3. כיצד ייתכן שתהיה מצווה לעשות קעקוע? | עמ׳ 377-386
3. כיצד ייתכן שתהיה מצווה לעשות קעקוע? | עמ׳ 377-386 ויהי קול רעש גדול מעל כותלי בית המדרש ,והנה השאלה העומדת לפנינו אינה רק שאלה של דין ודברים ,אלא שאלה של חיים ומוות ,של נשמה המפרפרת בין גלי הים של הגלות לבין חוף המבטחים של הזהות היהודית! אנו עומדים נרעשים אל מול פניה של אותה אם יהודייה במצרים ,שבידיה הרועדות ובממון דל שילמה לגוי שיחרוט בבשר בנה את חותם…
3. כיצד ייתכן שתהיה מצווה לעשות קעקוע? | עמ׳ 377-386 ויהי קול רעש גדול מעל כותלי בית המדרש ,והנה השאלה העומדת לפנינו אינה רק שאלה של דין ודברים ,אלא שאלה של חיים ומוות ,של נשמה המפרפרת בין גלי הים של הגלות לבין חוף המבטחים של הזהות היהודית! אנו עומדים נרעשים אל מול פניה של אותה אם יהודייה במצרים ,שבידיה הרועדות ובממון דל שילמה לגוי שיחרוט בבשר בנה את חותם המגן דוד – האם זהו חטא נורא או שמא זוהי עקדת יצחק של דורנו? הלב ממאן להאמין :הרי התורה זועקת "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" ,והנה כאן ,בתוך כפר נידח ואפל ,הופך הדיו האסור לכתב קודש המציל נפש מישראל מרדת שחת של נישואי תערובת! השאלה מהדהדת בחללו של עולם :כיצד ייתכן שהאיסור המנואץ ביותר הופך למצווה רבת אנפין המרעידה את אמות הסיפים של ההלכה? אנו יוצאים למסע מטלטל בין פסקיו המרעישים של מו"ר הגר"י זילברשטיין לבין מעשיו המופלאים של ענק הרוח וההלכה רבנו חיים פלאג'י זיע"א ,כדי לברר את סוד ה"מצווה הבאה בעבירה" כביכול ,שהיא כולה זעקה של "שמע ישראל" החקוקה בבשר החי. מתוך הרעש הגדול של אותה אם יהודייה המבקשת להציל את בנה מציפורני הנכר בדרכים כה נועזות ,אנו פונים אל מקור המים החיים – אל פסוקי התורה הקדושה ,כדי להבין את חומרת המחסום שאותו היא ביקשה לפרוץ בשם האמונה" .וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא י"ט ,כ"ח) רש"י (ויקרא י"ט ,כ"ח) פירש וביאר" :כתובת קעקע -כתב השקוע והחקוק שאינו נמחק לעולם ,שרושמו בתוך הבשר במחט שצובע שחור" .בביאור ישיבתי נבין כי רש"י מדגיש את הנצחיות של המעשה; השחתת הבשר אינה רק פגיעה חיצונית ,אלא יצירת "רושם" קבוע שאינו סר מהאדם ,ובכך הוא משנה את היצירה שברא הקב"ה בצלמו. רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא י"ט ,כ"ח) כתב וביאר" :וכתובת קעקע -יש אומרים כי הוא דבק עם 'לנפש' ,כי יש גויים שיכתבו בבשרם כתב על מתיהם ,והנכון שהוא כמעשה עבודה זרה" .נלמד מדבריו שהקעקע אינו רק איסור אסתטי ,אלא הוא קשור בעבותות לעולם של עבודה זרה ושל אבלות יתרה שאינה הולמת את מאמיני השם .המחשבה היא שהגוף אינו שייך לאדם לעשות בו כרצונו ,אלא הוא פיקדון מאת הבורא. הרמב"ם בספר המצוות (לאו מ"א) כתב וביאר" :שהזהירנו מכתובת קעקע ,והוא מעשה שהיו עושים אותו עובדי עבודה זרה לאלוהיהם ,כלומר שהוא עבד מכור לו ומורשם לעבודתו" .בביאור ישיבתי נזדעזע מהעומק המחשבתי – הקעקוע הוא הצהרת בעלות. הגוי מקעקע עצמו כדי לומר "אני שייך לאליל" ,והתורה זועקת כנגד זה" :אני ה'" – אתם שייכים לי ,ואין לכם רשות להטביע בבשרכם חותם של אדון אחר.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפירושו כאן) ,כתב וביאר" :וכתובת קעקע -הוא מנהג הגויים שיכתבו בבשרם לעבודה זרה ...והנה הוא חילול לשם הנכבד" .נלמד מכאן שהשחתת הגוף בכתב קבע נחשבת לפגיעה בכבוד שמיים ,שכן האדם נברא בצלם אלוהים ,וכל שינוי קבוע בבשר הוא כעין זיוף של החותם האלוקי. ספר החינוך (מצוה רנ"ג) כתב וביאר" :שורש המצווה להיותנו מובדלים מן הגויים ...כדי שלא נהיה דומים להם בשום דבר" .בביאור ישיבתי נראה כי החינוך מעמיד את האיסור על יסוד ההבדלה .כל קעקוע ,ולו הקטן ביותר ,יוצר דמיון חיצוני למנהגי העמים ,והתורה מבקשת לשמור על "ניקיון" הבשר הישראלי מכל סממן זר. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על הפרשה) חידש וביאר :שאיסור קעקוע הוא איסור גברא על עצם עשיית המעשה בבשר .נלמד מכאן את גודל הקושי בסיפורנו :כיצד ניתן להתיר מעשה שהתורה ראתה בו דמיון לעבודה זרה ופגיעה בצלם? מתוך הרעדה האוחזת בנו מול איסור התורה החקוק באש שחורה על גבי בשר חי ,אנו באים אל היכלי התלמוד המאירים ,שם נשקלים הדברים במאזני הזהב של חכמינו ,כדי לתהות על קנקנו של אותו כתב השקוע שאינו נמחק לעולם. בגמרא במסכת מכות (דף כ"א עמוד א') כתב" :תנו רבנן' :וכתובת קעקע' – יכול אפילו כתב ולא קעקע ,או קעקע ולא כתב? תלמוד לומר 'כתובת קעקע' – עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" .בביאור ישיבתי נלמד כי גדרי האיסור מן התורה מחייבים מעשה כפול ומכופל :גם חריטה בבשר וגם מילוי בצבע .המחשבה המחשבתית כאן היא שדווקא השילוב של "השחתת הגוף" יחד עם "מסר של כתב" הוא שיוצר את הניגוד המוחלט לצלם אלוהים שבאדם. עוד שם בגמרא (דף כ"א עמוד א') פירש רב מלכיא משמו של רב אדא בר אהבה: "כתובת קעקע – עד שיכתוב שם עבודה זרה ,שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'' – אני ה' ולא אחר" .בביאור ישיבתי נראה שיש כאן עומק נורא; שורש האיסור נעוץ בהכרזה על בעלות .מי שמקעקע עצמו לזרא ,כאילו מעיד על עצמו שאין "אני ה'" שולט עליו חלילה .נלמד מכאן שחומרת האיסור תלויה במהות הכתב ובמטרתו, והדברים מהדהדים אל מול המגן דוד שביקשה האם לחקוק – האם חותם של קדושה משנה את דין המעשה? בתלמוד ירושלמי (מסכת מכות פרק ג' הלכה ו') כתב" :כתובת קעקע – המכתב שוקע ,אם כתב ואינו קועקע אינו חייב ...עד שיכתוב ויקעקע" .בביאור ישיבתי נדייק כי הירושלמי מדגיש את ה"שקיעה" של הכתב בתוך האדם .המחשבה היא שהקעקוע הופך לחלק בלתי נפרד מן הווייתו הפיזית של היהודי ,וזהו החשש הגדול מפני דמיון לעובדי הכוכבים שהיו "חוקקים" את אלוהיהם על בשרם כהוכחת מסירות.
םישודק תשרפ
בגמרא במסכת שבת (דף ק"ב עמוד ב') כתב בעניין השורט על בשרו" :כתב על בשרו ,רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין" .רש"י (שם) פירש וביאר" :היינו כתובת קעקע". נלמד מכאן שהדיון התלמודי נוגע לא רק ביופי ובאסתטיקה ,אלא בשאלות של שבת ואיסורי כריתות .המחשבה היא שהגוף הוא קדוש כספר תורה ,ומי שכותב עליו מחלל את הקדושה הזו. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"א עמוד א') כתב בעניין מנהגי מלכים גויים" :שורפין על המלכים ...וחוקקין על בשרן" .נלמד מכאן שהקעקוע היה מנהג של שררה וגאווה של אומות העולם ,והתורה ביקשה להרחיק את ישראל ממנהג זה המבטא אדנות אנושית כוזבת. מתוך בירורי הסוגיה בתלמוד המשרטטים את גדרי החקיקה והצביעה ,אנו עולים אל היכלי הראשונים .כאן אנו מבקשים לברר האם חומרת האיסור חלה גם כאשר הכתב אינו שם עבודה זרה ,ובעיקר – מהו דינו של היהודי שאינו פועל בעצמו אלא נותן לבשרו להיחתם על ידי ידיים נכריות. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה י"א) ,כתב וביאר" :כתובת קעקע האמורה בתורה היא שישרוט על בשרו וימלא המקום השרוט כחול או דיו ...וזה היה מנהג העובדי כוכבים שרושמים עצמם לעבודה זרה שלהם" .בביאור ישיבתי נדייק בלשונו :הרמב"ם קושר את האיסור למנהג עובדי הכוכבים ,אך פוסק שכל המכתב אסור, בין אם כתב שם עבודה זרה ובין אם כתב סתם דברים .נלמד מכאן שהאיסור הפך ל"חוק" עצמאי שנועד למנוע כל דמיון חיצוני לטומאה. עוד שם ברמב"ם (הלכה י"א) כתב וביאר את חילוק הדינים" :כתב ולא קעקע ,או קעקע ולא כתב – אינו לוקה ,עד שיכתוב ויקעקע ...והניקף אינו לוקה אלא אם כן סייע במעשה". בביאור ישיבתי נלמד יסוד עצום לנידון דידן; הניקף – זה שמקעקעים עליו – אינו עובר על איסור תורה אם לא סייע .המחשבה המחשבתית כאן היא שהתורה אסרה את ה"מעשה", וכאשר אדם עומד פסיבי ,אין כאן מעשה גברא שלו .נלמד מכאן פתח להבנת פסיקתה של אותה אם ,שביקשה לעשות זאת על ידי נכרי ובכך להימנע מאיסור תורה של הבן. רבנו אשר ,הרא"ש (מסכת מכות פרק ג') ,כתב וביאר" :הא דאמר הניקף אינו לוקה אלא אם כן סייע ...מכל מקום איסורא איכא" .נלמד מדבריו שאף שאין מלקות ,איסור דרבנן עדיין קיים במעשה הקעקוע על ידי אחר .המחשבה המוסרית כאן היא שהאדם אחראי על קדושת גופו ,וגם אם אינו עושה מעשה בידיו ,הוא מצווה לשמור על חותם האלוקים שבבשרו מכל משמר. רבנו מנחם המאירי ,בבית הבחירה (מסכת מכות) ,כתב וביאר" :ואפילו לא כתב אלא אות אחת או סימן אחד ...הרי זה בכלל האיסור" .בביאור דבריו נראה כי אין חשיבות לתוכן
גם לנשמה מגיע אוכל
הכתוב ,אלא לעצם הפעולה של הטבעת סימן קבוע .המחשבה היא שהגוף הישראלי חייב להיות "חלק" מכל רישום אנושי ,כדי להורות על בעלותו המוחלטת של הבורא עליו. רבנו נסים ,הר"ן (על הרי"ף שם) ,כתב וביאר את הטעם של "הניקף"" :לפי שאין מעשה בידו" .נלמד מכאן יסוד הלכתי כביר; חוסר המעשה הפיזי מפקיע את חומרת העבירה. בביאור ישיבתי נבין כי בנקודה זו נעוצה השאלה הגדולה של האם המצרייה :האם במקום שבו הסכנה לרוחניות גדולה כל כך ,ניתן להשתמש בפתח ההלכתי של "חוסר מעשה" ושל "אמירה לנכרי" כדי להציל את הבן מכיליון רוחני? מתוך בירורי הראשונים המניחים את היסוד להבחנה בין עושה המעשה לבין מי שהמעשה נעשה בבשרו ,אנו באים אל היכלי האחרונים הסוערים .כאן אנו פוגשים את כוחם של גדולי הדורות להפוך את הדיו השחור לאור בהיר ,במקום שבו נשמה יהודית עומדת בסכנת שמד רוחני. רבנו יצחק עיניש ,בשו"ת זרע אמת (חלק ג סימן קיא) ,כתב וביאר מקרה נורא של יהודי שהיה שבוי בין הגויים וחשש שמא ימות ולא ידעו כי יהודי הוא .בביאור ישיבתי נרעד למשמע פסיקתו :הוא דן להתיר לאותו יהודי לבקש מגוי שיקעקע על בשרו סימן יהודי. נלמד מכאן יסוד עצום; כאשר מדובר בצורך השעה לשמור על זהותו של יהודי לבל יאבד בין הגויים ,כוח ההיתר של "אמירה לנכרי" במקום מצווה גדולה מקבל משנה תוקף. המחשבה המחשבתית כאן היא שהקעקוע אינו נעשה לשם "עבודה זרה" או "תועבה" ,אלא כ"אות וברית" של מסירות נפש. רבנו חיים פלאג'י זיע"א ,בספרו חקקי לב (יו"ד סימן מ"ט) ,חידש וביאר מעשה שזעזע את אמות הסיפים :הוא הורה לחקוק על ידי נכרי את האות מ' על מצחו של קטן שהיה ממזר ,כדי שלא יבואו להיכשל בו ולהשיאו בת ישראל .בביאור ישיבתי נשתומם מעומק האחריות הציבורית; הגר"ח פלאג'י ראה בביצור חומות הייחוס של עם ישראל מצווה כה רבה ,עד שהתיר להשתמש במעשה קעקוע על ידי גוי .נלמד מכאן שחומרת האיסור נסוגה בפני הצורך להציל את עם ישראל ממכשולות חמורים של איסורי עריות וטמיעה. רבנו יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (מכות כא ע"ב) כתב וביאר על המעשה באם ממצרים" :נלע"ד שמצווה גדולה עשתה אמו" .בביאור דבריו נראה כי הוא נשען על אותו יסוד של הצלת נפשות .המחשבה המוסרית כאן היא שהאם ראתה לנגד עיניה את בנה הולך לאבדון רוחני ,והקעקוע הפך ל"חגורת הצלה" .נלמד מכאן שהדיו בבשר אינו עומד בפני עצמו ,אלא הוא מקבל את מהותו מן הכוונה שמאחוריו – אם להצלה נתכוון ,הרי הוא בבחינת "כתובת קודש". רבנו שלום מרדכי שבדרון ,המהרש"ם (בתשובה) ,כתב וביאר בעניין מי שהיה צריך לעבור
םישודק תשרפ
ניתוח והרופאים רצו לסמן על בשרו בקעקוע את מקום הניתוח .בביאור ישיבתי נלמד כי לצורך רפואה ופיקוח נפש אין איסור בדבר כשהוא נעשה על ידי גוי .המחשבה היא שהתורה לא אסרה אלא דרך "נוי" או "עבודה זרה" ,אך לא במקום שבו המעשה נועד לשמור על החיים. בעל הדרכי תשובה (סימן ק"פ ס"ק א') פירש וביאר את דברי הזרע אמת והביאם להלכה למעשה .נלמד מכאן שהפוסקים לא ראו בזה היתר דחוק בלבד ,אלא הכירו בכך שישנם רגעים בהיסטוריה שבהם השמירה על ה"יהודי" שבאדם דורשת צעדים קיצוניים שכאלו. מתוך דברי האחרונים המפלסים נתיב של הצלה בתוך ים של איסורים ,אנו באים אל גדולי דורנו ,המשיבים לשאלה המהדהדת :האם הדיו המקעקע יכול להפוך למגן של קדושה? כאן אנו פוגשים את המבט ההלכתי הבוחן את מסירות הנפש של האם המצרייה אל מול הנצחיות של חוקי התורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על הפרשה) כתב וביאר כי אף שאיסור כתובת קעקע הוא חמור ביותר ,הרי שבמקום של פיקוח נפש רוחני ,כאשר נשמתו של יהודי עומדת על כף המאזניים ,משתנים סדרי העדיפויות .בביאור ישיבתי נבין כי הגר"א וייס רואה בזה עומק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" .נלמד מכאן שלא המטרה מקדשת את האמצעים כפשוטו ,אלא שההלכה עצמה מגדירה את "הצלת הנשמה" כמטרה עליונה המאפשרת להשתמש בהיתר של אמירה לנכרי במקום מצווה רבה. רבנו יצחק זילברשטיין (בפסיקתו המובאת בשאלה) חידש וביאר יסוד מופלא" :הכתובת קודש ולא תועבה" .בביאור דבריו נראה כי המהות של החפץ או המעשה משתנה לפי כוונת עשייתו .המחשבה המחשבתית היא שאם הקעקוע נעשה כדי להבדיל את היהודי מהגויים ולמנוע התבוללות ,הרי שהוא פועל בדיוק את הפעולה ההפוכה מעבודה זרה. נלמד מכאן שה"מגן דוד" על היד הופך לסימן של ברית ,הדומה במקצת לאות המילה, ובשל כך פסק הגאון שאסור לחבול בגוף כדי להסירו ,שכן הוא הפך לחלק מזהותו המקודשת של האדם. רבנו בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב') כתב וביאר בענייני אמירה לנכרי, כי במקום שיש חשש של יציאה לתרבות רעה או טמיעה בין הגויים ,אנו מקילים באמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה .בביאור ישיבתי נדייק כי חכמת הדורות האחרונים רואה בהתבוללות את הסכנה הגדולה ביותר ,ולכן כל מעשה שנועד למנוע אותה נחשב למצווה גדולה .נלמד מכאן שהאם המצרייה פעלה מתוך "אינסטינקט הלכתי" עמוק, המבין שמוטב לבן לשאת אות אחת של איסור קל (על ידי גוי) מאשר לאבד את כל יהדותו בחיק נכר. רבנו עובדיה יוסף ,הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יחווה דעת (חלק ג' סימן מ"ט),
גם לנשמה מגיע אוכל
כתב וביאר בעניין הסרת כתובת קעקע שנעשתה בטעות או לפני חזרה בתשובה .בביאור דבריו נלמד כי אף שיש מצווה להסיר קעקוע של תועבה ,הרי שבמקרה של אותה אמא, מכיוון שהקעקוע נעשה למטרה של קדושה ,ייתכן שיש להשאירו כעדות למסירות נפשה של אם יהודייה .נלמד מכאן את הרגישות של פוסקי דורנו לסיפורו האישי של האדם ולנסיבות חייו הקשות. מתוך הבירור המעמיק בדברי פוסקי דורנו ,המגלים לנו כיצד יכול הדיו להפוך למגן של אמונה ,אנו יורדים אל שדה המעשה הצפוף .כאן אנו בוחנים כיצד מתורגמים אותם עקרונות של "מצווה גדולה" ו"הצלת נפשות" למציאות חיינו ,שבה הגבולות שבין קודש לחול ולפעמים בין חיים למוות ,נבחנים בכל רגע. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין הסרת הקעקוע .המעשה המעשי העולה מפסיקתו של הגר"י זילברשטיין הוא שאם הקעקוע נעשה למטרת קדושה והצלה ,הוא אינו נחשב ל"תועבה" שיש חובה לבערה .נלמד מכאן יסוד נורא :הקדושה אינה תלויה רק בחומר ,אלא בכוונה .אדם הנושא על בשרו "מגן דוד" שנעשה בנסיבות של מסירות נפש ,אינו צריך לחבול בעצמו כדי להסירו ,שכן הכתובת הפכה לחלק מעדותו כיהודי נאמן. נפקא מינה שנייה עוסקת בקעקועים לצרכים רפואיים או לצורכי זיהוי חיוניים .המעשה המעשי הוא שבמקום שיש בו צורך רפואי מובהק ,כגון סימון מקום הקרנה או ניתוח ,או במקרה של חשש אמיתי לאובדן זהות בנסיבות של מלחמה או שבי ,יש להקל על ידי עשייה באמצעות גוי .נלמד מכאן שהתורה חסה על גופו ועל נשמתו של אדם ,ובמקום שבו ה"רושם" בבשר משרת את החיים ואת הזהות ,הוא נסוג מפני האיסור הכללי של דרכי הגויים. נפקא מינה שלישית נוגעת למעמדו של ה"ניקף" – זה שנעשה בו המעשה .המעשה המעשי הוא שמי שקועקע בעל כורחו ,או בקטנותו על ידי הוריו לצורך הצלה כפי שראינו בסיפורנו ,אינו נחשב לבעל עבירה חלילה .נלמד מכאן שההלכה מבחינה בין המעשה הפיזי לבין הרצון הפנימי .הילד ממצרים נושא על ידו עדות לאהבת אמו ולחרדתה לקדושתו, ועל כן עליו לשאת סימן זה בגאווה ולא בבושה. נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת ה"אמירה לנכרי" במקום מצווה .המעשה המעשי הוא שגדולי הפוסקים הרחיבו את ההיתר הזה לא רק לצורכי גוף ,אלא גם לצורכי נשמה וביצור חומות הדת .נלמד מכאן שהצלת יהודי מהתבוללות נחשבת ל"מצווה רבה" המאפשרת להשתמש בדרכים עקיפות כדי למנוע חורבן רוחני .זהו מצפן מוסרי עבור מנהיגי הקהילות בבואם להציל נשמות תועות במקומות הנידחים ביותר. נמצאנו למדים שההלכה היא תורת חיים ,היודעת לרדת לעומק המצוקה האנושית
םישודק תשרפ
ולמצוא בה את נתיב הקדושה .הקעקוע של האם המצרייה הוא שיעור באחריות ובאהבה, המלמד אותנו שגם בתוך האיסור יכול להסתתר חותם של גאולה. הרעיון הרעיוני המרכזי המנחה אותנו כאן הוא הבנת מהות ה"סימן" בבשר היהודי. התורה נתנה לנו את מצוות המילה כאות ברית עולם ,חותם אלוקי החקוק בגופנו. המחשבה המחשבתית היא שהבורא רצה שליהודי יהיה סימן פיזי המבדיל אותו ומשייך אותו למקורו .בביאור ישיבתי נבין כי כאשר האם המצרייה ראתה שבנה עומד לאבד את הקשר הרוחני לאומתו ,היא ביקשה ליצור "ברית נוספת" ,מעין זכר למילה ,שתהיה גלויה לעין כל ותמנע את ההתבוללות .נלמד מכאן שהצורך ב"אות" בשרני הוא צורך נפשי עמוק של היהודי המבקש להיאחז בזהותו גם כשכל סביבתו מנסה לטשטשה. זאת ועוד ,עולה כאן רעיון עמוק של "הפיכת החושך לאור" .הרעיון הרעיוני הוא שהקדושה אינה רק הימנעות מהרע ,אלא היכולת לגייס את כוחות החומר – ואפילו את הכלים ששימשו לטומאה – לצורך גבוה .המחשבה היא שהקעקוע ,שבשורשו נועד לעבודה זרה ולביטוי של בעלות זרה ,הופך בידיה של האם לכלי של בעלות שמיים. נלמד מכאן שכאשר יהודי פועל מתוך ביטול מוחלט לרצון ה' ומתוך דאגה אמיתית לעתיד הדורות ,הוא מסוגל לקדש אפילו את ה"תועבה" ולהפוך אותה ל"כתובת קודש". בנוסף ,הרעיון של "אמירה לנכרי במקום מצווה גדולה" מלמדנו שיעור על סדרי העדיפויות בעולם הרוח .הרעיון הרעיוני כאן הוא שהשמירה על ה"יהודי" שבאדם קודמת לשמירה על שלמותו הפיזית או האסתטית של הגוף .בביאור ישיבתי נראה כי האם הבינה שהגוף הוא רק לבוש לנשמה ,ואם הלבוש צריך להיפגם מעט כדי שהנשמה תישאר טהורה – הרי שזוהי תכליתו האמיתית של הגוף .נלמד מכאן שהקעקוע אינו "פגם" בבשר ,אלא הוא "עיטור" של גבורה רוחנית המעיד על סדרי עולם מתוקנים. לבסוף ,הרעיון המקשר בין מעשה האם לבין מעשה הגר"ח פלאג'י עם האות מ' ,מגלה לנו שהתורה היא "תורת חסד" .הרעיון הוא שהאמת ההלכתית חייבת להיות מלווה בחמלה ובאחריות .הגר"ח פלאג'י והאם המצרייה לא חיפשו להקל באיסורים ,אלא חיפשו להציל את עם ישראל ממכשולות נצחיים .נלמד מכאן שהמצווה לעשות קעקוע בנסיבות אלו נובעת מתוך הבנה עמוקה של "וחי בהם" – שהתורה ניתנה כדי שנחיה כיהודים ,בכל מחיר ובכל סימן. מתוך הרעיונות המרוממים על הפיכת החושך לאור ועל מהות האות בבשר היהודי, אנו מעפילים אל היכל המחשבה .כאן אנו מבקשים לחדור אל מעבר למסך החומרי של העור והדיו ,ולהבין כיצד חותם המגן דוד של אותה אם גיבורה משנה את מבנה הנפש ויוצר דיוקן רוחני חדש בתוככי המחשבה.
גם לנשמה מגיע אוכל
במישור המחשבתי ,דמותו של היהודי אינה רק אוסף של איברים ,אלא היא השתקפות של "צלם אלוהים" המקרין החוצה .המחשבה המחשבתית מלמדת אותנו שהגוף הוא כעין "קלף" שעליו נכתב סיפורה של הנשמה .בביאור ישיבתי נבין ,שכאשר האם הטביעה את המגן דוד בבשר בנה ,היא לא רק סימנה סימן חיצוני ,אלא היא יצרה "תודעה כפויה". המחשבה היא שהאדם ,בכל פעם שהוא מביט בידו ,הוא נזכר בברית הבלתי ניתנת לניתוק .נלמד מכאן שהדיו השקוע בבשר חודר אל תתי-המודע ומקבע בתוך המחשבה את הידיעה הנצחית" :אני יהודי" .המחשבה אינה יכולה לברוח מהמציאות החקוקה בגוף, ובכך נוצרת הגנה מחשבתית מפני פיתויי הנכר. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מחשבתית על כוחה של "החקיקה" לעומת ה"כתיבה". המחשבה המחשבתית מורה לנו שכתב על גבי נייר יכול להימחק ,אך חקיקה בתוך החומר היא נצחית .בביאור ישיבתי נראה כי האם המצרייה הבינה שהדיבורים והחינוך עלולים להישכח בסערת היצרים של הגלות ,ולכן היא נזקקה לחקיקה פיזית .המחשבה כאן היא שדווקא ה"קבוע" שבקעקוע ,שהוא בדרך כלל שורש האיסור ,הופך כאן לשורש היציבות הנפשית .נלמד מכאן שהמחשבה היהודית זקוקה לעיתים לעוגנים פיזיים שאינם משתנים, כדי להחזיק את הנשמה בתוך סערות החיים. בנוסף ,המחשבה המחשבתית מעמיקה בסוד הדיוקן היהודי ככלי של הבדלה .המחשבה היא שהנפש מושפעת מהמראה החיצוני של האדם .בביאור ישיבתי נלמד שכאשר גויה רואה את המגן דוד על ידו של היהודי ,היא מזהה בו "קדושה" או "שוני" שאינו מאפשר לה להתקרב אליו .המחשבה המחשבתית כאן היא שהקעקוע יוצר "חיץ רוחני" עוד לפני שהמחשבה הספיקה להתפתות .נלמד מכאן שחותם הבשר פועל ככוח מאגי-רוחני השומר על טהרת המחשבה של האדם ומונע ממנו להיכנס למקומות של סכנה. לבסוף ,המחשבה המחשבתית רואה במעשה של מו"ר הגר"ח פלאג'י עם האות מ' יסוד בתורת הדיוקן .המחשבה היא שלפעמים צריך "לפגום" בדיוקן החיצוני כדי להציל את האמת הפנימית .נלמד מכאן שהאמת המחשבתית היא העיקר ,ואם האמת היא שהילד הזה צריך להיות מובדל – הרי שהסימן בבשרו הוא הביטוי המחשבתי המדויק ביותר של הווייתו .הכתובת אינה תועבה אלא היא האמת המחשבתית בהתגלמותה. מתוך המחשבה העמוקה על חותם הבשר כעוגן נצחי לנשמה בתוך סערות הגלות ,אנו ניגשים לעצב את קומת המוסר .כאן אין אנו עוסקים רק בהיתר הלכתי דחוק ,אלא בבניית מצפן פנימי של גבורה יהודית ,המורה לאדם כיצד להפוך את הכאב הפיזי ואת המעשה הנועז לכלי של שליחות מוסרית עליונה למען נצח ישראל. היסוד המוסרי הראשון העולה מסוגיה זו הוא מוסר ה"אחריות האימהית" וההקרבה למען העתיד .המצפן המוסרי מלמדנו כי האהבה האמיתית של אם לבנה אינה נמדדת רק בדאגה לנוחותו הגופנית ,אלא בחרדה תהומית לגורלו הרוחני .המוסר כאן הוא ההבנה
םישודק תשרפ
שאותה אם הייתה מוכנה "לחטא" כביכול את בנה בקעקוע ,ובלבד שלא יחטא בחטא החמור של התבוללות .בביאור ישיבתי נלמד כי המוסר העולה מכאן הוא חובת ההקרבה של ה"עכשיו" למען ה"נצח" .נלמד מכאן שמעשה האם הוא מופת מוסרי של ראיית הנולד, המלמד אותנו שמוטב לאדם לשאת צלקת של קדושה מאשר לחיות חיים של טשטוש ואיבוד הדרך. זאת ועוד ,עולה כאן מוסר ה"נאמנות לזהות בכל תנאי" .המצפן המוסרי מורה לנו כי הזהות היהודית אינה משהו שאפשר להסיר או להחביא כשנוח .המחשבה המוסרית כאן היא שהקעקוע הפך את היהדות של הבן לעובדה מוגמרת שאינה ניתנת להכחשה .בביאור ישיבתי נבין שהמוסר העולה מכך הוא הבוז לצביעות ולניסיון להיטמע בגויים .נלמד מכאן שהאדם המוסרי הוא זה שעומד מאחורי מי שהוא ,וסימן המגן דוד על היד הוא תביעה מוסרית תמידית לנהוג כיהודי ,שהרי ממילא הכל יודעים את שורשו. בנוסף ,המצפן המוסרי מעמיק במושג ה"ערבות ההדדית" של גדולי הדור .המחשבה המוסרית היא שרבנו חיים פלאג'י זיע"א והגר"י זילברשטיין לא חסו על כבודם או על הסטריאוטיפ ההלכתי ,אלא ירדו לתוך המצוקה האנושית כדי להציל נפש .בביאור ישיבתי נראה כי המוסר כאן הוא שעל המנהיג הרוחני להיות אמיץ דיו כדי להשתמש בכלים קיצוניים כשחומות הדת נפרצות .נלמד מכאן שהאחריות המוסרית לשלומו של היחיד ושל הכלל גוברת על החשש מפני "מה יאמרו" ,וכי לעיתים הדרך לקדושה עוברת דרך החלטות קשות המרעידות את הלב. לבסוף ,המוסר העולה מן הדברים הוא מוסר ה"פיקדון" .המצפן המוסרי מורה לנו כי גופנו וילדינו הם פיקדון מאת הבורא ,ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להחזיר את הפיקדון הזה כשהוא חתום בחותם המלך .המחשבה המוסרית היא שהדיו על היד הוא עדות לברית שנכרתה בין האם לבין בוראה בשם בנה .נלמד מכאן ששמירה על קדושת הדורות היא הערך המוסרי העליון ,וכל האמצעים הכשרים – ואפילו אלו הגבוליים הנעשים על ידי נכרי – הופכים לקידוש השם כאשר הם נעשים לשם שמיים באמת. מתוך המוסר הנשגב של מסירות הנפש האימהית ,המלמדנו כי גופו של היהודי אינו אלא לבוש לנשמה שחייבת להישאר בטהרתה ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות עמוקות לחיי היום יום .למדנו כי הזהות היהודית אינה עניין של נוחות או אופנה ,אלא היא ברית דמים החקוקה בבשר וברוח .בתובנות היום יום ,עלינו לשאוב עוצמה מאותה אם גיבורה ולהבין שגם כשאנו נמצאים ב"כפר נידח" או בסביבה המנסה לטשטש את ייחודנו ,עלינו לשאת את חותם היהדות בגאווה ולא בבושה .עלינו לזכור כי לעיתים ההגנה הטובה ביותר על רוחנו היא הצבת גבולות ברורים וסימנים גלויים המודיעים לכל עבר: "יהודי אני" .המסר לכל אחד מאיתנו הוא שהנאמנות לשורשים דורשת מאיתנו לעיתים
גם לנשמה מגיע אוכל
צעדים נועזים של הבדלה ,וכי הדיו האמיתי שבו נכתב סיפור חיינו הוא דיו של עקביות ומסירות למורשת אבות.
עיקר העניין: השאלה המטלטלת כיצד ייתכן שמעשה קעקוע ,הנחשב בתורה לתועבה ודמיון לחוקות הגויים ,יהפוך למצווה גדולה ,מוצאת את ביאורה בעומק הדין של הצלת נפשות ושימור הזהות הישראלית .למדנו כי מן התורה האיסור חל רק על מי שכותב וקועקע בעצמו בדרך של נוי או עבודה זרה ,אך כאשר הדבר נעשה על ידי נכרי לצורך מניעת התבוללות ושמירה על קדושת הייחוס ,משתנה פני הדברים לחלוטין. רבנו חיים פלאג'י זיע"א והגר"י זילברשטיין הורו כי במקום של פיקוח נפש רוחני, שבו נשמה יהודית עומדת בסכנת טמיעה בין הגויים ,המעשה של האם המצרייה אינו חטא אלא מצווה רבה של "עת לעשות לה'" .הדיו השחור שהוטבע בבשר הבן אינו סימן של עבודה זרה אלא חותם של קדושה ,המגן עליו מפני נישואי תערובת ומקבע בליבו את הידיעה הנצחית על שייכותו לעם הסגולה .לסיכום :התורה היא תורת חיים ,ובמקום שבו הדיוקן היהודי עומד בפני סכנת מחיקה ,ההלכה מכשירה את ה"אות" בבשר כדי להציל את הנצח שבנשמה ,והופכת את מה שנראה כפגם לעדות מופלאה של נאמנות וברית עולם.