7. יתרו עמ׳ 482–491 — הייתכן שהיו אנשים מבני ישראל שלא היו במתן תורה?

7. יתרו עמ׳ 482–491 — הייתכן שהיו אנשים מבני ישראל שלא היו במתן תורה? עומדים אנו נרעשים אל מול פלא פלאים המרעיד את אמות הסיפים של תודעתנו התורנית, ותוהים בקול גדול :האם ייתכן שדווקא במעמד הנשגב והנורא מכל ,שבו נפתחו שמים וארץ וכל ישראל עמדו כאיש אחד בלב אחד ,נעדרו דמויות שהן הקרובות ביותר לנביא הדור? המחשבה הזו מרעידה את הנפש :משה רבנו ,רבן של כל ישראל…

7. יתרו עמ׳ 482–491 — הייתכן שהיו אנשים מבני ישראל שלא היו במתן תורה? עומדים אנו נרעשים אל מול פלא פלאים המרעיד את אמות הסיפים של תודעתנו התורנית, ותוהים בקול גדול :האם ייתכן שדווקא במעמד הנשגב והנורא מכל ,שבו נפתחו שמים וארץ וכל ישראל עמדו כאיש אחד בלב אחד ,נעדרו דמויות שהן הקרובות ביותר לנביא הדור? המחשבה הזו מרעידה את הנפש :משה רבנו ,רבן של כל ישראל ,עומד על ההר בתוך הענן והערפל ,שומע מפי הגבורה "אנכי ה' אלוהיך" ,וכל האומה כולה – גברים ,נשים וטף – חוזים בקולות ובלפידים. והנה ,מבין השיטין של סוגיות הש"ס ודברי רבותינו המפרשים ,עולה וצפה תעלומה המותירה אותנו פעורי פה :היכן היו באותה שעה גורלית צפורה אשת משה ושני בניו ,גרשום ואליעזר? האם ייתכן שבעוד כל ישראל זוכים לזיכוך הנשמה והגוף ,נותרו אלו שהם בשר מבשרו של משה רבנו הרחק משם ,במדין? הדברים מקבלים משנה תוקף וזעזוע לאור דברי חז"ל והפוסקים המדגישים כי שררה וירושה עוברות לבנים "אם הם ממלאים מקום אבותיהם" ,והנה אנו מוצאים כי בסיפור הדורות שלאחר מכן ,בניו של משה נעלמים כמעט כליל מדפי ההיסטוריה הציבורית של האומה .האם יש קשר בין העדרו של מנהיג מהמשפחה לבין אותו רגע בסיני? כיצד ייתכן שהנביא שהוציא את העם ממצרים לא דאג להביא את בניו שלו אל "הר האלוהים" כדי שיעמדו בין מקבלי התורה?

ורתי תשרפ

השאלה הופכת למורכבת ומסקרנת פי כמה כאשר אנו נכנסים אל נבכי המחלוקת המפורסמת בדברי התנאים והאמוראים על זמן ביאת יתרו – האם היה זה לפני מתן תורה או לאחריו .אם כדברי הסוברים שיתרו בא רק לאחר מתן תורה ,הרי שהמסקנה המבהילה היא שאשתו ובניו של משה החמיצו את הרגע המכונן של העולם כולו .אנו עומדים אל מול פתחה של חקירה עמוקה ,המבקשת להבין לא רק היכן היו בני משה, אלא מהי המשמעות המוסרית והרוחנית של נוכחות או היעדרות מאותו מעמד שבו ניתנה תורה לישראל. כדי לעמוד על שורש התעלומה ,עלינו להתבונן תחילה בפסוקי המקרא המציבים את סדר הדברים המעורר את השאלה הגדולה לגבי נוכחות משפחת משה במעמד הנשגב: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה את ישראל ממצרים .ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה .ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה .ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה .ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים" (שמות יח ,א-ה) פסוקים אלו מלמדים כי יתרו הביא עמו את צפורה ואת הבנים גרשום ואליעזר אל משה למדבר .השאלה הגדולה התלויה ועומדת היא מתי התרחש המפגש הזה; האם "הר האלוהים" המוזכר כאן הוא הכינוי למקום קודם מתן תורה ,או שמא הכתוב מציין זאת משום שהתורה כבר ניתנה שם והשכינה כבר שרתה על ההר. אונקלוס (שמות יח ,ב) תרגם" :בתר דפטרה" .תרגום זה מדגיש את העובדה שצפורה היתה בשילוחיה ,כלומר שהיתה מופרדת ממשה זמן מה ,דבר המחזק את השאלה היכן שהתה בזמן מתן תורה. רשי בפירושו על התורה (שמות יח ,א-כז) עוסק בהרחבה בשאלת זמן ביאתו של יתרו .רשי מביא את דברי המדרש לפיהם יתרו בא לשמוע "דברי תורה" ,וכן הוא מציין על הפסוק "ויהי ממחרת" כי היה זה מוצאי יום הכיפורים ,לאחר רדתו של משה מן ההר עם הלוחות השניות. רשי כותב" :ואין פרשה זו כתובה כסדר ...שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי האלוהים" .מתוך דבריו עולה לכאורה כי יתרו ,ועמו אשת משה ובניו ,הגיעו רק לאחר שכבר ניתנה תורה ,ומכאן התמיהה האדירה האם החמיצו את המעמד .רשי אף מיישב את הסתירה מול פרשת בהעלותך ומסביר שגם אם יתרו בא קודם מתן תורה ,שילוחו לארצו היה רק בשנה השנייה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יח ,א) מביא בתחילה את שיטת רב סעדיה גאון הסובר שיתרו בא לפני מתן תורה ,מיד לאחר מלחמת עמלק ,ולכן הפרשה נכתבה כאן כסדרה .אולם האבן עזרא עצמו חולק ומביא שלוש הוכחות לכך שיתרו בא רק לאחר מתן תורה :הקרבת הקרבנות שנעשתה לכאורה על המזבח שבמשכן ,דברי משה על לימוד החוקים ,והגדרת

גם לנשמה מגיע אוכל

המקום כ"הר האלוהים" – שם שניתן לו בשל מתן תורה .לשיטתו ,השאלה על היעדרות הבנים הופכת לשאלה כבדת משקל לפי פשוטו של מקרא. הרמבן (שמות יח ,א) כותב" :כבר נחלקו רבותינו בפרשה הזאת ,יש מהם אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות ,ויש מהן שאמר שאחר מתן תורה בא" .הרמבן מאריך להוכיח כי לפי דעת האומר יתרו בא אחר מתן תורה ,הרי שפרשה זו אינה במקומה הכרונולוגי ,והוא מעורר את הקושי כיצד ייתכן שהתורה הקדימה את בואו אם התרחש מאוחר יותר. החזקוני (שמות יח ,ב-כז) כותב דברים מבהילים ומפורשים" :יש מפרשים כל הפרשה מווישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה ...ולפי שיטה זו צריך לומר גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני .ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שלא הוזכרו מכאן ואילך בשום מקום בתורה" .החזקוני קושר ישירות בין אי-נוכחותם במעמד לבין היעלמותם מן הרצף המקראי. הספורנו (שמות יח ,א) נוטה לומר שיתרו בא קודם מתן תורה ,ומבאר ששמועת קריעת ים סוף ומלחמת עמלק היא שהניעה אותו ,ובכך הוא מיישב את הקושי ומניח שמשפחת משה כן היתה נוכחת במעמד הגדול יחד עם כל ישראל. הכלי יקר (שמות יח ,א) מבאר כי יתרו שמע על יציאת מצרים ומתן תורה (לפי אחת השיטות), והוא מסביר שדווקא העובדה שיתרו הגיע מבחוץ הוסיפה כבוד לתורה ,אך הוא אינו מכריע בשאלת נוכחות הבנים אלא מתמקד במשמעות הצטרפותו של גר למחנה ישראל. תרגום יונתן (שמות יח ,ה) מוסיף נופך למפגש ומתאר כיצד יתרו שלח איגרת למשה בטרם בואו ,ובה כתב לו שיצא לקראתו למדבר יחד עם אשתו ובניו .התיאור המפורט של המפגש במדבר מחזק את התחושה שמדובר באירוע בעל חשיבות עליונה שייתכן וחרג מלוח הזמנים הרגיל של מתן תורה. מתוך יסודות המקראות ודברי המפרשים שפתחו לפנינו את עומק הספק ,נבוא כעת לעיין בדברי רבותינו בש"ס ,המבררים את המחלוקת המכוננת על זמן ביאת יתרו ואת ההשלכות של שמועה זו על כלל ישראל: בגמרא במסכת זבחים (דף קטז ע"א) מובאת מחלוקת אמוראים יסודית לגבי סדר האירועים בפרשה :בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי ,חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה ,וחד אמר יתרו אחר מתן תורה היה .הגמרא תולה זאת במחלוקת תנאים לגבי השאלה מה שמועה שמע יתרו ובא; האם שמע על מלחמת עמלק ,או שמא על מתן תורה או קריעת ים סוף .רש"י שם מבאר כי למאן דאמר ששמע על מתן תורה ,בהכרח הגיע לאחר המעמד ,שכן השמועה היא שגרמה לו לצאת לדרך .ביאור הדברים מצד הלימוד הוא שאם יתרו בא לאחר מתן תורה, הרי שפרשת יתרו אינה כתובה כסדר הזמנים ,וכל המפגש עם אשת משה ובניו התרחש כאשר התורה כבר היתה מונחת בקרן זוית בישראל. בגמרא במסכת זבחים (דף קטז ע"א) מובאים דברי רבי אלעזר המודעי האומר :מתן תורה

ורתי תשרפ

שמע ובא .תוספות שם (דיבור המתחיל "מתן תורה שמע") מעירים על הקושי בסדר הפרשיות ותוהים מדוע הקדימה התורה את בואו למעמד הר סיני .הביאור הישיבתי בדבריהם נוגע לכך שהתורה רצתה להסמיך את ביאת היתרו למלחמת עמלק ,כדי להראות את הניגוד בין עמלק שבא להילחם לבין יתרו שבא להתגייר ,אך למעשה ,לפי שיטה זו ,בניו של משה היו עדיין במדין בשעה שקול השופר הלך וחזק מאוד על ההר. בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) מובא התיאור הידוע על כפיית ההר כגיגית וקבלת התורה על ידי כל ישראל כאיש אחד .רש"י שם מדגיש את נוכחותם של כל הנשמות ,כולל נשמות הגרים העתידים לבוא .מכאן עולה קושי עצום (צ"ע) :אם כל נשמות ישראל היו שם ,כיצד ייתכן שבניו של משה ,שהיו במדין בגופם ,לא היו שם במעמד הפיזי? הרי המעמד דרש נוכחות של "כל העם" ,ואם בניו של משה נעדרו ,הרי שחסר בדרגת "וייחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד בשעת המעמד עצמו. בגמרא במסכת מנחות (דף כט ע"ב) מובא על משה רבנו שעלה למרום ומצאו לקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות .הגמרא מתארת את ענוותנותו של משה ואת דאגתו לכל פרט בישראל .כאן מתעוררת התמיהה (צ"ע) :אם משה דאג לכל קוץ ותג עבור ישראל ,כיצד לא מצינו שדאג להביא את בניו שלו תחת כנפי השכינה באותה שעה? ייתכן שהדבר קשור לדברי הגמרא במסכת נדרים (דף פא ע"א) המזהירה "היזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה" ,ומסבירה מדוע לא תמיד תלמידי חכמים זוכים שבניהם יהיו כמותם – כדי שלא יאמרו שהתורה ירושה היא להם. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ד הלכה א) מדובר על קדושת המעמד ועל כך שכל הדיבורים נשמעו מפי הגבורה .מפרשי הירושלמי עומדים על כך שהיתה זו חובה על כל מי שנמצא במחנה לשמוע את הדברים .אם בניו של משה אכן לא היו שם ,הדבר מציב אותם במעמד של "שמעו מפי השמועה" ולא "שמעו מפי הגבורה" ,ובכך נגרע חלקם באותה עדות חושית שעליה מבוססת כל האמונה הישראלית. מתוך בירור דברי חז"ל בסוגיית זבחים ובמכילתא ,נבוא לעיין בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים המעמיקים בחקירת נוכחותם של בני משה ובהשלכותיה המבהילות: רבינו יעקב מוינא בספר בעלי התוספות על התורה (שמות יח ,לג) הקשה" :תימא למאן דאמר דיתרו בא לאחר מתן תורה ,אפשר שבניו לא היו במתן תורה שבהן כתב ובני רחביה רבו למעלה (דהי"א כג ,יז) וכתב בהן ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב ,י)" .בעל התוספות עומד נרעש מול האפשרות שבני משה החמיצו את המעמד ,ותמיהתו זועקת :כיצד ייתכן שהבטחת הקדוש ברוך הוא למשה לעשותו לגוי גדול תתקיים בבנים שכלל לא נכחו בברית סיני? רבינו שלום מנוישטט (רבו של המהרי"ל) בספרו הלכות ומנהגי מהר"ש (שמות יח ,לג) כתב: "ותימה לאותו מ"ד יתרו אחר מתן תורה בא ,אם כן בני משה לא היו בשעת מתן תורה? ותירץ ...שבוודאי אשת משה ובניו היו בשעת מתן תורה ,ומיד שלחה למדין כדי שיהיו לשם

גם לנשמה מגיע אוכל

ולא יהיה להם טורח במדבר" .המהר"ש מבקש ליישב את הקושי על ידי חידוש היסטורי, לפיו הם אכן נכחו במעמד ,אך משה רבנו שלחם חזרה למדין מיד לאחר מכן כדי לחסוך מהם את תלאות המדבר ,ורק מאוחר יותר חזרו עם יתרו. רבינו חזקיה בן מנוח בספרו חזקוני (שמות יח ,כח) כתב" :יש מפרשים כל הפרשה מווישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה ...ולפי שיטה זו צריך לומר גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני .ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר -שלא הוזכרו מכאן ואילך בשום מקום בתורה" .החזקוני מעלה אפשרות מצמררת לפיה העדרם מהמעמד הוא הסיבה לכך שהם נמחקו מדפי התורה בהמשך ,שכן מי שלא עמד בסיני ,לא זכה להמשיך את שלשלת ההנהגה והמסירה (וצע"ג). רבינו יעקב בן אשר בספרו הטור על התורה (פרשת יתרו) הביא את קושיית הר"י מאורליינש: "ועוד הקשה למאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא ,וכי בניו של משה לא קיבלו התורה? ולכן נראה דודאי יתרו קודם מתן תורה בא" .הטור מכריע את הספק הכרונולוגי מתוך הקושי המוסרי והרוחני ,וקובע כי עצם המחשבה שבני משה לא קיבלו את התורה מפי הגבורה היא בלתי אפשרית ,ולכן מוכרחים לומר שיתרו הגיע קודם לכן. רבינו אברהם אבן עזרא בפירושו הקצר לתורה (שמות יח ,ב) ביאר" :ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה -כי משה שלחם למדין קודם בואו למצרים ,ולא באו אליו עד חנותו בהר האלוהים" .האבן עזרא מדגיש את עובדת הריחוק הפיזי ,ולשיטתו הסוברת שיתרו בא אחר מתן תורה ,נותר הקושי (צ"ע) בעינו :מדוע משה ,שידע את זמן מתן תורה, לא הזעיק את משפחתו לעמוד עמו במעמד הנורא? הגאון רבנו יהודה ליווא המהרל בספרו גור אריה (שמות יח ,א) האריך לבאר את שיטת רש"י והמכילתא .הוא מסביר כי המחלוקת האם יתרו שמע על מלחמת עמלק או על מתן תורה נובעת מהשאלה מהו הכוח שהיה מסוגל להוציא את יתרו ממקומו .המהרל מציין כי לפי השיטה שמתן תורה הוא שהביא את יתרו ,המעמד עצמו היה כה רוחני ונעלה ("מעל השמים"), עד שרק הוא יכול היה לשבור את קליפת מדין שביתרו .עם זאת ,נותרת השאלה (צ"ע) לפי שיטה זו לגבי בני משה ,והמהרל מדגיש כי עצם השאלה מתי בא יתרו מכריעה את אופי השגת התורה של המצטרפים החדשים למחנה. הגאון רבנו יהושע לייב דיסקין בספרו חידושי המהריל דיסקין (פרשת יתרו) הקשה בתמיהה עצומה :הייתכן שלא היו בניו של משה אצל מתן תורה? הלא הם היו לויים ,ואם לא היו במתן תורה ,לא היו יכולים להיות לויים [כלומר ,לא היו נכללים בבחירת השבט ובקדושתו הייחודית] .על כן הוא מחדש כי בעת מתן תורה שלח משה רבנו לקרוא אותם ובאו עם אמם, ומסתמא לא היה רוצה יתרו לשלח אותם עד שהבטיח לו משה שיחזירם ,וזהו הפירוש "אחר שלוחיה" – ששולחה פעמיים :פעם אחת בבואו למצרים ,ופעם שנייה לאחר מתן תורה כדי לחזור עם יתרו באופן רשמי.

ורתי תשרפ

הגאון רבנו שלמה לוריא המהרש"ל (הובא בדברי הצידה לדרך על רש"י) מבאר כי רשי בפירושו נמנע מלהזכיר את השמועה על "מתן תורה" כסיבה לביאת יתרו ,משום שדבר זה אינו מתיישב עם השיטה שיתרו בא קודם מתן תורה .המהרשל עומד על כך שרשי מנסה ליישב את פשוטו של מקרא ,ולכן הוא מדגיש את האירועים שקדמו כרונולוגית למעמד ,ובכך הוא פותר בעקיפין את שאלת נוכחות הבנים – לשיטתו הם אכן היו שם ,כי יתרו הביאם עוד לפני שההר עשן כולו. הגאון רבנו יהודה אשכנזי בספרו באר היטב (הובא בפירושי האחרונים על המכילתא) דן בדברי רבי אלעזר המודעי ומעיר כי דבריו שיתרו בא אחר מתן תורה יוצרים קושי עצום לגבי מעמד הבנים .הוא נשאר בצריך עיון (צ"ע) גדול על דברי המכילתא שמתארת את שילוח צפורה למדין על ידי אהרן ומשה בדרכם למצרים ,ותוהה האם ייתכן שכל זמן שהותם של ישראל במצרים ועד לאחר מתן תורה הם נותרו בבית יתרו מבלי לקחת חלק בסבל ובישועה. הגאון רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (שמות יח ,ב) מדקדק בלשון "אחר שלוחיה" ומבאר כי משה רבנו שלח אותם כדי שלא יהיו שותפים לצער השעבוד במצרים. אולם ,הוא אינו מתעלם מהשאלה הרעיונית :אם לא היו בצער השעבוד ,האם הם ראויים להיות בשמחת התורה? אור החיים הקדוש רומז בכך ליסוד גדול ,שייתכן וההיעדרות מן הסבל המצרי היא שגרמה בסופו של דבר לעיכוב בהגעתם למעמד המכונן. הגאון רבנו יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו היכל יצחק (שמות יח) דן בשאלת מעמד הגירות של צפורה ובניה .הוא מציין כי אם אכן הגיעו לאחר מתן תורה ,הרי שמעמדם כחלק מעם ישראל התגבש באופן שונה משאר האומה .לשיטתו ,ייתכן שמשה רבנו לא ראה הכרח בנוכחותם הפיזית במעמד ,שכן קדושתם נבעה מכוח היותם זרעו של משה ומכוח הגירות המוקדמת במדין ,אך הוא מודה כי הדבר מותיר קושי לגבי עצם חוויית "פנים בפנים" שהוחמצה על ידם (וצ"ע). הגאון רבנו מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש בספרו ליקוטי שיחות (חלק ו ,פרשת יתרו)

מבאר כי לפי הדעה שיתרו ובני משה הגיעו לאחר מתן תורה ,יש בכך הוראה נצחית .הוא מסביר שדווקא משה רבנו" ,שכינה מדברת מתוך גרונו" ,רצה להראות שישנה בחינה של תורה שניתן להשיג גם "מבחוץ" ,לאחר המעמד ,על ידי התחברות לצדיק הדור .עם זאת ,הוא מדגיש כי העדרם של הבנים מהמעמד הפיזי הוא שגרם לכך שלא יכלו לרשת את כהונת משה ,שכן ההנהגה זקוקה ליניקה ישירה מאש סיני. הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ה) מתייחס למדרש בבמדבר רבה (כא,

יד) בו מבקש משה "יירשו בני את כבודי" .הוא מבאר את תשובת הקדוש ברוך הוא "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" כפשוטה :חוסר העמל בתורה נבע מכך שלא היו שותפים לעול השעבוד ולזיכוך של סיני .לשיטתו ,מי שלא עבר את כור ההיתוך של מצרים ואת רעש סיני ,חסר לו הבסיס הנפשי לעמלות הנדרשת כדי להנהיג את ישראל ,וזהו פשר היעלמותם מן הכתובים.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבנו שלום משאש בספרו וחם השמש (פרשת יתרו) עומד על הקושי של בעלי התוספות ותמה :הרי משה רבנו ידע ברוח הקודש מתי תינתן תורה ,ואיך לא שלח שליח מהיר להביאם? הוא מציע יישוב מחשבתי לפיו משה רבנו רצה להפריד בין הנהגתו הציבורית לבין חייו האישיים באופן מוחלט ,כדי שלא יאמרו ישראל שהתורה ניתנה לו כ"ירושה משפחתית", ולכן בכוונה תחילה הגיעו בניו רק לאחר שהברית נכרתה עם כלל האומה. תלמיד חכם ומרביץ תורה בדורנו (בבית המדרש בגבעת זאב) הציע יישוב עמוק ליסוד זה: ידוע שמטרת השעבוד היתה לזכך ולהכין את ישראל לקבלת התורה .כיוון שבניו של משה וצפורה לא היו בשעבוד מצרים ,לא היתה בהם ההכנה הראויה לעמוד "פנים בפנים" במעמד הנורא .לכן ,לא היתה זו "טעות" של משה שלא הביאם ,אלא הבנה עמוקה שהם אינם יכולים להשיג את המדרגה שקנו ישראל בדם ויזע ,אלא עליהם לבוא אחר כך ולשמוע את הדברים בדרך של לימוד ומסורת. הגאון רבנו שמואל רוזובסקי בשיעוריו (על סוגיית זבחים) עומד על עניין שבט לוי שלא היה בשעבוד ,ומקשה :אם השעבוד הוא המכשיר לסיני ,כיצד זכה שבט לוי למעמד כה נשגב? הוא מיישב ששבט לוי אמנם לא עבד עבודת פרך ,אך השתתף בצערן של ישראל ("על הראשונים אנו מצטערים") ,בעוד שבני משה היו במדין ,מנותקים לחלוטין מן ההתרחשות הלאומית ,ולכן נבצר מהם לעמוד על ההר באותה שעה .ולענ"ד צריך עיון גדול. מתוך בירור הסוגיה המרתקת של נוכחות או היעדרות בני משה במעמד הנשגב ,אנו מוצאים כי לשאלה זו ישנן נפקא מינות הלכתיות ומעשיות הניצבות בתשתית דיני ירושה, הנהגה וגירות בישראל: נפקא מינא יסודית קיימת בדין ירושת השררה והמינויים בישראל .פסק הרמב"ם לפיו כל שררה עוברת בירושה לבן הממלא מקום אבותיו ,מקבל משמעות גורלית כאן .אם אכן בני משה נעדרו מסיני כפי שכתב החזקוני ,הרי שחסרה להם ה"חלות" של שותפות בברית המכוננת של ההנהגה .מכאן למדנו להלכה שאין די בייחוס אבות כדי לזכות בכתר ההנהגה, אלא נדרשת שותפות פעילה ונוכחות בעמלה של תורה ובמסורת המעמד .הדרתם של הבנים מן ההנהגה לדורות היא הוכחה לכך שתפקיד ציבורי אינו נכס גרידא ,אלא מחויבות רוחנית הנקנית בזיכוך של סיני. נפקא מינא נוספת נוגעת לדין "גירות" וקבלת מצוות .אם אשת משה ובניו הגיעו לאחר מתן תורה ,הרי שמעמדם כיהודים נקבע בדרך של גירות אישית ולא כחלק מההתקדשות הלאומית הכללית .הדבר משליך על הדיון ההלכתי האם בני משה היו צריכים טבילה ומילה מיוחדים לשם כניסה לברית לאחר המעמד ,או שמא היותם בניו של הנביא פוטרת אותם מכך .למעשה ,אנו לומדים מכאן שגם הקרוב ביותר למלכות חייב לעבור את המסלול ההלכתי של קבלת עול מצוות בבהירות ובשלמות. עוד נפקא מינא למעשה קיימת בעניין חובת "תלמוד תורה" והעברת המסורת .התשובה

ורתי תשרפ

שניתנה למשה "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" מלמדת כי אין "פרוטקציה" ברוחניות .גם אם אביך הוא משה רבנו ,אם לא היית נוכח בסיני – פיזית או על ידי עמל – עליך להשלים את הפער בכוחות עצמך .זהו יסוד חינוכי והלכתי לכל דור ,המדגיש כי התורה אינה "ירושה" העוברת מאליה ,אלא כל אדם חייב לעשות עצמו כגר המגיע זה עתה לסיני כדי לקבל את התורה מחדש. מתוך בירור הנפקא מינות בהלכות ירושת שררה וגירות ,אנו עולים לקומה הרעיונית המבקשת להבין את פשר הנהגתו של משה רבנו ואת גזירת ההשגחה על בניו .הרעיון המרכזי העולה מכאן הוא הפרדה מוחלטת בין "אישיות" לבין "תורה" .אילו היו בני משה עומדים בראש השלשלת ,עלולה היתה להיווצר תפיסה מוטעית שהתורה היא שושלת אריסטוקרטית העוברת בדם ובזרע .בהיעדרם של בני משה מן המעמד ,או לכל הפחות מהנהגת ההמשך ,הוכח לעיני כל ישראל כי התורה היא "מורשה קהילת יעקב" – ירושה לכל אחד ואחד מישראל במידה שווה .התורה אינה נכס משפחתי של בית משה ,אלא היא קניינו של כל מי שמוכן להפקיר עצמו במדבר ולעמול עליה. רעיון נוסף טמון במושג ה"זיכוך" .התורה מלמדת אותנו שקבלת רוחניות דורשת הכנה מוקדמת .עם ישראל עבר את כור הברזל של מצרים ,את הצעקה על הים ואת הצימאון במרה; כל אלו היו שלבים של ניקוי הנפש והכנתה לקראת הגילוי האלוקי .בני משה ,שחיו בשלווה במדין בבית כהן מדין ,לא עברו את מסלול הייסורים הזה .הרעיון המוסר לנו הוא שההישגים הרוחניים הגבוהים ביותר אינם ניתנים במתנה ,גם לא לבני נביאים ,אלא הם תלויי השתתפות בצער הציבור ובעמל משותף .היעדרם מסיני מסמל את הפער שנוצר כאשר אדם מנסה לדלג על שלבי ההכנה ההכרחיים. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן רעיון עמוק של "צדקת הדין" והנהגת השלמות .משה רבנו, בהיותו רבן של כל ישראל ,הגיע למדרגה שבה הוא "איש האלוהים" ,והתורה מציינת כי הוא נאלץ לפרוש מן האישה .הריחוק הפיזי של משפחתו מסמל את הטוטאליות של מסירותו לעם ישראל .המחיר האישי הכבד ששילם משה – שבניו לא זכו לעמוד עמו תחת ההר – הוא עדות לכך שהנהגת האומה דורשת הקרבה עצמית מוחלטת .זהו רעיון של מסירות נפש שבו המנהיג מוותר על ה"שלי" למען ה"שלנו" ,ובכך הוא מקדש את שם השם ומראה שהתורה גדולה יותר מכל קשר משפחתי. מתוך ההרחבה הרעיונית על מהותה של התורה כמורשה לכל הקהל ולא כירושה משפחתית ,אנו מעפילים אל עומק המחשבה התורנית המנתחת את מהות הקשר שבין האדם למעמד הר סיני .המחשבה המרכזית כאן עוסקת בשאלת ה"שותפות בגורל" כתנאי ל"שותפות בייעוד" .בסיני לא ניתנה רק חכמה ,אלא נכרתה ברית ,וברית דורשת שהצדדים השותפים לה יעברו תהליך משותף של התהוות .המחשבה הזו מלמדת כי אי אפשר לקבל את התורה כ"אורח" או כ"משקיף" מן הצד; כדי להיות חלק ממעמד הר סיני ,האדם צריך להיות חלק מן ה"אנחנו" הלאומי שעבר את מצרים .העובדה שבני משה הגיעו מבחוץ מעלה

גם לנשמה מגיע אוכל

את המחשבה שהם ייצגו מדרגה של "גרים" – כאלו שבאים אל התורה מתוך בחירה שכלית, אך חסר להם הקשר הקיומי-היסטורי שנצרב בבשרם של שאר בני ישראל. יתרה מכך ,המחשבה היהודית מעמיקה בחקירת דמותו של משה רבנו כ"מרכבה לשכינה". משה רבנו הגיע למדרגה שבה הוא אינו אדם פרטי כלל ,אלא הוא התורה עצמה .במצב כזה, המחשבה היא שדווקא "בניו של משה" הם כלל עם ישראל – "כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו" .ייתכן שגזירת ההשגחה שבניו הביולוגיים לא יהיו במרכז הבמה נועדה להדגיש שמשה הוא אביהם הרוחני של כל שש מאות אלף מקבלי התורה .הראייה המחשבתית הזו הופכת את ה"חיסרון" של בני משה ל"שלמות" של תורת משה; התורה אינה מוגבלת לבית אב אחד ,אלא היא שייכת לכל מי שרואה במשה את רבו. נקודה מחשבתית נוספת נוגעת למושג ה"צמצום" .כדי שדבר מה יאיר בעוצמה ,עליו להצטמצם במקום אחר .העובדה שמשפחת משה נותרה במדין בזמן המעמד מסמלת את הצמצום האישי של משה למען הגילוי הכללי .המחשבה כאן היא שישנם רגעים בהיסטוריה שהם כה גדולים ,עד שהם דורשים ניתוק מוחלט מכל קשר אנושי רגיל .משה על ההר היה כמלאך ,ומשפחתו למטה (או במדין) מייצגת את האנושיות שהושארה מאחור כדי לאפשר לאור האינסוף לחדור לעולם .זוהי מחשבה עמוקה על המחיר של הקדושה ועל המדרגה שבה האדם הופך לכלי שרת טהור עבור הכלל ,עד כדי כך שגם היקרים לו ביותר צריכים למצוא את דרכם אל הקודש בכוחות עצמם. מתוך בירור המחשבה על הצמצום האישי של משה רבנו והפיכתו לאב רוחני לכלל האומה, אנו באים אל חדר המידות של התורה – ההרחבה המוסרית ,המבקשת ללמוד מהנהגה זו הדרכה ליחסי אדם ,משפחה ותפקיד: היסוד המוסרי הראשון העולה מתוך הפרשה הוא האיזון הקדוש בין חובת האדם לביתו לבין שליחותו הציבורית .משה רבנו ,בשיא עבודתו למען הכלל ,נאלץ לחוות פירוד ממשפחתו. המוסר הנלמד כאן אינו חלילה זלזול בקשר המשפחתי ,אלא הכרה בכך שישנם רגעים שבהם טובת הכלל דורשת הקרבה אישית כואבת .העובדה שמשה לא "משך בחוטים" כדי להביא את בניו למעמד המכונן ,מלמדת על טוהר המידות של מנהיג אמת :הוא אינו דואג למקורביו לפני שהוא דואג לצאן מרעיתו .זהו מוסר של יושרה וניקיון כפיים ,המציב את האמת המוחלטת מעל לכל נטייה טבעית של חסד עם הקרובים אליך ביותר. מוסר נוסף טמון בערך העמל האישי .אנו למדים כי אין לאדם לסמוך על "זכות אבות" כמחליפה לעבודה עצמית .בניו של משה ,הגדול שבנביאים ,לא קיבלו את התורה ב"ירושה" אלא נדרשו להגיע ולהצטרף למחנה בכוחות עצמם .המסר המוסרי לכל אדם הוא שאינך יכול לחיות על הישגי הדורות הקודמים; עליך להיות נוכח ב"סיני" שלך ,עליך לעמול על קנייני הנפש שלך במו ידיך .התשובה "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" היא קריאת השכמה מוסרית לכל בן תורה – המעלה הרוחנית נקנית אך ורק בזיעת אפיו של הלומד ,ואין קיצורי דרך גם למיוחסים שבישראל.

ורתי תשרפ

לבסוף ,המעמד מלמדנו מוסר של שותפות בצער .העדרם של הבנים מסיני ,לפי חלק מן המבארים ,נבע מכך שלא היו בשעבוד מצרים .המוסר הוא שמי שאינו נושא בעול עם חברו, מי שאינו שותף לקשיים ולמבחנים של האומה ,יתקשה למצוא את מקומו ברגעי השיא והגילוי .השותפות בצער היא המפתח לשותפות בשמחה ובקדושה .אדם המבקש להתעלות, חייב תחילה לנטוע את עצמו בתוך המציאות המורכבת של עמו ,לחוש את כאבם ולשאת בנטל ,ורק מתוך כך הוא נעשה כלי ראוי לקבלת השפע האלוקי בבהירות ובשלמות. מתוך ים המקורות והמחשבה שסערנו בו ,אנו באים כעת לדלות את המרגליות המעשיות לחיינו שלנו :בתובנות לחיי היום יום ,עלינו ללמוד כי שום הישג רוחני אינו מובן מאליו ואינו עובר בירושה אוטומטית .האדם עשוי להיות קרוב מאוד למקור האור ,אך אם לא הכין את כליו בזיכוך ובעמל ,הוא עלול להחמיץ את המעמד הגדול .עלינו לזכור כי "נוצר תאנה יאכל פריה" – הקשר שלנו לתורה נמדד לפי מידת השירות והעמל שאנו משקיעים בה ,ולא לפי הייחוס או הקרבה החיצונית .בכל יום שבו אנו ניגשים ללמוד ,עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו זה עתה ממדין ובאנו אל הר האלוהים ,מוכנים להתחיל את המסלול מחדש מתוך עמל אישי .בנוסף ,עלינו להפנים את חובת השותפות בצער הציבור; המעורבות בחיי האומה וביסוריה היא התשתית המאפשרת לנו להיות חלק משמחתה ומגילוייה הנשגבים.

עיקר העניין: בסיכומו של בירור עמוק ומטלטל זה ,עולה כי התעלומה סביב נוכחותם של בני משה במתן תורה אינה רק שאלה של לוח זמנים כרונולוגי ,אלא היא שיעור נצחי במהותה של התורה .בין אם נאמר שבאו קודם ובין אם נאמר שבאו לאחר מכן, עצם הספק המהדהד בדברי חז"ל והראשונים בא ללמדנו שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב" ולא ירושה משפחתית .היעדרותם המודגשת של בני משה ממרכז הבמה של סיני והנהגת הדורות שאחריו ,נועדה לחקוק בתודעתנו כי כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול .משה רבנו ,בענוותנותו ובמסירותו המוחלטת ,צמצם את קיומו הפרטי והמשפחתי כדי להפוך לאביהם של כל לומדי התורה בכל הדורות .אנו למדים כי הזיכוך שעבר עם ישראל בכור הברזל במצרים הוא התנאי ההכרחי לעמידה מול האש בסיני ,וכי הדרך אל הקודש רצופה בעמל אישי ,בשותפות גורל ובמסירות נפש שאינה יודעת פשרות.