5. יתרו עמ׳ 465–473 — מה בדיוק ראו בני ישראל בהר סיני?

5. יתרו עמ׳ 465–473 — מה בדיוק ראו בני ישראל בהר סיני? עומדים אנו נפעמים אל מול המראה הנשגב והנורא של גילוי שכינה בסיני ,ומבקשים לתהות על מהותו של אותו חיזיון ששינה את פני ההיסטוריה .אולם בטרם נבוא בשערי ההר ,עלינו להסיר את הערפל מעל טעות נפוצה המבקשת לצמצם את המעמד להוכחת מציאות הבורא גרידא. הרי עוד בטרם דרכה כף רגלו של אחרון הישראלים למרגלות ההר ,כבר נאמר…

5. יתרו עמ׳ 465–473 — מה בדיוק ראו בני ישראל בהר סיני? עומדים אנו נפעמים אל מול המראה הנשגב והנורא של גילוי שכינה בסיני ,ומבקשים לתהות על מהותו של אותו חיזיון ששינה את פני ההיסטוריה .אולם בטרם נבוא בשערי ההר ,עלינו להסיר את הערפל מעל טעות נפוצה המבקשת לצמצם את המעמד להוכחת מציאות הבורא גרידא. הרי עוד בטרם דרכה כף רגלו של אחרון הישראלים למרגלות ההר ,כבר נאמר עליהם על שפת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – אמונה יצוקה ובצורה שחושלה בכור ההיתוך של מכות מצרים .הן כל מכה ומכה היתה שיעור אלוקי חי בשליטה מוחלטת על כל רובדי הבריאה:

גם לנשמה מגיע אוכל

מהיאור שהפך לדם והוכיח מי הוא אדון המים ,דרך הצפרדעים ,הכינים והערוב שביטלו את כוחם של אלילי מצרים והראו שליטה בכל היצורים ,ועד למכת הבכורות שהפליאה בין ישראל למצרים והוכיחה ידיעה אלוקית בוחנת כליות ולב .עמוד האש ועמוד הענן כבר הוליכו אותם ,וקריעת ים סוף כבר הפכה להם חוקי טבע לחומת מים מימינם ומשמאלם. אם כן ,כאשר האמונה בבורא עולם ובכוחו כבר נחקקה בלבבות ב"זרוע נטויה ובשפטים גדולים" ,וכאשר עם ישראל כבר עומד במדרגת "סגולה מכל העמים" ו"ממלכת כהנים" ,מה היה אותו מראה מופלא וחדש שנגלה אליהם בסיני? מה חזו העיניים בתוך האש והענן שלא נראה ביציאת מצרים? האם היה זה חיזיון של דמות ,או שמא דווקא העדר דמות? מהו סוד הראייה של אותם הקולות והלפידים שהרעידו את הנשמה והותירו אותה פעורה אל מול האינסוף ,ואיזה חותם בל ימחה הותיר המראה הזה בנפש העם לדורות עולם? אנו עומדים בתחתית ההר ,מצפים להבין מה באמת ראו עיני בשר באותו רגע שבו נפתחו השמים. כדי לעמוד על מהות המראה הנשגב שחזו בו ישראל ,עלינו לדקדק בלשון הכתובים המתארים את עוצמת החיזיון בסיני ,שם מתברר כי הראייה לא היתה ככל ראייה אנושית רגילה: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק" (שמות כ ,טו) פסוק זה מעמיד אותנו בפני פלא עצום; התורה משתמשת בלשון ראייה כלפי הקולות, דבר המורה על השגה חושית שבה התבטלו המחיצות שבין החושים השונים .העם לא רק שמע את הדברים ,אלא חזה במהותם הרוחנית באופן מוחשי וחי. אונקלוס (שמות כ ,טו) תרגם" :וכל עמא חזן ית קליא וית למידיא וית קל שופרא וית טורא דתנן וחזא עמא ואתזעזעו וקמו מרחיק" .התרגום מדגיש את הזעזוע שאחז בעם למראה הקולות והלפידים ,כשהמילה חזן מאששת את עצם הראייה של הדברים הנשמעים. רשי בפירושו על התורה (שמות כ ,טו) כתב" :רואים את הקולות ,רואים את הנשמע ,שאי אפשר לראות במקום אחר" .רשי חושף כאן את גודל הנס; בסיני התחוללה מציאות שאין לה אח ורע בטבע ,שבה הדיבור האלוקי הפך למוצק וגלוי לעין ,עד שהעם ראה את האותיות והדיבורים יוצאים מפי הגבורה כלהבות אש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ ,טו) ביאר" :והטעם כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד, והוא החוש המשותף ...וראיית הקולות כמו טעמו וראו כי טוב ה" .האבן עזרא מסביר זאת בדרך פסיכולוגית-רוחנית ,שבעת ההתעלות הגדולה בסיני ,התאחדו כל חושי העם לחוש אחד עליון שבאמצעותו יכלו לתפוס את המציאות האלוקית בכל כלי השגתם. הרמבן (שמות כ ,טו) הרחיב לבאר" :והנה היו רואים את קול הגבורה יוצא מתוך האש ,כי ראו את הקולות בהיותם לפידים ...והיו רואים את הקולות עצמם ולא בדרך משל" .הרמבן מדגיש שהראייה היתה אובייקטיבית וממשית; הם חזו באותה אנרגיה אלוקית שהתלבשה באש ובלפידים ,ובכך הוכחה להם אמיתות הדיבור ללא כל מחיצה.

ורתי תשרפ

הרלבג (שמות כ ,טו) בפירושו כתב" :ראו את הקולות ,רוצה לומר שהשיגו אותם השגה שלמה כאילו היו נראים לעיניים ,וזה היה גודל עוצם המעמד שהביאם למדרגה כזאת" .לשיטתו, המילה ראייה משמשת כאן כביטוי לבהירות ההשגה השכלית והנבואית שהיתה בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. החזקוני (שמות כ ,טו) הוסיף" :ראים את הקולות ,הקול היה נראה על ההר בדמות אש". החזקוני מחבר את הקול למראה האש ,ומסביר כי הדיבור נאמר בתוך מציאות ויזואלית של להבה ,כדי שיבינו שהדברים חקוקים באש דת. הספורנו (שמות כ ,טו) ביאר" :היו רואים את הקולות שהיו מצוירים באוויר כדרך הראייה, כדי שלא יפלו בספק" .הספורנו מציע הסבר לפיו הקולות נחקקו באוויר בצורה גרפית או חזותית ,כדי ליצור עדות שאינה ניתנת להכחשה. הכלי יקר (שמות כ ,טו) עמד על כך וכתב" :כי הקולות של מעלה אין להם גוף ,ובהכרח נראו מצד התלבשותם באש ,כדי להורות על נצחיות התורה שאינה משתנה כפי שהאש אינה משתנה בטבעה" .לדידו ,הראייה נועדה להשריש את נצחיות המסר האלוקי בנפש העם. רבינו יצחק אברבנאל בפירושו על התורה (שמות כ ,טו) ביאר בהרחבה" :במעמד הזה ראו ישראל את כבוד ה' בכח דמיונם הנבואי ,והשיגו כי הקול אינו יוצא מגרון אנושי אלא הוא בריאה חדשה מאת ה" .האברבנאל מדגיש כי הראייה נועדה לבטל את המחשבה שמדובר בקול טבעי ,ולהוכיח כי זוהי התגלות של בורא עולם השולט ביסודות. בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"ב) מובא" :כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה חזר על כל ישראל ואמר להם :מקבלים אתם עליכם תורה זו? והיו אומרים לו הן .ומיד היה נושקן על פיהם" .רש"י שם מבאר כי הדיבורים היו ממשות חיה שהיתה מחזרת על כל אחד ואחד .מכאן אנו למדים כי בני ישראל לא ראו רק מחזה חיצוני של אש ,אלא ראו את הדיבור האלוקי כישות חיה ומוחשית הפונה אליהם באופן אישי ,עד כדי מגע רוחני של נשיקה ,דבר המורה על השגה שאין למעלה ממנה. בגמרא במסכת פסחים (דף קיז ע"א) דנה הגמרא בשירת ההלל ומזכירה את מעמד הר סיני. התוספות שם (דיבור המתחיל "שאמרו נביאים") מביאים בשם המדרש כי בסיני ראו ישראל את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה .ביאור הדברים הוא שבעוד הנביאים ראו מראות נבואה דרך מסכים ואספקלריות ,בסיני הוסרו כל המסכים ,והעם חזה ב"כבוד ה'" בבהירות כזו שגם השפחות והפשוטים שבעם השיגו השגות אלוקיות עמוקות ביותר ,מעין "ראתה שפחה על הים" רק בעוצמה של מתן תורה. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ד הלכה א) מובא" :כאש אוכלה בראש ההר ,מלמד שהיו רואים את הדיבור יוצא כלהבי אש מפי הגבורה ונחקק על הלוחות" .מפרשי הירושלמי, ובראשם הפני משה ,מסבירים כי הראייה היתה של תהליך היצירה של התורה; הם ראו כיצד הרוחניות המופשטת הופכת לאותיות של אש .זהו ביאור הפסוק "ראים את הקולות" – הראייה היתה של המרת הקול לחומר ,של הפיכת הדיבור האלוקי למציאות קיימת ונראית לעין.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע"ב) מובא כי הקדוש ברוך הוא הראה לישראל בסיני את הקשר של תפילין .רש"י שם מבאר שראה משה את הקשר מאחוריו ,אך בגמרא משמע שכל ישראל חזו בכבודו של מקום בבחינת "וכל העם רואים" .המהרש"א בחידושי אגדות מסביר כי המראה שראו היה המחזה של הנהגת ה' את עולמו ,כביכול התלבשות של אורות עליונים בצורות המובנות לשכל האנושי ,כדי שיבינו שיש קשר והנהגה בין הבורא לנבראיו. בגמרא במסכת מנחות (דף כט ע"ב) מובא כי כשעלה משה למרום מצאו לקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות .אמנם משה עלה לבדו ,אך חז"ל מלמדים שבשעת מתן תורה ראו ישראל את האותיות כשהן פורחות באוויר .התוספות שם מבהירים שהיה זה מחזה רוחני שבו האותיות של התורה נראו כמרכיבות את המציאות כולה ,ובכך ראו ישראל שהתורה היא התוכנית והיסוד של כל הבריאה. מתוך בירור דברי חז"ל על המראה הנורא ,נבוא לעיין בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים המעמיקים בהגדרת אותו מחזה מופלא: רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק א פרק ד) כתב :כי הראייה הנאמרת במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות" אינה ראיית העין בלבד אלא היא ראיית הלב, והוא השגת השכל שהיא הראייה האמיתית ברוחניים .הרמב"ם מעמידנו על כך שהמראה בסיני לא היה דמיון חזותי גשמי ,אלא מדרגה נבואית שבה השכל השיג את אמיתות המציאות של הדיבור האלוקי בבהירות כזו שהיא נקראת "ראייה" ,שכן אין בה ספק כפי שאין ספק בראיית העין. רבנו יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון אות קג) כתב :ראו אש גדולה נוראה ושמעו קולות נוראים ...והבינו כי הקול ההוא לא היה קול אנושי ולא טבעי ,אלא הוא נברא בכח אלוהי לצורך המעמד .ריה"ל מדגיש כי בני ישראל ראו את ה"נברא" – אותה אש מיוחדת וקולות שנבראו במיוחד כדי לשמש כלי להתגלות ,ובכך חזו במו עיניהם בפלא של בריאה יש מאין המדברת אליהם ,דבר שהוכיח להם כי ה' הוא אדון כל הכוחות. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן בספרו האמונה והביטחון (פרק יט) כתב :ראו את כבוד השם כאש אוכלת ,והשיגו את עשרת הדברות חקוקות באותה האש ,וראו את האותיות פורחות והדיבור נחצב מהן .הרמב"ן מבאר שהיה זה מראה של חציבת להבות אש; העם חזה בתהליך שבו הדיבור האלוקי המופשט מתגשם והופך לאותיות כתובות ,וזו היתה חוויה של חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה. רבנו בחיי בן אשר בספרו רבנו בחיי (שמות כ ,טו) כתב :ראו את הקולות ,שהיה כל דיבור ודיבור מתחלק לשבעים לשון והיה נראה להם כמין זיקוקין של אש המקיפים את כל המחנה. הוא מבאר כי בני ישראל חזו בריבוי הגוונים של התורה; הם ראו בעיניהם כיצד הדיבור האחד מתפצל לאורות וצבעים רבים ,המורים על שבעים הפנים של התורה ועל כך שהיא פונה לכל אדם ולכל אומה בדרכה. רבנו יוסף אלבו בספרו ספר העיקרים (מאמר שלישי פרק יב) כתב :ראו את המדרגה הגבוהה

ורתי תשרפ

של משה רבינו ,שהיה עומד בתוך הענן והאש ולא ניזוק ,ובזה השיגו את מהות הנבואה .בעל העיקרים מחדש כי חלק מרכזי מן המראה היה לראות את האדם – את משה – בתוך האש האלוקית .המראה הזה המחיש להם כיצד הרוחניות יכולה לשכון בתוך החומר מבלי לכלותו, וזה היה השיעור הגדול ביותר על מהות התורה. הגאון רבנו יהודה ליווא המהר"ל בספרו תפארת ישראל (פרק לג) כתב :כי הראייה של הקולות היתה ראיית המהות ,שהשיגו את הדבר כפי שהוא בעצמותו קודם שיתלבש בגשמיות האוויר. המהר"ל מבאר כי בסיני הוסר המסך המפריד בין המציאות הרוחנית לחוש האנושי; בני ישראל ראו את ה"שכל" של המצווה ,את האור האלוקי שהוא המקור של הקול ,וזוהי הראייה האמיתית שאין בה טעות והיא חקוקה בנפש לעד. האדמו"ר הזקן הגאון רבנו שניאור זלמן מלאדי בספרו תניא (ליקוטי אמרים פרק לו) ביאר: כי במעמד הר סיני ראו ישראל גילוי אור אינסוף ממש בלי שום לבוש והסתר ,כמו שנאמר פנים בפנים דיבר ה עמכם .הוא מסביר שכל העולמות נתבטלו במציאות באותה שעה ,ובני ישראל ראו שהכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל ,וזו היתה הראייה שהביאה אותם לידי ביטול המציאות וליציאת נשמתם בכל דיבור ודיבור. הגאון רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כ ,טו) כתב :שראו את הקולות פירושו שראו את התכלית ,כי הראייה היא בבת אחת והשמיעה היא בהדרגה ,ובסיני זכו לראות את כל התורה כולה כיחידה אחת מושלמת .המשך חכמה מחדש כי המראה בסיני נתן להם מבט על-זמני; הם ראו כיצד כל פרטי המצוות מתחברים למבנה אחד הרמוני ,דבר שאי אפשר להשיג בשמיעה רגילה של פרט אחר פרט. הגאון רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (שמות כ ,טו) ביאר :כי ראו את הקולות המדברים אליהם מכל צד ומכל פינה ,כאילו כל המציאות כולה הופכת להיות פה המדבר דברי תורה .לשיטתו ,המראה שראו היה שהעולם כולו – השמים ,הארץ והמדבר – כולם מעידים על דבר ה' ,ובכך חזו באחדות המוחלטת שבין הבורא לבין בריאתו. הגאון רבנו יוסף חיים מבגדאד בעל הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי (פרשת יתרו) כתב: שראו את האותיות כשהן פורחות באוויר בצבעים של אש לבנה על גבי אש שחורה ,וכל אות היתה מאירה כספיר .הוא מבאר כי הראייה הזו נועדה להשריש בהם את קדושת אותיות התורה ,שאינן רק סימנים מוסכמים אלא צינורות של שפע אלוקי ,וכשראו זאת נתמלאו יראה וקדושה לפני כל מילה של תורה. מתוך דברי רבותינו האחרונים שביארו את מהות הראייה בסיני ,נמשיך לעיין בדברי מאורי הדורות האחרונים וגדולי זמננו ,המעמיקים בהבנת המחזה הנדיר מתוך מבט תורני וקיומי רחב: הגאון רבנו יצחק הוטנר בעל הפחד יצחק בספרו פחד יצחק (שבועות ,מאמר ח) כתב :כי הראייה בסיני היתה ראיית הדיבור בבחינת "הראני את מראיך השמיעני את קולך" ,שהקול הפך למראה והמראה לקול ,וכל זה כדי לבטל את החציצה שבין המושג למוחשי .הוא מבאר

גם לנשמה מגיע אוכל

כי בדרך כלל האדם שומע רעיון ורואה חפץ ,אך בסיני ראו את הרעיון עצמו; הם חזו באותיות התורה לא כציור גרפי אלא כשורש המציאות ,ובכך הפכה התורה עבורם למציאות חושית שאינה ניתנת להכחשה. הגאון רבנו אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ג ,עמוד )491ביאר :כי במעמד הר סיני הוסר המסך של "הטבע" ,וישראל ראו את הכוח האלוקי המקיים את העולם בכל רגע ורגע ,והבינו כי האש והקולות אינם אלא לבושים לרצון השם .הוא מסביר כי הראייה הזו היתה זכוך הנפש עד למדרגה שבה אין עוד הסתר פנים ,והאדם רואה עין בעין את "המנוע" הרוחני שמפעיל את הבריאה כולה ,דבר שהותיר בהם יראה פנימית עמוקה לכל חייהם. הגאון רבנו מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר מליובאוויטש בספרו ליקוטי שיחות (חלק

כו ,פרשת יתרו) כתב :שישראל ראו את ה"ביטול" של העולם ,שכל מה שהם רואים בעיניהם הגשמיות אינו אלא כוח ה' המהווה אותו ,וזהו עומק המראות שראו על ההר .לשיטתו ,המראה בסיני חולל שינוי בחוש הראייה עצמו – מאותו רגע ואילך ,יהודי יכול להביט בעולם הגשמי ולראות דרכו את האור האלוקי ,שכן הראייה בסיני פתחה את "העין הרוחנית" של כל הנשמות שנכחו שם. הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ג) עמד על דברי חז"ל וכתב :כי בסיני ראו ישראל את דמותו של משה רבינו כשהוא מתעלה למדרגת מלאך ה' צבאות ,ופניו מאירות כזוהר הרקיע .הוא מבאר שחלק מן הראייה היה המופת שבאדם; לראות ילוד אישה שמתקדש ומתעלה עד כדי כך שהשכינה מדברת מתוך גרונו ,וזה היה המראה שחיזק בליבם את הידיעה כי גם הם ,בכוח התורה ,יכולים להגיע למדרגות של קדושה ורוממות. הגאון רבנו שלום משאש בספרו וחם השמש (יתרו) ציין :כי מה שראו ישראל היה האחדות המוחלטת של התורה ,שכל שש מאות אלף האותיות של התורה נראו כגוף אחד וקדוש המקיף את כל העולם .הוא מבאר כי הראייה הזו נועדה להשריש באומה את רעיון האחדות – כשם שהתורה היא אחת וראינו אותה באחדותה ,כך עם ישראל הוא אחד ,והראייה של הדיבור האלוקי המאחד את כל הכוחות היתה היסוד לבניית האומה בסיני. מתוך בירור מהות המראות הנשגבים שחזו בהם ישראל בסיני ,אנו מוצאים כי לחוויה חושית ורוחנית זו ישנן השלכות הלכתיות ומעשיות הניצבות בתשתיתה של עבודת ה' ובניינה של האומה: נפקא מינא יסודית קיימת בדין עדות בבית דין ובבירור האמת .הידיעה שבני ישראל ראו את הקולות ,כלומר שהשיגו את המופשט בבהירות של ראייה ,מלמדת אותנו שבהלכה "ראייה" היא המדרגה הגבוהה ביותר של ודאות .מכאן נגזר הכלל ש"אין עד נעשה דיין" במקרים מסוימים ,שכן הראייה יוצרת רושם כה חזק בנפש עד שאין האדם יכול להפוך את דעתו או לדון לכף זכות באותה חופשיות שבה דן מי שרק שמע את הדברים .המעמד בסיני הציב את הראייה כקנה המידה המוחלט לאמת ,וזהו היסוד לכל דיני הראיות בתורה. נפקא מינא נוספת נוגעת להלכות כתיבת ספר תורה ותפילין .העובדה שבני ישראל ראו

ורתי תשרפ

את הדיבור נחקק באש ואת האותיות פורחות ,מחייבת אותנו לכך שהאותיות בספר התורה חייבות להיות "מוקפות גויל" .כלומר ,האות צריכה להיות עומדת בפני עצמה ,כפי שנראו האותיות בסיני – ישויות עצמאיות של קדושה .כמו כן ,השימוש ב"דיו" שחור על גבי קלף לבן הוא זכר לאותו מראה של "אש שחורה על גבי אש לבנה" שחזו בו אבותינו ,ובכך אנו הופכים כל כתיבת סת"ם לשחזור זעיר של המראה הנבואי בסיני. עוד נפקא מינא למעשה קיימת בענייני ברכות הראייה ושבח הבורא .הראייה בסיני לימדה אותנו שניתן להשיג את הבורא מתוך התבוננות בבריאה .מכאן נפסק להלכה שעל מראות טבע כבירים כמו ברקים ,רעמים או הרים גבוהים ,אנו מברכים "עושה מעשה בראשית" או "שכוחו וגבורתו מלא עולם" .המטרה היא לעורר באדם את אותה תחושת "ורואים את הקולות" – לראות מעבר לחומר הגולמי את הכוח האלוקי המקיים אותו ,בדיוק כפי שנעשה במעמד המכונן של האומה. מתוך ההבנה ההלכתית של עוצמת הראייה ,נפתח צוהר אל עומק ההרחבה הרעיונית המבארת מדוע היה צורך כה גדול בכך שעם ישראל לא רק ישמע את המצוות ,אלא גם יראה את מקורן .הרעיון המרכזי העומד בבסיס "ראיית הקולות" הוא ביטול הספק .בעולם של שמיעה ,האדם נותר תמיד עם רווח של פרשנות – הוא שומע קול ומנסה להבין את מקורו ,דבר המשאיר פתח לספקות ולתהיות .אולם בסיני ,הקדוש ברוך הוא רצה לצרוב בתודעה הלאומית ודאות חושית .כאשר אדם רואה דבר מה ,הוא אינו זקוק להוכחות נוספות; המציאות פשוט נוכחת לפניו .המטרה הרעיונית היתה להפוך את התורה מחלק מעולם ה"אמונה" לחלק מעולם ה"מציאות" ,כך שקיום המצוות לא יהיה רק תוצאה של שכנוע אינטלקטואלי ,אלא פועל יוצא של ידיעה מוחלטת. רעיון נוסף הטמון במראה זה הוא איחוד הניגודים .בדרך כלל ,ראייה ושמיעה הם שני ערוצים נפרדים – הראייה עוסקת בחומר ,בצורה ובמרחב ,בעוד השמיעה עוסקת ברוח, בזמן וברעיונות .בסיני התחולל המפגש הנדיר שבו "ראו את הנשמע" :הרוחני הפך למוחשי, והמוחשי התעלה לדרגת רוח .הרעיון הזה מלמדנו שהתורה אינה "מנותקת" מן העולם הזה הגשמי; היא אינה רעיון מופשט שמרחף בשחקים ,אלא היא הכוח המניע של החומר עצמו. הראייה של הקולות המחישה לעם שכל פרט גשמי בבריאה הוא למעשה "דיבור אלוקי" שהתלבש בלבוש נראה לעין. מעבר לכך ,הראייה בסיני מבטאת את חשיבות הבהירות בעבודת השם .הקדוש ברוך הוא הראה לישראל את "אחורי הפרגוד" של הבריאה כדי לומר להם שאין כאן סתרי סתרים המיועדים ליחידי סגולה בלבד .התורה ניתנה באור יום ,במחזה גלוי לכל ,כדי להורות שהאמת האלוקית היא ברורה ,חדה ומאירה .הראייה מסמלת את המצב האידיאלי של האדם – מצב של "אספקלריה מאירה" שבו אין מסכים המפרידים בינו לבין בוראו .בסיני זכו ישראל לטעום מן המדרגה הזו ,כדי שיהיה להם למה לשאוף בכל דור ודור ,בחיפוש אחר אותה בהירות פנימית שהיתה להם למרגלות ההר. מתוך ההרחבה הרעיונית על ביטול הספק ואיחוד הניגודים ,אנו מעפילים אל פסגת

גם לנשמה מגיע אוכל

ההרחבה המחשבתית ,המבקשת לנתח את השינוי המהותי שחוללה הראייה הזו במבנה התודעה הישראלי .במחשבת ישראל ,הראייה בסיני נתפסת כהפיכת הדיבור ל"חפצא" .בעוד שכל דיבור אנושי הוא זמני וחולף באוויר ,הדיבור האלוקי בסיני נראה כדבר קיים ועומד. המחשבה היהודית מלמדת כי המטרה היתה להשריש בנו שהמצווה אינה רק "הוראה" אלא היא "מציאות" .כשם שאדם אינו יכול להתכחש לקיומו של הר העומד מולו ,כך אחרי המעמד בסיני אין עם ישראל יכול להתכחש למציאות התורה .הראייה הפכה את הערך המוסרי לחוק טבע רוחני ,ובכך יצרה מחשבה דתית שאינה מבוססת על רגש משתנה ,אלא על הכרה אונטולוגית עמוקה באמיתות התורה. יתרה מכך ,המחשבה הישראלית רואה ב"ראיית הקולות" את המקור ליכולת של היהודי למצוא את האלוקות בתוך ההסתר .בסיני ראו בני ישראל שהאש והעשן והקולות – כולם כאחד הם גילוי של רצון השם .המחשבה הזו מעניקה לאדם את הכלים להתבונן בהיסטוריה ובחיי היום-יום ולזהות בהם את הדיבור האלוקי המסתתר מאחורי "לבושי" הטבע והמאורעות. הראייה בסיני לא היתה רק אירוע חד-פעמי ,אלא פתיחת צינור מחשבתי המאפשר לנו "לראות" את הקדוש ברוך הוא בתוך מציאות העולם הזה .זוהי מחשבה של אחדות ,המבטלת את הפירוד שבין קודש לחול ומגלה שגם החול הוא לבוש לקודש שנראה בסיני. נקודה מחשבתית נוספת נוגעת למהות הנבואה וההשגה .המחשבה התורנית מדגישה כי בסיני הגיע האדם לשיא יכולת הקיבול שלו .הראייה מסמלת את המצב שבו אין פער בין ה"לומד" ל"נלמד" .בדרך כלל ,כשאנו לומדים ,אנו עומדים מחוץ לנושא; בסיני ,הראייה הכניסה את ישראל אל תוך הנושא עצמו .המחשבה כאן היא שהתורה אינה "אובייקט" חיצוני לנו ,אלא היא המהות הפנימית של הנשמה שנחשפה באותו מחזה .לכן ,הזיכרון של מה שראינו בסיני הוא למעשה חזרה אל העצמיות האמיתית שלנו ,אל המקום שבו הנשמה והתורה הן דבר אחד שנראה בבהירות מוחלטת. מתוך בירור יסודות המחשבה על הפיכת הדיבור למציאות קיימת ,אנו באים אל ההרחבה המוסרית ,המבקשת לתרגם את המראה הנשגב בסיני לשפת תיקון המידות והנהגת האדם בין אדם לחברו .המטרה המוסרית של "ראיית הקולות" היתה ליצור באדם יושרה פנימית שאינה תלויה בעין רואה של בשר ודם .כאשר אדם זוכה לראות את הדיבור האלוקי ,הוא מפנים כי המוסר אינו הסכמה חברתית נוחה ,אלא אמת המוטבעת ביסוד המציאות .אדם שחווה את המראה הזה מבין כי כל עוול מוסרי או שקר בדיבור אינם רק פגיעה בחבר ,אלא עיוות של אותה אש נוראה שראה בסיני .הראייה הזו תובעת מן האדם "שקיפות מוסרית" – לחיות את חייו בגלוי ובאמת ,מתוך ידיעה שהבורא והתורה אינם נסתרים ממנו אלא נוכחים ומביטים בו בכל עת. יתרה מכך ,המוסר של סיני הוא מוסר של "ביטול האנוכיות" .המראה של האש והלפידים, שבו התבטלו חושי האדם אל מול עוצמת הגילוי ,נועד לעקור מן הנפש את הגאווה ואת הריכוז העצמי .המטרה המוסרית היתה להראות לאדם כי יש דבר גדול וחשוב ממנו – ישנו ציווי מוחלט שהוא עומד מולו .הראייה הזו מולידה ענווה אמיתית; אדם שראה את

ורתי תשרפ

כבוד השם בסיני אינו יכול עוד להרגיש כמרכז העולם .הענווה הזו היא הבסיס לכל המוסר החברתי ,שכן היא מאפשרת לאדם לפנות מקום לזולת ,להקשיב לכאבו ולראות את צרכיו מתוך נקודת מבט שאינה משוחדת על ידי האינטרס האישי שלו. עוד נלמד מהמעמד על ערך האחריות על המעשים .הראייה של הקולות המחישה לעם שכל דיבור שיוצא מפי הגבורה הופך למעשה ולמציאות .המוסר הנגזר מכך הוא שהאדם חייב לקחת אחריות על כל מילה וכל תנועה שלו ,כי יש להן השפעה חזותית וממשית בעולם. כשם שהדיבור האלוקי יצר אש ולפידים ,כך המעשים המוסריים של האדם יוצרים אור בעולם ,והמעשים המקולקלים יוצרים חושך .מעמד הר סיני הציב בפנינו מראה מוסרית הדורשת מאתנו לראות את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו ,ולנהוג ביראת כבוד כלפי הכוח הכביר שניתן לנו לעצב את המציאות לטובה או להפך. מתוך כלל המקורות והבירורים שעלינו בהם ,נבוא כעת לצקת את אש הסיני אל תוך כלי המעשה של חיי היום יום :עלינו להפנים כי המציאות של "ראיית הקולות" צריכה ללוות אותנו בכל רגע של לימוד ומעשה .כאשר אנו ניגשים לקיים מצווה ,עלינו לשאוף להגיע לאותה ודאות חושית שהיתה לאבותינו; לא לקיים את הדברים כמצוות אנשים מלומדת, אלא לנסות "לראות" את האור הרוחני המונח בכל פעולה .עלינו ללמוד מן המעמד הזה את כוחה של הבהירות – לשאוף לכך שעולמנו הפנימי יהיה נקי מספקות ומטשטוש ,מתוך ידיעה שהתורה ניתנה לנו במחזה גלוי כדי שתהיה לנו למצפן ברור .כמו כן ,עלינו לפתח את הראייה העמוקה בתוך חיי היום יום ,לזהות את ה"קולות" האלוקיים המדברים אלינו מתוך מאורעות החיים ,ולהבין שאין מקום פנוי ממנו ,גם כשהדברים נראים כטבע גמור.

עיקר העניין: בסיכומו של בירור נשגב זה ,עולה כי בני ישראל ראו בסיני את מהותה של התורה כשורש המציאות .הראייה לא היתה רק תוספת של חוש ,אלא מהפכה תודעתית שנועדה ליצור ודאות שאינה ניתנת לערעור .הם ראו את הדיבור הופך לאש ואת האותיות נחקקות במרחב ,כדי להמחיש שהתורה אינה "רעיון" אנושי אלא חוק אלוקי יצוק וקיים .המטרה של ראיית הקולות היתה לחבר את עולם הרוח עם עולם החומר בחיבור בל ינתק ,ולהראות כי כל פרטי הבריאה אינם אלא התלבשות של דברי השם .המראה הזה חקק בנפש האומה את ההכרה כי המוסר והתורה הם האמת המוחלטת ,והוא מעניק לנו עד היום את הכוח לחיות חיים של אמונה שהיא בבחינת ראייה – חיים של ודאות ,בהירות ודבקות באינסוף ברוך הוא ,מתוך ידיעה ש"עין בעין" ראו אבותינו את כבודו של מקום.