כור ההיתוך של הכפייה כדי לעצב את קניינו בתורה.

ורתי תשרפ

עוד נפקא מינא למעשה קיימת בשאלת "מודעה רבה לאורייתא" .אם משה לא היה בכפייה, הרי שעל תורתו שלו אין מודעה רבה ,וקבלתו מחייבת אותו ואת הנשמעים לו מכוח רצון גמור .הדבר משליך על תוקף השבועה והברית שכורת המנהיג עם העם – האם הוא פועל כצד אחד בחוזה (המקבל מרצון) או כחלק מהנכפים. בעומק המחשבה הרעיונית ,אנו מוצאים כי החקירה האם משה רבינו היה בכלל הכפייה נוגעת ביסוד הקשר שבין המנהיג לאומה .משה רבינו אינו רק אדם פרטי המקבל תורה ,אלא הוא הצינור שדרכו עוברת התורה לכלל ישראל .אם משה היה נכפה ככל העם ,הרי שהתורה כולה היתה מציאות של בדיעבד ,של הכרח קיומי בלבד .אך בכך שמשה קיבל מרצון ,הוא יצק אל תוך המערכת הלאומית את יסוד ה"לכתחילה" ואת חופש הבחירה המוחלט .משה הוא הלב של האומה ,וכאשר הלב פועם מרצון ,הוא יכול להחיות גם את האיברים שזקוקים לעיתים לכפייה ולהכרח. הרעיון הטמון בשיטת הסוברים שמשה לא היה בכפייה הוא שהאמת אינה זקוקה לכפייה עבור מי שמזהה אותה .משה רבינו ,שהיה כולו אמת ,לא יכול היה להיות במצב של ספק או רפיון שדרש את ההר כגיגית .הכפייה נועדה לגשר על הפער שבין נצחיות התורה לבין זמניותו וחולשתו של האדם .אצל משה ,הפער הזה לא היה קיים; הנצח והאדם התאחדו .לכן ,משה עומד בסיני כנציג של הדרגה העתידית שכל ישראל עתידים להגיע אליה – דרגה שבה "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ,מצב שבו הרצון העצמי והרצון האלוקי הם אחד. מאידך ,בשיטת הסוברים שגם משה נכפה ,אנו מגלים מסר של אחדות גורל מוחלטת. המנהיג אינו עומד מעל העם אלא בתוכו .גם הנשמה הגבוהה ביותר צריכה להיכנס תחת כנפי השכינה באותה שבועה ובאותו איום של "שם תהא קבורתכם" .הדבר מלמד שקבלת התורה היא ברית לאומית הכוללת את כולם בחדא מחתא ,ואין לאדם ,גדול ככל שיהיה, רשות להוציא עצמו מן הכלל אפילו בדרגה הרוחנית של אופן קבלת המצווה. במבט מחשבתי מעמיק ,אנו מגלים כי המחלוקת על אופי קבלתו של משה רבינו נוגעת בשורשי נפש האדם ובמבנה האמונה .משה רבינו מייצג את נקודת החיבור המוחלטת בין השכל האנושי לבין החכמה האלוקית .כאשר אנו דנים האם הוא היה זקוק לכפייה ,אנו למעשה שואלים האם קיימת מציאות שבה התורה הופכת להיות "טבע" עבור האדם .מי שסובר שמשה קיבל מרצון ,מלמד אותנו כי בשיא השלמות האנושית ,אין יותר מאבק בין היצר לרצון; האדם רוצה את הטוב באותה טבעיות שבה הוא רוצה לנשום ,וממילא כל מושג של כפייה מתבטל מאליו אל מול בהירות האמת. מבחינה אמונית ,יש כאן בירור בדרכי ההנהגה .הקדוש ברוך הוא הראה לנו בסיני שתי דרכים להתחבר לתורה :דרך הכפייה – שהיא ההכרה בכך שהתורה היא הכרח קיומי שבלעדיו העולם חוזר לתוהו ובוהו ,ודרך הרצון – שהיא ההכרה ביופייה ובמתיקותה של התורה .משה רבינו ,בהיותו "שקול כנגד כל ישראל" ,אוחז בשני קצוות אלו .גם אם נאמר

גם לנשמה מגיע אוכל

שלא נכפה פיזית על ידי ההר ,הרי שתחושת ה"אנוס" שלו היתה מכוח אהבה ,בבחינת אהבה הדוחקת את הבשר .זוהי הנהגה המלמדת את האדם כיצד להפוך את ה"עול" שלו ל"עונג", ואת ה"חיוב" שלו ל"זכות". החיבור לנפש כאן הוא עצום .כל אדם חווה בחייו רגעים של כפייה ,שבהם הוא מרגיש שהמצוות והחובות סוגרות עליו כהר כגיגית ,ורגעים של רצון ,שבהם הוא מרגיש חירות ושמחה .משה רבינו מלמד אותנו שגם בתוך מערכת שיש בה כפייה לכלל ,היחיד יכול לרומם את עצמו למדרגה של רצון .הוא המצפן המראה לנו שגם כשהסביבה או הנסיבות מכריחות אותנו ,הנקודה הפנימית של הלב יכולה להישאר חופשית ,בוחרת ומרצון ,ובכך להפוך את הגירות האישית שלנו למשהו חדש וטהור בכל יום ויום. מתוך בירור המעמדות השונים בסיני ,עולה מצפן מוסרי עמוק המכוון את האדם אל עבר יושרה פנימית ודיוק בתפקידו בעולם .היסוד המוסרי הנלמד כאן הוא ההכרה בהבדל שבין ציות מתוך יראה לבין התמסרות מתוך הזדהות .משה רבינו מלמד אותנו כי המעלה המוסרית הגבוהה ביותר אינה להמתין לכפיית ההר ,אלא להקדים את הרצון אל הציווי. כאשר אדם פועל "מדעתו" ,כפי שראינו בשאיפתו של משה ,הוא יוצר מציאות שבה החוק והמוסר אינם עול חיצוני אלא ביטוי של אישיותו המזוקקת. מצד שני ,המוסר העולה משיטת הסוברים שגם משה נכלל בכפייה ,הוא מוסר של ענווה והשוואת המדרגות .גם מי שחש כי הוא נמצא במדרגה רוחנית נעלה ,מחויב להכיר בכך שבסופו של יום הוא חלק מאורגניזם אנושי אחד .אין אדם שהוא "מעל החוק" או מעל המציאות הקיומית של האומה .המצפן הפנימי מורה לנו כי האחריות המוסרית של הגדול היא לשאת בעול יחד עם הקטן ,ולא להפריד את גורלו האישי מגורל הכלל ,גם אם מצד האמת הפנימית שלו הוא אינו זקוק לאותם מנגנוני הגנה וכפייה. בניית האישיות לאור דברים אלו נעשית מתוך הבנה שכל רגע של בחירה הוא הזדמנות להפוך "כפייה" ל"רצון" .המצפן המוסרי אינו מסתפק בקיום היבש של המצווה ,אלא תובע מן האדם לברר בכל עת :האם אני עומד תחת ההר כי אין לי ברירה ,או שאני יוצא לקראת האלוקים מן המחנה כי לשם כוספת נשמתי? השאיפה להפוך את ה"צריך" ל"רוצה" היא המנוע המוסרי השקט שבונה אדם שלם ,כזה שאינו זקוק לשוטים ורעמים כדי לעשות את הישר והטוב. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,מתוך המבט אל פניו הקורנות של משה רבינו ואל ההר התלוי מעל ראשי ישראל .התובנה הראשונה היא הידיעה כי בכל עבודת ה' שלנו קיימים שני המסלולים הללו בכפיפה אחת :לעיתים עלינו לפעול מתוך משמעת עצמית וכפייה ,בידיעה שזהו הכרח קיומי עבורנו ,ולעיתים עלינו לשאוף אל מדרגתו של משה – להפוך את הלימוד והעשייה לחלק מהטבע השני שלנו ,עד שהרצון האישי יזדהה לחלוטין עם רצון הבורא .תובנה נוספת היא החשיבות של ראיית הכלל; משה רבינו מלמד אותנו כי גם אדם המצוי במדרגה רוחנית אישית גבוהה ,אינו יכול להתנתק מן האחריות והשותפות עם

ורתי תשרפ

אלו שעדיין זקוקים לכפייה ולהכוונה חיצונית .עלינו לבנות בתוכנו אישיות של "מנהיג" – כזו שאינה מחכה ללחצים חיצוניים כדי להיטיב ,אלא יוצאת "לקראת האלוהים" מתוך יוזמה ובחירה חופשית בכל צעד ושעל.

עיקר העניין: בסיכומה של מערכה ,נמצאנו למדים כי שאלת עמידתו של משה רבינו תחת ההר כגיגית חושפת בפנינו את סוד הגדלות של רועה ישראל .בין אם נכפה משה ככל העם כדי לשמר את קשרי משפחתו ולא להיחשב כגר שנתגייר כקטן שנולד ,ובין אם התרומם מעל הכפייה בזכות דבקותו הנבואית שהפכה את התורה למהותו העצמית – הרי שדמותו נותרת חתומה בלב האומה כמי שחיבר שמים וארץ. בפרשת השבוע אנו רואים את משה כמוציא את העם ,כמי שעומד בתווך ומעניק משמעות של רצון גם לרגעים של כפייה .עיקר העניין הוא שמתן תורה לא היה רק אירוע של כפייה מלמעלה ,אלא מפגש שבו הרצון המוחלט של משה והצורך הקיומי של ישראל התמזגו לברית אחת נצחית .משה רבינו ,שקיבל את התורה מרצון ,יצק בתוך ההר הכפוי את טל החיים של אהבת התורה ,ובכך סלל לכל יהודי בכל דור את הדרך להפוך את "עול התורה" לחירות של ממש ,ולזכות בכתרי המלכות שניתנו בסיני מתוך שמחה ורצון פשוט.