?מדוע לא עושים אסרו חג אחרי כל שבת כמו שעושים אחרי כל חג

הנה אנו ניצבים בפתחו של בירור מרתק, נוגע ורוטט, החודר אל מעמקי סודו של מתוק של מוצאי-יום השבת ומקומו במעגל החיים של היהודי. דמיינו את הרגע המריר השבת, כאשר האורות הדועכים של הנרות והניחוח המעודן של הבשמים מלווים את

?מדוע לא עושים אסרו חג אחרי כל שבת כמו שעושים אחרי כל חג

הנה אנו ניצבים בפתחו של בירור מרתק, נוגע ורוטט, החודר אל מעמקי סודו של מתוק של מוצאי-יום השבת ומקומו במעגל החיים של היהודי. דמיינו את הרגע המריר השבת, כאשר האורות הדועכים של הנרות והניחוח המעודן של הבשמים מלווים את – הנשמה היתרה בדרכה חזרה למעלה. בלב עולה תמיהה עמוקה: אם לאחר ימי החגים פסח, שבועות וסוכות – קבעו לנו חכמינו את יום ה"אסרו חג" כגשר של קדושה המחבר

גם לנשמה מגיע אוכל

182 182

בין הקודש לחול, מדוע נפקד מקומו של יום זה לאחר השבת? והרי שבת קודש היא מקור הברכה, קדושתה חמורה ועליונה מקדושת יום טוב, והיא נותנת כוח לכל ששת ימי המעשה; אם כן, לכאורה היה עלינו לאחוז בשולי גלימתה ולהמשיך את אורה אל יום

!ראשון ביתר שאת וביתר עוז

הלכתית, היא זעקת הנפש המבקשת להבין את טיבו של-השאלה הזו אינה רק טכנית ,הקשר בינינו לבין השכינה – מדוע בחג אנו יכולים "לאסור" את הקדושה ולהשאירה עמנו ואילו בשבת היא נחמקת מאיתנו אל מעבר לאופק המדרגות העליונות? אנו יוצאים למסע בעקבות גדולי המחשבה והסוד, מהאר"י הקדוש ועד בעל הקדושת לוי, כדי לפענח את

.סוד הנסיגה הגדולה של מוצאי השבת ואת פלא ההתקשרות של ימי המועדים

אל המקורות המקודשים אנו פוסעים, כדי לעמוד על שורש הציווי המבקש מאיתנו למתוח את חוטי הקדושה אל תוך מרחבי החול, ועל התקנה המיוחדת שליוותה את

.ימי המועדים

:, כתבו בספרים כי טמון כאן רמז עמוק)(ויקרא יט, ג "על הפסוק "ואת שבתותי תשמרו שכל ההתעלות שיש לאדם בשבת קודש, צריך האדם להמשיך את אותה ההתעלות גם בימות החול. אין השבת אי בודד בזמן, אלא היא המעיין הנובע המבקש להשקות את

.שדות המעשה של השבוע כולו

." כתב: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות)(דף קי''ח ע''א בגמרא במסכת שבת המפרשים ביארו כי בעומק הדברים הכוונה היא שתעשה את אותה ההתעלות שיש לך בשבת גם בימות החול – כלומר, קח את הרוממות של יום המנוחה והחדר אותה אל תוך

.ימי המלאכה, עד שגם החול יתקדש באור השבת

(דף ע"ח והנה, גדולי הדורות הקשו קושיה עצומה. רבנו האר"י ז"ל בספרו שער הכוונות , ומרן רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים)(פרשת ויקרא, דרוש לפסח , ובקדושת לוי)ע"א שאלו: מדוע אחרי כל שבת לא קבעו אסרו חג כדי להמשיך את)'(חלק א' סוד ישרים סימן ז לגבי המועדים? הרי קדושת)(דף מ''ה ע''ב קדושת שבת, כפי שמבואר בגמרא במסכת סוכה שבת עדיפה מקדושת יום טוב, ואם בחג אנו זקוקים ליום נוסף כדי "לאסור" את הקדושה

!שלא תברח, בשבת על אחת כמה וכמה

כתב: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה, מעלה)(דף מ"ה ע"ב בגמרא במסכת סוכה – "עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן". מכאן למדו חז"ל את המושג "אסרו חג

.היום שלאחר החג, שבו אנו אוחזים בקדושה שנפרדת מאיתנו ומחברים אותה אל השגרה

הנה מתחדדת התמיהה: אם השבת היא מקור כל הקדושות, מדוע במוצאי השבת אנו חשים בנפילה חדה אל תוך החול, ללא גשר של "אסרו שבת" שימתן את המעבר? מדוע

םישודק תשרפ

183 183

התורה וחכמים אפשרו לקדושה העליונה ביותר להסתלק ללא יום של ליווי והמשכיות

?מוחשית כפי שמצאנו בחגים

אל היכל רזא דרזין אנו נכנסים, שם מגלה לנו האר"י הקדוש כי סיבת העדר ה"אסרו חג" בשבת נעוצה דווקא ברום מעלתה ובעוצמת האור הכביר המאיר בה, אור שאין בכוחו

.של עולם החול להכיל במגע ישיר

כתב: כי אדרבה גודל קדושת שבת)(דף ע"ח ע"א רבנו האר"י ז"ל בספרו שער הכוונות גורם מיעוטה אחר השבת, והוא כי בשבת כל העולמות עלו שתי מדרגות גדולות, ובמוצאי ,שבת שבאו ימי החול חוזר כל עולם לירד ב' מדרגות גמורות, אותם אשר עלה בשבת ,ולכן אין כח להמשיך אור העליון ממקום העליון למקום התחתון ביום זה שאחר השבת להיות כמו ענין אסרו חג שאחר יום טוב. האר"י מבאר לנו כי השבת היא "קפיצה" רוחנית אדירה; העולמות כולם מתנתקים ממקומם הרגיל ונוסקים שתי קומות מעלה. במוצאי השבת מתרחשת ירידה חדה ומהירה חזרה למקום הטבעי של ימי החול. הפער הזה, של שתי מדרגות, הוא כה תהומי, עד שאין ביכולתנו ליצור "גשר" או "קשר" שימשוך את האור

.העליון של השבת אל תוך יום ראשון. האור פשוט רחוק מדי מכלי הקיבול של החול

,: אבל ביום טוב לא עלה שום עולם, אלא רק מדרגה אחת)(שם עוד כתב רבנו האר"י ז"ל לכן במוצאי יום טוב יש כח להמשיך קדושת יום טוב ממקום עליון אל מקום תחתון, ולכן ביום שלאחר יום טוב עושים אסרו חג, שהוא בחינת המשכת אור קדושת יום טוב ממקום העליון אל מקום התחתון שירד בו עתה. כאן טמון סוד ההבדל: קדושת החג היא עדינה ומדורגת יותר. העלייה היא רק של מדרגה אחת, ועל כן במוצאי החג, כאשר העולם חוזר למקומו, המרחק מהקדושה הוא עדיין בר השגה. ביום זה אנו יכולים "לאסור" ולקשור

.את קרני האור של החג ולהורידן אלינו ליום נוסף

מביא פירוש)'(חלק א' סוד ישרים סימן ז רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו שו''ת רב פעלים נפלא בשם אביו לבאר את מאמר חז''ל: מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. רצונו לומר: השבת דאיהו רב, שעולה ב' מדרגות, איהו זעיר, דאין אחריו קדושת אסרו חג; ומאן דאיהו זעיר יום טוב שעולה רק מדרגה אחת, איהו רב בסופו, שיש אחריו קדושת אסרו חג. הנה לנו פרדוקס רוחני – דווקא עוצמת השבת היא זו שמונעת מאיתנו ,להשאיר ממנה זכר מוחשי ביום שלאחריה, בעוד שהחג, בשל היותו "קטן" יותר במדרגתו

.מאפשר לנו אינטימיות מתמשכת גם ליום המחרת

מתוך היכל הסוד של האר"י הקדוש אנו פוסעים אל עבר עולם החסידות והדבקות, שם מגלה לנו הכהן הגדול מאחיו רבי לוי יצחק מברדיטשוב רובד נוסף ומרטיט המבחין בין

.האור היורד מלמעלה לבין האור העולה מלמטה

, כתב: כי שבת קביעה וקיימא)(דרוש לפסח רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי

גם לנשמה מגיע אוכל

184 184

אך ראש חודש ויום טוב ישראל מקדשי להו. הוא מבאר כי השבת היא בבחינת התעוררות ,העליון – קדושה היורדת ממרומים מצד הבורא יתברך ללא תלות במעשי האדם. לעומתה יום טוב וראש חודש הם בבחינת התעוררות התחתון, שהרי ישראל הם המקדשים את

.הזמנים על פי קביעת בית דין

: כפי מה שיראו לחכמי הדור לפי הבחינה לקדש את היום)(שם עוד כתב בקדושת לוי באותה הבחינה, כדי לקדש יום טוב באותו יום הראוי לאותה בחינה המכוונת עליו. ומכיוון שקדושת החג נוצרה על ידי התעוררות התחתון של האדם, הרי שיש בכוחו של האדם לקשור את עצמו לבחינה זו גם לאחר שחלף היום. אדם שיצר בעצמו התעוררות של אהבה, יראה או תענוג לכבוד החג, יכול להמשיך את הקשר הזה אל תוך ימי החול, וזהו סודו של אסרו חג – היכולת של האדם לאסור ולקשור את הקדושה שהוא עצמו היה

.שותף ביצירתה

: אבל שבת הוא התעוררות)(שם אולם בשבת המציאות שונה בתכלית. כתב בקדושת לוי העליון ואינו יכול לקשר עצמו בו. השבת היא מתנה שמימית כבירה, אור אינסוף המאיר ,ללא תיווך של מעשה אנושי לקביעת הזמן. אור כזה, הנובע ישירות מהתעוררות העליון הוא מעבר להישג ידו של האדם "לאסור" אותו או להורידו למדרגת ימי החול. ברגע

.שהשבת מסתלקת, האור חוזר למקורו, ואין בכוחו של התחתון לאחוז בו

הנה מתברר לנו כי דווקא עצמאותה של השבת וקדושתה המוחלטת הן שיוצרות את המעבר החד במוצאי השבוע. ביום טוב אנו שותפים לקדושה, ולכן אנו יכולים ללוות אותה ביום נוסף של אסרו חג; בשבת אנו אורחים בשולחן הגבוה של הבורא, וכשהסעודה מסתיימת, האור חוזר למקומו העליון, מותיר אותנו עם געגוע עמוק ועם הכוח לפעול

.בכוחות עצמנו בששת ימי המעשה

מתוך בירורי הסוד והמחשבה של האר"י והקדושת לוי, אנו פוסעים אל היכליהם של רבותינו האחרונים, אשר יצקו את הרעיונות המופשטים אל תוך כלי המעשה וההנהגה

.של מוצאי השבת

כתב: כי למרות שאין)'(חלק א' סוד ישרים סימן ז רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים אנו קובעים אסרו חג ביום ראשון כפי שקובעים לאחר המועד, מכל מקום לא נותרנו יתומים במוצאי השבת. הוא מבאר כי סעודת מלווה מלכה היא היא הגשר המתוח בין קדושת השבת לימי החול. הסעודה הזו היא הדרך שלנו ללוות את המלכה בצאתה, ובכך

.אנו "מושכים" מעט מן האור גם ללא תקנה רשמית של יום שלם

רבנו ישראל מאיר הכהן, הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה " כתב: על חשיבות סעודת מלווה מלכה, ומביא את המדרש על אותה עצם "לוז)'(סימן ש שאינה נהנית אלא מסעודה זו. יש כאן רמז עמוק – דווקא בגלל שהמרחק בין השבת

םישודק תשרפ

185 185

לחול הוא ב' מדרגות כדברי האר"י, אנו זקוקים למעשה גשמי של אכילה ושתייה במוצאי

.שבת, כדי שהגוף והנפש לא יחוו נפילה תלולה מדי

כתב: כי יום ראשון בשבוע יש לו שייכות)(סימן ל"א רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים גדולה לשבת, ואף שאינו אסרו חג, נהגו חסידים ואנשי מעשה שלא לעשות בו מלאכות כבדות או דברים המסיחים את הדעת מהרוחניות שנספגה בשבת. הוא מבאר כי השפע של יום ראשון יונק ישירות מהשבת, וכל הברכה של השבוע תלויה באופן שבו אדם מקבל

.על עצמו את המעבר מהקודש אל החול

.מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו ביאר: כי ההבדל בין שבת ליום טוב נעוץ גם באופי השמחה ביום טוב נאמר "ושמחת בחגך", שמחה שיש בה חלק אנושי גדול של אכילה ושתייה המשמחים את הלב, וקל יותר להמשיך שמחה כזו ליום נוסף. אך שבת היא "עונג", עונג רוחני נעלה ומזוקק יותר, שמעצם טבעו הוא שייך לעולם הבא, ועל כן בצאתו הוא מותיר

.את האדם במדרגה אחרת שאינה מאפשרת מגע יומיומי רגיל

מתוך דברי רבותינו המאירים, אנו מגלים תמונה מופלאה של מבנה הנפש והעולם. הבנו כי השבת אינה חסרה את ה"אסרו חג" מפני שקדושתה פחותה, אלא אדרבה, מפני שהיא נעלית ורחוקה מכל השגה אנושית רגילה. התובנה העולה היא שהשבת היא "מעין עולם ,הבא", וכשם שלא ניתן להביא את אור העולם הבא אל תוך עולם המעשה באופן קבוע

.כך אור השבת נסוג אל מקורו במוצאי היום

הנפקא מינא העולה לנו היא שדווקא העדר ה"אסרו חג" הממוסד בשבת, מטיל על האדם את האחריות האישית. בחג, הקדושה היא "התעוררות התחתון", ולכן יש לנו כוח לאסור ,אותה בתקנה קבועה. בשבת, הקדושה היא "התעוררות העליון", מתנה גמורה מלמעלה וכדי להמשיך אותה אל ימי החול, עלינו לעשות זאת דרך עבודת הלב והכנת הכלים האישיים שלנו – בסעודת מלווה מלכה, בדיבורי תורה ובשמירת הרושם הרוחני של

.השבת בתוך ימי המעשה

מתוך הלהבה הרוחנית של דברי רבותינו, אנו יורדים אל מישור המעשה, כדי לבחון כיצד משפיעה ההכרה במרחק העצום שבין השבת לחול על הנהגתנו היומיומית ועל הדרכים

.שבהן אנו מנסים, למרות הכל, לאחוז בשולי קדושת היום

נפקא מינא ראשונה עולה בעניין חשיבותה של סעודת מלווה מלכה. מאחר שעל פי האר"י הקדוש אין לנו כוח להמשיך את האור העליון בדרך של "אסרו חג" ממוסד, הופכת סעודה זו לכלי היחיד שנותר לנו כדי למנוע נפילה תלולה מדי אל תוך החושך של ימי המעשה. הפוסקים הדגישו כי גם מי ששבע, ראוי שיאכל לפחות כזית פת, כדי ליצור חיבור

.פיזי וממשי בין שולחן השבת לשולחן החול, ובכך "לאסור" את הקדושה בתוך הגוף ממש

נפקא מינא נוספת מתגלה בהנהגת יום ראשון בשבוע. רבותינו לימדו כי אף שאין בו

גם לנשמה מגיע אוכל

186 186

דין "אסרו חג" רשמי באכילה ושתייה, הרי שאיכות המעשים ביום זה קובעת את הצינור שדרכו יזרום שפע השבת לשאר הימים. מי שמבין שהאור העליון עלה שתי מדרגות למעלה, ינהג ביום ראשון בעדינות יתרה, ימנע מכעס ומדיבורים בטלים, כדי לשמור

.על ה"רישומו" של האור שנותר בנפש, בבחינת "מעט מן האור" המאיר את המרחק הרב

עוד נפקא מינא למעשה קשורה לחידושו של ה"קדושת לוי". אם קדושת החג תלויה בהתעוררות התחתון, הרי שהאדם צריך להשקיע מאמץ מיוחד ביום אסרו חג של המועדות כדי להוכיח שהקדושה אכן קשורה בו. אולם בשבת, מאחר שהיא התעוררות העליון, העבודה העיקרית במוצאי השבת היא עבודת הזיכרון והגעגוע. אנו מציינים את ההבדלה לא רק כפרידה, אלא כהכרה במעמד המיוחד של השבת, ובכך אנו מקיימים את "עשה שבתך חול" – לא במובן של חילול, אלא במובן של העלאת החול אל אותה

.התעלות שחווינו ביום השביעי

בעומק הרעיוני של ההבדל בין השבת לחגים, אנו מוצאים את אחד היסודות הגדולים .ביותר בעבודת השם: היחס שבין "מתנה" לבין "קניין". השבת היא מתנה שמימית גמורה ,"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו. כמתנה היא אינה תלויה בעמלנו; היא יורדת מלמעלה בשעה הקבועה, עוטפת את העולם באור של שלמות ומנוחה, ומעלה את כל הבריאה שתי קומות מעל טבעה הרגיל. אך בטבעה ,של מתנה, שאין למקבל בעלות מלאה עליה. ברגע שהנותן מבקש להשיבה לבית גנזיו אין בידינו כוח לעצור אותה. האור העליון כה מזוקק, עד שאין לנו כלים "לאסור" אותו

.במציאות הגשמית של ימות החול

לעומת זאת, החגים הם קניין שהשגנו בעמלנו. "ישראל מקדשי להו" – אנו אלו שמעידים על החודש, אנו אלו שקובעים את המועד. הקדושה הזו עוברת דרך הכלים האנושיים שלנו, דרך הדיבור של בית הדין ודרך השמחה המוחשית של העם. כיוון שהשקענו את כוחנו ביצירת קדושת החג, היא הופכת להיות חלק מאיתנו. היא בבחינת "התעוררות התחתון", וככזו, יש לנו את הסמכות והיכולת למשוך אותה יום נוסף, לקשור אותה אלינו

.ב"אסרו חג", ולהראות שהיא שייכת לעולמנו

המרחק שתיאר האר"י הקדוש – שתי המדרגות של השבת מול המדרגה האחת של החג – הוא המרחק שבין האינסוף לבין הגבול. השבת היא נגיעה בנצח, והנצח אינו יכול להצטמצם לתוך יום חול רגיל מבלי לבטל את מהותו. החג הוא גשר בין הנצח לזמן, ולכן

.הוא מאפשר לנו לצעוד עליו צעד אחד נוסף אל תוך החול

כאשר אנו מחברים את סוד המדרגות אל רחשי הנפש, אנו מגלים כי תחושת הריקנות והדכדוך שתוקפת לעיתים במוצאי השבת אינה תקלה, אלא עדות חיה לרום מעלתה של הנשמה. הגעגוע הזה הוא ההוכחה לכך שהיינו במקום עליון, שזכינו לטעום ממתנה

.שמימית שאין לה אח ורע בימי החול

םישודק תשרפ

187 187

הנפש היהודית מרגישה במוצאי השבת את המרחק עליו דיבר האר"י הקדוש. אותן שתי מדרגות שהעולמות יורדים בהן יוצרות חלל בלב, חלל שאי אפשר למלא אותו ב"אסרו חג" רשמי של אכילה ושתייה בלבד. המצפן הפנימי של היהודי מבין כי השבת הייתה "התעוררות העליון" – רגע שבו הבורא הרים אותנו אליו בחיבוק של אהבה. וכשם שחתן וכלה חשים געגוע עמוק ברגע הפרידה, כך הנשמה חשה את סילוק האור העליון

.שחזר למקורו

"האמונה מלמדת אותנו להפוך את הגעגוע הזה לכוח מניע. אם בחג אנו שמחים ב"קניין שלנו, בשבת אנו מתבטלים אל מול ה"מתנה". העובדה שאין "אסרו שבת" מלמדת אותנו .שיעור בענווה: לא הכל נמצא בשליטתנו, ולא על כל קדושה אנו יכולים להטיל בעלות ישנם אורות שהם כה גבוהים, שתפקידנו הוא רק להתגעגע אליהם, ובכך להעלות את כל

.ששת ימי החול אל עבר השבת הבאה

ההנהגה הנפשית במוצאי השבת צריכה להיות של תקווה ושמחה על העתיד לבוא. אנו מלווים את המלכה לא מתוך עצבות של פרידה סופית, אלא מתוך הבנה שהאור הזה חקוק בתוכנו. הגעגוע הוא הגשר האמיתי; הוא זה שגורם לנו להתחיל להתכונן לשבת הבאה כבר מיום ראשון, ובכך אנו מקיימים את "עשה שבתך חול" – הופכים את ימי החול לכלי

.קיבול המצפה לשובו של האור העליון

מתוך בירור הסוד והנפש, אנו מעצבים את המצפן הרוחני המנחה את חיינו בין קדושה לחול, בין המתנה השמימית לעמל הכפיים האנושי. המצפן הזה מורה לנו כיצד לחיות

.באיזון עדין שבין התבטלות לבין עשייה, ובין קבלת האור מלמעלה לבין יצירתו מלמטה

המצפן המוסרי שלנו מלמד אותנו להעריך את השוני שבין סוגי הקדושות. הוא לוחש לנו ,שגם כאשר אנו חווים רגעי שיא של "התעוררות העליון" – רגעים של השראה פתאומית מתנות רוחניות שנופלות עלינו כחסד – עלינו לדעת שאלו אורות שאינם תמיד ניתנים ,ל"אסיפה" ולקניין. התפקיד שלנו מול אורות כאלו הוא הכרת הטוב והתבטלות. מאידך ;המצפן מכוון אותנו להבין כי את ה"אסרו חג" האמיתי של חיינו עלינו לבנות בעצמנו הקדושה שאנו יכולים לקשור אלינו באמת היא זו שעמלנו עליה, זו שנוצרה מתוך

.""התעוררות התחתון

עוד מורה לנו המצפן כי המרחק התהומי של שתי המדרגות במוצאי השבת אינו בא לייאש, אלא להגדיר את השאיפה. השבת היא היעד, היא המדרגה שאליה אנו שואפים להגיע, בעוד ימות החול הם הדרך. המצפן המוסרי דורש מאיתנו לא לנסות "להוריד" את .השבת למדרגת חול בדרך זולה, אלא לנסות ולהתעלות בעצמנו אל עבר אותן מדרגות המאמץ האישי במוצאי השבת, בתוך החושך והמרחק, הוא המבחן האמיתי של אישיותנו

.– האם אנו יודעים לשמור על ה"רישומו" של הקודש גם כשהאור הגדול מסתלק

גם לנשמה מגיע אוכל

188 188

בניית המצפן הזה מעניקה לאדם את היכולת לחיות בתוך עולם המעשה מבלי לאבד את הקשר לנצח. היא מלמדת אותנו שדווקא העדר ה"אסרו שבת" הרשמי הופך אותנו לשותפים פעילים: אנו אלו שצריכים ליצור את הגשר, אנו אלו שצריכים להפוך את ה"געגוע" למעשים של קדושה. זהו מצפן של בגרות רוחנית, המלמד שאת האורות הגדולים ביותר מקבלים כמתנה, אך את היכולת לשמר אותם אנו קונים בעמל יומיומי

.ומתוך מסירות נפש

מתוך התבוננות בעומקם של דברים, אנו חותמים את הבירור המופלא בסוד הפרידה מהשבת לעומת הפרידה מהחג. למדנו כי השבת היא מתנה שמימית כה כבירה, אור אינסוף המעלה את העולמות שתי מדרגות מעל טבעם, ועל כן במוצאי היום האור נסוג אל מקורו ואינו מאפשר מגע ישיר עם ימות החול. מנגד, החגים הם פרי עמלנו וקדושתם נובעת מהתעוררות התחתון של ישראל, ולכן יש בכוחנו לאחוז בשוליהם ביום ה"אסרו חג". המעבר החד במוצאי השבת אינו אלא הזמנה לגעגוע וליצירת גשר אישי של קדושה

.בתוך המעשה היומיומי

:עיקר העניין :עיקר העניין

הנה נתבאר לנו כי הסיבה שלא קבעו "אסרו חג" אחר השבת נעוצה דווקא בעוצם ,קדושתה הנעלית. רבנו האר"י ז"ל גילה לנו שבשבת העולמות עולים שתי מדרגות ופער זה גדול מכדי שנוכל למשוך את האור העליון אל תוך ימי החול בדרך של קביעות. לעומת זאת, ביום טוב העלייה היא של מדרגה אחת בלבד, המאפשרת לנו את המשכיות האור ביום שלאחריו. הכהן הגדול מאחיו רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוסיף נדבך והבהיר כי השבת היא "התעוררות העליון" – מתנה מהבורא שאינה בשליטתנו, בעוד החג הוא "התעוררות התחתון" הנוצרת על ידי קידוש הזמן של .ישראל, ועל כן רק בחג ניתן "לאסור" ולקשור את הקדושה אלינו גם ביום המחרת נמצאנו למדים כי אף שבשבת אין לנו "אסרו חג" ממוסד, הרי שמוטלת עלינו החובה להמשיך את התעלות השבת דרך סעודת מלווה מלכה ועבודת הלב, ובכך להפוך

.את הגעגוע במוצאי השבת למנוע של התקדשות עבור השבוע כולו