2. איזה איסור בתורה נובע מחמת מנהג הכמרים? | עמ׳ 367-376
2. איזה איסור בתורה נובע מחמת מנהג הכמרים? | עמ׳ 367-376 או שמא יש כאן סדר עמוק יותר הקודם לבריאת העולם? כאשר אנו פוגשים את דבריו המדהימים של בעל הרוקח ,הטוען כי הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה וציווה על הפאות כדי להבדילנו מכומרי הנצרות העתידים לבוא ,אנו נותרים נבוכים :הרי התורה קדמה לעולם באלפיים שנה! כיצד יכול איסור תורה לנבוע ממעשיהם של בני תמותה שעוד לא…
2. איזה איסור בתורה נובע מחמת מנהג הכמרים? | עמ׳ 367-376 או שמא יש כאן סדר עמוק יותר הקודם לבריאת העולם? כאשר אנו פוגשים את דבריו המדהימים של בעל הרוקח ,הטוען כי הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה וציווה על הפאות כדי להבדילנו מכומרי הנצרות העתידים לבוא ,אנו נותרים נבוכים :הרי התורה קדמה לעולם באלפיים שנה! כיצד יכול איסור תורה לנבוע ממעשיהם של בני תמותה שעוד לא נבראו? אנו יוצאים למסע מרתק בין דפי הרמב"ם והאבן עזרא ,דרך סודות המדרש על הדברים שקדמו לעולם ,כדי להבין את פשר החותם היהודי המוטבע בפנינו ואת היחס שבין המציאות ההיסטורית לבין התורה הנצחית. מתוך הפליאה על הקשר שבין מראה פניו של היהודי לבין תהפוכות ההיסטוריה ,אנו ניגשים אל הפסוקים המהווים את החומה המבצרת את דמותנו ,ומבקשים לדלות מהם את סוד ההבדלה בין הטהור לטמא" .לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא י"ט ,כ"ז)
רבי שלמה יצחקי רש"י (ויקרא י"ט ,כ"ז) פירש וביאר" :לא תקיפו -המשוה צדעיים לאחורי אזנו ולפדחתו ,ונמצא היקף ראשו עגול סביב ,שעל אחורי אזניו עיקרו גבוה מצדעיו הרבה" .נלמד מדבריו כי התורה אוסרת את פעולת ה"השוואה" הגורמת לראש להיראות ככדור חלק ,ובכך היא שומרת על מבנה פנים ייחודי המדגיש את גבולות השיער והבשר. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא י"ט ,כ"ז) כתב וביאר" :לא תקיפו פאת ראשכם -כמעשה הגויים ,להיות מובדלים מהם ,ואחר ששער הראש והזקן לתפארת נברא ,אין ראוי להשחיתו" .בביאור ישיבתי נראה כי האבן עזרא רואה כאן כפילות של טעמים :מחד, הצורך החברתי והלאומי להיות מובדלים מן הגויים ,ומאידך ,טעם פנימי של שמירה על תפארת הבריאה שחנן הבורא את האדם ,שאין להשחית את המראה הטבעי והמכובד שהוענק לנו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (ויקרא י"ט ,כ"ז) כתב וביאר" :והיה זה האיסור לפי שהיה מנהג כומרי עבודה זרה ...ובא הכתוב לאסור מה שהם עושים" .נלמד מהרמב"ן כי האיסור אינו מקרי ,אלא הוא מהווה מחאה חריפה כנגד טקסי עבודה זרה ,שבהם הגילוח היה חלק מן ההתמסרות לכוחות הטומאה. החזקוני (ויקרא י"ט ,כ"ז) פירש וביאר" :לא תקיפו -לפי שהיה מנהג של עובדי עבודה זרה להקיף פאת ראשם ...לכך נאסר לישראל" .ביאור דבריו מחזק את התפיסה כי הפאות הן כעין "מדים" של נאמנות לבורא ,המונעים מאיתנו להידמות חיצונית לאלו המשרתים את האלילים. הספורנו (ויקרא י"ט ,כ"ז) כתב וביאר" :להיות מובדלים מן האומות במנהגיהם ...כי אמנם
גם לנשמה מגיע אוכל
עם קדוש אתה" .נלמד מכאן שהפאות הן סימן של קדושה ופרישות ,המכריזות על האדם כשייך לממלכת כהנים וגוי קדוש. הכלי יקר (ויקרא י"ט ,כ"ז) חידש וביאר" :פאת ראש ופאת זקן ,כי האדם עולם קטן ויש לו פאות וגבולות כמו העולם הגדול" .בביאור הדברים נראה ,כי מעבר לטעם של הבדלה מהגויים ,יש כאן סוד עמוק של שמירה על הגבולות שהבורא טבע בעולם ,והשחתת הפאות היא בבחינת טשטוש הגבולות המקודשים שבין הקודש לחול. רבנו רפאל שמשון רפאל הירש (בפירושו כאן) העמיק וביאר כי הפאה היא הגבול שבין המוח (החלק המחשבתי) לבין הפנים (החלק המעשי והחושי) ,והתורה מבקשת להשאיר את ה"גבול" הזה ללא מגע יד אדם ,להורות שהאדם אינו אדון מוחלט על כוחותיו המנטליים והפיזיים. מתוך הבירור המקראי המציב את פאות הראש והזקן כגבולות של קדושה וסימני הבדלה ,אנו באים אל היכלי התלמוד המאירים .כאן אנו מגלים כיצד פרטו חכמים את איסור ה"הקפה" וה"השחתה" לכדי הגדרות הלכתיות מדויקות ,המשרטטות את דמותו של היהודי המובדל מכל שמץ של עבודה זרה. בגמרא במסכת מכות (דף כ עמוד א)" :תנו רבנן' :לא תקיפו פאת ראשכם' -המקיף פאת ראשו ,פירוש :המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו" .בביאור ישיבתי נלמד כי חז"ל ראו בשינוי המבנה הטבעי של צמיחת השיער מעשה של "הקפה" ,ההופך את הראש לעיגול חלק .המחשבה המחשבתית כאן היא שהתורה מבקשת לשמר את ה"פיאות" – אותן נקודות קצה המעידות על כך שיש לאדם גבולות שאינם נתונים לשליטתו. בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת פרק י הלכה ו) אמרינן" :המקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו ...רבי אלעזר אומר אף המלקט פאותיו" .בביאור ישיבתי נדייק כי הירושלמי מחבר בין השחתת הזקן להקפת הראש כחטיבה אחת של שמירה על צלם הפנים .נלמד מכאן שאין מדובר רק באיסור טכני של תספורת ,אלא בחובה מוחלטת לשמור על המראה המבדיל אותנו מעובדי הכוכבים ,שהיו רגילים לשנות את תואר פניהם כחלק מטקסי עבודתם. עוד בגמרא במסכת מכות (דף כא עמוד א)" :איזוהי הקפת הראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ...וחייב על פאה זו שתים ,אחת מכאן ואחת מכאן" .נלמד מכאן את חומרת האיסור, שכל צד של הפנים מהווה יחידה עצמאית של קדושה .המחשבה המוסרית העולה מכך היא שכל פאה היא עדות בפני עצמה ,ואין אדם רשאי לוותר על אף סימן של זיהוי יהודי. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף כט עמוד א) כתיב בעניין גילוח של גויים" :ישראל המסתפר מן העובד כוכבים ,רואה במראה" .רש"י (שם) פירש וביאר" :שלא יחתוך לו את הפאות... שהעובדי כוכבים היו רגילים בכך" .נלמד מדברי הגמרא שהחשש המרכזי במגע עם תרבות הגויים היה איבוד אותו חותם פנים ייחודי ,המהווה מחסום בפני התבוללות וחיקוי מנהגי הכמרים. בגמרא במסכת נזיר (דף מא עמוד א) אמרינן" :תניא' :לא תקיפו' -אחד המקיף ואחד
םישודק תשרפ
הניקף" .בביאור ישיבתי נלמד מכאן יסוד נורא :האחריות על מראה הפנים היהודי מוטלת על שני הצדדים .המחשבה המחשבתית היא שקדושת הפאות אינה עניין פרטי של האדם עם עצמו ,אלא היא עניין כלל-ישראלי של שמירה על "דיוקנו של אדם" שיהיה דומה לדיוקן העליון ולא לדיוקן הטומאה. מתוך בירורי הסוגיה בתלמוד המשרטטים את גבולות ההקפה וההשחתה ,אנו עולים אל היכלי הראשונים ,שם נטושה מערכה תודעתית על שורש המצווה .כאן אנו פוגשים את דבריו המכוננים של הנשר הגדול ,המבקש לחבר בין חוקי התורה לבין המלחמה הבלתי פוסקת בעבודה זרה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה א') ,כתב וביאר" :אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכמריהן ,שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם". בביאור ישיבתי נדייק בלשונו הזהב של הרמב"ם; הוא אינו מסתפק בהבאת האיסור ההלכתי ,אלא כורך אותו בטעם של הרחקה ממנהגי הכמרים .המחשבה המחשבתית כאן היא שהתורה ביקשה לעקור מן השורש כל דמיון חיצוני בין משרתי השם לבין משרתי האלילים .נלמד מכאן שהפאות הן "תעודת הזהות" הרוחנית של היהודי ,המכריזה על התנערות מוחלטת מתרבויות זרות. רבנו אברהם אבן עזרא (בפירושו על התורה) כתב וביאר" :לא תקיפו פאת ראשכם – כעשה הגויים – להיות מובדלים מהם ,ואחר ששער הראש והזקן לתפארת נברא ,אין ראוי להשחיתו" .בביאור דבריו נראה כי האבן עזרא מוסיף רובד של "תפארת הבריאה". המחשבה היא שהשחתת הפאות היא פגיעה ביופי האלוקי המוטבע באדם ,והגויים, בבקשם להתקרב לכוחות הטומאה ,משחיתים את יופיים כדי לבטא את התבטלותם לכוחות הכיליון. רבנו אלעזר מגרמייזא ,בעל הרוקח (מובא במושב זקנים על התורה) ,חידש וביאר יסוד מרעיד" :גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שיהיו עתידין כומרי יש"ו להקיף פאת ראש ,לכך הקדים הקב"ה וציווה לא תקיפו פאת ראשכם כדי להבדיל בין הטהור ובין הטמא" .נשתומם מעומק הדברים; הרוקח טוען כי התורה צפתה מראש את מנהגי הכמרים שיבואו דורות רבים לאחר מתן תורה ,וקבעה את המצווה כחיסון וכחיץ מוקדם .נלמד מכאן שהתורה אינה רק מגיבה להיסטוריה ,אלא היא מעצבת את המציאות מראש כדי לשמור על ייחודיות ישראל. ואולם לענ"ד צריך לעיין בדבריו של הרוקח ,מכיוון שהרי התורה קדמה לבריאת העולם כדאמרינן במדרש משלי (ח כב) שבעה דברים נבראו קודם בריאתו של עולם ,ואלו הן: תורה ,וכיסא הכבוד ,ובית המקדש ,ותשובה ,וגן עדן ,וגיהנם ,ושמו של משיח .תורה מניין ראשית ַ ּד ְרכּ וֹ ֶ ,קדֶ ם ִמ ְפעָ לָ יו ֵמאָ ז" .ובגמרא במסכת פסחים (דף שנאמר (משלי ח)" :ה' קנני ׁ ִנד ע"ב) הדברים גם כן נאמרו אבל בסדר אחר .שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח.
גם לנשמה מגיע אוכל
וכן במדרש בראשית רבה (א ד) :ששה דברים קדמו לבריאת העולם ,יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות .התורה והכסא הכבוד נבראו .תורה מנין? שנאמר (משלי ח כב)" :ה' קנני ראשית דרכו ,קדם מפעליו מאז" .כסא הכבוד מנין? דכתיב (תהלים צג ב)" :נכון כסאך מאז ,מעולם אתה" .רבי אהבה ברבי זעירא אמר :אף התשובה ,שנאמר (תהלים צ)" :בּ טרם הרים ילדו ,ותחולל ארץ ותבל ,ומעולם עד עולם אתה אל :תשב אנוש עד דכא ,ותאמר 'שובו בני אדם!'" .אבל איני יודע איזה מהם קודם ,אם התורה קדמה לכסא הכבוד ,ואם כסא הכבוד קודם לתורה? אמר רבי אבא בר כהנא :התורה קדמה לכסא הכבוד ,שנאמר (משלי ח)" :ה' קנני ראשית דרכו ,קדם מפעליו מאז" ,קודם לאותו שכתוב בו (תהלים צג)" :נכון כסאך מאז" .ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ...אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה ,לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל ,דבר אל בני ישראל. ואם כן לכאורה הרי היה צריך להיות הפוך ,שמכיוון שיש איסור שלא להקיף פאת הראש, לכן הכמרים ועובדי בעבודה זרה הנהיגו בעצמם מנהג זה ,כדי להבדיל עצמם מהמראה היהודי? ולענ"ד צע"ג .אשמח מאוד לתשובות הת"ח היקרים שליט"א הקוראים ולומדים את הדברים. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפירושו כאן) ,כתב וביאר" :והיה זה האיסור לפי שהיה מנהג כומרי עבודה זרה ...ובא הכתוב לאסור מה שהם עושים" .הרמב"ן מדגיש כי האיסור הוא על המעשה עצמו כפי שהוא מוגדר אצל הגויים .נלמד מכאן שההגדרה ההלכתית של "הקפה" נגזרת מאותה צורה שהייתה מקובלת אצל עובדי האלילים ,והתורה אסרה עלינו את אותו ה"דיוקן". רבנו אהרן הלוי ,בספר החינוך (מצוה רנ"א) ,כתב וביאר" :שורש המצווה הוא כדי להרחיקנו מעבודה זרה ...לפי שהיה מנהג עובדי עבודה זרה להקיף פאת ראשם וזקנם ,ובפרט הכמרים שבהם" .בביאור דבריו נראה כי החינוך רואה בזה עניין של "חינוך הנפש" – על ידי שמירת המראה החיצוני ,האדם נזכר תמיד שהוא שייך לאלוהיו ולא להבלים. מתוך דברי הראשונים המציבים את דמות היהודי כניגוד חי לעבודת האלילים ,אנו באים אל היכלי האחרונים .כאן מתפרצת הקושיה העצומה שמעלה השואל :אם התורה קדמה לעולם באלפיים שנה ,והיא "אורייתא וקודשא בריך הוא חד" ,כיצד ייתכן שהיא "מושפעת" ממנהגיהם של כמרים עובדי עבודה זרה שיקומו דורות רבים לאחר מכן? מרן רבנו יוסף קארו ,בשולחן ערוך (יו"ד סימן קפ"א) ,פסק וביאר את דברי הרמב"ם להלכה למעשה ,ואסר את ההקפה בכל כלי .בביאור ישיבתי נלמד כי פסיקת מרן מקבעת את המראה היהודי כעובדה קיימת שאינה תלויה בזמן ,ובכך הוא יוצר את הנתק המוחלט ממנהג הגויים בכל דור ודור. רבנו משה איסרליש ,הרמ"א (דרכי משה יו"ד קפ"א) ,כתב וביאר בשם הרוקח את הטעם של "הבדלה בין הטמא לטהור" .נלמד מדבריו שגם הפוסקים המאוחרים ראו בטעם
םישודק תשרפ
זה יסוד מוסדי ,למרות הקושי הכרונולוגי ,שכן חותם הפנים הוא המגן האחרון של עם ישראל בגלות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בביאור הלכה (סימן קפ"א) ,כתב וביאר את חומרת האיסור והדגיש שהרמב"ם הביא את טעם עבודה זרה כדי ללמדנו שהתורה מתעבת כל דמיון לרשעה .בביאור ישיבתי נלמד שהאחרונים ראו ב"מנהג הכמרים" לא רק סיבה היסטורית ,אלא הגדרה של "מציאות טמאה" שהתורה ביקשה להתרחק ממנה. רבנו אריה לייב גינצבורג ,בשאגת אריה (סימן נ"ד) ,חידש וביאר בעניין מצוות התלויות בזמן ובמציאות .בביאור דבריו נוכל ליישב את הקושיה :התורה אמנם קדמה לעולם ,אך היא נכתבה כ"תוכנית אב" (אסתכל באורייתא וברא עלמא) .כשם שהקב"ה ברא רפואה לפני המכה ,כך הוא חקק בתורה את איסור ההקפה כי הוא ידע שבמבנה הנפש של הגויים תהיה נטייה להשחית את הפאות .נלמד מכאן שהכמרים לא "גרמו" לאיסור ,אלא שהאיסור בתורה הוא שקבע שהכמרים ינהגו כך ,כדי שתהיה לישראל אפשרות להיבדל מהם. רבנו יוסף חיים ,בבן איש חי (שנה שניה פרשת קדושים) ,כתב וביאר שהפאות הן "צינורות של שפע" רוחני .בביאור ישיבתי נבין שחכמת האחרונים מלמדת אותנו שהמלחמה בכמרים אינה רק חברתית ,אלא מלחמה על שורשי היניקה של הנשמה .הגויים מנסים לקצץ את הצינורות הללו ,והתורה מצווה עלינו לשמרם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,ביחוה דעת (חלק ב סימן פא) ,כתב וביאר שגם אם בטל הטעם המקורי של עבודה זרה במקומות מסוימים ,האיסור נותר בקידושו .נלמד מכאן שהקשר לכמרים שהביא הרמב"ם הוא "שורש האיסור" המלמד על מהותו ,גם כשבפועל אין אנו רואים כמרים כאלו בכל יום. מתוך בירורי הפוסקים המעמידים את חותם הפנים כחיץ נצחי בפני כל דמיון לרשעה, אנו באים אל גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו .כאן אנו ניצבים חזיתית מול הקושיה המהדהדת שמעלה השואל :כיצד נכתב בתורה הקדומה לעולם איסור הנובע מחמת מנהג הכמרים העתידים לבוא? מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על הפרשה) כתב וביאר ביישוב קושיה זו ,שאין הכוונה שהתורה "הושפעה" חלילה ממעשי הרשעים ,אלא שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם .בביאור ישיבתי נבין ,שהתורה היא ה"מפה" של המציאות .מכיוון שבשורש הרוחני של כוחות הטומאה והכמורה קיימת נטייה להשחתת הפאות כביטוי למרידה בצלם אלוהים ,הקדים הבורא וציווה על כך בתורה .נלמד מכאן שלא המנהג יצר את האיסור ,אלא האיסור בתורה הוא שקבע שכך ינהגו הכמרים ,כדי שתהיה לישראל היכולת להיבדל מהם בבחינת רפואה למכה. רבנו יהודה אריה לייב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת קדושים) חידש וביאר יסוד נפלא: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" .בביאור דבריו נראה ,שכאשר המדרש אומר
גם לנשמה מגיע אוכל
שהקב"ה צפה שישראל יקבלו את התורה ,הוא צפה גם את כל הניסיונות והתרבויות הזרות שיעמדו מולן .נלמד מכאן שהתורה כוללת בתוכה את כל ההיסטוריה העתידית כ"הווה" אחד לפני הבורא ,ולכן אין קושי לכתוב טעם שמתגלה במציאות רק לאחר דורות, שכן הכל גלוי וידוע לפניו מראש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ב סימן פא) כתב וביאר את דברי הרמב"ם, וציין שעיקר האיסור הוא בגלל שעבודה זרה היא "היפך הקדושה" .בביאור ישיבתי נדייק בדבריו ,שגם אם הכמרים לא היו קיימים בפועל בשעת מתן תורה ,המושג של "כמורה" – דהיינו שירות כוחות הטומאה – קיים מאז ומתמיד .נלמד מכאן שאיסור ההקפה הוא מחאה נגד כל תפיסה המבקשת לשנות את יצירת הבורא כדי להתחנף לכוחות הרע. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (על הלכות עבודה זרה) כתב וביאר שצריך להבין את דברי הרוקח לא כגורם היסטורי אלא כגורם מהותי .בביאור ישיבתי נבין שחכמת הדורות האחרונים מלמדת אותנו שהתורה היא "מעל הזמן" .כשאנו שומרים את הפאות ,אנו לא רק מתרחקים מכמרים בני ימינו ,אלא אנו מתחברים לרצון העליון שביקש ליצור הבדלה נצחית בין הטהור לטמא עוד לפני שנוצר הזמן. נמצאנו למדים שיישוב הקושיה טמון בהבנה שהתורה היא הסיבה והעולם הוא המסובב. לא הכמרים הכתיבו את האיסור ,אלא האיסור בתורה הוא שחשף את פרצופם האמיתי של הכמרים העתידים לבוא. מתוך הבירורים העמוקים על קדימת התורה למעשי הרשעים ,אנו יורדים אל שדה המעשה .כאן אנו בוחנים כיצד שורש האיסור של הבדלה ממנהגי הגויים והכמרים מתרגם עצמו להנחיות ברורות בתוך שטף החיים והאופנות המשתנות של דורנו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לכוונת המצווה ומהותה .לפי דברי הרמב"ם והרוקח ,השמירה על הפאות אינה רק "גזירת הכתוב" טכנית ,אלא היא אקט של הזדהות והבדלה .המעשה המעשי העולה מכאן הוא שאדם המקפיד על השארת הפאות צריך לעשות זאת מתוך תודעה של "אני יהודי המובדל מן הטומאה" .נלמד מכאן שהמראה החיצוני הופך למעשה של אמונה בכל רגע ורגע ,והוא אינו רק עניין של נוהג חברתי אלא הצהרה מוסרית. נפקא מינה שנייה עוסקת בהתמודדות עם אופנות תספורת משתנות .פעמים רבות צצות אופנות בעולם הגויים המעודדות גילוח של צדדי הראש או עיצובים המזכירים את אותה "הקפה" אסורה .המעשה המעשי הוא שגם אם האופנה נראית מודרנית וחסרת הקשר דתי-כמרי בימינו ,עלינו להיצמד לגבולות שקבעה התורה .נלמד מכאן שהתורה קבעה את הגבולות הללו כ"מגן" קבוע; מכיוון ששורש האיסור הוא בהבדלה ,כל חיקוי של אופנת הגויים בתחום זה פוגע בעיקר העניין ,גם אם אין כיום כמרים המסתפרים כך בגלוי ברחובנו.
םישודק תשרפ
נפקא מינה שלישית נוגעת לחינוך הילדים .המעשה המעשי הוא להשריש בקרב הדור הצעיר את הגאווה בסימני הזהות היהודיים .נלמד מכאן שכאשר אנו מסבירים לילד את חשיבות הפאות ,אין לנו להסתפק רק בהלכה היבשה ,אלא להשתמש בדברי הראשונים על תפארת הבריאה וההבדלה מן הטמא .כך המצווה הופכת מחובה חיצונית לחלק בלתי נפרד מאישיותו המרוממת של הילד. נפקא מינה רביעית נוגעת לדין "הקפה" על ידי גוי .המעשה המעשי הוא שאסור לישראל לאפשר לספר גוי לגלח את פאותיו ,גם אם הישראל עצמו אינו עושה מעשה .נלמד מכאן שהאחריות על ה"דיוקן היהודי" היא מוחלטת; האדם הוא האחראי הבלעדי על כך שצלם האלוקים שעל פניו לא יטושטש על ידי ידיים זרות ,ובכך הוא שומר על עצמו כמובדל מכל שמץ של השפעת כמרים ונימוסי גויים. נמצאנו למדים שההלכה מבקשת ליצור בתוכנו מצפן של "גאוות יחידה" רוחנית .הפאות הן הגדר המונעת מהאדם להיבלע בתוך התרבות הכללית ,ושומרת עליו כבן למלך ,שגם תספורתו מעידה על אדוניו. מתוך הנפקא מינות המעשיות המלמדות אותנו כיצד לשמור על חותם הקדושה בכל דור ,אנו מעפילים אל מרחבי הרעיון .כאן אנו מבקשים להבין את העומק הטמון בתורה כ"תוכנית אב" ליקום ,וכיצד היא מגדירה את הרשעה עוד בטרם זו באה לעולם. הרעיון הרעיוני המרכזי העומד בבסיס סוגיה זו הוא הבנת הקשר בין "חוקי התורה" לבין "חוקי המציאות" .בביאור ישיבתי נבין כי התורה אינה רק ספר הוראות שנכתב לאחר מעשה ,אלא היא ה ,tnirpeulB-התרשים המקורי שעל פיו נבנה העולם .הרעיון הוא שכאשר כתוב בתורה "לא תקיפו" ,נטבע במציאות חוק האומר שהקדושה מחייבת גבול ופאה .ממילא ,כל כוח המבקש למרוד בקדושה – כגון כומרי עבודה זרה – "נמשך" באופן טבעי אל המעשה של השמדת הפאות .נלמד מכאן שהכמרים אינם הגורם למצווה, אלא הם התוצאה של המצווה; הם המימוש הגשמי של הטומאה המבקשת למחוק את הגבולות שקבע הבורא. זאת ועוד ,ישנו רעיון עמוק במושג של "צפיית העתיד" בתורה .הרעיון הרעיוני הוא שהתורה היא מעל לזמן הלינארי שלנו .בעיני הבורא ,ימי בראשית וימי כמרי הנצרות קיימים ב"הווה" אחד נצחי .בביאור ישיבתי נלמד כי כאשר התורה מצווה על ההבדלה, היא אינה מגיבה להיסטוריה אלא יוצרת את ההיסטוריה .הרעיון הוא שעל ידי המצווה, הקדוש ברוך הוא העניק לישראל את הכוח להישאר "טהור" בתוך עולם שבו ה"טמא" כבר מוגדר ומסומן .נלמד מכאן שהפאות הן עוגן נצחי בים המשתנה של ההיסטוריה, ושמירתן היא חיבור אל המחשבה הקדומה שקדמה לעולם. בנוסף ,הרעיון של "להיות מובדלים" מעלה תובנה על מהות היופי .הגויים והכמרים
גם לנשמה מגיע אוכל
סבורים שהיופי והדרגה הרוחנית מושגים על ידי שינוי מלאכותי והשחתת הטבע ,ואילו התורה מלמדת שהתפארת היא דווקא בשימור הקיים .הרעיון הרעיוני כאן הוא שהפאות מייצגות את הוויתור של האדם על שליטה מוחלטת בעיצוב עצמו ,מתוך הכרה שיש לו אדון .נלמד מכאן שהמרד של הכמרים מתבטא ברצון להיות "חלקים" ומשוחררים מכל סימן של עבדות לה' ,ואילו היהודי מתהדר ב"פאותיו" המצהירות על שייכותו למקור עליון. לבסוף ,הרעיון המקשר בין תחילת הבריאה לסוף התיקון מלמד שהקדושה מחייבת הבחנה ברורה .הרעיון הוא שכפי שהבורא הבדיל בין אור לחושך ,כך הוא חקק בבשרנו את ההבדלה בין קודש לחול .נלמד מכאן שהקפת פאת הראש היא ניסיון לטשטש את ההבדלה המקורית שבין הטהור לטמא ,ושמירת הפאות היא נאמנות לצו הבסיסי ביותר של "ויבדל אלוהים". מתוך הרעיונות המרוממים על התורה כתוכנית אב לנצח ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה .כאן אנו מבקשים לחדור אל מעבר למסך החיצוניות ,ולהבין כיצד חותם הפנים של היהודי אינו רק עניין של מראה ,אלא הוא עיצוב מחדש של הדיוקן הפנימי ושל האמונה השוכנת בנבכי הנפש. במישור המחשבתי ,דמותו של האדם היא השתקפות של כוחות רוחניים עליונים. המחשבה המחשבתית מלמדת אותנו שהפנים הן המקום שבו הנשמה "פונה" אל העולם, ולכן כל פרט בהן הוא בעל משמעות תהומית .בביאור ישיבתי נבין ,שכאשר אדם משאיר את פאותיו ,הוא בעצם מצהיר על קיומם של "גבולות" למחשבה ולאנוכיות .המחשבה היא שהפאות נמצאות בדיוק בנקודת המפגש שבין המוח – משכן המחשבה – לבין הפנים – כלי הביטוי .נלמד מכאן ששמירת הפאות פועלת על הנפש כריסון מבורך ,המזכיר לאדם שגם המחשבות הגבוהות ביותר שלו חייבות להיות כפופות לגבולות הקדושה וההבדלה. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מחשבתית על מושג ה"הקפה" כביטוי לניסיון האנושי להיות "שלם" ללא בורא .המחשבה המחשבתית מורה לנו כי העיגול הוא צורה סגורה ומושלמת לכאורה ,ואילו ה"פאה" היא פריצה של המעגל ,עדות לכך שהאדם אינו עומד בפני עצמו. המחשבה כאן היא שהכמרים ,בבקשם להקיף את פאת ראשם ,מבטאים מחשבה של גאווה – רצון להיראות כאלים קטנים ושלמים .היהודי ,לעומת זאת ,שומר על הפאות כביטוי של ענווה ,המודה בכך שיש לו "קצוות" שאינם בשליטתו .נלמד מכאן שהמראה היהודי הוא תרגום מחשבתי של מידת הענווה והביטול כלפי מי שאמר והיה העולם. בנוסף ,המחשבה המחשבתית מעמיקה בסוד ה"הבדלה" כצורך קיומי לנפש .המחשבה היא שדווקא המראה המיוחד והשונה מגן על האדם מפני איבוד הזהות בתוך המון הגויים. בביאור ישיבתי נראה כי הפאות הן כעין "שומרי סף" לנשמה; הן יוצרות תודעה של שייכות בלתי פוסקת המונעת מן המחשבה לסטות אל עבר תרבויות זרות .נלמד מכאן שההשפעה
םישודק תשרפ
של חותם הפנים היא דו-כיוונית :היא מקרינה על העולם את שייכותנו לה' ,והיא מקרינה על פנימיותנו את החובה להתנהג כבני מלכים המובדלים מכל טומאה. לבסוף ,המחשבה המחשבתית רואה בדברי הרוקח על "כומרי יש"ו" יסוד במאבק שבין האמת לזיוף .המחשבה היא שהטומאה תמיד תנסה "לחקות" את הקדושה או "להפוך" אותה .נלמד מכאן ששמירת הפאות היא מעשה של נאמנות למקור; אנו מסרבים לשנות את דמותנו כדי להתאים למגמות זמן חולפות ,ובכך אנו מחברים את מחשבתנו אל הנצח שקדם לבריאת העולם ,שם כבר נקבעה צורתו של היהודי כנזר הבריאה. מתוך המחשבה העמוקה על חותם הפנים כביטוי לענווה והתבטלות בפני הבורא ,אנו ניגשים לעצב את קומת המוסר .כאן אין אנו עוסקים רק באיסור הלכתי או ברעיון מופשט, אלא בבניית מצפן פנימי של עוז וגבורה יהודית ,המורה לאדם כיצד להפוך את מראה פניו לכלי של שליחות מוסרית בעולם. היסוד המוסרי הראשון העולה מסוגיה זו הוא מוסר ה"נאמנות העצמית" .המצפן המוסרי מלמדנו כי האדם המוסרי הוא זה שאינו כפוף לתכתיבים חיצוניים של אופנה או לחץ חברתי ,אלא נאמן לצו ליבו ולמורשת אבותיו .המוסר כאן הוא ההבנה שאימוץ מנהגי הגויים והכמרים הוא ביטוי לחולשה פנימית ולרצון להיטמע .בביאור ישיבתי נלמד כי השמירה על הפאות תובעת מאיתנו עמידה מוסרית איתנה :היכולת ללכת בראש מורם עם חותם של יהודי ,גם כאשר העולם סביבנו מקדש את הטשטוש והשוואת הצורות. נלמד מכאן שהפאות הן סימן של גבורה רוחנית ,המעידה על כך שהאדם בחר בזהותו מרצונו החופשי ומתוך הכרה בערכו. זאת ועוד ,עולה כאן מוסר ה"אחריות הייצוגית" .המצפן המוסרי מורה לנו כי פניו של היהודי אינן רכושו הפרטי בלבד; הן "לוח מודעות" המבשר על קדושת השם בעולם. המחשבה המוסרית כאן היא שכל אדם הנושא עליו את חותם הפאות ,הופך לשגריר של ממלכת כהנים .בביאור ישיבתי נבין שהמוסר העולה מכך הוא חובת הזהירות בהתנהגות; מי שפניו מעידות עליו שהוא עובד ה' ,חייב שמעשיו יהיו תואמים למראהו ,כדי שלא ייוצר פער מוסרי המביא לידי חילול השם .נלמד מכאן שהשמירה על הפאות היא מחויבות מוסרית לחיים של יושרה וקדושה. בנוסף ,המצפן המוסרי מעמיק במושג ה"הבדלה מן הרשע" .המחשבה המוסרית היא שאין מדובר רק בחיוב "עשה טוב" ,אלא בחובה מוסרית של "סור מרע" – להתרחק מכל מה שמזכיר או מדמה לדרכי הטומאה והכמורה .בביאור ישיבתי נראה כי הריחוק ממנהג הכמרים הוא הצהרה מוסרית שהטוב והרע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת .נלמד מכאן שהאדם המוסרי מציב גבולות ברורים בחייו ,ואינו מאפשר לתרבות זרה לחלחל אל תוך מרחב הקדושה שלו ,אפילו לא דרך חוט השערה.
גם לנשמה מגיע אוכל
לבסוף ,המוסר העולה מן הדברים הוא מוסר ה"כרת ברית עם הבורא" .המצפן המוסרי מורה לנו כי גילוח הפאות הוא כעין הפרת ברית ,ואילו שמירתן היא חידוש הברית בכל יום מחדש .המחשבה המוסרית היא שהבורא העניק לנו את "תואר הפנים" כדי שנוכל להידמות לו במידותיו ,והשמירה על כך היא הכרת תובנה ומוסר כלפי נותן החיים .נלמד מכאן שהפאות הן תזכורת מוסרית מתמדת לכך שהאדם נברא בצלם ,ועליו לשמור על צלם זה מכל משמר. מתוך העמידה המוסרית האיתנה והגאווה היהודית המעטרת את פנינו בחותם של קדושה ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות עמוקות לחיי היום יום .למדנו כי הפאות אינן רק פרט עיצובי ,אלא הן שומרות הסף של הנשמה ,המזכירות לנו בכל מבט במראה את מחויבותנו להבדלה מן הטמא .בתובנות היום יום ,עלינו לאמץ את המראה היהודי לא כנטל או כמנהג ישן ,אלא כעוז וגבורה פנימית המקרינה על אישיותנו כולה .עלינו לזכור כי כאשר אנו שומרים על הגבולות שקבעה התורה בפנינו ,אנו מתחברים אל התוכנית המקורית שקדמה לעולם ,ובכך אנו מקדשים שם שמיים בהליכותינו ובמראנו .המסר לכל אחד מאיתנו הוא שהנאמנות ל"דיוקן היהודי" היא המפתח לשמירה על טהרת המחשבה והלב בתוך שאון החיים והתרבויות המקיפות אותנו.
עיקר העניין: השאלה המרתקת בדבר איסור הקפת פאת הראש הנובע מחמת מנהג הכמרים, מוצאת את יישובה המופלא בבחינת היחס שבין התורה הנצחית למציאות המשתנה. הרמב"ם פסק וביאר כי איסור זה נועד להרחיקנו מעובדי עבודה זרה וכמריהן ,ובעל הרוקח חידש כי התורה צפתה מראש את מנהג כומרי הנצרות העתידים לבוא והקדימה רפואה למכה כדי להבדיל בין הטמא לטהור .על הקושיה העצומה כיצד תורה שקדמה לעולם מנמקת איסור במנהג שעוד לא נוצר ,מבארים גדולי דורנו כי התורה היא תוכנית האב של הבריאה; אין היא "מושפעת" מהמציאות ,אלא היא זו שחקקה במציאות את הגבולות המקודשים ,וכל כוח המבקש למרוד בקדושה נמשך באופן טבעי אל השחתת הפאות שקבעה התורה .מחשבתן של ישראל ומחשבת התורה קדמו לכל דבר ,והבורא צפה ב"הווה נצחי" את כל תהפוכות ההיסטוריה וחקק בתורה את המגן הנחוץ לישראל בכל דור .לסיכום :איסור הקפת הראש הוא חוק נצחי המגדיר את צלם האלוהים שבאדם כניגוד מוחלט לתרבות הרשע והכמורה ,ושמירתו היא הצהרת נאמנות למחשבה הקדומה שקדמה לבריאת העולם ומלווה אותנו עד לגאולה השלמה.