5. האם אפשר שאדם יאהב את חברו בדיוק כמו שאוהב את עצמו? | עמ׳ 298-308
5. האם אפשר שאדם יאהב את חברו בדיוק כמו שאוהב את עצמו? | עמ׳ 298-308 אור האיחוד והערבות :סוד ההתכללות של נשמות ישראל כגוף אחד חי בלב פרשת קדושים ,כחותם לשרשרת מצוות שבין אדם לחברו ,ניצב הציווי המהווה את עמוד התווך של התורה כולה" :ואהבת לרעך כמוך אני ה'" .אולם ,ככל שאנו מעמיקים במילים הנשגבות הללו ,כן מתעצמת הקושיה בלבנו :האם באמת מסוגל בשר ודם ,המוגבל במבטו…
5. האם אפשר שאדם יאהב את חברו בדיוק כמו שאוהב את עצמו? | עמ׳ 298-308 אור האיחוד והערבות :סוד ההתכללות של נשמות ישראל כגוף אחד חי בלב פרשת קדושים ,כחותם לשרשרת מצוות שבין אדם לחברו ,ניצב הציווי המהווה את עמוד התווך של התורה כולה" :ואהבת לרעך כמוך אני ה'" .אולם ,ככל שאנו מעמיקים במילים הנשגבות הללו ,כן מתעצמת הקושיה בלבנו :האם באמת מסוגל בשר ודם ,המוגבל במבטו ובצרכיו ,לאהוב את חברו בדיוק באותה מידה ,באותה עוצמה ובאותו חום שבהם הוא אוהב את עצמו? הרי טבע האדם הוא להיות קרוב אצל עצמו ,וכבר לימדנו רבי עקיבא במסכת בבא מציעא (דף ס"ב ע"א) כי "חייך קודמין לחיי חבירך" – ואם בחיים עצמם קבעה התורה סדר קדימויות ,כיצד תתבע מאיתנו שוויון מוחלט ברגש האהבה? ועוד ,איך נוכל לאהוב במידה שווה את הצדיק הנשגב ואת האדם הפשוט ,את החכם ואת הבור? אנו יוצאים למסע ישיבתי מעמיק ,משער הכוונות של רבנו האר"י ועד לתורת החסידות והמוסר ,כדי לגלות ש"ואהבת לרעך
םישודק תשרפ
כמוך" אינה רק שאיפה מוסרית ,אלא חשיפת האמת הפנימית ביותר של עם ישראל – שכולנו איברים של נשמה אחת גדולה. מתוך הקריאה המהדהדת בפרשתנו "ואהבת לרעך כמוך" ,אנו קרבים אל בירורם של הפסוקים המהווים את היסוד לבניין האומה ולעבודת השם .כאן אנו מגלים כי התורה לא רק מצווה על רגש ,אלא חושפת את הקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין אדם לחברו לבין עמידתו של האדם מול בוראו" .ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא י"ט י"ח). רבנו יוסף חיים ,הבן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת מקץ אות ה') ,מביא את דברי שער הכוונות ומבאר :שיש לאדם לכוון קודם התפילה לקיים מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". בביאור ישיבתי נלמד ,שאין תפילתו של יחיד יכולה לעלות לפני כיסא הכבוד אם היא נפרדת מכלל ישראל .התפילה היא מעשה של חיבור ,וכדי להתחבר למקור החיים ,על האדם להסיר את המחיצות בינו לבין אחיו .האהבה לרע היא ה"מפתח" הפותח את שערי השמיים עבור תפילות הכלל. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו' הלכה ג') ,פסק כי מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו ,שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" .בביאור דבריו נראה, שהרמב"ם מדגיש שהאהבה צריכה להיות "כגופו" ,דהיינו שכל מה שירצה לעצמו – ירצה לחברו ,וכל מה שישנא לעצמו – לא ירצה לחברו .הרמב"ם מלמדנו שהתורה הציבה רף של הזדהות מוחלטת ,שבו טובת השני הופכת להיות חיונית לאדם בדיוק כמו טובתו שלו. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא י"ט י"ח) ,מביא את דברי רבי עקיבא ומבאר" :זה כלל גדול בתורה" .בביאור דבריו נבין ,שהכלל הזה אינו רק מצווה אחת מני תרי"ג ,אלא הוא הבסיס שעליו נשענת כל התורה כולה .אם אין "ואהבת" ,הרי שכל בניין התורה חסר את היסוד המחבר שלו .רש"י מלמדנו שהאהבה לרע היא המשקפיים שדרכם אנו צריכים לראות את כל המצוות כולן. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,החפץ חיים (קדושים) ,עומד על הקושי שבמצווה וביאר :שכמו שכל אדם אוהב את עצמו למרות חסרונותיו ,כך עליו לאהוב את חברו .בביאור ישיבתי נלמד יסוד עצום :האהבה העצמית אינה תלויה במעלות ,אלא היא אהבה עצמית פשוטה שמכסה על כל הפשעים .התורה מצווה אותנו להעתיק את המנגנון הזה כלפי הזולת – לראות את הנשמה שבחבר ולחפות על מגרעותיו ,בדיוק כפי שאנו עושים לעצמנו. רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא י"ט י"ח) מבאר את סיום הפסוק "אני ה'" וביאר" :כי אני אלוה אחד בראתי אתכם" .בביאור דבריו נראה ,שהשורש לאהבת הרע הוא האחדות האלוקית. כיוון שבורא אחד לכולנו ,הרי שכל פגיעה בחבר היא פגיעה בבניין שהקים הבורא" .אני ה'" הוא החותם המזכיר לנו שאהבת ישראל היא בעצם ביטוי לאהבת השם.
גם לנשמה מגיע אוכל
מתוך דברי המפרשים המעמידים את האהבה כיסוד התפילה והעמידה לפני הבורא, אנו יורדים אל ים התלמוד והמדרש .כאן אנו פוגשים את דברי התנאים הקדושים ,אשר חרשו את תלמי האהבה והערבות ,ומבקשים ליישב את המתח שבין קדימות חיי האדם לבין חובת האהבה השווה לכל. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ס"ב ע"א) הובאה המחלוקת המפורסמת בעניין שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים ,שאם ישתו שניהם ימותו ,ואם ישתה אחד יגיע ליישוב .דרש בן פטורא :מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חברו .עד שבא רבי עקיבא ולימד" :וחי אחיך עמך" – חייך קודמין לחיי חברך. בביאור ישיבתי נשאל :כיצד מתיישבים דברי רבי עקיבא כאן עם דבריו במדרש (ספרא קדושים) ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה? אלא נלמד מכאן יסוד עצום :האהבה הנדרשת היא "כמוך" במהות ובחפץ הלב ,אך בסדרי הקדימה של הקיום הגשמי ,התורה הכירה בכך שהאדם הוא כלי הקיבול של נשמתו שלו .האהבה צריכה להיות שווה ,אך האחריות על החיים מתחילה מבפנים החוצה. בתלמוד ירושלמי (מסכת נדרים דף ל' ע"ב) מובא משל נורא להסבר מצוות ואהבת לרעך ולא תיקום" :היאך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי ,תחזור ותמחי לידי?" .בביאור המשל נלמד :אם אדם חותך בשר בסכין וידו האחת פצעה בטעות את ידו השנייה ,האם יעלה על דעתו שהיד הפצועה תכה את היד המכה כדי לנקום? בוודאי שלא ,שהרי שתיהן שייכות לגוף אחד .בביאור ישיבתי נבין שזהו עומק ה"כמוך" – חז"ל מלמדים אותנו שכל ישראל הם קומה אחת שלמה ,ומי שפוגע בחברו פוגע באיבר מאיבריו שלו .האהבה היא פשוטה כאהבת האדם לידו ורגלו. בגמרא במסכת שבת (דף לא ע"א) מסופר על אותו גר שבא לפני הלל הזקן וביקש ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת .אמר לו הלל" :דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה ,ואידך פירושה הוא ,זיל גמור" .בביאור דבריו נראה, שהלל תרגם את המצווה החיובית של האהבה לשלילה מעשית – מה ששנוא עליך אל תעשה .הלל הבין שנפש האדם מתקשה להשיג אהבה אקטיבית "כמוך" ,ולכן הציב את הרף המעשי :התבונן בעצמך ,דע מה מכאיב לך ,ומשם תלמד מה אסור לך לעולל לחברך. זוהי הדרך להגיע אל ה"כמוך" דרך שער ההימנעות מהרע. במדרש תנחומא (פרשת בראשית) מובא המשפט "אומן שונא בני אומנתו" ,ומצינו בגמרא בעבודה זרה (דף נ"ה ע"א) שאין אדם מתקנא אלא במי שדומה לו .בביאור דברי חז"ל אלו נבין את חשיבות הציווי דווקא ל"רעך" שהוא "כמוך" – דהיינו הדומה לך במעמד ובמסחר. התורה ידעה שדווקא שם ,במקום שהתחרות גדולה ,שם נדרשת העבודה הגדולה של האהבה" .כמוך" הוא לא רק שיעור האהבה ,אלא הוא מושא האהבה – גם למי שמתחרה איתך עליך לאהוב.
םישודק תשרפ
בגמרא במסכת סנהדרין (דף מ"ה ע"א) למדו חז"ל מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שיש לברור לאדם הנידון למיתה "מיתה יפה" .בביאור ישיבתי נלמד עד היכן מגיע כוחה של מצווה זו – אפילו ברגעיו האחרונים של חוטא ,החובה לאהוב אותו ולחוס על כבודו וצערו קיימת .אין אדם מישראל שיצא מכלל "רעך" ,והאהבה צריכה ללוות את האדם בכל מצב ובכל עת. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות הערבות והגוף האחד ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים .כאן אנו פוגשים את הניסיון להגדיר את היכולת האנושית אל מול הציווי הנשגב, ומגלים כיצד הפכו הראשונים את הרגש הנעלה למערכת של מחויבות מעשית וקיומית. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (ספר המצוות ,מצוות עשה ר"ו) ,ביאר כי המצווה היא "שיאהב כל אדם מאיתנו כל אחד מישראל כגופו" .אולם בחיבורו הגדול "משנה תורה" (הלכות דעות פרק ו' הלכה ג') ,הוא מדייק את העניין ומבאר" :לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו" .בביאור ישיבתי נלמד ,שהרמב"ם מבין שהרגש הלבבי הוא "מסור ללב" ,ולכן התורה תבעה מהאדם את הביטויים המעשיים של האהבה .האהבה נמדדת בנכונות של האדם להגן על רכושו וכבודו של חברו בדיוק כפי שהיה עושה עבור עצמו .זוהי "אהבה של מעשה" שדרכה מתעורר הלב. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא י"ט י"ח) ,עומד על הקושי המציאותי שבפסוק וביאר: "לפי שאין לב אדם מקבל שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו" .בביאור דבריו המפורסמים נלמד יסוד נורא :המילה "כמוך" אינה באה לומר שתאהב אותו "במידה שווה" לעצמך בכל דבר ,שהרי כבר לימדנו רבי עקיבא שחייך קודמים .אלא ,ביאר הרמב"ן ,שהתורה מצווה להסיר מן הלב את הקנאה .האדם מטבעו רוצה שחברו יצליח ,אך תמיד "קצת פחות" ממנו .התורה באה וציוותה" :ואהבת לרעך כמוך" – תרצה שיהיה לו עושר ,חכמה וכבוד בדיוק כמו שיש לך ,ללא שום מחיצה של קנאה .האהבה נמדדת בשמחה האמיתית בהצלחתו של השני. רבנו יצחק מקורביל ,בספר מצוות קטן (סמ"ק ,מצווה ח') ,ביאר שהמצווה כוללת את החובה לדון את החבר לכף זכות .בביאור דבריו נראה ,שה"כמוך" מתבטא במבט .כשם שאדם תמיד מוצא תירוצים והסברים לעצמו ולכישלונותיו ,כך מוטל עליו לעשות עבור רעהו .האהבה היא היכולת להשאיל לחבר את ה"משקפיים הסלחניות" שדרכן אדם רואה את עצמו. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו לתורה) ,ובעקבותיו הריב"א (ויקרא י"ט י"ח) ,מבארים את המצווה כפי שפירש הלל הזקן" :מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" .בביאור דבריהם נלמד ,שהראשונים ראו בניסוח השלילי של הלל את ההגדרה ההלכתית המדויקת של "כמוך" .כיוון שקשה להגיע לאהבה חיובית מוחלטת ,התורה מחייבת אותנו ב"סור מרע" – להימנע מכל פגיעה בשני ,ובכך לקיים את תמצית המצווה.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בחידושיו למסכת שבת) ,מבאר כי המצווה היא יסוד לכל המצוות שבין אדם לחברו .בביאור ישיבתי נבין ,שהרשב"א רואה ב"ואהבת" את הכלל הכולל את השבת אבידה ,ביקור חולים וניחום אבלים .כל אלו הם ענפים של אותו שורש – היכולת לראות את צורך השני כצורך עצמי. מתוך דברי הראשונים המציבים את גבולות ההזדהות וההנהגה המעשית ,אנו קרבים אל שולחנם של האחרונים .כאן אנו מוצאים את הביאורים המעמיקים המיישבים את הדעת ומסבירים כיצד יכול האדם המוגבל להעפיל אל פסגת האהבה הזו ,ואיך היא הופכת למציאותית ובת־קיימא בחיי היום־יום. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (קדושים) ובספרו שמירת הלשון (שער התבונה פרק ה') ביאר כי עיקר המצווה הוא ב"לימוד זכות" .בביאור ישיבתי נלמד ,שכמו שאדם תמיד מוצא תירוץ לעצמו – שהיה זה בשוגג ,או מחמת לחץ ודאגה – כך בדיוק מצווה עלינו התורה "כמוך" .התשוקה של האדם שימצא מי שילמד עליו זכות כשהוא טועה ,היא המדד לאופן שבו עליו לנהוג ברעהו .החפץ חיים מוריד את המצווה מרקיע הרגש המופשט אל עולם המחשבה והפרשנות :האהבה היא היכולת להעניק לשני את אותו "קרדיט" מוסרי שאנו מעניקים לעצמנו ללא הרף. רבנו אברהם שמואל בנימין סופר ,הכתב סופר (קדושים) ,ביאר חילוק יסודי בשני אופנים. ראשית ,הוא מבאר שהמילה "כמוך" באה לשלול את ה"לב ולב" – את הצביעות .יש האוהבים למראית עין ,אך בליבם פנימה הם מרוחקים .התורה מצווה שכשם שהאדם אוהב את עצמו באמת ובפנימיות ,כך תהיה אהבתו לחברו .שנית ,הוא מחדש שהמצווה נאמרה דווקא כלפי מי שהוא "כמוך" במקצועו או במסחרו .בביאור דבריו נבין ,שהניסיון הגדול ביותר הוא לאהוב את המתחרה שלך ,זה שעלול "לגזול" את פרנסתך" .ואהבת לרעך" – אף על פי שהוא "כמוך" באותה אומנות ,תאהבהו ותשמח בהצלחתו. רבנו חיים בן עטר ,האור החיים הקדוש (ויקהל ל"ט) ,מבאר יסוד מחשבתי כביר בעניין השלמת הנפש .הוא ביאר כי אי אפשר ליחיד לקיים את כל תרי"ג המצוות ,שהרי יש מצוות לכהנים ,ללווים ,לנשים ולמלכים .בביאור דבריו נלמד ,שרק על ידי "מחברת הכללות" – כאשר כל ישראל מאוחדים באהבה – זוכים כולם במצוות של כולם" .ואהבת לרעך כמוך" – כי הוא חלק ממך ודרכו אתה משלים את תיקון רמ"ח איבריך .האהבה היא צורך קיומי להשלמת השלמות הרוחנית של האדם עצמו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א בספרו מבאר את שאלת השוויון באהבה בין גדול לקטן .הוא השתמש במשל הנפלא על איברי הגוף :אדם אוהב את כל גופו ,אך כשיבואו להכותו בראשו או בליבו ,יגן עליהם בידיו וזרועותיו .בביאור דבריו נלמד, שה"כמוך" אינו מחייב שוויון מתמטי בין כל אדם ,אלא אהבה יחסית לחשיבות האיבר ב"גוף האומה" .את הצדיקים והחכמים – שהם הלב והראש – אוהבים כחיות הנפש,
םישודק תשרפ
ואת פשוטי העם – שהם הרגליים – אוהבים כסומכים ומוליכים .כולם אהובים ,וכולם חלק מהגוף האחד. לבסוף ,רבנו ישראל בעל שם טוב (קדושים) מבאר את הקשר שבין האהבה למטה להנהגה למעלה .הוא ביאר כי "כמוך – אני ה'" פירושו :כפי שאתה תנהג עם רעך ,כך אני ה' אהיה אליך .בביאור דבריו נבין שהקב"ה הוא כ"צל" לאדם (ה' צלך); אם האדם מקרין אהבה ואחדות ,הוא מעורר אהבה ואחדות כלפי עצמו מן השמיים .האהבה לרע היא אפוא הדרך המהירה ביותר לעורר רחמי שמיים על האדם עצמו. מתוך דברי האחרונים המיישבים את הדעת בדרכי המוסר וההנהגה ,אנו מעפילים אל פסגת ה"תניא" קדישא ,אל הפרק המכונה "לב התניא" .כאן ,האדמו"ר הזקן ,רבנו שניאור זלמן מלאדי ,מחולל מהפכה של ממש בהבנת מושג האהבה ,כשהוא מעתיק את מרכז הכובד מן הגוף המפריד אל הנשמה המאחדת. האדמו"ר הזקן בספר התניא (ליקוטי אמרי פרק לב) מבאר רבנו יסוד נורא :נשמות ישראל מושרשות בעצמות השם יתברך ,והוא אב לכולן .בביאור ישיבתי נלמד ,שכל בני ישראל הם אחים ממש מצד שורש נפשם בהשם אחד .הסיבה שאדם מתקשה לאהוב את חברו "כמוהו" היא משום שהוא רואה את הגופים ,והגופים הם אכן מחולקים ונפרדים .אך המבט החסידי תובע מאיתנו "להגביר את הנפש על הגוף" .כשהאדם מזהה שעיקר מהותו היא הנשמה ,והנשמה של חברו יונקת מאותו שורש בדיוק ,הרי שחברו הוא לא "אחר" – הוא הוא עצמו. זאת ועוד ,האדמו"ר הזקן מבאר כי כל נשמות ישראל מתאימות ומתחברות זו עם זו כגוף אחד" ,קומה אחת שלמה" .בביאור דבריו נבין שכשם שהראש זקוק לרגל כדי להגיע למקומו ,והעין זקוקה ליד ,כך כל יהודי הוא איבר חיוני במערכת הכללית .אי אפשר לאהוב את "עצמי" מבלי לאהוב את כל האיברים המרכיבים את הגוף הגדול של כנסת ישראל .לפיכך ,אהבת ישראל אינה "רגש אלטרואיסטי" כלפי מישהו זר ,אלא היא "אהבה עצמית" מורחבת. רבנו מוסיף ומחדש כי גם אם אדם רואה בחברו חסרונות ,אין זה צריך למנוע את האהבה העצמית .כשם שאדם אינו מפסיק לאהוב את עצמו גם כשהוא יודע שיש בו פגמים ,כך עליו לנהוג בחברו .ה"כמוך" פירושו אהבה שאינה תלויה בדבר ,אהבה של עצם אל עצם. רגש זה אינו נובע מהערכת מעלותיו של החבר או מהתועלת שצומחת ממנו ,אלא מהכרה בברית הגורל והייעוד המשותפת של הנשמות. האדמו"ר הזקן חותם בביאור דברי הירושלמי על איסור הנקמה :אם יד אחת נפגעה מהשנייה ,האם תנקום בה? הרי זהו אבסורד .כך גם בין יהודי לחברו – ברגע שהאמונה ב"גוף אחד" חודרת אל הלב ,הרי שהתביעה לאהוב את השני "כמוך" הופכת להיות
גם לנשמה מגיע אוכל
טבעית ומתבקשת .המשימה שלנו בעולם הזה היא להוציא את האהבה הזו מההעלם אל הגילוי ,ולהפוך את הידיעה השכלית על אחדות הנשמות לרגש חי הפועם בכל מפגש עם יהודי אחר. מתוך ההתעלות אל סוד אחדות הנשמות בתורת החסידות ,המלמדת אותנו כי המחיצות בין אדם לחברו הן אחיזת עיניים של החומר בלבד ,אנו יורדים אל שדה המעשה .כאן אנו מזקקים את הנפקא מינות המעשיות ,ההופכות את המושג הנשגב "ואהבת" למצפן יומיומי המכוון כל צעד ושעל בחיינו. נפקא מינה ראשונה עוסקת במבחן השמחה וההצלחה .לאור דברי הרמב"ן והכתב סופר, הנפקא מינה היא שחובת האהבה נמדדת דווקא ברגעי הגאות של הזולת .אם אדם שומע שחברו הצליח בעסקיו או זכה לכבוד ,והוא מרגיש צביטה בלב – הרי שחסר לו ביסוד ה"כמוך" .אדם שאוהב את עצמו שמח בהצלחתו ללא סייג ,וכך תובעת מאיתנו התורה לחוש כלפי הרע .המבחן המעשי הוא היכולת לברך את השני בלב שלם ולשמוח בשמחתו כאילו הייתה שמחתנו הפרטית. נפקא מינה שנייה נוגעת לזהירות בממון ובכבוד .לאור פסיקת הרמב"ם ,הנפקא מינה היא שעל האדם לנהוג ברכוש חברו באותה רמת אחריות ודאגה שהוא נוהג ברכושו שלו. אם אדם רואה חפץ של חברו עומד להינזק ,או שומע מישהו המדבר סרה בכבודו של השני ,עליו להזדעק ולהגן על כך בדיוק כפי שהיה עושה אילו היה מדובר בכיסו שלו או בשמו הטוב .האהבה אינה רק רגש בלב ,אלא היא שמירה אקטיבית על כל מרחב המחייה של הזולת. נפקא מינה שלישית מתייחסת לדרך הדיבור והביקורת .לאור דברי החפץ חיים בעניין לימוד הזכות ,הנפקא מינה היא שבכל מפגש עם התנהגות תמוהה של הזולת ,מחובתנו להפעיל את "מנגנון התירוצים" המפורסם שלנו .כשם שאדם תמיד יודע להסביר לעצמו מדוע איחר או מדוע טעה ,כך עליו לחפש בלהט צד זכות עבור חברו .הנפקא מינה היא שאין לקבל רושם שלילי על יהודי אחר מבלי לנסות קודם להלביש את המעשה במעטפת של כוונה טובה או נסיבות מקלות. נפקא מינה רביעית עולה מתוך דברי האור החיים הקדוש על השלמת המצוות .הנפקא מינה היא ההכרה בצורך ההדדי שבין חלקי העם .אדם לא יכול להרגיש "שלם" לבדו. מכאן נובעת חובה מעשית של עזרה הדדית – לא מתוך "צדקה" וחסד כלפי מישהו נחות, אלא מתוך הבנה שאני עוזר לעצמי .כשאני מסייע לחבר להצליח בתורתו או במעשיו ,אני למעשה בונה את הקומה הרוחנית שחסרה לי .העזרה הופכת להיות השקעה בעצמיות המורחבת שלי. נפקא מינה חמישית ואחרונה עוסקת ביחס לפשוטי העם ולאנשים הרחוקים מתורה
םישודק תשרפ
ומצוות .לאור דברי ספר התניא ומרן הראשל"צ ,הנפקא מינה היא שאין שום יהודי שנמצא "מחוץ לתחום" האהבה .גם אם הגוף שלו בשפל ,הנשמה שלו היא "חלק אלוקה ממעל ממש" .עלינו לנהוג בכבוד ובמאור פנים גם כלפי מי שנראה לנו כ"רגליים" של העם ,מתוך ידיעה שבלי הרגליים ,הגוף כולו אינו יכול לצעוד .האהבה צריכה להיות מורעפת על כל אחד ואחד ,מתוך ביטול ה"אני" הגופני והתחברות אל ה"אני" הנשמתי המשותף. מתוך ההבנה כי אהבת ישראל אינה רק "מעשה חסד" אלא חשיפת האמת הקיומית של נשמתנו ,אנו נוסקים אל עומק הרעיון המאחד את אהבת האדם עם אהבת הבורא. כאן אנו מגלים כי המחיצה שאנו מציבים לעיתים בין ה"אני" לבין ה"רע" היא המחיצה המונעת מאיתנו לחוש את נוכחות ה' בחיינו. עומק הרעיון טמון בהכרה שהקב"ה ,רעך ורע אביך ,בחר לשכון דווקא בתוך ה"ביחד" של עם ישראל .כאשר התורה חותמת את הציווי במילים "אני ה'" ,היא מגלה לנו סוד נורא :האהבה לחבר היא הכלי שבו שוכן האור האלוקי .בביאור ישיבתי נבין ,כי אי אפשר לאהוב את האב ולשנוא את הבנים; מי שחפץ בקשר אמיתי עם הבורא ,חייב למצוא את המסילה אל לב חברו .האהבה לרע הופכת להיות "מקדש מעט" ,שבו האדם יוצא מעצמיותו המצומצמת ומתחבר אל האינסוף .כשאדם אוהב את חברו "כמוהו" ,הוא בעצם מכריז שאין עוד מלבדו – שכל הריבוי שאנו רואים בעיניים הוא רק מעטפת ליחיד המוחלט המאחד את כולנו. זאת ועוד ,הרעיון של "כמוך" מלמד אותנו על כוחו של הדמיון הקדוש .התורה מבקשת מאיתנו להשתמש בכוח הריכוז העצמי שלנו – אותו כוח שגורם לנו לדאוג לעצמנו ,לכאוב את כאבנו ולשמוח בהצלחתנו – ולהפוך אותו לצינור של השפעה. הרעיון הוא שאין צורך "להמציא" רגש חדש ,אלא רק "להעתיק" את הרגש הקיים .בכך מלמדת אותנו התורה שהאדם הוא עולם מלא ,ואם הוא מצליח לראות בחברו עולם מלא בדיוק כמוהו ,הוא מתקן את חטא הפירוד שהביא לחורבן .ההרחבה הרעיונית מדגישה שהאהבה היא לא ויתור על ה"אני" ,אלא הרחבה של ה"אני" עד שהוא כולל בתוכו את כל נשמות ישראל. בנוסף ,מתברר כאן יסוד עמוק בעניין הערבות .הרעיון שכולנו גוף אחד אינו רק משל רחוק ,אלא מציאות רוחנית מחייבת .כפי שביאר האור החיים הקדוש ,כל יהודי מחזיק ב"חלק" מחבירו .הרעיון המחשבתי הוא שבלעדי האהבה לחבר ,האדם נשאר "חתוך" וחסר. רק דרך האהבה הוא מקבל גישה אל האור המיוחד שמאיר בנשמת חברו ,אור שהוא עצמו אינו יכול להשיג בכוחותיו שלו .האהבה היא אפוא המפתח להשלמת השלימות האישית של כל אחד מאיתנו .ככל שנגדיל את אהבתנו ,כך נגדיל את היכולת שלנו לקלוט את האור האלוקי המפוזר בין כל איברי האומה. מתוך ההבנה כי אהבת ישראל היא הכלי להשראת השכינה ,אנו מעפילים אל היכלי
גם לנשמה מגיע אוכל
המחשבה ,שם נברר את היחס המהותי שבין היחיד לכלל .כאן אנו מגלים כי המחשבה התורנית אינה רואה בפרט יחידה עצמאית ומנותקת ,אלא איבר חי בתוך אורגניזם רוחני כביר ,שתכליתו לגלות את אחדות השם בעולם. במישור המחשבתי ,הציווי "ואהבת לרעך כמוך" מעמיד אותנו מול שאלת ה"אני". המחשבה האנושית הרגילה תופסת את ה"אני" כגוף התחום בעורו ובצרכיו .אולם, המחשבה היהודית מלמדת אותנו תפיסה של "אני מורחב" .כפי שביאר האדמו"ר הזקן, המעבר המחשבתי מהגוף אל הנפש משנה את כל נקודת המבט .אם ה"אני" שלי הוא הנשמה ,והנשמה היא חלק אלוקה ממעל ,הרי שאין באמת הבדל מהותי ביני לבין חברי. המחשבה המחשבתית תובעת מאיתנו לזהות שהפירוד הוא אשליה אופטית הנובעת ממגבלות החומר ,בעוד שהאחדות היא האמת המוחלטת .אדם שקונה תפיסה זו ,אינו צריך "להתאמץ" לאהוב ,שכן הוא מבין שאהבת הזולת היא הביטוי המזוקק ביותר של הכרתו העצמית. במישור הנצחי ,המחשבה המחשבתית מגלה לנו כי עם ישראל הוא "נשמה אחת בגופים מחולקים" .המחשבה כאן היא שהכלל אינו רק אוסף של יחידים ,אלא ישות רוחנית אחת העומדת מול הבורא .מכאן נובעת ההבנה של "כל ישראל ערבים זה בזה" .הערבות אינה רק אחריות משפטית ,אלא מציאות קיומית – אם איבר אחד כואב ,כל הגוף מרגיש זאת .המחשבה הזו מחייבת אותנו לראות בכל יהודי שליח של הכלל .הצלחת חברי היא הצלחתי ,וחסרונו הוא חיסרון בקומה השלמה שלי .ה"כמוך" הופך אפוא להכרה מחשבתית בכך שהשלמות האישית שלי מותנית בשלמותו של כל אחד ואחד מישראל. יתרה מכך ,המחשבה המחשבתית עוסקת ביחס שבין הגיוון לאחדות .המחשבה מורה לנו שדווקא העובדה שיש "עין לראות" ו"יד לעשות" היא המאפשרת את שלמות הגוף. המחשבה היהודית אינה מבקשת למחוק את הייחודיות של כל פרט ,אלא לחבר את כל הגוונים ליצירה אחת שלמה .ה"ואהבת" הוא המגנט המחשבתי המחזיק את כל הענפים השונים מחוברים לשורש אחד .האדם המחשבתי מבין שדווקא השוני של חברו הוא המעלה הגדולה ביותר שלו ,שכן דרך חברו הוא נפגש עם זווית של גילוי אלוקי שאינה קיימת בו בעצמו. מתוך העמקה ביסודות המחשבה על אחדות הנשמות ,אנו באים אל היכל המוסר ,שם נבחן את עבודת המידות המעשית הנדרשת מן האדם כדי להפוך את הידיעה השכלית לדרך חיים .כאן אנו מזקקים את המצפן המוסרי המתייצב מול כוחות הפירוד ,הקנאה והתחרות ,ומבקשים לבנות בקרבנו אישיות המושתתת על אהבה טהורה. היסוד המוסרי הראשון העולה מן הסוגיה הוא מוסר ה"ביטול העצמי" .המצפן המוסרי מורה לאדם כי שורש כל שנאה ופירוד הוא ה"אני" הגופני המנופח ,התופס מקום ומבקש להדיר את רגלי חברו .המוסר התורני תובע מאיתנו עבודה של ענווה – להבין שהמקום
םישודק תשרפ
שאני תופס בעולם אינו בא על חשבון חברי ,וכי יש שפע אלוקי המספיק לכולם .אדם מוסרי הוא מי שמצליח לצמצם את האגו שלו כדי לפנות מקום בלב לקיומו של הזולת, מתוך הכרה שביטול ה"אני" המדומה הוא המפתח לגילוי ה"אני" האמיתי והמשותף. זאת ועוד ,הסוגיה מציבה בפנינו את מוסר ה"התגברות על הקנאה" .המצפן המוסרי מחייב אותנו לעבודה פנימית נוקבת מול יצר התחרות .כפי שביאר הכתב סופר ,המבחן המוסרי הגדול ביותר הוא אהבת הרע דווקא כשהוא "כמוך" – באותו תחום ובאותה אומנות .המוסר מלמד אותנו כי הצלחתו של חברי אינה גורעת מהצלחתי ,וכי "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא" .המצפן המוסרי תובע מאיתנו להפוך את הקנאה לפירגון, ואת התחרות לשותפות ,מתוך הבנה שכולנו פועלים למען מטרה אחת גדולה של גילוי כבוד שמיים. בנוסף ,עולה כאן תובנה מוסרית על ערך ה"סלחנות המבנית" .המוסר היהודי מלמד אותנו שכשם שאדם "עיוור" לחסרונות של עצמו ,עליו לאמץ עיוורון מרצון כלפי חסרונות חברו .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לפתח עין טובה – היכולת להתמקד בנקודות האור ובשורש הנשמה של השני ,ולהתעלם מהקליפות החיצוניות של הגוף והמעשים הלא רצויים .המוסר מלמד שאהבה שאינה תלויה בדבר היא הדרגה העליונה של האנושיות, שבה האדם בוחר לדבוק בטוב המוחלט הנמצא בכל יהודי. לבסוף ,המוסר העולה מהסוגיה מלמד על "מוסר האחריות הכללית" .אנו לומדים כי כל פגיעה בחבר היא פגיעה ברקמה החיה של האומה כולה .המצפן המוסרי מורה לנו לראות בכל מעשה קטן של חסד או ויתור – חלק מבניין בית המקדש השלישי ,שייבנה רק על ידי אהבת חינם .המוסר היהודי מבקש מאיתנו להפוך את ה"ואהבת" למחויבות קיומית, שבה אנו מרגישים ששלומו של השני הוא האחריות האישית שלנו .הוויתור על הנוחות הפרטית למען עזרה לזולת אינו "חסידות" גרידא ,אלא דרישה מוסרית בסיסית של מי שמבין שהוא חלק מאחדות אחת. תוך המסע המופלא במעמקי הנפש והנשמה ,אנו שבים אל עולם המעשה כשאנו חמושים במבט חדש ומזוקק על הקשר שבינינו לבין אחינו .גילינו כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" אינה גזירה רחוקה מן המציאות ,אלא היא הקריאה התמידית של התורה לשוב אל שורשנו האמיתי – אל אותה נשמה אחת המאחדת את כולנו .למדנו כי האהבה אינה רגש ספונטני בלבד ,אלא היא עבודה של ענווה ,הסרת מחיצות ה"אגו" וזיהוי האלוהות השוכנת בכל אדם מישראל. בתובנות היומיומיות עלינו להפנים כי כל מפגש עם יהודי הוא הזדמנות לעבודת השם .כאשר אנו עומדים מול הצלחה של חבר ,עלינו לאמן את הלב לשמוח בה באמת, מתוך הבנה שזהו חלקי השייך לי בגוף הכללי .עלינו לאמץ את הנהגת ה"כמוך" בלימוד זכות מתמיד ,ולהבין כי הדרך שבה אנו דנים את חברנו היא הדרך שבה פותחים לנו
גם לנשמה מגיע אוכל
את שערי השמיים .האהבה המעשית מתחילה בחישוב קטן של "מה ששנוא עליך אל תעשה" ,ומעפילה עד לרצון שחברנו יזכה לכל הטוב שבעולם ,בדיוק כפי שאנו מאחלים לעצמנו.
עיקר העניין: השאלה האם אדם יכול לאהוב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו מוצאת את יישובה מתוך ההבנה כי עם ישראל הוא גוף אחד בעל נשמות מחולקות .למדנו כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" מחייב אותנו לראות את חברנו כאיבר מאיברינו ,כפי שביאר התלמוד הירושלמי במשל היד והסכין .ביררנו מתוך דברי הראשונים כי אין התורה דורשת שוויון מתמטי בחלוקת המשאבים הקיומיים – שכן "חייך קודמין" – אלא דורשת הזדהות מוחלטת בלב ,הסרת הקנאה ורצון עז בטובת הזולת ללא סייג. העמקנו בביאור האחרונים והחסידות וראינו כי ככל שהאדם מגביר את הנפש על הגוף ,כך האהבה הופכת לטבעית ופשוטה יותר ,שכן ברוחניות כולנו "עצם אחד". בסיכומם של דברים ,אהבת ישראל היא המפתח לקבלת התפילות ולהשראת השכינה ,וכאשר יהודי אוהב את רעהו באמת ,הוא מקיים את הכלל הגדול שבו תלויה התורה כולה ,וזוכה כי גם הבורא ינהג עמו במידת האהבה והחסד.