10. אדם שעשה קעקוע ובחסדי ה׳ זכה להתחזק, האם חובה עליו להסיר את הקעקוע? | עמ׳ 347-356

10. אדם שעשה קעקוע ובחסדי ה׳ זכה להתחזק, האם חובה עליו להסיר את הקעקוע? | עמ׳ 347-356 האם הדיו הצרוב בבשר יכול להפוך למחסום בפני שערי תשובה ,או שמא דווקא הצלקת המכאיבה היא זו שתעמוד כעדות לניצחון הרוח על החומר? אנו פותחים בבירורו של אחד הנושאים המרתקים והאקטואליים ביותר בדורנו ,דור של "אשרי משכיל אל דל" ושל בעלי תשובה השבים אל צור מחצבתם .דמיינו אדם…

10. אדם שעשה קעקוע ובחסדי ה׳ זכה להתחזק, האם חובה עליו להסיר את הקעקוע? | עמ׳ 347-356 האם הדיו הצרוב בבשר יכול להפוך למחסום בפני שערי תשובה ,או שמא דווקא הצלקת המכאיבה היא זו שתעמוד כעדות לניצחון הרוח על החומר? אנו פותחים בבירורו של אחד הנושאים המרתקים והאקטואליים ביותר בדורנו ,דור של "אשרי משכיל אל דל" ושל בעלי תשובה השבים אל צור מחצבתם .דמיינו אדם שזכה לאור הגנוז ,לבבו נפתח ורוחו כמהה להתקדש ,אך על בשרו חקוקה עדות דוממת לעברו

גם לנשמה מגיע אוכל

הרחוק" .וכתובת קעקע לא תתנו בכם" ,מצווה פרשתנו בקול חוצב להבות ,והנה האדם ניצב מול המראה ושואל בלב נשבר :האם הגוף הזה ,המעוטר בסימני חול ,יכול להפוך להיכל להשראת שכינה? האם עליי לחבול בבשרי ולעבור ייסורי ניתוח כדי למחוק את ה"מזכרת עוון" ,או שמא התשובה שבלב היא המוחקת את רישומי הדיו? אנו יוצאים למסע הלכתי רחב היקף ,מפרשת השבוע ועד ללייזר המודרני ,בין גדולי הדורות המשרטטים את גבולות הגוף והנשמה. מתוך פתיחת הלב אל שערי התשובה ,אנו שבים אל שורש הדברים הנטועים בפרשת השבוע ,קדושים תהיו ,ומבקשים להבין את המניע העמוק של האיסור המלווה את האדם בבשרו .בתורתנו הקדושה נאמר" :ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא י"ט ,כ"ח). רבנו חזקיה בן מנוח ,החזקוני (ויקרא י"ט ,כ"ח) ,ביאר כי שורש האיסור נעוץ בהתרחקות מחוקות הגויים .נלמד מכאן יסוד אקטואלי; עובדי הכוכבים נהגו לקעקע על בשרם את שם העבודה זרה שלהם ,כביכול הם רכוש של אותו כוח טמא .התורה באה לקדש את ישראל ולהבדילם מדרכי הגויים .המחשבה המוסרית היא שיהודי אינו זקוק לסימנים חיצוניים כדי להוכיח שייכות ,שכן נשמתו היא חלק אלוה ממעל. נוסף על כך ,הובאו במפרשים טעמים המרוממים את כבוד האדם .נלמד מכאן כי ישראל הם עם חשוב" ,בני מלכים" ,ולא נאה להם להשחית ולחבל בגופם .ועוד רעיון עמוק מצינו; ליהודי יש כבר "אות" בגופו – אות ברית המילה .המחשבה המחשבתית מלמדת שאין ראוי להוסיף אות אחרת מלבד זו שציווה הבורא ,שהרי כל תוספת על חותם המלך היא בבחינת זיוף וביזוי. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן ק"פ ס"א) פסק את הגדרת האיסור וביאר: "כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים" .נלמד מהלכה זו כי האיסור מורכב משני חלקים :פעולה פיזית של שריטה בבשר ,ופעולה צבעונית של מילוי השריטה בחומר שאינו נמחק. בסעיף ב' הוסיף מרן פסק מכריע לענייננו וביאר :שאם אדם אחר עשה את הקעקע לחברו ,אותו שנעשה לו – פטור ,אלא אם כן סייע במעשה .רבנו יהושע פלק ,הש"ך (יו"ד סימן ק"פ סק"ד) ,חידש כי מרן הבית יוסף למד זאת מדין הקפת הראש; כשם שבהקפה קיים איסור על הניקף אם סייע ,כך בקעקוע .בביאור ישיבתי נדייק; אף שקיים פטור מעונש לניקף ,הרי שאיסור "לא תתנו בכם" קיים על גופו של האדם. נלמד מהמקורות שהתורה רואה בקעקע פגיעה בחירותו של היהודי ובקדושת גופו. המחשבה המוסרית מעמידה אותנו כעת מול השאלה :האם לאחר שהמעשה כבר נעשה והאדם שב בתשובה ,האם "אני ה'" שבסוף הפסוק דורש ממנו למחוק את העבר ,או שמא דיי בכך שמעתה הוא נאמן לבוראו?

םישודק תשרפ

מתוך יסודות המקרא ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,אל הסוגיה במסכת מכות המלבנת את גדרי המעשה ואת הזהירות הנדרשת אף במקום שאין בו כוונת איסור. במשנה במסכת מכות (דף כ"א ע"א) שנינו וביאר" :הכותב כתובת קעקע ...אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" .בביאור ישיבתי נדייק בדברי התנאים; רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון חידש שאינו חייב עד שיכתוב שם את ה"שם" ,שנאמר "אני ה'" .בגמרא הובאו דברי בר קפרא שביאר :שאין הכוונה לשם שמיים ממש ,אלא לכתב המבטא עבודת כוכבים ,בבחינת "אני ה' – ולא אחר" .נלמד מכאן שהאיסור המקורי עוסק בהצהרת נאמנות לטומאה ,אך חכמים הרחיבו את הגדר לכל רישום קבוע בבשר. עוד הובאו בגמרא דברי רב מלכיא ורב מלכיו ,העוסקים במקרים הגבוליים של מראית העין .רב מלכיא אמר בביאור הדין" :אסור לו לאדם שייתן אפר מקלה על גבי מכתו ,מפני שנראית ככתובת קעקע" .בביאור ישיבתי נשתומם; הרי כאן מדובר בצורך רפואי ,ובכל זאת אסרו חכמים את המעשה משום הדמיון לרישום הטמא .רב אשי העמיד את הדברים וביאר :שכל מקום שיש בו מכה ברורה – "מכתו מוכחת עליו" ,ואין חשש למראית עין. נלמד מכאן יסוד עצום; התורה וחכמים חרדו לניקיון הגוף עד כדי כך שאפילו ריפוי הנראה כקעקע נאסר במקום שאין הוכחה ברורה לצורך הרפואי. בסוגיה זו מצינו את המחלוקת המפורסמת בסימני השמועות של רב מלכיא ורב מלכיו. רב פפא קבע את הסימן וביאר" :מתניתא מלכתא" – כלומר ,השמועות העוסקות במשנה ובברייתא נאמרו על ידי רב מלכיא ,ואילו השמועות העצמאיות נאמרו על ידי רב מלכיו. ההבדל המעשי ביניהם נוגע לדין "שפחות" ,המבטא סימון עבדים .המחשבה המוסרית כאן היא שסימון אדם כרכוש הוא השורש של איסור קעקע ,והתורה נלחמה בכל עוז נגד ביטול אישיותו של האדם והפיכתו למספר או לסימן. רב ביבי בר אביי הלך רחוק יותר וביאר :שהיה מקפיד אפילו על "ריבדא דכוסילתא" – סימן שנשאר לאחר הקזת דם .בביאור ישיבתי נלמד שחסידים ואנשי מעשה נזהרו מכל רישום שנראה ככתובת קעקע ,גם אם נעשה בהיתר גמור ולצורך בריאות .נלמד מכאן את הרגישות היהודית לכך שהגוף יישאר בטהרתו ,ללא "מזכרות" חיצוניות של מעשי חול. מתוך הדיוקים התלמודיים על זהירות מחשש מראית עין ,אנו באים אל היכלם של הראשונים ,עמודי ההוראה ,המנתחים את המכניקה של האיסור ומשרטטים את הגבול שבין מעשה פטור למעשה חייב .כאן אנו מגלים כי השאלה "איך נעשה הקעקע" משליכה ישירות על עומק האיסור המלווה את האדם. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (מכות דף כ"א ע"א) ,פירש את סדר המעשה וביאר" :כותב תחילה על בשרו בסם או בסיקרא ,ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין" .בביאור ישיבתי נדייק; לפי רש"י ,ה"כתיבה" היא השלב הראשון – ציור האותיות על פני העור ,וה"קעקוע"

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא השלב השני – נעיצת המחט כדי להחדיר את הצבע פנימה .נלמד מכאן שרש"י רואה בזה גזירת הכתוב האוסרת כל כתיבה שנכנסת בין העור לבשר ונשארת לעולם. אולם ,רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה י"א) ,הפך את הסדר וביאר" :כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו" .בביאור דבריו נראה שהשריטה היא ה"כתובת" והמילוי הוא ה"קעקוע" .הרמב"ם מדגיש שזה היה מנהג עובדי הכוכבים לרשום עצמם כעבדים לעבודה זרה .נלמד מכאן יסוד עמוק; אם האדם רק שרט ולא צבע ,או רק צבע ולא שרט – פטור ממלקויות ,אך הדבר אסור מדרבנן. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (קיצור פסקי הרא"ש) ,פסק כדעת הרמב"ם וביאר :שהחיוב הוא דווקא כשקודם שרט ואחר כך שפך דיו .המלבי"ם בביאורו על הפרשה העמיק בכך וביאר :שהרמב"ם רואה ב"כתובת" את עצם השריטה וב"קעקוע" את המילוי .המחשבה המחשבתית כאן היא שהתורה אסרה מעשה של חקיקה בעומק הבשר ,מעשה שמשנה את המהות הפיזית של הגוף. עוד נחלקו הראשונים בשאלה האם חייב על כל צורה או רק על אותיות .רבנו זרחיה הלוי ,בעל המאור ,וכן בתוספות ישנים ובסמ"ק (סימן ע"ב) חידשו וביארו :שאינו חייב מן התורה אלא אם כתב ושרט צורת אותיות ממש ,בדומה למלאכת כותב בשבת .ספר החינוך (מצווה רנ"ג) הוסיף שגם על אות אחת כבר לוקה .לעומתם ,הראב"ד והר"ש משאנץ פירשו וביארו :שחייב על כל צורה שהיא ,גם אם אינה אותיות ,שכן "כתובת" נאמרת על כל רישום קבוע. נלמד מהראשונים שישנה הבחנה דקה בין המעשה האסור מן התורה לבין התוצאה הקבועה בבשר .המחשבה המוסרית מעלה כעת :אם האיסור תלוי בסדר הפעולות (שריטה לפני צביעה או להיפך) ,האם זה אומר שהתורה אסרה רק את המעשה הרגע שבו נוצר הקעקע, או שמא כל עוד הקעקע קיים על הבשר ,האדם נמצא במצב של עבירה? מתוך בירור גדרי הדין בראשונים ,אנו עולים לקומה השנייה בבית המדרש ,אל היכלי האחרונים ,שם מתלבנת השאלה העומדת בלב דיוננו :מהו בעצם מושא האיסור? האם התורה אסרה את פעולת הכתיבה ,או שמא את מציאות הכתב השוכן על הגוף? שאלה זו אינה פלפול גרידא ,אלא היא המפתח להבנת חובתו של בעל התשובה .בספר פתשגן הכתב (סימן ג) דן ביסוד זה וביאר :שכל עיקר רצון התורה היה לאסור את מעשה הכתיבה ולא את התוצאה .הוא הוכיח זאת מדברי הראשונים שחילקו בסדר הפעולות (אם השריטה קדמה לצבע או להיפך); ואם היה האיסור על עצם הימצאות הכתב ,מה לי אם קדם הצבע או קדמה השריטה? סוף סוף יש כאן קעקע! אלא על כרכך שהתורה אסרה טכניקה מסוימת של מעשה ,ומרגע שהסתיים המעשה ,תם האיסור. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל הביא ראיה נפלאה ליסוד זה מדברי התוספתא

םישודק תשרפ

(מכות פ"ג מ"ט) וביאר :שהרושם על עבדו שלא יברח – פטור .בביאור ישיבתי נדייק; אם האיסור היה על "מציאות הכתב" ,מה לי אם עשה זאת כדי שלא יברח או לשם עבודה זרה? הרי הגוף פגום! אלא שהתורה אסרה מעשה כתיבה שיש בו משמעות של "נתינה" ורושם ,וכשאין כוונתו לכך אלא רק לשמירה ,אין זה המעשה שאסרה תורה. אולם ,מאידך גיסא ,בעל המנחת חינוך (מצווה ל"ב ,מוסך השבת) חידש זווית מרטטת וביאר: שמי שמוחק כתובת קעקע בשבת חייב לדעת הרמב"ם משום "תיקון" .הוא תמה – איזה תיקון יש כאן? והשיב" :כי לישראל אינו נכון שיהיה כתובת קעקע על בשרו" .בביאור דבריו נראה שאף אם האיסור על המעשה הסתיים ,הרי שעצם קיומו של הכתב על הגוף הוא מצב של "אינו נכון" ,מעין פגם מתמשך בקדושת ישראל. בשו"ת להורות נתן (חלק ח' סימן ע"ב) עמד על הנפקא מינה הזו עבור בעל התשובה וביאר: שאם נאמר שהאיסור הוא בתוצאה ,הרי שהאדם עובר עבירה בכל רגע שהכתב עליו, וחובה עליו להסירו מיד .אך אם האיסור הוא רק במעשה ,הרי שמרגע ששב בתשובה על המעשה שעשה בעבר ,אין עליו חובה גמורה מן הדין לחבול בגופו כדי למחוק את העבר. נלמד מדברי האחרונים שיש כאן מאבק בין "דין" לבין "ראוי" .מצד הדין היבש ,נראה שרוב הפוסקים נוטים לכך שהאיסור הוא על המעשה .אך מצד המהות היהודית ,ה"מזכרת עוון" הזו הטורדת את מנוחת הנפש ,יוצרת דרישה מוסרית לתיקון ,כפי שנראה בהמשך בדברי גדולי דורנו. מתוך בירור גדרי הדין בשאלה האם האיסור הוא במעשה או בתוצאה ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה והמוסר .כאן אנו מבקשים להבין את עומק מושג ה"תשובה" אל מול ה"מזכרת עוון" החקוקה בבשר .האם הנפש יכולה להיות נקייה בשעה שהגוף עדיין נושא את חותם המרד? במישור המוסרי ,המושג "תשובת המשקל" משחק כאן תפקיד מרכזי .המצפן המוסרי מלמדנו כי התשובה אינה רק חרטה בלב ,אלא שאיפה לתיקון המציאות ככל הניתן. בביאור ישיבתי נבין ,שכאשר אדם נושא על בשרו קעקע מעברו ,הרי שיש כאן עדות חיה וקבועה למעשה העבירה .המחשבה המוסרית כאן היא שהסרת הקעקע ,למרות הכאב וההוצאה הכספית ,היא ביטוי ל"תשובת המשקל" – כנגד ההנאה שהייתה בעת עשיית העבירה ,בא כעת הצער של הסרתה ומכפר על העבר .נלמד מכאן שהמוסר דוחף את האדם לא להסתפק בסליחה פנימית ,אלא לפעול לניקוי שלם של זהותו. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מוסרית על "חירות הנפש" .המצפן המוסרי מורה לנו כי אדם ששב בתשובה מבקש להיות "בריאה חדשה" .הקעקע ,מעצם טבעו כדבר קבוע ובלתי נמחק ,מבקש כביכול "לכלוא" את האדם בעברו .המחשבה המחשבתית כאן היא שההחלטה להסיר את הקעקע היא הכרזה מוסרית" :אני איני העבד של העבר שלי" .נלמד

גם לנשמה מגיע אוכל

מכאן שהמאמץ להסרת הכתובת הוא אקט של שחרור ,המאפשר לאדם לעמוד לפני בוראו בקומה זקופה ,ללא הסימנים שקשרו אותו למקומות מהם ביקש להיפרד. בנוסף ,המחשבה המוסרית מעמיקה במושג ה"בושה" .חז"ל לימדונו כי "כל העושה דבר ועבירה ומתבייש בו – מוחלים לו על כל עוונותיו" .המצפן המוסרי רואה בבושה שהאדם חש מול הקעקע שלו כלי מזכך .המחשבה כאן היא שאם האדם משאיר את הקעקע רק מתוך עצלות או חוסר רצון לסבול ,הוא מחמיץ את היכולת להפוך את הבושה למנוע של צמיחה .נלמד מכאן שהסרת הקעקע היא השלב הסופי של הפיכת הבושה למעשה של טהרה. לבסוף ,המחשבה המוסרית מתייחסת לערך של "ניקיון הגוף כביטוי לניקיון הנשמה". כפי שביאר המנחת חינוך ש"אינו נכון לישראל שיהיה כן על בשרו" ,המצפן המוסרי מלמד שישנה זיקה עמוקה בין המעטפת החיצונית לפנימיות .המחשבה היא שהגוף היהודי הוא היכל ,ואין זה מן המוסר להשאיר בתוך ההיכל גרפיטי של זרות .נלמד מכאן שהשאיפה להסיר את הקעקע אינה רק "חומרה" הלכתית ,אלא דרישה מוסרית של כבוד כלפי ה"צלם אלוקים" שבאדם. מתוך המחשבה העמוקה על ניקיון הנשמה והגוף ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,אל השאלות המורכבות העומדות לפתחם של בעלי התשובה בבואם לקיים מצוות יום-יום. כאן אנו מגלים כיצד הכתם מהעבר מתנגש עם הקדושה של ההווה ,ומהי הדרך הנכונה לנהוג במצבים אלו. נפקא מינה ראשונה ואקוטיות נוגעת להנחת תפילין על מקום הקעקוע .בנפקא מינה זו דן מו"ר הגר"י וייס זצוק"ל בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן י"א) וביאר :במקרה של אדם שקעקע תמונה שאינה צנועה במקום הנחת תפילין ,אין הוא יכול לשנות את מקום המצווה ליד ימין ,שהרי "יד כהה" היא דין גמור .המעשה המעשי הוא שעליו לכסות את התמונה בזמן הברכה כדי שלא יהיה "ערווה כנגד פניו" ,אך להניח את התפילין במקומן המקורי .לעומת זאת ,מרן הראשל"צ הגר"י יוסף בילקוט יוסף חידש שאם הקעקע הוא של עבודה זרה ממש ,מותר להניח עליו תפילין ללא חשש ,שכן הכתב בטל לגוף ואין בו משום חציצה או ביזיון המונע את המצווה. נפקא מינה שנייה עוסקת בעצם ההיתר לחבול בגוף לצורך הסרת הקעקע .לכאורה, חבלה בגוף אסורה ,אך כאן מצינו פסק מרטיט של מו"ר הגר"י זילברשטיין בשם הגרי"ש אלישיב וביאר :שמותר לחבול בגוף כדי להסיר כתובת קעקע ,שכן האיסור לחבול נאמר רק בדרך ביזיון או השחתה .המעשה המעשי הוא שמי שמבקש להסיר "תועבה" או "תיפלות" מבשרו ,חבלתו נחשבת לתיקון וליופי ,ובכך היא מותרת ואף נחשבת למעשה ישר. נפקא מינה שלישית נוגעת לחובת ההוצאה הכספית והסבל .מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זיע"א ,כפי שהובא במעיין אומר ,פסק שאין חובה גמורה מן הדין להסיר את הקעקע אם

םישודק תשרפ

הדבר כרוך בכאבים עצומים ובהוצאות כבדות .המעשה המעשי העולה מדבריו הוא שאף שראוי להסיר ,ההלכה אינה מטילה על בעל התשובה עול שאינו יכול לעמוד בו .נלמד מכאן את רחמנותה של תורה ,המכירה בכך שהתשובה שבלב היא העיקר ,ואם אין ידו משגת או שגופו חלש ,אין המספר מעכב את תשובתו. נפקא מינה רביעית הובאה בדברי מרן הראשל"צ הגר"א בקשי-דורון זצ"ל בבניין אב, לעניין "מזכרת עוון" ברבים .הנפקא מינה היא שגם אם אינו מסיר את הקעקע ,עליו להשתדל להצניעו במקומות ציבוריים כמו מקווה או שפת הים .המעשה המעשי הוא שאין להשתמש בקעקוע כ"אות כבוד" לעבר החוטא כדי להראות כמה השתנה ,אלא יש לנהוג בבושה והצנע לכת ,שכן דרכי התשובה הן למחות את זכר העבירה ככל הניתן. נלמד מהנפקא מינות הללו כי ההלכה מאזנת בין השאיפה לשלמות וטהרת הגוף לבין ההכרה במגבלות האדם .השורה התחתונה היא שהגוף יכול להכיל צלקות ,אך הנשמה חייבת לשאוף למקום שבו הכתב היחיד שנותר הוא "קודש לה'". מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המאזנות בין כבוד הגוף לבין כובד הייסורים ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון .כאן אנו מבקשים להבין את סוד ה"חקיקה" בנפש האדם, וכיצד התשובה ,אותה אנרגיה אלוקית עליונה ,מצליחה לפעול כנגד כתב שחז"ל הגדירו כ"אינו נמחק לעולם". הרעיון הרעיוני המרכזי נעוץ במאבק שבין "כתיבה" לבין "חקיקה" .בביאור ישיבתי נלמד כי הכתיבה היא חיצונית לדף ,בעוד החקיקה היא חלק מגוף הדף .חטא הקעקוע הוא הניסיון של האדם להפוך את העבירה לחלק בלתי נפרד ממהותו הפיזית" ,חקוק בבשר" .הרעיון הוא שהחטא מבקש לקבוע עובדה קיימת שאינה ניתנת לשינוי .אך כאן מתגלה כוחה של התשובה; הרעיון הרעיוני הוא שהנשמה היא "חקיקה" קדומה יותר וחזקה יותר .כאשר אדם שב בתשובה ,הוא מגלה שגם מה שנראה כחקוק בבשר ,אינו אלא לבוש חיצוני לעומת החקיקה הנצחית של "חלק אלוה ממעל" שבתוכו .נלמד מכאן שהתשובה היא הכוח המאפשר לאדם להפריד בין ה"כתב" לבין ה"עצמי" ,ולהבין שהדיו אינו מגדיר את הנשמה. זאת ועוד ,ישנו רעיון עמוק במושג של "מחק" לעומת "תיקון" .הרעיון הוא שהתורה לא אסרה רק את המראה האסתטי ,אלא את המהות של השתעבדות לכוחות זרים .הרעיון הרעיוני מלמד שכאשר בעל תשובה משאיר את הקעקע על בשרו ומתייסר בבושתו, הבושה הזו עצמה הופכת ל"דיו של מצווה" .בביאור ישיבתי נבין שזהו סוד "זדונות הופכות לזכויות"; הכתב המקורי היה זדון ,אך כעת ,כשנעשה בעל תשובה ,הכתב הזה מזכיר לו בכל רגע את חסדי ה' שהוציאוהו מאפילה לאורה .נלמד מכאן שהתשובה אינה רק מוחקת את העבר ,היא רותמת את סימני העבר כדי לבנות קומה חדשה של ענווה ושפלות רוח לפני הבורא.

גם לנשמה מגיע אוכל

יתרה מכך ,הרעיון של "אות ברית" מקבל כאן משמעות רעיונית כבירה .התורה נתנה לנו מצוות שהן "אותות" – מילה ,תפילין ושבת .הרעיון הוא שהקעקע הוא "אות מזויף". המחשבה המחשבתית כאן היא שהסרת הקעקע ,או הצנעתו ,היא פינוי מקום לאותות האמיתיים .נלמד מכאן שהאדם הוא לוח כתיבה אלוקי ,וככל שהוא מנקה את עצמו מ"כתמי הדיו" של העולם הזה ,כך הופך בשרו להיות מרכבה לשכינה ,בבחינת "ומבשרי אחזה אלוה". נלמד מהרעיון הזה ,שהמאבק להסרת הקעקע אינו רק מאבק בכתם צבע ,אלא מאבק על הגדרת ה"אני" .הרעיון הוא שבעל התשובה המביט בקעקע שלו אומר לעצמו" :זהו הכתב של מי שהייתי ,אך אינו הכתב של מי שאני" .המחשבה הרעיונית הזו היא שמעניקה לאדם את הכוח להמשיך הלאה ,בידיעה שגם אם הבשר נושא צלקות ,הנשמה תמיד יכולה לחזור לטהרתה המקורית ,חלקה ונקייה כביום היולדה. מתוך הבנת הרעיון העמוק של "זדונות הופכות לזכויות" ,אנו נכנסים אל הקודש פנימה, אל היכלי המחשבה ,שם נתבונן בסוד היחס שבין הגוף החומרי לנשמה האינסופית .כאן ננסה להבין כיצד ייתכן שהשכינה שורה על אדם שבשרו נושא חותם של עבודה זרה או חוקות הגויים ,ומהו סוד הדיבור הפנימי המנצח את שתיקת הבשר. במישור המחשבתי ,הקעקוע מייצג את "שבירת הכלים" של הגוף .המחשבה המחשבתית מלמדת אותנו שהגוף הוא כלי קיבול לאור הנשמה ,וכאשר אדם מחלל את הכלי על ידי חקיקה זרה ,הוא פוגם ביכולת של הכלי להכיל את האור בצורה מושלמת .בביאור ישיבתי נבין ,שהתשובה היא למעשה יצירת "כלי חדש" בתוך הכלי הישן .המחשבה היא שהנשמה אינה מוגבלת על ידי המעטפת החיצונית; ברגע שהלב נשבר בקרבו של בעל התשובה, נוצר חלל פנימי שבו יכולה השכינה לשרות ,גם אם הכתלים החיצוניים של ה"היכל" – דהיינו הגוף – עדיין נושאים את סימני החורבן .נלמד מכאן שהפגם בבשר אינו מעכב את דבקות הנשמה ,כי ה' חפץ בלב ,והלב הוא הכתובת האמיתית שעליה נכתבת התורה. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מחשבתית על מושג ה"רושם" .חז"ל לימדונו ש"כל עבירה משאירה רושם בנשמה" .המחשבה המחשבתית מורה לנו כי הקעקוע הוא הפיכת ה"רושם" הרוחני ל"רושם" גשמי .המחשבה כאן היא שהסרת הקעקע אינה רק פעולה רפואית, אלא היא אקט מחשבתי של "מחיקת הרושם" .כאשר בעל התשובה מתאמץ להסיר את הכתובת ,הוא בעצם פועל בעולם הזה כדי לעורר את המחיקה של הרושם המקביל בעולמות העליונים .נלמד מכאן שישנו קשר בל ינתק בין פעולת האדם בבשר לבין מצב ה"לוח" של נשמתו לפני כיסא הכבוד. בנוסף ,המחשבה המחשבתית מעמיקה בסוד ה"אותיות הפורחות" .כפי שלמדנו על לוחות הברית שנשברו והאותיות פרחו מהן ,כך גם בבעל התשובה – כשהוא שב מאהבה, ה"אותיות" של הקעקוע מאבדות את משמעותן הרוחנית .המחשבה היא שהדיו נשאר

םישודק תשרפ

בבשר ,אך ה"חיוּת" הטמאה שבו פרחה ואיננה .המחשבה המחשבתית מלמדת שהגוף הופך ל"נייר ריק" מבחינה רוחנית ,למרות שהעין הגשמית עדיין רואה את הכתב .נלמד מכאן שכוח המחשבה והתשובה הוא כה כביר ,עד שהוא יכול לבטל את מציאותו הרוחנית של החפץ מבלי לשנות את מציאותו הפיזית. לבסוף ,המחשבה המחשבתית רואה בבעל התשובה הנושא קעקע דמיון ל"ספר תורה שנמחק בו אות אחת" .למרות הפגם ,הוא עדיין ספר תורה ,וקדושתו קיימת .המחשבה היא שהפגמים שבנו הם אלו המזכירים לנו את אנושיותנו ואת הצורך המתמיד ברחמי שמיים. נלמד מכאן שהשכינה שורה דווקא במקום שיש בו הכרה בחסרון ,והצלקת שבבשר היא הצינור שדרכו זורמת הענווה אל תוך הלב. מתוך המעמקים המחשבתיים של "האותיות הפורחות" ,אנו ניגשים לעצב את קומת המוסר .כאן אנו מבקשים ללמוד כיצד צלקת של עבירה הופכת למצפן של קדושה ,וכיצד בעל התשובה בונה את עולמו המוסרי דווקא מתוך המקומות שבהם גופו בגד בנשמתו. היסוד המוסרי הראשון העולה מסוגיה זו הוא מוסר ה"אחריות על העבר" .המצפן המוסרי מלמדנו כי התשובה אינה מחיקה היסטורית ,אלא התמודדות אמיצה .המוסר כאן הוא ההבנה שאדם אינו יכול לברוח מעצמו; אם חקקת בבשרך דבר שאינו ראוי, המעשה המוסרי הוא קודם כל ההכרה באחריות .בביאור ישיבתי נלמד כי זהו המוסר של "וחטאתי נגדי תמיד" – הראייה של הקעקע אינה נועדה לייאש ,אלא להזכיר לאדם מאין בא ולאן הוא שואף להגיע .נלמד מכאן שהאדם המוסרי הוא זה שהופך את צלקות העבר לתמרורי אזהרה המבטיחים שלא ישוב עוד לכסלה. זאת ועוד ,עולה כאן מוסר ה"ענווה המוחלטת" .המצפן המוסרי מורה לנו כי הקעקע שעל הבשר הוא הבלם הגדול ביותר כנגד הגאווה .המחשבה המוסרית כאן היא שבעל התשובה ,גם כשהוא מתעלה במעלות התורה והחסידות ,נושא עמו תזכורת תמידית לשפלותו הקודמת .בביאור ישיבתי נבין שהמוסר העולה מכך הוא הנהגה של "נפשי כעפר לכל תהיה" .נלמד מכאן שהפגם החיצוני הוא כלי עזר מוסרי מובהק ,המונע מהאדם לשכוח את חסדי הבורא שהוציאוהו מן הרפש ,ומחייב אותו ליחס של חסד וחמלה כלפי חוטאים אחרים שעדיין לא מצאו את דרכם. בנוסף ,המצפן המוסרי מעמיק במושג ה"תיקון המכאיב" .המחשבה המוסרית היא שהנכונות לעבור טיפולי לייזר כואבים או ניתוחים כדי להסיר את הקעקע ,היא ביטוי לערך המוסרי של "מסירות נפש על הקדושה" .המוסר כאן מלמד שהשינוי הפנימי דורש לעיתים קורבן חיצוני .בביאור ישיבתי נראה כי מי שחובל בגופו כדי להסיר "תועבה", מעיד כי הערך הרוחני של טהרת ישראל יקר בעיניו יותר מנוחותו הגופנית .נלמד מכאן שמוסריות נמדדת בנכונות של האדם להשקיע מאמץ פיזי וממוני כדי להסיר מקרבו כל זכר לרע.

גם לנשמה מגיע אוכל

לבסוף ,המוסר העולה מן הדברים הוא מוסר ה"התחדשות" .בעל התשובה הנושא קעקע מלמד את העולם כולו שהאדם אינו "תוצר סופי" של מעשיו .המצפן המוסרי מורה לנו כי גם אם העבר "חקוק" ,העתיד תמיד נתון לכתיבה מחדש .המחשבה המוסרית היא שהיד המקועקעת היא זו שנותנת צדקה ,והזרוע עם הכתובת הזרה היא זו שכורכת עליה את התפילין .נלמד מכאן שהניצחון המוסרי הגדול ביותר הוא היכולת לקדש את החומר גם כשהוא פגום ,ולהוכיח שהאור הפנימי מסוגל להקרין אל מחוץ לכל חסימה וכתם. מתוך סערת הנפש המבקשת טהרה ומתוך המאבק בין הדיו הצרוב לבשר החי ,אנו שבים אל מנוחת ההלכה והמעשה .למדנו כי התשובה היא הכוח הכביר ביותר במציאות, המסוגל להפוך "כתובת קעקע" למדבקה חיצונית שאין לה אחיזה בנשמה .בתובנות היום יום ,עלינו לזכור כי כל אדם נושא עמו "קעקועים" של טעויות העבר – אם בגלוי ואם בסתר הלב .הלקח הגדול הוא שאין לתת לעבר להגדיר את ההווה; היד הנושאת את סימני החול היא אותה יד שבונה כעת עולם של קדושה .עלינו להביט בבעלי התשובה בעין טובה ומרוממת ,ולהבין כי הבושה שהם חשים אל מול הכתובת שעל בשרם היא הדיו שבו נכתבת תשובתם הגדולה לפני כיסא הכבוד .המסר לכל אחד מאיתנו הוא שגם אם הדרך לתיקון כרוכה בכאב או במאמץ ,הרי שכל "מחיקה" של הרע היא בנייה נצחית של הטוב.

עיקר העניין: השאלה האם בעל תשובה חייב להסיר כתובת קעקע שחקק בבשרו בימי בחרותו, נוגעת בשורשי איסור "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" המופיע בפרשתנו .מעיקר הדין ,פסק מרן השולחן ערוך כי האיסור הוא על מעשה הכתיבה והחקיקה ,ולא מצינו חיוב גמור מן התורה להסיר את הכתב לאחר שנוצר .דעת הגר"ח קנייבסקי והגרש"ז אויערבאך היא שמאחר והאיסור הסתיים עם גמר המעשה ,אין חיוב מדינא לחבול בגוף כדי להסירו .עם זאת ,בעל המנחת חינוך חידש כי "אינו נכון לישראל שיהיה כן על בשרו" ,ולכן פסקו גדולי הדור וביניהם הגרי"ש אלישיב והגר"י זילברשטיין ,כי ראוי ונכון להסיר את הקעקע כדי למעט תיפלות ולהתרחק ממזכרת עוון ,ואף מותר לחבול בגוף בניתוח או בלייזר לצורך זה ,שכן חבלה לתיקון אינה אסורה .מרן הגר"ע יוסף סייג ופסק שאם הדבר כרוך בייסורים קשים ביותר או בהוצאות שאין ידו משגת ,אין חובה להסירו ,והתשובה שבלב מוחקת את העוון. בנוגע להנחת תפילין ,פסק המנחת יצחק שיש לכסות קעקוע שאינו צנוע בזמן הברכה אך להניח במקומו המקורי ,שכן קדושת התפילין ודין "יד כהה" גוברים על פגמי העבר .לסיכום :הסרת הקעקע היא מעשה ישר וראוי של "תשובת המשקל" וניקוי הגוף מתועבה ,אך מי שאינו יכול לעשות זאת ,אין הקעקע מעכב את תשובתו ואת עבודת השם שלו ,והוא נחשב כבן אהוב לפני המקום.