4. מדוע לגבי כהן הדיוט הקדים אמו לאביו ואצל כהן גדול אביו לאמו? | עמ׳ 393-401

4. מדוע לגבי כהן הדיוט הקדים אמו לאביו ואצל כהן גדול אביו לאמו? | עמ׳ 393-401 קדושת הכהונה ,אותה מעלה רמה ונישאה המפרישה את זרע אהרן מכלל ישראל, מציבה את הכהן במתח תמידי בין חובותיו כבן למשפחה לבין טהרתו כמשרת בקודש. התורה בפרשתנו משרטטת את גבולות המגע עם המוות ,ויוצרת הבחנה דקה ומעוררת השתאות בסדר הופעת הקרובים .כאשר מדובר בכהן הדיוט ,זה המותר והמצווה…

4. מדוע לגבי כהן הדיוט הקדים אמו לאביו ואצל כהן גדול אביו לאמו? | עמ׳ 393-401 קדושת הכהונה ,אותה מעלה רמה ונישאה המפרישה את זרע אהרן מכלל ישראל, מציבה את הכהן במתח תמידי בין חובותיו כבן למשפחה לבין טהרתו כמשרת בקודש. התורה בפרשתנו משרטטת את גבולות המגע עם המוות ,ויוצרת הבחנה דקה ומעוררת השתאות בסדר הופעת הקרובים .כאשר מדובר בכהן הדיוט ,זה המותר והמצווה להיטמא ליקיריו ,בוחרת התורה לפתוח דווקא באם ,כאילו הקשר הרגשי והטבעי קודם לכל סדר היררכי אחר .אך בבואנו אל הכהן הגדול ,אשר נזר שמן משחת אלוהיו על ראשו והוא מופרש אף מחובת הקבורה הקרובה ביותר ,מתהפך הגלגל והתורה מקדימה את האב לאם. פליאה היא ,וכי יש כאן שינוי בדרגת הקירבה? או שמא טמונים כאן עומקים של ודאות וספק ,של דיני ירושה ושל הבנת נפש האדם? השאלה מהדהדת בחלל בית המדרש :מהו הסוד הטמון בשינוי הסדר בין היתר הטומאה לאיסורה ,וכיצד משקפת לשון הקודש את גודל האחריות המוטלת על כתפי הכהנים בדרגותיהם השונות? מתוך הערפל המכסה את עמקי הלשון ,אנו קרבים אל הפסוקים המאירים את הדרך, שם חרתה התורה בכתב אש את גדרי הקדושה והטהרה .הנה בכהן הדיוט נאמר" :כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו" (ויקרא כ"א ב') ,וכאן הקדימה תורה את האם ,המקור הגשמי והוודאי של חיי האדם .אך בבואנו אל קדושת הכהן הגדול, משתנה הניב" :ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כ"א י"א) ,וכאן האב ניצב בראש. רבינו אשר בן יחיאל בפירושו הרא"ש על התורה (ויקרא כ"א ב') כתב מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפילו אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כהן גדול אמרינן לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא. הרא"ש מעמיד כאן יסוד איתן המבוסס על ודאות מול ספק ,כאשר בכהן הדיוט התורה מרחיבה את ההיתר מהוודאי אל הספק ,ובכהן גדול היא מרחיבה את האיסור מהספק אל הוודאי המוחלט.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי אברהם אבן עזרא פירש (ויקרא כ"א ב') כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב ולכן הזכיר בתחלה מיתת האם לפי שהיא תמות קודם ואחר כך מיתת האב .האבן עזרא צולל אל דרך העולם וטבע הבריאה ,ומבאר שהתורה הקדימה את המצוי והקרוב לקרות בדרך הטבע אצל הכהן ההדיוט. רבי יצחק ברבי יוסף קארו בספרו תולדות יצחק (ויקרא כ"א ב'-ג') כתב ונראה להתיר זה הספק שכראוי עשה בהזכירו האם בתחלה לפי שאמר כי אם לשארו והיא אשתו לכן סמך לה אמו שהיא נקבה ונוכל לומר שהטעם שהזכיר האם ואחר כך האב לומר יטמא כהן הדיוט לאם ולא די לאם שהיא ודאי אמו שנולד בפני עדים אבל גם לאב שאין עדות ברור שהוא אביו ומי יודע כן אלא בחזקה עם היות שהוא בן יטמא לאב ובכהן גדול החידוש בהיפך לא די לאביו שהוא ספק אם הוא אביו ולא ידענו זה אלא בחזקה שלא יטמא לו אבל גם לאם שהיא אמו בעדים ברורים שראו כן בשעה שנולד לא יטמא .הוא מוסיף פן רגשי וסימטרי בחיבור בין "שארו" שהיא אשתו לבין האם ,וכן מחזק את עניין החידוש בדין "לא זו אף זו". רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו כלי יקר (ויקרא כ"א ב') ביאר שאצל כהן הדיוט בא לומר בדרך לא זו אף זו שיטמא לאימו שנצטערה עליו ולכן הקדים אותה משא"כ אצל כהן גדול שכתיב לא יטמא בא לומר שלא רק לאביו אלא אף לאימו שנצטערה עליו .וגם הקדים לטמא לאמו שניוולה של האשה קשה ולכן צריך לטפל בה תחילה משא"כ אצל כהן גדול דכתיב לא יטמא הקדים האב .הכלי יקר חושף כאן את רגישות התורה לכבוד הבריות ולצער האם ,ומסביר כיצד שיקולים אלו מכתיבים את סדר הכתובים בהיתר לעומת האיסור. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (ויקרא כ"א ב') כתב שבכהן הדיוט הקדים אמו לאביו כי עיקר חיובו להיטפל בקבורת אמו וללמדנו שאפילו מתה האם בחיי אביו דמטמא הבן לאמו ואין מטילים את חיוב הקבורה על בעלה משא"כ בכהן גדול הקדים אביו לאמו לומר שאע"פ שאביו אינו קיים אפילו הכי אינו מטמא לאמו .המשך חכמה מאיר את ההיבט ההלכתי של חובת הקבורה והאחריות המשפחתית ,ומראה כיצד סדר המילים קובע את סדרי העדיפויות המשפטיים. רבינו חזקיה בן מנוח בפירושו חזקוני (ויקרא כ"א י"א) ביאר כי בכהן גדול הקדים אביו משום שעיקר כהונתו וגדולתו של הבן באה לו מצד אביו ,ולכן בבואו לאסור את הטומאה, הדגישה התורה שאף לאותו מקור שממנו ינק את מעמדו הרם ,אין הוא רשאי להיטמא. הנה אנו פוסעים אל תוך היכלם של רבותינו התנאים והאמוראים ,שם בין כותלי בית המדרש מתלבנות הסוגיות בלהבה של תורה .המילים העתיקות של חז"ל הן התשתית עליה נבנים כל בנייני ההלכה והמחשבה ,ובבירור סדר הקדימה בין אב לאם אנו מוצאים את שורשי הדברים במעמקי התלמוד ,שם נחשפת התמונה במלוא הדרה הישיבתי.

רומא תשרפ

בגמרא במסכת זבחים (דף ק' ע"א) אמרינן כי התורה חזרה ופירטה את הקרובים כדי ללמדנו שהטומאה להם היא חובה ולא רק רשות ,ומתוך סדר המקראות למדו חכמים את גדרי החיוב .שם מבואר כי סדר הכתובים אינו מקרי ,ובמקום שהתורה התירה להיטמא, היא פתחה באם כדי להדגיש את החיוב המוחלט הנובע מהקירבה הטבעית ביותר ,זו שאין בה ספק. התלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ז' הלכה א') ביאר כי הקדימה של האם אצל הכהן ההדיוט נובעת מהצורך להשמיענו שאף על פי שהאב הוא העיקר לעניין משפחה וייחוס, מכל מקום לעניין הטומאה והחסד האחרון הקדימה תורה את האם .שם נלמד כי בכהן גדול ,שקדושתו היא מעל ומעבר לקשר המשפחתי ,חוזר הסדר להדגיש את האב ,שכן ממנו נובעת עצם הקדושה שמונעת עתה את הטומאה. בגמרא במסכת יבמות (דף כ"ב ע"ב) אמרינן לעניין חובת הכהן לקרוביו ,ומתוך הדיוק בכתובים עלה כי היחס בין "שארו" לבין "אמו ולאביו" מלמד על עומק הקשר שאינו פוקע לעולם .רש"י (במקום) פירש כי הכתוב הקדים את האם משום שהיא הקרובה אליו ביותר מבחינת המציאות הגופנית ,דבר המהווה סיבה חזקה יותר להתיר את הטומאה במקום של צער וקירבה. בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות (פרק ג' הלכה ד') ביאר את מעלת הכהן הגדול המופרש מכל טומאה ,ושם עלה כי הקדמת האב בפסוק "לאביו ולאמו לא יטמא" באה להורות שאפילו למקור קדושתו וייחוסו ,שהוא אביו הכהן ,אינו רשאי להיטמא ,ומכאן נלמד בקל וחומר לאמו. צעדנו אל היכלם של גדולי הראשונים ,אבות העולם ,אשר ברוח בינתם דלו פנינים ממעמקי ים התלמוד והאירו את נתיבות ההלכה והמחשבה לדורות עולם .כאן מתברר כיצד כל אות וכל סדר בתיבות התורה אינם אלא מפתח להבנת רוממות הכהונה ושורשי הקשר המשפחתי. רבינו משה בן מימון בספרו ספר המצוות (מצוות עשה ל"ז) כתב והיא המצוה שציוונו להיטמא לקרובים ואמר יתעלה לאמו ולאביו וגו' וזאת המצוה היא חובה על הכהן והקדימה התורה אמו לאביו בכהן הדיוט לפי שהמצוה באה לחזק את הקשר הטבעי והוודאי ובמקום שהתורה חסה על כבוד המת הקדימה את זו שצערה מרובה וקרובה לבן בכל עת .הרמב"ם מעמיד כאן את יסוד החובה שבטומאה כחלק בלתי נפרד ממצוות הכהונה בהדיוט. רבינו שלמה בן אדרת בספרו חידושי הרשב"א (זבחים ק' ע"א) ביאר שהקדימה של האם אצל הכהן ההדיוט נועדה להשמיענו שאין אנו הולכים אחר דיני ירושה וייחוס המקדימים את האב אלא אחר דרגת הקירבה והוודאות המוחלטת הקיימת אצל האם ומכאן למדנו שההיתר בכהן הדיוט יסודו ברחמי התורה על רגשי הלב האנושיים.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (ויקרא כ"א ב') כתב והקדים האם לאב בכהן הדיוט לפי שהיא קודמת למיתה בדרך הטבע ברוב השנים וגם לפי שהיא וודאית יותר ממנו ולכך התיר לו להיטמא לה תחילה אך בכהן גדול הקדים אביו לפי שכל קדושתו ומעלתו באה לו מצד אביו הכהן ורצתה התורה להדגיש שאף למקור הגדולה שלו לא יטמא .רבינו בחיי שוזר כאן בין דרך הטבע לבין שורש הקדושה והייחוס. רבינו יצחק אברבנאל בפירושו על התורה (שם) ביאר שכהן הדיוט מטמא לאמו תחילה כי ניוול האישה קשה מניוול האיש וחס המקום על כבודה שתיקבר במהרה על ידי בנה הכהן משא"כ בכהן גדול שאינו מטמא כלל הקדים את האב להורות שהאיסור חל אפילו על מי שהנחיל לו את הכהונה בירושה. רבינו עובדיה ספורנו בפירושו על התורה (ויקרא כ"א י"א) כתב לאביו ולאמו לא יטמא הקדים האב בכהן גדול להורות שאף על פי שהאב הוא העיקר בייחוסו ובמעלתו ובוודאי שחולק לו כבוד כל ימיו מכל מקום בבואו אל הקודש ואל עבודת המקדש בטלים כל קשרי הבשר והדם מול נזר שמן משחת אלוהיו אשר על ראשו. אנו פוסעים כעת אל היכלי השן של גדולי האחרונים ,אשר בדורותיהם העמיקו חקר ודלו מרגליות מתוך דברי הראשונים ,כדי להאיר את עינינו בביאור סדר המקראות ודיוק הלשון .כאן הופכת השאלה לדיון הלכתי ומחשבתי המקיף את גדרי החיוב והאיסור במלוא עוצמתם. רבי דוד הלוי סגל בספרו דברי דוד (ויקרא כ"א ב') כתב בשם פענח רזא דבתרוויהו נקט על דרך לא זו אף זו דבכהן הדיוט שמטמא להם אמר לא זו לאמו שהיא וודאית פשיטא שיטמא אלא אפילו לאביו שהוא ספק יטמא ובכהן גדול שאינו מיטמא אמר לא זו לאביו פשיטא שלא יטמא אלא אפילו לאמו לא יטמא .הט"ז מעמיד כאן את היסוד הלוגי של התורה ,המבקשת תמיד להרחיב את הדין אל המקום הפחות צפוי ,בין אם מדובר בהיתר הטומאה ובין אם מדובר באיסורה המוחלט. רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו היכל יצחק (אה"ע סימן ל"א) ביאר כי הקדמת האם אצל כהן הדיוט באה להדגיש את החובה המוטלת על הבן לדאוג לקבורת אמו אף במקום שיש בעל ,ללמדנו שאין קירבת הבעל דוחה את קירבת הבן לעניין זה ,ועל כן הקדימה תורה את האם כדי ללמד על גוף החיוב המוטל על הכהן. רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק מבריסק בספרו חידושי הגר"ח (על הרמב"ם הלכות אבל) חידש כי בכהן הדיוט הטומאה לקרובים היא חלק מחובת הקירבה והשארות ,ועל כן הקדימה התורה את האם המייצגת את הקירבה הטבעית והמוחלטת ,אך בכהן גדול האיסור נובע מקדושת הגוף המופשטת מכל יחס משפחתי ,ולכן הקדימה את האב המייצג את שורש הייחוס והמשפחה כדי לשלול את הזיקה הזו. רבי עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סימן ל"ה) כתב בביאור סדר הכתובים

רומא תשרפ

כי בכהן הדיוט חסה התורה על כבוד האם ועל צערה ולכן הקדימה אותה לומר שתהא קבורתה זריזה על ידי בנה הכהן ,ואילו בכהן גדול הקדימה את האב להורות שאף על פי שהוא יורשו וחייב בכבודו וקבורתו מצד הדין ,מכל מקום איסור הטומאה במעלת הכהונה הגדולה עומד מעל הכל. רבי שמואל רוזובסקי בספרו שיעורי רבי שמואל (מסכת זבחים) ביאר את דברי הגמרא לפי שיטת האחרונים ,והסביר כי בכהן הדיוט הציווי להיטמא הוא "מצווה" ועל כן הקדימה התורה את מי שקירבתה ודאית וצערה ניכר ,אך בכהן גדול שהאיסור הוא על עצם הכניסה למקום הטומאה ,הקדימה את האב שהקשר אליו הוא היסודי והשורשי ביותר בדיני משפחה. מתוך אהבת התורה הבוערת בלבם של מאורי הדורות האחרונים ,אנו ניגשים לחזות בזיו דבריהם של גדולי הדור ובני דורנו ,אשר המשיכו לדלות פנינים משפת הכתובים ולהאיר את העיניים בביאורים מחודשים המניחים את הדעת .בבית מדרשם ,כל שינוי בלשון התורה הוא עולם מלא של הנהגה וקדושה ,המקשר את עבודת הכהנים אל מציאות החיים המורכבת. רבי יעקב ישראל קנייבסקי בספרו קהילות יעקב (על מסכת נזיר) ביאר את דברי קדמוניו בדרך המוסר וההלכה כאחד ,וכתב כי בכהן הדיוט שהתורה התירה ואף חייבה להיטמא, הקדימה את האם משום שהיא ודאית ,והחידוש הוא שאף לאביו שהוא ספק יטמא .לעומת זאת ,בכהן גדול הקדימה התורה את האב לומר שאף לו אסור להיטמא ,והחידוש הוא שאפילו לאמו שהיא ודאית וקשר הבטן אליה הוא המוחשי ביותר ,גזירת הקדושה עומדת כחומה בצורה. הגאון רבי יצחק גזונדהייט ועימו הכהן הגדול מאחיו רבי יהושע לייב דיסקין בספרו חידושי מהרי"ל דיסקין (על הפרשה) ביארו יסוד נפלא בדרך הפשט וההלכה ,שכן לגבי כהן גדול הקדימה התורה את האב משום שבדרך כלל אין הבן הופך לכהן גדול אלא לאחר מות אביו ,שהוא זה שהוריש לו את המעלה הזו בירושה .לפיכך ,מיתת האב היא המקרה המצוי והראשוני שבו נבחנת עמידתו של הכהן הגדול באיסור הטומאה ,ומכאן שהקדמת האב היא הדרכה מעשית למציאות החיים של הכהן הגדול. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על הפרשה חידש להוסיף פן עמוק בחובת הכהן ,וביאר כי בכהן הדיוט הקדימה התורה את האם כדי ללמדנו שאף על פי שהאב קיים והוא בעלה של הנפטרת וחייב בקבורתה ,בכל זאת הטילה התורה חובה וזכות על הבן הכהן להיטמא לה ולעסוק בכבודה .אולם אצל הכהן הגדול ,הקדימה התורה את האב לרבותא ,שאף על פי שהבן הוא היורש היחיד וחייב בקבורת אביו מצד הדין ,קדושת המקדש והשמן על ראשו גוברת על חובת הירושה והכבוד הפרטי. הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזון בקובץ הבאר הביא ביאור מעורר מחשבה ,לפיו בכהן

גם לנשמה מגיע אוכל

הדיוט הקדימה התורה את האם משום שצערה של האשה וניוולה קשים יותר ,והתורה רצתה שהבן ימהר להיטמא ולעסוק בצרכיה .אך בכהן גדול ,שאין לו רשות להיטמא כלל, הקדימה את האב כדי להורות ששורש קדושתו נובע מהייחוס האבהי ,ואף על פי כן ,ביום פקודה ,עליו להתעלות מעל קשר זה למען עבודת הכלל. הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא בספרו עלי ציון (תנינא) כתב בביאור הסוגיה כי בכהן הדיוט בא הכתוב להדגיש את החידוש שאפילו כשהאב קיים ויורש את אשתו ,המצווה היא על הבן הכהן .ואילו בכהן גדול ,הדגישה התורה את מיתת האב תחילה כדי להשמיענו שאף על פי שהבן כהן גדול כעת מכוח ירושת אביו ,מכל מקום איסור הטומאה חל עליו במלוא תוקפו גם כלפי המוריש עצמו. מתוך הבירור המעמיק בשרשרת הדורות ,אנו יוצאים מהיכל העיון אל שדה המעשה, לראות כיצד אותיות התורה מתרגמות עצמן להליכות חיים ולדינים קצובים .הנפקא מינות העולות מהבדלי הסדר בין הכהן ההדיוט לכהן הגדול אינן רק עניין של דרוש ,אלא יסודות מוצקים בעולם ההלכה וההנהגה. ראשית ,עולה כאן יסוד הדין בחובת הקבורה והעדיפות במצווה .כיוון שבכהן הדיוט הקדימה תורה את האם ,נלמד מכאן שחובתו של הבן להיטמא לאמו קודמת ואיתנה ,גם במקרים בהם ישנם גורמים אחרים שיכולים לעסוק בקבורה ,כמו בעלה .התורה מלמדת שהקשר האימהי והצער המיוחד הכרוך בו יוצרים חובה גמורה על הבן הכהן לפעול למען כבוד אמו ,ואין הוא יכול לפטור עצמו בטענה שחובת הבעל קודמת. נפקא מינא נוספת מתגלה בסוגיית הוודאות מול הספק .ההלכה קובעת כי הכהן הדיוט מיטמא לאביו אף על פי שאין לנו עדות חושית מוחלטת כפי שישנה באם ,וזאת מכוח "חזקה" .הצבת האב לאחר האם בלשון הכתוב מלמדת שהתורה הרחיבה את היתר הטומאה מהוודאי אל הספק המוחזק .למעשה ,הדבר קובע כי חזקת האבהות מספיקה כדי לחייב את הכהן בטומאה ,ומאידך ,בכהן גדול ,החזקה הזו אינה מספיקה כדי להתיר שמץ של טומאה ,ואפילו הוודאות הגמורה של האם נסוגה מפני האיסור. עוד נלמד מכאן סדר הקדימה בטיפול במתים .במקרה טראגי בו מונחים לפני הכהן ההדיוט גם אביו וגם אמו ,סדר הכתוב המקדים "אמו" מלמד שיש להקדים את הטיפול באם ,וזאת משום כבוד האישה וניוולה שקשה מזה של האיש .לעומת זאת ,בכהן גדול ,לו היה מותר להיטמא ,היה עליו להקדים את אביו המוריש לו את כהונתו ,אך כיוון שנאסר, סדר הכתוב מקבע את ההיררכיה של מקור הקדושה. כמו כן ,מתברר כאן הדין המיוחד של ירושה וכהונה .העובדה שבכהן גדול הקדים אביו לאמו מלמדת שהאיסור חל בראש ובראשונה על המקרה השכיח שבו הבן הופך לכהן גדול עקב מות אביו .הלכה למעשה ,הכהן הגדול צריך לדעת שברגע בו הוא מתעלה למעלתו

רומא תשרפ

הרמה ,הוא נפרד באותו רגע ממש מחובת הטומאה האישית ביותר כלפי מורישו ,כדי להתמסר כליל לעבודת הציבור ולכפרת העם. מעמקי הסוגיה חושפים לפנינו תפיסה רעיונית כבירה על מהות הקשר בין אדם לקרוביו אל מול מחויבותו לאלוהיו .שינוי הסדר בין האם לאב אינו רק עניין טכני של קדימה בהלכה ,אלא בירור עומק בשתי בחינות של קשר :הקשר הרגשי-טבעי והקשר השורשי- רוחני .הכהן ההדיוט ,המייצג את עבודת ה' בתוך המציאות האנושית היומיומית ,נקרא אל האם תחילה .האם היא סמל לרחמים הפשוטים ,לחיבור הגופני והנפשי שאינו זקוק להוכחות או לייחוס משפטי .בבואו להיטמא ,התורה מכירה בכך שהאנושיות שבו פועמת בעוז ,והיא מעניקה לגיטימציה מלאה ליסוד הוודאי של הרגש ,המיוצג על ידי האם, כבסיס לכל מערכת היחסים המשפחתית. מאידך ,הכהן הגדול ניצב במדרגה שבה האישי מתבטל מפני הכללי .כאשר התורה מקדימה אצלו את האב ,היא מבקשת להורות על בירור רעיוני נוקב :גם הקשר החזק ביותר של השלשלת והמורשת ,זה המעניק לאדם את זהותו ומעמדו ,נסוג מפני הקדושה העצמית המוחלטת .האב הוא מקור הכהונה ,הוא זה שבזכותו חובש הבן את מצנפת הזהב, ואף על פי כן ,בשיא קדושתו ,על הכהן הגדול להבין כי קדושת ה' היא מקור קדום ונעלה אף יותר מאביו מולידו. הסדר בכהן הדיוט מלמד אותנו כי התורה אינה מבקשת לעקור את הטבע ,אלא לקדש אותו .ההקדמה של האם מורה כי בדרגות הרגילות של עבודת הכהונה ,הרגש והוודאות של הקירבה הם מצפן בריא וראוי .אך בדרגת הכהן הגדול ,התורה מלמדת על כוחה של ההתעלות .שם ,הסדר המהופך מסמל את היכולת להביט אל שורש הייחוס ולומר" :לא ידעתיו" ,לא מתוך התנכרות חלילה ,אלא מתוך דבקות בנצח שמעבר לזמן ולבשר. בירור זה מעלה רעיון עמוק של "אחדות הניגודים" בעבודת הכהונה .הכהן נדרש להיות איש של חסד ורחמים לקרוביו ,אך בד בבד להיות מסוגל לעמוד בטהרה מוחלטת המנותקת מכל זיק של מוות וכיליון .סדר המילים בכתוב יוצר את האיזון הדק :בכהן הדיוט – הקירבה הטבעית לאם בראש ,ובכהן הגדול – המקור הרוחני לאב בראש ,ומשניהם יחד נבנה ההיכל השלם של קדושת ישראל ,המחבר בין שורשי הארץ למרומי השמיים. בעומק עולמו של האדם ,מתחולל מאבק תמידי בין השייכות למקורותיו לבין שאיפתו אל האינסוף ,בין הילד שבו המחפש את חום אימו לבין האיש שבו המבקש להגדיר את זהותו מכוח מורשת אביו .הסדר המשתנה בכתובים חושף בפנינו את סוד האיזון של הנפש בתחנות חייה השונות .הכהן ההדיוט המקדים את אמו מייצג את רגעי החיים שבהם עלינו לתת מקום לוודאות הרגשית ,לחיבור הבלתי אמצעי ולרחמים הפשוטים .האם ,המייצגת בנפש את עולם הקיבול ,ההכלה וההזנה ,היא הנקודה שבה האמונה מתחילה כביטחון

גם לנשמה מגיע אוכל

טבעי וקיומי .כשהתורה מקדימה אותה ,היא מלמדת אותנו שקדושה שאינה מכירה בחום האימהי ,בוודאות של הלב ובחובת החסד לקרוב ביותר ,היא קדושה חסרה. אולם ,ישנם רגעים בחייו של אדם – רגעי הכהונה הגדולה שלו – שבהם עליו להתעלות מעל הרגש הפרטי אל עבר השליחות הגדולה .כאן ,הקדמת האב מסמלת את המעבר מעולם הרגש לעולם המוסר ,המחויבות והדין .האב בנפש הוא המצפן ,המורה המעניק לנו את הכלים לפעול בתוך המבנה החברתי והרוחני .הכהן הגדול המקדים את אביו מלמד אותנו שבעת מילוי התפקיד העליון ,עלינו לזכור את השורש ואת החובה הקרה והברורה ,זו המגדירה את גבולותינו .האמונה בדרגה זו אינה רק תחושת שייכות ,אלא הכרה במחויבות מוחלטת שאינה תלויה ברגש חולף או בקרבה פיזית. חיבור זה לנפש מעלה תובנה עמוקה על מושג הודאות .האם היא ודאות החושים ,ואילו האב הוא ודאות האמונה והמסורת .הכהן ההדיוט פועל מתוך הוודאות הגלויה ,ומשם הוא צומח אל האמונה .הכהן הגדול ,לעומתו ,חי בתוך עולם שבו האמונה היא הוודאות הראשונית שלו ,ולכן הוא מקדים את האב .הוא מלמד אותנו שאדם המגיע לדרגת קדושה כזו ,רואה את המחויבות הרוחנית שלו כמציאות חיה ומוחשית יותר מכל קשר בשר ודם. זוהי הזמנה לכל אחד מאיתנו לבחון :היכן בחיינו עלינו לפעול מתוך החיבור האימהי, החם והפשוט ,ומתי הגיעה העת לחבוש את המצנפת ולפעול מתוך הכרה אבהית ,שורשית ומחויבת למשהו שגדול מאיתנו. מתוך התבוננות בדרכי הכהונה ,נבנה בלבנו מצפן מוסרי המורה על הנהגה שקולה ומדויקת בין עולם החובות האישיות לבין האחריות הכללית .השינוי בסדר הכתובים אינו רק שיעור בהלכה ,אלא קריאה ליושרה פנימית המבחינה בין זמנים ומצבים .המוסר העולה מהקדמת האם אצל הכהן ההדיוט מלמד אותנו כי אין אדם רשאי לטפס במדרגות רוחניות תוך הזנחת החובות האנושיות הבסיסיות ביותר .הקדושה אינה נבנית על גבי התנכרות לסבלם וצורכיהם של הקרובים לנו ,אלא להפך ,היא דורשת מאיתנו להיות הראשונים להיענות לקריאת הרגש והצדק הטבעי .בנה של האם נדרש לזכור את חסד נעוריה וצער גידולו ,ולהפוך את הכרת הטוב הזו לחלק מעבודת ה' שלו. לעומת זאת ,דמותו של הכהן הגדול המקדים את אביו מציבה בפנינו תמרור מוסרי של הקרבה למען הכלל .ישנם רגעים שבהם המוסר העליון דורש מהאדם פרישה מהפרטיות לטובת השליחות .זהו מוסר של אחריות כבדה ,המלמד כי ככל שמדרגתו של אדם רמה יותר ,כך מחויבותו לציבור צריכה להיות נקייה מכל פנייה אישית ,ואפילו מהקשרים העמוקים והצודקים ביותר של משפחה ומורשת .הכהן הגדול מראה לנו כיצד עוצמה מוסרית נמדדת ביכולת להציב את ציווי ה' ואת צורכי העם בראש סדר העדיפויות ,מבלי שהדבר יהפוך לאטימות ,אלא להתעלות. המצפן הפנימי הנבנה כאן מורכב מהיכולת לנוע בין "אמו" ל"אביו" .המוסר האמיתי

רומא תשרפ

הוא זה היודע מתי להקשיב לקול הלב והוודאות החושית של הרחמים ,ומתי לאמץ את הדין והחובה של השורש והייחוס .התורה מזהירה אותנו משני קצוות :מחד ,מרוחניות המנתקת את האדם מרחמי האם ,ומאידך ,ממעורבות אישית המונעת מהאדם למלא את שליחותו כהלכה .האיזון המוסרי טמון בהבנה שכל סדר בחיים יש לו עת ומקום ,וכי גדלותו של אדם נמדדת בדיוק שבו הוא ממקם את חובותיו כלפי הסובבים אותו אל מול ייעודו המוחלט. מתוך המסע המופלא בין נתיבי הכהונה והמשפחה ,אנו אוספים אל תרמיל חיינו תובנות יקרות מפז ,המאירות את דרכנו גם כאשר איננו לבושים בבגדי שש ורקמה .למדנו כי בחיים ישנם זמנים של הדיוט וזמנים של כהונה גדולה .בעתות היומיום ,עלינו לאמץ את סדר הכהן ההדיוט :להקדים את הלב ,את הרחמים ואת הוודאות הפשוטה של הקשר האנושי .אל לנו לחפש הגדרות משפטיות או ייחוסים רחוקים במקום שבו נדרשת פשוט יד מושטת ולב מבין .מאידך ,ברגעי השליחות הגדולה שלנו ,כאשר מוטלת עלינו אחריות כלפי הכלל או מחויבות לעקרונות נצחיים ,עלינו לדעת לאמץ את סדר הכהן הגדול: להעמיד את השורש ,את החובה ואת הייעוד מעל לכל נטייה אישית ,מתוך הבנה שקדושת המטרה מחייבת לפעמים התעלות מעל הרגש הפרטי .עוד לקחנו עמנו את ההכנה הנפשית למעברים; היכולת לשנות את סדר העדיפויות בהתאם למדרגה שבה אנו נמצאים היא היא סוד הגמישות הרוחנית וההצלחה בעבודת ה'.

עיקר העניין: בשורש סוגיית סדר הקרובים בכהונה ,נחשף לפנינו המבנה העדין של קדושת ישראל ,השוזרת יחד את חום הרחם האימהי עם תוקף המורשת האבהית .התורה, בדיוקה הנורא ,מלמדת אותנו כי אין אמת אחת המנותקת מהקשר המציאות .הכהן ההדיוט ,המחובר אל הארץ ואל הלב האנושי ,מקדים את אמו – את הוודאות החושית והרגשית – כדי ללמד שהקדושה צומחת מתוך אנושיות בריאה וחובת חסד ראשונית .אך הכהן הגדול ,שראשו מגיע השמימה ונזר אלוהיו עליו ,מקדים את אביו – את מקור ייחוסו וקדושתו – כדי להורות כי בשיא המעלה הרוחנית, המחויבות לנצח ולשליחות גוברת על כל זיקה פרטית .סוד השינוי הוא סוד האיזון הקדוש :הידיעה מתי להיות בחינת בן לאמו ,מגיב בחום ובחמלה ,ומתי להיות בחינת כהן גדול לאביו ,עומד בטהרה מעל גלי הזמן והמוות ,ובשילוב שניהם יחד נבנה היכלו של אדם מישראל כמשכן לשכינה.