6. האם ניתן להוכיח ממטה של משה רבינו שמותר להיכנס עם מקל לבית הכנסת? | עמ' 205-215

6. האם ניתן להוכיח ממטה של משה רבינו שמותר להיכנס עם מקל לבית הכנסת? | עמ' 205-215 בין כותלי בית המדרש ,מקום שם השכינה שורה ועיני כל ישראל נשואות אל אביהם שבשמיים ,מתעוררת לעיתים שאלה הנוגעת לעצם המהות של מורא מקדש .אנו רואים את זקני העדה ואת חשובי הקהל צועדים אל תוך היכל הקודש כשמקלם בידם ,משען ומשענה לרגליהם העייפות או סמל למעמדם וגבורתם .והנה ,הלב מבקש…

6. האם ניתן להוכיח ממטה של משה רבינו שמותר להיכנס עם מקל לבית הכנסת? | עמ' 205-215 בין כותלי בית המדרש ,מקום שם השכינה שורה ועיני כל ישראל נשואות אל אביהם שבשמיים ,מתעוררת לעיתים שאלה הנוגעת לעצם המהות של מורא מקדש .אנו רואים את זקני העדה ואת חשובי הקהל צועדים אל תוך היכל הקודש כשמקלם בידם ,משען ומשענה לרגליהם העייפות או סמל למעמדם וגבורתם .והנה ,הלב מבקש לדעת :האם

גם לנשמה מגיע אוכל

יש במעשה זה משום פגיעה בכבוד השכינה? האם המקל ,אותו חפץ המשמש את האדם בדרכי החולין ובשבילי עפר ,ראוי לבוא בקהל ה'? הדיון ניתז אל עבר ימי קדם ,אל המעמד הנשגב בסנה הבוער ,שם עמד רבן של ישראל, משה רבינו ,ובידו המטה המופלא .האם אותו מטה ,שחולל ניסים ושפך אור על כל הדורות, יכול לשמש לנו ראיה והיתר לכניסה במקל אל "מקדש מעט" שלנו? זוהי שאלה המפגישה את כבוד הזקן עם מורא המקדש ,את פשטות ההלכה עם דקדוקי החסידות ,ואת דמותו של משה רבינו עם ימינו אנו. מתוך הדממה הדקה של ההיכל ,אנו פונים אל מקור המים החיים ,אל דברי התורה הקדושה המתווים לנו את הדרך בין המורא לבין ההנהגה הראויה בבית השם .בפרשת קדושים חקק הבורא בתורתו את הציווי המכונן את יחסנו אל המקומות המקודשים לו, ככתוב" :את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא יט ל) .הנה כאן ,בתוך מצוות המורא ,טמון השורש לכל אותן הנהגות של כבוד והתבטלות שאדם חייב בהן בבואו אל משכנות ה' ,ודווקא מתוך השוואת המורא לשמירת השבת אנו למדים על עומק החיוב ועל דקדוקי הדין. במצודתם של מפרשי התורה במקראות גדולות ובשאר המפרשים מצינו הרחבות המאירות את האיסור להיכנס במקל אל המקדש ,ודנות ביחס שבין מורא הלב למעשה המעשי. רבנו שלמה יצחקי רש"י (ויקרא יט ל) כתב "ומקדשי תיראו ,אף על פי שאני מזהירכם על המקדש ,לא מהמקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש" .ובהמשך דבריו שם הביא את דברי חז"ל "איזהו מורא? לא יכנס בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו" .הרי לנו שרש"י מעמיד את איסור המקל כאחד היסודות המעשיים של המורא מהבורא ,שכן הכניסה עם חפצי הדרך מסמלת חוסר התבטלות לפני השכינה .רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר "ומקדשי תיראו ,לשמור כל המשמרות שצוה השם" .מדבריו עולה כי המורא אינו רק הרגשה פנימית ,אלא מערכת שלמה של כללים השומרים על קדושת המקום מכל שמץ של ביזיון או הנהגת חול. רבנו משה בן נחמן ברמב"ן (שם) פירש "ומקדשי תיראו ,מצות עשה שיהיה לנו מורא מן המקום המקודש לשמו ,ושלא ננהג בו מנהג חול" .הרמב"ן מדגיש את האיסור על הנהגת החול ,והמקל ,המשמש את האדם בדרכים ובימי החולין ,הוא ביטוי מובהק להנהגה שכזו. החזקוני (שם) ביאר "ומקדשי תיראו ,להזהיר שלא יכנסו שם בטומאה ובבגדים מלוכלכים" .הנה למדנו שהכניסה למקום קדוש דורשת מהאדם זיקוק של הופעתו החיצונית ,והמקל לעיתים נושא עמו את אבק הדרכים.

םישודק תשרפ

הספורנו (שם) חידש "ומקדשי תיראו ,כדי שתכינו לבבכם שם להשיג ידיעת בוראכם". אונקלוס (שם) תרגם "וית בית מקדשי תהוון דחלין". בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) הרחיב "ומן קודשא דבי מוקדשי תהוון דחלין" .הכלי יקר (שם) כתב "לפי שהמקדש הוא מקומו של עולם ,צריך האדם לפשוט שם כל ענייני העולם הזה ,וזהו עניין פשיטת המנעל והמקל" .במתק לשונו הוא מעמיד את איסור המקל כסמל להתנתקות מהבלי העולם הזה בבואנו אל קודש הקודשים. רבנו בחיי (שם) ביאר "מקדשי תיראו ,שאין המקדש עיקר אלא השכינה השורה בו ,ולכן צריך לנהוג בו כבוד שלא יכנס במקלו ובמנעלו". מתוך דברי המפרשים עולה תמונה ברורה של מורא הדורש מהאדם להשאיר את כלי הדרך מחוץ למחנה השכינה .עם זאת ,הלב נרעש אל מול דמותו של משה רבינו העומד לפני הסנה ,מקום קדוש לכל הדעות ,ובידו המטה .כיצד מתיישבת הנהגתו של רבן של ישראל עם איסור המקל במקדש? בירור זה ילך ויתלבן בעז"ה בשלבים הבאים מתוך ים התלמוד והפוסקים. מתוך נתיבי הפסוקים ואורם של מפרשי התורה ,אנו צוללים אל מעמקי הים התלמודי, שם שרטטו לנו חז"ל את גבולות המורא והכבוד בין כותלי המקדש והיכלות הקודש .כאן, בין דפי הגמרא ,מתבאר הדין היסודי האוסר את הבאת אביזרי הדרך אל משכן ה' ,בבירור המבקש לעמוד על שורש האיסור והחילוק שבין מקדש עולמים לבין בתי הכנסיות שהם בבחינת "מקדש מעט". בגמרא במסכת ברכות (דף סב ע"ב) כתב "לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ,ולא יעשנו קפנדריה" .הגמרא מציבה תנאים ברורים לכניסה להר הבית ,ומלמדת כי המקל ,המשמש כמשענת לעוברי דרכים ,נחשב כביטוי של הנהגת חול שאינה ראויה למקום שבו השכינה שורה בקביעות .רש"י (שם) ביאר "במקלו ,דרך עוברי דרכים" .הנה למדנו שהביזיון אינו בעצם החפץ ,אלא בהיותו מסמל את היציאה לדרך ואת טרדות העולם הזה. בגמרא במסכת יבמות (דף ה ע"א) כתב "מקדשי תיראו ,יכול מן המקדש אתה ירא? תלמוד לומר ואת שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ,מה שבת לא ממנה אתה ירא אלא ממי שהזהיר עליה ,אף מקדש לא ממנו אתה ירא אלא ממי שהזהיר עליו" .הגמרא קושרת את האיסור להיכנס במקל ובמנעל ישירות לציווי האלוקי של המורא ,ומדגישה כי ההנהגה החיצונית היא שיקוף של יראת הלב מפני ריבון העולמים. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ה) כתב "לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו ולא במנעלו ולא במעות הצרורים לו בסדינו" .הירושלמי מדגיש את האיסור על

גם לנשמה מגיע אוכל

נשיאת חפצים אישיים ומקלות ,ומפרשי הירושלמי שם מבארים שכל דבר המורה על עיסוקי חולין או על הכנה לדרך ,פוגם בתחושת ההתבטלות הנדרשת בבואנו לפני המלך. בגמרא במסכת מגילה (דף כח ע"א) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש" .הגמרא דנה בדיני קדושת בית הכנסת בהשוואה למקדש ,ומביאה את דברי התנאים על הנהגות של כבוד ומורא הנדרשות במקומות אלו .תוספות (שם) פירשו כי אף שקדושת בית הכנסת אינה חמורה כקדושת הר הבית לכל דבר ,מכל מקום כל מה שנחשב לביזיון או להנהגת חול גמורה ,נאסר גם בבתי כנסיות. בגמרא במסכת שבת (דף צב ע"א) כתב "מטה של משה היה בידו" .הגמרא מזכירה בכמה מקומות את מעמדו המיוחד של מטה משה ,אך אינה קושרת אותו במישרין לדיני כניסה למקדש ,דבר המעורר את השאלה המחשבתית :האם מטהו של רבן של ישראל היה בבחינת "מקל" של עוברי דרכים ,או שמא חפץ קדוש המותר בכל מקום? התמונה העולה מדברי חז"ל מציבה רף גבוה של מורא מקדש ,שבו המקל מסמל את הנהגת החולין המודרת מהר הבית .השאלה המרתקת העומדת לפתחנו היא כיצד יכריעו ה"ראשונים" והפוסקים במתח שבין איסור המקל בהר הבית לבין המציאות היומיומית בבתי הכנסיות ,והאם דמותו של משה ומטהו יכולים לשמש כגשר להיתר. מתוך נהרות התלמוד המפכים ,אנו עולים אל משכנותיהם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובבינתם הרחבה תחמו את גבולות הקדושה והבדילו בין משכן שילה ובית עולמים לבין בתי הכנסיות שבגולה .כאן ,בין כתלי דבריהם המזוקקים ,מתברר היסוד האם חומרת המורא שנהגה בהר הבית הועתקה במלואה אל המקדש המעט שלנו ,או שמא הקלו חכמים במקום שיש בו צורך וכבוד לבני אדם. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ב) כתב "איזהו מורא ,שלא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו" .הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא כהלכה פסוקה וקבועה ביחס למקום המקדש ,ומדגיש כי המקל הוא חלק מאותם דברים המבטאים חוסר כבוד ויראה כלפי השכינה השורה במקום. רבנו משה בן מימון ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה ו) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגים בהם כבוד ,ומכבדים אותם ומביצים אותם ,ואין נוהגים בהם קלות ראש" .כאן הרמב"ם משנה את סגנונו ומדבר על "קלות ראש" ,ולא פירט בהדיא את איסור המקל כפי שפירט בהלכות בית הבחירה .מכאן דייקו המפרשים שיש חילוק יסודי בין קדושת הר הבית לקדושת בית הכנסת. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש (מסכת ברכות פרק ט סימן כג) כתב "ודוקא להר הבית אסור ליכנס במקלו ובמנעלו ,אבל לבתי כנסיות שרי" .הרא"ש מעמיד יסוד ברור ופשוט :האיסור

םישודק תשרפ

להיכנס במקל הוא חומרא מיוחדת שנאמרה רק במקום המקדש עצמו ,אך בבתי כנסיות שבימינו לא גזרו חכמים איסור זה ,ואין המקל נחשב בהם לביזיון. רבנו יעקב בן אשר הטור (או"ח סימן קנא) כתב "מותר ליכנס לבית הכנסת במקלו ובמנעלו ובאפונדתו" .הטור פוסק כדעת אביו הרא"ש ,ומבהיר כי השורה ההלכתית המקובלת היא שמותר מעיקר הדין לבוא אל בית השם עם אביזרי הדרך הללו ,שכן לא הושוותה קדושת בתי כנסיות לקדושת המקדש לעניין זה. רבנו אברהם בן דוד בהשגותיו לראב"ד (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ב) ביאר כי טעם איסור המקל בהר הבית הוא משום שהוא מורה על יציאה לדרך ועל טרדה ,ובמקום המקדש צריך האדם להיות פנוי מכל חפץ ומכל מחשבה של חול .בבתי כנסיות ,שנועדו לתפילת הציבור המצוי בתוך עולם העשייה ,הקלו חכמים כדי שלא למנוע מהאנשים לבוא ולהתפלל. רבנו מנחם המאירי בבית הבחירה (מסכת ברכות סב ע"ב) כתב "אף על פי שאמרו במקדש לא יכנס במקלו ,בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא נאסר הדבר מן הדין ,אלא שראוי לכל בן תורה לנהוג בהם כבוד יתירא כפי כח המקום" .המאירי פותח לנו פתח להבנה שישנו מרחב שבין הדין הפשוט לבין מידת החסידות והכבוד הראוי לבית מקדש מעט. מן המקובץ עולה כי בדעת רבותינו הראשונים נחלקו הדרכים :מעיקר הדין הותרה הכניסה במקל לבית הכנסת ,אך רוח הדברים מורה כי המורא הפנימי צריך להכתיב את הנהגת האדם .כעת ,בבואנו אל דברי האחרונים ,נראה כיצד הם מתמודדים עם המתח שבין ההיתר הפשוט לבין חובת המורא ,וכיצד מטה משה משמש עבורם כראיה בתוך המערכה ההלכתית הזו. מתוך הכרעתם הברורה של הראשונים המפרידים בין קדושת המקדש לחיי המעשה בבית הכנסת ,אנו באים אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים .כאן ,בתוך פלפולא דאורייתא ,נבחנת השאלה האם ההיתר היבש של הדין עולה בקנה אחד עם רוח החסידות ומורא המקדש ,וכיצד דמותו של רבן של ישראל משמשת כעוגן בתוך הדיון ההלכתי הסוער. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קנא סעיף ו) פסק בקיצור נמרץ "מותר ליכנס לבית הכנסת במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו" .מרן מעגן את ההיתר כפסק הלכתי פשוט ,ואינו מחלק בין סוגי המקלות או המשתמשים בהם ,ובכך הוא פותח את שערי בית הכנסת לרווחה לכל אדם. רבי יואל סירקיש הב"ח (או"ח סימן קנא) חידש וכתב "שיש לאדם להיזהר מלהיכנס אל בית הכנסת במקל ,אפילו משנת חסידים ליכא" .הב"ח מחמיר בדבר מאוד ,ורואה בכניסה במקל פגיעה מהותית במורא מקדש מעט ,עד שהוא קובע שאפילו תואר חסידות אין

גם לנשמה מגיע אוכל

במעשה זה .רבי יוסף בן שמואל בספרו עולת תמיד (סימן קנא סק"ח) הביא את דברי הב"ח הנזכרים ,ואף שציין להיתר הפשוט ,חתם את דבריו בלשון זו" :ואני אומר מאן דנזהר תבוא עליו ברכה ,דמכל מקום כבוד שמים איכא" .מדבריו עולה כי אף שהדין מתיר ,הרי שיראת השמים והידור הכבוד מורים לאדם להניח מקלו מחוץ לפתח. רבי יעקב ריישר בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן א) יצא חוצץ נגד דברי העולת תמיד וכתב כי אין לסמוך עליו בזה ,ושהיא חומרא בלי טעם המנוגדת לכל הפוסקים .הוא מוסיף כי אדרבה ,כמה פעמים מצינו שחסו על כבוד הזקנים ,והמקל עבורם הוא כבוד ולא ביזיון .הוא מחלק וכותב כי האיסור בהר הבית נאמר דווקא במקלות של עוברי דרכים המלוכלכים ,אך מקל של חשיבות וזקנה מותר .וכאן הוא מביא את הראיה הכבירה" :ומטה משה יוכיח ,שאף על פי שהקב"ה אמר לו של נעליך ,מכל מקום הלך שם עם המטה כמו שנאמר מה זה בידך ,ואין זה רק דרך חשיבות וגדולה" .הרי שלדעתו מטה משה הוא המקור להיתר המקל במקום קדוש כשהוא נעשה לשם כבוד. רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בשיורי ברכה ובשו"ת יוסף אומץ (סימן טז) השיב בתקיפות על דברי השבות יעקב ,וכתב שבוודאי הנזהר בזה מקיים כבוד שמים .הוא מביא ראיה ממנהג המלכויות בערי אדום ,שם מקפידים השומרים שלא להיכנס במקל חשוב אפילו למקום שרק מתייחס למלכות ,ואם כן כל שכן בבית ה' .לגבי הראיה ממטה משה ,תמה החיד"א וכתב "תימה עליו מה יוכיח ממטה משה הקדוש" ,שכן אותו מטה לא היה מקל רגיל אלא חפץ שמיימי שנברא בערב שבת בין השמשות ,וחקוקים עליו שמות הקודש והמכות ,ואין להשוות בינו לבין מקל של בשר ודם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן קנא ס"ק כג) הכריע כפשטות מרן השולחן ערוך שמותר להיכנס במקל ,אך ציין בביאור הלכה את דברי הב"ח והחיד"א שיש בזה מידת חסידות להימנע ,וסיים "ומכל מקום לזקן שצריך למשענת ודאי אין להחמיר כלל". מתוך דברי האחרונים עולה תמונה מורכבת; מצד אחד היתר גמור הנובע מהחילוק בין מקדש לבית כנסת ,ומצד שני דרישה פנימית לחסידות ולמורא המבקשת להרחיק כל סממן של חול .מטה משה רבינו הפך בסוגיה זו לסלע מחלוקת – האם הוא דגם למקל של חשיבות המותר בכל מקום ,או שמא הוא יוצא דופן שאין ללמוד ממנו דבר על מקלנו אנו. מתוך פלפוליהם של האחרונים וחילוקי הדעות בדבר מטהו של משה ,אנו קרבים אל שולחנם של מאורי דורנו וצדיקי הדורות האחרונים .בדבריהם אנו מוצאים את המזיגה המושלמת בין דקדוק ההלכה לבין הנהגת החסידות והקבלה ,המעניקים למקל את מקומו הנכון – לא כחפץ של ביזיון ,אלא לעיתים ככלי המשרת את הקדושה ואת צניעות האדם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות בית הכנסת) פסק כפי כוחו הגדול

םישודק תשרפ

להקל ,והעמיד את הדברים על עיקר הדין כמרן השולחן ערוך .לשיטתו ,אין לאסור על הציבור את מה שהותר במפורש בראשונים ובפוסקים ,ובוודאי שזקן או אדם הנצרך למשענת אין לו לחוש כלל לחסידות זו ,שכן המקל עבורו הוא צורך גמור ואין בו שמץ של קלות ראש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (סימן קנא) הרחיב בביאור דברי אביו וציין כי אף שמנהג חסידים להימנע מלהיכנס עם מקל לבית הכנסת ,הרי שבימינו ,כאשר מקל של זקנים הוא מקל מכובד ואינו מלוכלך בטיט ורפש כבימי קדם ,פוחת החשש של ביזיון המקדש .הוא מדגיש כי כבוד הבריות וכבוד הזקן דוחים חומרות שאין להן שורש גמור בעיקר הדין של מקדש מעט. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (חלק א סימן יט) ביאר כי המושג "מורא מקדש" הוא מושג גמיש המושפע מהרגלי המקום והזמן .לשיטתו ,אם המקל נחשב בחברה כחפץ של חשיבות והדר ,אין הוא עומד בסתירה למורא ,ואדרבה – כניסה של אדם חשוב במקלו עשויה להוסיף לכבוד המקום .הוא נוטה להסכים עם סברת השבות יעקב בנקודה זו, שהכל תלוי בצורת המקל ובמטרת השימוש בו. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו עלינו לשבח (חלק ב) מביא הנהגה נפלאה בשם גדולי הדור ,ומציין כי יש לחלק בין כניסה לצורך תפילה לבין כניסה סתם .הוא מדגיש כי אדם שנכנס לבית הכנסת ומרגיש שהמקל מסייע לו בריכוז או ביציבות ,הרי שהמקל הופך להיות תשמיש מצווה ואין בו שום חשש. בעניין הנהגתו של המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל ,הובא בספר דברי יצחק עובדה המאירה את השימוש במקל באור של קדושה וצניעות .אחד מתלמידיו שאלו מדוע הוא מקפיד ללכת עם מקל בחוץ בעוד שבביתו הוא צועד בלעדיו .השיב הרב ברוח קודשו כי המקל משמש לו כחיץ ומגן בעת שהוא עובר בחוצות העיר ,שמא ייקלע לסביבת נשים, והאחיזה במקל מסייעת לו לשמור על ריכוזו ועל קדושת מחשבתו .מכאן למדנו כי בקרב גדולי דורנו ,המקל עשוי לשמש לא רק כמשענת פיזית ,אלא ככלי רוחני לשמירת המידות. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי (חלק י סימן כט) נדרש אף הוא לעניין וכתב כי בדורנו, שבו רבים נזקקים למקל ,אין להחמיר בזה כלל ויש להורות להיתר לכתחילה ,ובלבד שהמקל יהיה נקי ומכובד .הוא מציין כי המורא האמיתי הוא במעשי האדם ובדיבורו בתוך בית הכנסת ,ויש להיזהר משיחה בטלה יותר משיש להיזהר בכניסה עם מקל. נמצאנו למדים כי גדולי דורנו ,אשכנזים וספרדים כאחד ,נוטים להקל בדבר כפי שורת הדין ,תוך שהם מעניקים למקל מעמד של כלי עזר מכובד .דמותו של המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל מלמדת אותנו כי גם חפץ פשוט יכול להפוך לכלי של עבודת השם ,ובכך נסגר המעגל בין מטהו של משה רבינו לבין המקלות הנישאים בידי צדיקי וזקני הדור בזמננו.

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך הדיון המרתק בין כותלי בית המדרש ,המפגיש את מטהו של רבן של ישראל עם המציאות המשתנה של דורנו ,אנו באים לחלץ את התובנות המעשיות העולות מתוך שיטות הפוסקים .כאן ,בשלב הנפקא מינות ,מתברר כיצד הדיון התיאורטי הופך להדרכה ברורה עבור כל אדם הנכנס לשפוך שיחו לפני ריבון העולמים. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם המעשה של הכניסה לבית הכנסת .מאחר ומרן השולחן ערוך פסק להיתר גמור ,הרי שכל אדם ,ובפרט זקן או חלוש הנזקק למשענת ,יכול להיכנס לכתחילה עם מקלו ללא שום פקפוק .הנפקא מינה היא שאין לגבאי בית הכנסת או למתפללים למחות ביד הנכנסים עם מקל ,שכן המנהג המקובל נשען על אדני ההלכה הפסוקה ,ואין כאן משום פגיעה במורא המקדש. נפקא מינה נוספת עולה באשר לסוג המקל ואיכותו .מתוך דברי השבות יעקב והחיד"א למדנו שישנו חילוק בין מקל של עוברי דרכים לבין מקל של חשיבות .הנפקא מינה למעשה היא שיש להשתדל שהמקל שנכנסים עמו להיכל הקודש יהיה נקי ומכובד .אם המקל מלוכלך בבוץ או בטיט מן הדרך ,ראוי לנקותו לפני הכניסה או להשאירו בחוץ, כדי לקיים "ומקדשי תיראו" במידה המקסימלית של כבוד והידור. נפקא מינה שלישית נוגעת למקום שבו מניחים את המקל במהלך התפילה .מאחר ויש מן האחרונים שהחמירו משום מידת חסידות ,הרי שנפקא מינה למעשה עבור אדם המבקש להחמיר על עצמו אך נזקק למקל כדי להגיע לבית הכנסת ,הוא יכול להשתמש במקל עד פתח ההיכל או עד מקום מושבו ,ושם להניחו בצורה מכובדת תחת הספסל או בצד ,באופן שאינו בולט לעין כ"אביזר דרך" במהלך התפילה עצמה. נפקא מינה רביעית מתייחסת לשימוש במקל לצורכי הנהגה רוחנית ,כפי שראינו אצל המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל .הנפקא מינה היא שאם אדם מרגיש שהחזקת המקל מסייעת לו בשמירה על ריכוז ,צניעות או יציבות רוחנית ,הרי שהחפץ מקבל משמעות של כלי עזר לעבודת השם .במקרה כזה ,גם המחמירים במידת חסידות יודו שיש להקל, שכן המקל אינו משמש כאן כחפץ של חול אלא כחלק בלתי נפרד מההכנה הרוחנית של האדם לעמידה לפני קונו. נפקא מינה חמישית ואחרונה עוסקת במתח שבין כבוד הזקן למורא המקדש .במקום שבו החומרה עלולה לגרום לזקן לוותר על התפילה במניין או לגרום לו תחושת אי נעימות, הנפקא מינה הברורה היא שכבוד הבריות וכבוד הזקן קודמים לכל חומרה של חסידות שאינה מעיקר הדין .אדרבה ,כניסתו של זקן מכובד במקלו היא היא כבודו של בית הכנסת ,המראה כי גם בישישותו ובחולשתו הוא דבק בהיכלי השם. מתוך הרחבה של פסקי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון בשימוש במקל בתוך הקודש .שולחן השבת ומפתן בית הכנסת הם המקומות

םישודק תשרפ

שבהם החומר פוגש את הרוח ,והמקל – אותו חפץ דומם – הופך להיות משל למצבו של האדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. עומק הרעיון טמון בהבנה שהמקל אינו רק כלי עזר פיזי ,אלא הוא מסמל את המוגבלות האנושית ואת הצורך התמידי במשענת .כאשר אדם נכנס לבית הכנסת במקלו ,הוא מצהיר הצהרה שקטה אך עוצמתית :אני בשר ודם ,חלש ומוגבל ,וזקוק לעזרה בכל צעד ושעל. דווקא במקום שבו השכינה שורה ,אין מתאים יותר מאשר לבוא עם ה"משענת" שלנו, המזכירה לנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים .המקל בבית הכנסת הופך מחפץ של חול לסמל של ענווה ושפלות רוח ,המהווים את היסוד המרכזי של התפילה וההתקרבות לבורא. מצד שני ,המחלוקת סביב מטהו של משה רבינו מגלה לנו עומק נוסף .המטה של משה לא היה רק משענת ,אלא כלי שדרכו התגלו ניסי השם בעולם .בכך הוא מסמל את היכולת של האדם לקדש את הכלים הגשמיים שבידו ולהפוך אותם לחלק מעבודת הקודש .הדיון האם ניתן ללמוד ממטה משה על המקל שלנו ,נוגע בשאלה האם גם אנו, במדרגתנו ,מסוגלים להפוך את ה"מקל" האישי שלנו – כלומר ,את הכלים והאמצעים שבהם אנו משתמשים בעולם החומר – לחלק בלתי נפרד מן המורא והכבוד שאנו רוחשים למלכו של עולם. זאת ועוד ,הסוגיה חושפת את האיזון העדין שבין כבוד האדם לכבוד המקום .התורה חסה על כבוד הזקן ומתירה לו להשתמש במקלו בבית הכנסת ,ובכך היא מלמדת אותנו שהשכינה אינה שורה במקום של עצבות או פגיעה בכבוד הבריות .המורא האמיתי מהמקדש אינו מתבטא בהרחקת האדם הנזקק ,אלא ביכולת של המקום המקודש להכיל את האדם על כל חולשותיו וצרכיו .כאשר בית הכנסת מקבל בברכה את הזקן ומקלו, הוא הופך להיות "מקדש מעט" אמיתי ,מקום שבו האדם מוצא משען לא רק לרגליו, אלא בעיקר לנפשו. כאשר אנו מעתיקים את מבטנו מן הדין המדוד ומעומק הרעיון אל מרחבי הנפש והמחשבה ,אנו מגלים כי המקל הנישא ביד האדם בבואו אל הקודש הוא הרבה מעבר למשענת פיזית .הוא הופך למראה המשקפת את המבנה הפנימי של האמונה ואת האופן שבו הנפש היהודית תופסת את הקשר שבין חול לקודש ,בין חולשה לגבורה. במישור המחשבתי ,השאלה האם מותר להיכנס במקל לבית הכנסת נוגעת בשורש מושג ה"ייחוד" .האדם המאמין שואף לאחד את כל חלקי חייו תחת כנפי השכינה .המקל, שמלווה את האדם בשבילי החולין המאובקים ,מייצג את עולם המעשה וההתמודדות עם קשיי הדרך .כניסתו של האדם עם המקל אל ההיכל היא ניסיון להביא את כל ה"דרך" שעבר – על כל עייפותה ומשבריה – אל תוך המרחב המקודש .החיבור לנפש טמון ביכולת

גם לנשמה מגיע אוכל

לא להתבייש בחולשה .אדרבה ,הנפש מוצאת מרגוע בידיעה שדווקא בתוך המקדש, מקום הגבורה והתפארת ,יש מקום למשענת של הלב השבור והגוף העייף. הראיה המופלאה ממטהו של משה רבינו מוסיפה נדבך של אמונה עמוקה .משה רבינו, האיש שהגיע למדרגה הגבוהה ביותר של ביטול העצמי ,מחזיק בידו מטה .המחשבה היהודית מלמדת אותנו שמטה זה הוא סמל לחיבור שבין שמיים לארץ; הוא הכלי שדרכו פעל הכוח האלוקי בתוך הטבע .החיבור לנפשנו הוא ההבנה שגם לנו יש "מטה" – כישרון, מקצוע ,או כלי עזר גשמי – ואנו נדרשים לשאול את עצמנו :האם אנו מביאים אותו איתנו אל הקודש כדי לקדשו ,או משאירים אותו בחוץ כדבר נפרד? האמונה מזקקת בנו את הידיעה שכל משענת שיש לנו בעולם הזה ,שורשה במטה האלוקים. זאת ועוד ,ברובד הנפשי ,המחלוקת שבין ה"שבות יעקב" לבין ה"חיד"א" על מהות מטה משה ,משקפת שני סוגי עבודה פנימית .גישה אחת רואה בקודש מקום של התעלות מעל לכל כלי ,מקום שבו האדם עומד עירום ועריה לפני בוראו ללא שום אמצעי .הגישה השנייה ,המיוצגת בתפיסה שהמקל הוא כבוד ,מלמדת אותנו שהנפש צריכה להדר את הקודש בכל מה שיש לה ,ולהפוך גם את ה"מקל" לחלק מההופעה המכובדת לפני המלך. האדם המאמין בונה בתוכו את היכולת להבחין מתי המקל הוא אביזר של נוחות אישית ומתי הוא הופך לכלי של הדרת קודש ,ובכך הוא מזכך את כוונת לבו בבואו אל היכל השם. מתוך המרחב המחשבתי והאמוני ,אנו באים להציב לעצמנו מצפן מוסרי פנימי ,המזקק את הנהגתנו בתוך היכל הקודש ומחוצה לו .המוסר העולה מסוגיית המקל אינו רק אוסף של היתרים והגבלות ,אלא הוא שיעור עמוק ביושרה ,ברגישות ובאמת הפנימית של האדם העומד לפני קונו. היסוד המוסרי הראשון הנלמד כאן הוא מידת הכנות והענווה .המצפן המוסרי מורה לאדם לבחון את עצמו :האם השימוש במקל בתוך בית הכנסת נובע מצורך אמיתי ומחולשה המבקשת משענת ,או שמא יש בו שמץ של גבהות לב והפגנת כוח? המוסר היהודי תובע מאיתנו "להפשיט" את גינוני הגאווה בבואנו אל המקדש .אם המקל עבורנו הוא סמל לסטטוס חברתי בלבד ,המצפן הפנימי ילחש לנו להניחו בחוץ .אך אם הוא ביטוי לאנושיותנו המוגבלת ,הרי שהבאתו היא המעשה המוסרי הנכון ביותר ,שכן היא מייצגת עמידה לפני ה' באמת ובלא כחל ושרק. זאת ועוד ,הסוגיה חושפת את מוסר הרגישות והחמלה כלפי הזולת .המצפן המוסרי של הקהילה נבחן ביחסו לזקן ולנצרך הנכנס במקלו .אם אנו מחמירים בחומרות של חסידות על חשבון נוחותו וכבודו של האדם המבוגר ,הרי שזהו "מוסר מעוות" .המוסר האמיתי מלמד שאין קדושה במקום שבו אין חמלה .הקבלה של המקל בתוך בית הכנסת היא הצהרה מוסרית שהמקדש אינו שייך רק לחזקים ולשלמים ,אלא לכל נפש ונפש ,וכי ההתחשבות בצרכי הגוף היא חלק בלתי נפרד מעבודת הרוח.

םישודק תשרפ

בנוסף ,עולה כאן תובנה מוסרית לגבי מושג ה"הידור" .המצפן הפנימי מורה לנו שגם כאשר דבר מותר מעיקר הדין ,עלינו לשאוף לשלמות ולכבוד .כפי שדייקו הפוסקים בין מקל מלוכלך למקל מכובד ,כך במוסר האישי :עלינו להביא אל הקודש את המיטב שבנו .המוסר הזה מחייב אותנו לזקק את ה"כלים" שלנו ,להפוך את האמצעים הגשמיים שברשותנו לנקיים ומכובדים ,כדי שיהיו ראויים לעמוד בקהל ה' .זהו מוסר של רוממות, המלמד את האדם שגם בחפציו הפשוטים עליו לנהוג בקדושה וביופי. לאחר שהעפלנו אל פסגות ההר ,ממבט על מטהו של משה ועד למפתן בתי הכנסיות שבימינו ,אנו שבים אל עולם המעשה כשאנו מצוידים בתובנות חיות המאירות את הנהגתנו בכל עת ובכל שעה. התובנה הראשונה היא כי בית הכנסת הוא מקום המאחד בתוכו את המורא הנשגב עם החמלה האנושית; היכולת להיכנס במקל מלמדת אותנו שאין השכינה שורה אלא במקום שבו האדם מרגיש רצוי על כל חולשותיו ומשענותיו .למדנו כי ההידור האמיתי אינו טמון רק בהימנעות מחפצי חול ,אלא ביכולת להפוך כל כלי גשמי – ואפילו מקל פשוט – לחלק מהופעה מכובדת וצנועה לפני המלך .בנוסף ,למדנו את סוד הדינמיות של הקדושה :כפי שראינו אצל המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל ,חפץ שנתפס כמכשיר דרך עשוי להפוך בידיו של אדם המבקש טהרה למגן רוחני של ממש .אנו יוצאים עם הבנה עמוקה שיראת שמיים אמיתית נבחנת בלב הכוונתו של האדם – האם הוא מביא את מקלו כדי להישען על בוראו ,או שמא הוא שוכח את מורא המקדש בתוך הרגלי החולין.

עיקר העניין: מתוך בירור הסוגיה מתברר כי אף שבהר הבית נאסרה הכניסה במקל משום חומרת מורא המקדש ,הרי שבבתי כנסיות ובבתי מדרשות פסקו מרן השולחן ערוך והראשונים להיתר גמור .אמנם ,גדולי הפוסקים כהב"ח והחיד"א העירו שיש בזה מידת חסידות וכבוד שמיים להימנע מכך ,אך הכל מודים כי מקל של זקנים וחשיבות ,ובפרט כזה המשמש למשענת אמיתית ,אינו בכלל הביזיון .הראיה שהובאה ממטה משה רבינו ,שעמד עמו במקומות הקדושים ביותר ,משמשת כעוגן מחשבתי לכך שחפץ של חשיבות אינו סותר את יראת המקום ,ואדרבה ,הוא מבטא את כבוד האדם הנעשה לכבוד קונו .לסיכומו של דבר ,המקל בבית הכנסת הוא היתר הלכתי מוצק המשלב בין צורך הגוף לרוממות הרוח ,ובלבד שייעשה בנקיות ובדרך ארץ המכבדת את היכל השם.