4. האם מותר לקרוא לאחיו הגדול או לסבו בשמם הפרטי שהרי יש חיוב לכבדם? | עמ' 188-195

4. האם מותר לקרוא לאחיו הגדול או לסבו בשמם הפרטי שהרי יש חיוב לכבדם? | עמ' 188-195 לפנינו ניצבת שאלה יסודית המבקשת לפענח את גבולות הקודש של מערכות היחסים בתוך הבית היהודי ,שאלה המטלטלת את הלב בין רגש האחווה והקרבה לבין חובת הרוממות והכבוד .אנו רגילים לעמוד באימה ובכבוד מול אבינו ואמנו ,יודעים ששמם

4. האם מותר לקרוא לאחיו הגדול או לסבו בשמם הפרטי שהרי יש חיוב לכבדם? | עמ' 188-195 לפנינו ניצבת שאלה יסודית המבקשת לפענח את גבולות הקודש של מערכות היחסים בתוך הבית היהודי ,שאלה המטלטלת את הלב בין רגש האחווה והקרבה לבין חובת הרוממות והכבוד .אנו רגילים לעמוד באימה ובכבוד מול אבינו ואמנו ,יודעים ששמם

םישודק תשרפ

הוא קודש שאסור להגותו כלאחר יד ,אך מה באשר לאח הגדול ,זה שגדל איתנו בחדר אחד ,או הסבא המרעיף עלינו חום ואהבה? הרי התורה ריבתה אותנו לכבדם ,אך האם הכבוד הזה נושא עמו גם את האיסור לקרוא להם בשמם? האם היראה והמורא שייכים רק לשורש חיינו – האב והאם – או שהם מתפשטים כענפים גם אל שאר בני המשפחה? בבירור זה נצלול אל מעמקי ההבדל הדק שבין "כבוד" ל"מורא" ,נבחן את עמדותיהם של גדולי הדורות ,מהחיד"א ועד מרן הראשל"צ ,ונבקש למצוא את המצפן המדויק להליכותינו בתוך המשפחה ,מתוך מבט אל פרשת השבוע המעמידה את המורא והקדושה בלב חיינו. אל מקורות המים חיים אנו ניגשים ,כדי להבין את השורש ממנו יונקת ההלכה את חובת הזהירות בשמו של אדם .בפרשת השבוע אנו מוצאים את הציווי המוחלט" :איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט ,ג) .התורה אינה מסתפקת במצוות הכבוד ,אלא מוסיפה עליה את חובת היראה ,המעמידה את ההורים במקום של רוממות והדר. מרן רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן ר''מ ,סעיף ב') :איזהו מורא? לא עומד במקומו ,ולא יושב במקומו ,ולא סותר את דבריו ,ולא מכריע את דבריו ,ולא יאמר את שמו של אביו לא בחייו ולא במותו ,אלא אם היה שם אביו כשם אחרים ,משנה את שמם. מתוך דברי מרן אנו למדים יסוד גדול :האיסור לקרוא לאב בשמו אינו חלק ממצוות "כבוד" ,שהיא מצוות עשה של עשייה והטבה (להאכילו ולהשקותו) ,אלא הוא חלק ממצוות "מורא" .המורא הוא הריחוק הראוי ,ההכרה בכך שישנה היררכיה וסמכות שאינה מאפשרת פנייה בשם הפרטי ,המבטאת שוויון וקרבה יתרה. כאן נולדת החקירה העצומה :אנו יודעים מהגמרא (כתובות ק"ג ע"א) שמהפסוק "כבד את אביך" המילה "את" באה לרבות את אחיך הגדול ,וכן מצינו חיוב בכבוד הסב .אך האם הריבוי הזה כולל גם את חובת המורא? האם האח והסב נכנסו תחת הגדרת "תיראו", המחייבת להימנע מהזכרת שמם ,או שמא נשארו רק בגדר חובת ה"כבוד" ,המאפשרת פנייה ישירה בשמם הפרטי? אל היכלם של גדולי המחשבה אנו נכנסים ,כדי לעמוד על ההבדלים הדקים והעמוקים שבין המדרגות השונות בתוך המשפחה היהודית. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה ל''ג) כתב :כיון דכיבוד מסרו הכתוב לחכמים, אם כן באביו ואמו שייך בכיבוד שלא לקרוא אותו בשמו ,אבל אחיו אפשר דאין זה בכלל כיבוד ,ולא מצינו שיהיו נזהרים בזה כמו שמזוהרים באביו ואמו .המנחת חינוך מעמיד כאן יסוד חשוב :חכמים הם אלו שהגדירו מה נחשב כבוד ומה נחשב זלזול ,ובכל הנוגע לאחיו הגדול ,לא מצאנו שקריאה בשם נתפסה כפגיעה בכבודו.

גם לנשמה מגיע אוכל

כשיטה זו מצינו גם לאורו של עולם ,רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד''א בספרו ברכי יוסף (יו''ד סימן ר''מ בשיורי ברכה ס''ק י''ב) שכתב :שאדם אינו חייב בכל סוגי הכיבודים לכבד את אחיו הגדול כמו שחייב לכבד את אביו ואת אימו .החיד"א מבאר כי מצוות הכבוד כלפי האח אינה העתק מדויק של מצוות כיבוד אב ,אלא היא קומה נמוכה יותר ,שאינה אוסרת את הזכרת השם. החיד"א מביא ראיה נפלאה לדבריו מתוך ים התלמוד .בגמרא במסכת כתובות (דף ע''ו ע''ב)

מובא :כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי וכו' .ושואל החיד"א :ואיך היה מותר לו לקרוא לאחיו בשמו "יהודה" ,הרי יהודה היה אחיו הגדול? אלא מכאן מוכח שאין הבן חייב לכבד את אחיו הגדולים בכל מיני הכבודים שחייב בהם כלפי אביו ,וקריאה בשם אינה נחשבת פגיעה בחיוב המוטל עליו. עוד הוסיף החיד"א ראיה נוספת בספרו ככר לאדן (עמוד רצ''ב) מהא דאמרינן בגמרא במסכת שבועות (דף כ''ח ע''ב) דאבימי אמר לאחווה עיפא אישתבשת .הנה אבימי קורא לאחיו בשמו "עיפא" אף על פי שהיה גדול ממנו ,וחזינן שאינו חייב לנהוג בו בכל מיני הכבוד וקריאת השם מותרת. מתוך דברי רבותינו המבארים את מהות הקשר בין האחים ,אנו צוללים אל עומק ההבחנה ההלכתית והרעיונית שבין חובת ה"כבוד" לבין חובת ה"מורא" ,הבחנה שהיא המפתח לפתרון שאלתנו. במנחת סולת (מצווה ל''ג) כתב :לפי מה שמרן פסק להלכה בשולחן ערוך שהאיסור שלא לקרוא לאביו בשמו הוא מטעם מורא אב ולא משום מצות כיבוד ,אם כן יהיה מותר לאדם לקרוא לאחיו הגדול בשמו הפרטי .הוא מבאר כי התורה חילקה בין שתי מצוות שונות: "כבד את אביך" – מצוות עשה של קימה והידור ,ו"איש אמו ואביו תיראו" – מצוות המורא הכוללת את איסור הזכרת השם. עוד מבואר בבית מאיר (יו''ד סימן ר''מ ס''ק כ''ג) ובדברי הים של שלמה (מסכת קידושין סוף

סימן י''ח) ,כי האח הגדול נתרבה בפסוק רק לעניין מצוות "כבוד" ולא לעניין מצוות "מורא". פירוש הדבר הוא שעל אף שהתורה מחייבת אותנו להדר את האח הגדול ולחלוק לו כבוד ,היא לא הטילה עלינו את חובת היראה והריחוק המאפיינת את הקשר עם ההורים. ממילא ,כיוון שאיסור קריאת השם נובע אך ורק מדין מורא ,הוא אינו חל במערכת היחסים שבין האחים. לפי סברה זו ,אנו מוצאים פתח להבין גם את הדין לגבי הסבא .נראה לומר שגם לסבו יהיה מותר לקרוא בשמו הפרטי ,שכן אפילו לפי השיטות הפוסקות שחייב אדם בכבוד זקנו ,הרי זה רק מצד "כבוד" ,אבל "מורא" לא מצאנו שחייב אדם במורא של זקנו .השם הפרטי מייצג קרבה ושוויון מסוים ,ובעוד שמול ההורים אנו נדרשים לביטול גמור של

םישודק תשרפ

השוויון הזה דרך המורא ,מול הסבא והאח נשאר מרחב של קרבה משפחתית המאפשר את הזכרת השם. אמנם ,ישנם פוסקים המפקפקים בדבר ,כגון בעיקרי הד''ט שנשאר בספק בנדון זה .אך כפי שנראה בהמשך הבירור ,רוב רבותינו נטו להקל ולהבחין בין האב לבין שאר הקרובים, מתוך הבנה ששורש המורא נטוע אך ורק במקור החיים הישיר של האדם. אנו מעמיקים אל עבר הקשר שבין הנכד לזקנו ,שם אנו מוצאים דיון מרתק המבקש להשוות את מעמד הסבא למעמד האב ,אך מגלים כי ההלכה שומרת על הבחנה ברורה בין השניים. ישנו צד לדון ולהחמיר בעניין הסבא ,שהרי כמה שיטות בפוסקים סוברות שהטעם שחייב אדם בכבוד זקנו הוא משום ש"בני בנים הרי הם כבנים" .לפי היגיון זה ,אם הנכד נחשב כבנו של הסבא ,הרי שכל חובות הבן כלפי האב צריכות לחול גם עליו ,ובכלל זה איסור קריאת השם הנובע מדין מורא .זהו מבט המבקש למתוח את שושלת הדורות לקו אחד של יראת כבוד מוחלטת. אולם ,בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן ק) כתב :דלאבי אביו אפשר דשרי לקוראו בשמו. הוא מסתמך על כך שישנן שיטות ,כמו המהרי"ק ,הסוברות שאין חיוב גמור מן הדין לכבד את הסבא כמו את האב .לכל הפחות ,גם אם נפסוק שיש חובת כבוד ,הרי שחובת מורא – הכוללת את איסור הזכרת השם – לא הוטלה על הנכד כלפי זקנו. נמצאנו למדים שישנו חילוק מהותי :האב והאם הם מקור החיים הישיר ,ועליהם הטילה התורה חובת "תיראו" המייצרת מרחק מקודש .הסבא והאח הגדול ,עם כל חשיבותם וחיוב הכבוד כלפיהם ,אינם נכללים תחת מעטפת היראה הזו .לכן ,מן הדין היבש ,אין איסור לקרוא להם בשמם הפרטי ,שכן הקריאה בשם אינה נתפסת כפגיעה ב"כבוד" (הטבה ושימוש), אלא רק כהעדר "מורא" (יראה וריחוק) ,ומורא אינו שייך בהם. אל שולחנו של פוסק הדור ,רבנו הגדול הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,אנו מגיעים כדי לקבל את ההכרעה הברורה והמאירה המשלבת בין שורת הדין לבין דרך הארץ המקודשת. מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו הליכות עולם (ח"ח עמוד קמג) פסק :אף על פי שאסור לקרוא לאביו או לאמו בשמם הפרטי ,ואף על פי שחייבים לכבד גם את האחים הגדולים ,מכל מקום ,אין איסור לקרוא בשם ,אלא לאביו ולאמו .הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מבאר כי ההבחנה ההלכתית בין "מורא" ל"כבוד" היא הקו המנחה כאן .מאחר והאיסור להזכיר שם פרטי נגזר אך ורק מחובת המורא ("איש אמו ואביו תיראו") ,וחובה זו נאמרה אך ורק כלפי ההורים ,הרי שכלפי האח הגדול – שבו קיים רק חיוב "כבוד" – לא שייך איסור זה .הוא מוסיף ומציין כי גם רבותינו לא הקפידו על דבר זה לאורך הדורות.

גם לנשמה מגיע אוכל

עם זאת ,רבנו הגדול הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף אינו מסתפק רק בשורת הדין, אלא מנחה אותנו להוסיף קומה של רוממות .הוא כתב שאם האח הגדול הוא בן תורה, ראוי וטוב שיוסיף לו התלמיד חכם את התואר "רבי" פלוני לפני שמו ,כדי לבטא את הערכתו לתורתו ולמעמדו. בנו ממשיך דרכו ,הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם,

פרק יד סעיף יג) הרחיב את הדברים וביאר :וכן אין חיוב מורא מפני אחיו הגדול ,ולכן מותר לקוראו בשמו ,ולסתור דבריו ,ולשבת במקומו הקבוע .הוא מעמיד אותנו על כך שכל הגדרים המיוחדים של מורא אב אינם קיימים כלפי האח .ומכל מקום ,הוא מדגיש כי המנהג היפה בישראל הוא לעמוד לכבוד האח הגדול כאשר הוא עולה לתורה ,עד שיסיים את קריאתו ,וזהו חלק מהכלל הגדול של "כבוד". עוד הוסיף הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (שם) כי הנהגה זו של כבוד צריכה להינתן גם לאחי האב ,לאחי האם ולבעל האם ,כדי לחלוק להם כבוד כראוי למשפחה בישראל .נמצאנו למדים כי מן הדין השם מותר בפה ,אך הלב והמעשה צריכים תמיד לשאוף לכבד ולהדר את מי שהתורה ריבתה בכבודם. מתוך בירור המקורות ופסיקת רבותינו ,אנו מגלים עולם שלם של הנהגות המבחינות בין המעגלים השונים של המשפחה .הנפקא מינות העולות מההבחנה היסודית שבין "מורא" ל"כבוד" מעצבות את אורחות חיינו בתוך הבית. נפקא מינא ראשונה היא עצם הקריאה בשם .כיוון שכלפי אח גדול או סבא אין דין מורא, מותר מן הדין לקרוא להם בשמם הפרטי .בעוד שכלפי אב ואם הזכרת השם נחשבת כפגיעה ברוממותם ובסמכותם ,הרי שכלפי האח והסב ,הקשר נושא אופי של קרבה שאינה סותרת את חובת הכבוד .עם זאת ,המנהג הרווח בישראל ,כפי שציינו הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,הוא להוסיף תואר של כבוד כמו "רבי" או "אחי הגדול" ,במיוחד כאשר מדובר בבן תורה ,כדי לשמר את אווירת ההידור המשפחתית. נפקא מינא נוספת נוגעת להנהגות המורא האחרות ,כגון ישיבה במקום הקבוע או סתירת דברים .בשולחן ערוך מובא שאסור לבן לשבת במקום המיוחד לאביו או לסתור את דבריו בפניו ,וכל זה מדין מורא .אולם לגבי אח גדול ,פסק הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף שמותר לשבת במקומו ולסתור את דבריו (כמובן בדרך ארץ ובנימוס) ,שכן אין בו חיוב מורא .הבדל זה מדגיש שהאח הגדול הוא שותף למסע החיים ,בעוד האב הוא הסמכות המכוננת של הבית. עוד נפקא מינא מתגלה בעלייה לתורה .אף שאין איסור לקרוא לאח בשמו ,מצאנו חובה חיובית של כבוד המתבטאת בעמידה .כאשר האח הגדול עולה לתורה ,נהגו האחים לעמוד לכבודו .זוהי דוגמה מופלאה למצווה שהיא כולה "כבוד" – הבעת הערכה חיצונית ומכובדת ,ללא המרחק והיראה הכרוכים במצוות המורא כלפי ההורים.

םישודק תשרפ

נמצאנו למדים שהתורה יצרה מדרג מדויק :האב והאם ניצבים במקום של יראה מוחלטת המונעת פנייה בשם ,ואילו האח והסבא זוכים לכבוד המאפשר קרבה ושימוש בשם ,אך דורש הידור במעשים. מתוך פסק ההלכה והנפקא מינות ,אנו מתעלים להבנת המבנה הרוחני של הבית היהודי, מבנה שאינו רק אוסף של חוקים אלא יצירה מופלאה של יחסי אנוש המכוונים כנגד המערכת האלוהית. ההבחנה בין "כבוד" ל"מורא" משקפת את שתי הדרכים בהן אנו מתקשרים עם שורשינו. ה"כבוד" הוא השירות ,הנתינה וההטבה – זוהי שפה של חיבור וחסד .לעומתו ,ה"מורא" הוא היראה ,הריחוק המקודש וההכרה בנשגב – זוהי שפה של גבורה וביטול .התורה מלמדת אותנו כי כלפי האב והאם ,שהם השותפים הישירים של הבורא ביצירתנו ,נדרשים שני הקטבים הללו .המורא יוצר מרחק שאינו מאפשר פנייה בשם הפרטי ,שכן השם מייצג תפיסה של האדם כשווה בין שווים ,וההורה הוא מקור חיים שאינו שווה לבנו. לעומת זאת ,האח הגדול והסבא מייצגים את התרחבות הקדושה בתוך המשפחה. כלפיהם התורה דורשת "כבוד" אך לא "מורא" .ההיררכיה כאן אינה של מרחק ונסיגה, אלא של הנהגה והידור .האח הגדול הוא בחינת "כתר" למשפחה ,הוא זה שמוביל את האחים אחריו ,ולכן יש לכבדו; אך הוא נשאר בתוך מעגל האחים ,בתוך מציאות שבה השם הפרטי יכול להיאמר מתוך אהבה וקרבה. המבנה הזה יוצר בית שיש בו סדר מופתי :יש בו את המרכז המקודש – האב והאם – שאליו נושאים עיניים ביראה ורוממות ,ויש בו את המעגלים המתרחבים של אחים וקרובים ,שבהם שוררת אחווה המכובדת בהידור ומעשים טובים .האיזון הזה מונע מהמשפחה להפוך למערכת צבאית קרה של פקודות ומרחקים ,אך גם מונע ממנה להפוך למערכת חברית חסרת גבולות שבה נאבד הכבוד למסורת ולדורות הקודמים. מתוך הנהגות הבית וההלכה הפסוקה ,אנו נוגעים בנימי הנפש העמוקים ביותר ,שם מתגלה כי השמירה על כבוד המשפחה היא למעשה בנייה של קומת הענווה בתוך האדם עצמו. היכולת להבחין בין האופן שבו אנו פונים לאחינו לבין היראה שאנו חשים כלפי הורינו, מעניקה לנפש כלי עבודה עדין של דיוק .כשאדם נמנע מלקרוא לאביו בשמו ,הוא מתרגל את שריר היראה והביטול מול מקור חייו .זוהי ענווה המכירה בכך שיש מי שקדם לי, מי שגבוה ממני ,ומי ששמו אינו שייך למרחב החולי והיומיומי שלי .לעומת זאת ,הפנייה לאח הגדול בשמו ,תוך הוספת תואר של כבוד או עמידה לכבודו ,מלמדת אותנו את סוד ה"הידור" – היכולת לכבד את מי שקרוב אלינו ,מבלי לאבד את תחושת השייכות והאהבה. הנפש היהודית פורחת בתוך המדרג הזה .היא מוצאת ביטחון בידיעה שיש סדר בעולם,

גם לנשמה מגיע אוכל

שיש היררכיה המבוססת על תורה ועל מסורת .כאשר אנו מכבדים את האח הגדול ,אנו בעצם אומרים" :אני מכיר במקומך ,אני מעריך את שנותיך ואת הניסיון שלך" .זוהי ענווה שבאה מתוך בחירה ,מתוך רצון ליצור הרמוניה משפחתית שבה כל אחד מוצא את מקומו הנכון. התובנה הנפשית העולה מכאן היא שהכבוד אינו "מס" שאנו משלמים לאחרים ,אלא מתנה שאנו נותנים לעצמנו .ככל שאנו מדייקים יותר בכבודם של בני משפחתנו – נזהרים בשם ההורים ,מחבבים את האח הגדול ומהדרים את פני הסבא – אנו הופכים לאנשים עדינים יותר ,קשובים יותר ובעלי שיעור קומה רוחני גבוה יותר .הבית הופך למקדש מעט, שבו הדיבור והפנייה אינם סתמיים ,אלא ספוגים ביראת שמים ובדרך ארץ. מתוך בירור הגבולות שבין המורא לכבוד ,אנו מעצבים את המצפן המוסרי המנחה את האדם בנתיבות חייו המשפחתיים .המצפן הזה מורה לנו כיצד לשמר את שושלת הדורות מתוך יציבות והרמוניה ,המשלבת בין יראת רוממות לבין אחווה אנושית. המסר המוסרי העולה הוא שהתורה מבקשת מאיתנו לבנות קומה של סמכות רוחנית בתוך הבית .העובדה ששם ההורים נותר מחוץ לתחום הקריאה היומיומית ,יוצרת עוגן של יציבות; ישנו מוקד אחד בחיים שבו האדם אינו הריבון ,אלא המקבל והכפוף .המצפן הזה מזכיר לנו כי בעולם של שוויון מדומה ,שבו לעיתים מיטשטשים הגבולות בין הורים לילדים ,חובה עלינו לשמור על "קודש הקודשים" של המורא. ביחס לאח הגדול ולסבא ,המצפן המוסרי מכוון אותנו אל מידת הכרת הטוב .אף שאין חיוב מורא המונע את קריאת השם ,הרי שחיוב הכבוד דורש מאיתנו לא לקבל את נוכחותם כמובנת מאליה .המצפן מלמד אותנו כי כבוד אינו תלוי רק בפחד או במרחק, אלא בהכרה בערכו של הזולת .כאשר אנו בוחרים להוסיף תואר כבוד לאח ,או עומדים לכבודו ,אנו מבטאים מוסר של אצילות – היכולת לרומם את הקרובים אלינו מתוך רצון חופשי והבנה שמי שקדם לנו בזמן ובניסיון ראוי להערכה. יתרה מכך ,המצפן הזה מזהיר אותנו מפני הקיצוניות .הוא מלמד שהכבוד אינו צריך למחוק את האישיות והקרבה .העובדה שמותר לקרוא לאח בשמו מלמדת שהתורה חפצה בחיים של חיבור ,של שיח ושל ידידות בתוך המשפחה .המוסר היהודי הוא איזון עדין: לא יראה משתקת המבטלת את האהבה ,ולא קרבה זולה המבטלת את הכבוד .זהו מצפן של "דרך ארץ שקדמה לתורה" ,המעמיד את האדם במקומו הנכון אל מול שורשיו ואל מול סביבתו. מתוך המסע שעברנו בין פסוקי התורה להכרעות הפוסקים ,אנו חותמים את הבירור בהבנה מזוקקת של מבנה הבית היהודי .מצאנו כי התורה הציבה גבול דק וברור בין עולם ה"מורא" לעולם ה"כבוד"; בעוד שההורים ניצבים במדרגת המורא המונעת כל פנייה

םישודק תשרפ

בשמם הפרטי כביטוי לביטול אל מול מקור החיים ,הרי שהאח הגדול והסבא שייכים למרחב הכבוד וההידור ,המאפשר קרבה של שם אך דורש עדינות של מעשה.

עיקר העניין: הנה נתבאר לנו כי מן הדין מותר לקרוא לאח גדול או לסבא בשמם הפרטי ,ואין בכך משום זלזול בכבודם .יסוד הדבר הוא החילוק המבואר בדברי הפוסקים ,ובראשם מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בין מצוות מורא למצוות כבוד .איסור הזכרת השם ,כפי שפסק מרן בשולחן ערוך ,נגזר אך ורק מדין "מורא" שנאמר בתורה כלפי אב ואם בפרשת קדושים" :איש אמו ואביו תיראו". כיוון שהאח הגדול והסבא נתרבו רק לעניין מצוות "כבוד" ולא לעניין "מורא" ,לא חלו עליהם גדרי המורא האוסרים את הזכרת השם או ישיבה במקומם .למדנו מהחיד"א ומהמנחת חינוך כי אף גדולי האמוראים קראו לאחיהם בשמם ,ומכאן שהדבר מותר .עם זאת ,הורונו רבותינו כי מידת חסידות ודרך ארץ היא להוסיף תואר כבוד כגון "רבי" לאח שהוא בן תורה ,ולנהוג בהידור של עמידה לכבודו ,כדי לשמר את קדושת הקשר המשפחתי ואת יופי ההליכות של הבית היהודי.