בעומק הפרשה – פרשת אמור

בעומק הפרשה – פרשת אמור המתח הדרמטי האופף את תחילת פרשתנו איננו רק עניין הלכתי של הלכות טומאה וטהרה ,אלא הוא נוגע בשורש העמוק ביותר של הווייתנו :המאבק הנצחי שבין עולם החיים המקודש לבין צלו הכבד של המוות .הכהן הגדול ובניו ,אלו שנבחרו לשמש כסוכני החיים של האומה ,כמי שעומדים יום יום מול אש המזבח ומדליקים את המנורה הטהורה, נדרשים פתאום לעצור על סף הקבר .השאלה…

בעומק הפרשה – פרשת אמור המתח הדרמטי האופף את תחילת פרשתנו איננו רק עניין הלכתי של הלכות טומאה וטהרה ,אלא הוא נוגע בשורש העמוק ביותר של הווייתנו :המאבק הנצחי שבין עולם החיים המקודש לבין צלו הכבד של המוות .הכהן הגדול ובניו ,אלו שנבחרו לשמש כסוכני החיים של האומה ,כמי שעומדים יום יום מול אש המזבח ומדליקים את המנורה הטהורה, נדרשים פתאום לעצור על סף הקבר .השאלה המרעידה את הלב היא מדוע התורה גוזרת על איש החסד ,שתפקידו לנחם ,לברך ולחזק ,להפנות עורף ליקיריו ברגעיהם האחרונים? מדוע הקדושה היתרה דורשת דווקא התנתקות מן הצער האנושי המוחשי ביותר? אנו עומדים כאן מול פתיחה שמבקשת לברר את תפקיד האדם המקודש כמי שנושא את דגל הנצח בתוך ים של חלוף ,וכמי שחייב לשמור על להבה של חיים שאינה דועכת לעולם, גם כשסביב הכל נראה ככלה ואובד. כאשר אנו צוללים אל תוך עומק דברי רבותינו הראשונים ,אנו מגלים כי אין כאן רק ריחוק טכני ,אלא בנייה מחודשת של מושג ה"אדם" .הקדושה בפרשת אמור היא תביעה לחיים טוטאליים ,חיים שאין בהם אחיזה לסיגים של מיתה או לייאוש .עומק העניין הוא שהכהן הוא המראה של כנסת ישראל כולה; בפרישתו מן המת הוא מלמד אותנו כי השורש הפנימי שלנו דבוק בחיים שמעל הזמן .המועדות ,המובאים בהמשך הפרשה, אינם אלא פיתוח של אותו רעיון – היכולת לקחת את הזמן החולף ,את השנה שמתכלה, ולהטעין אותה בנקודות של נצח שאינן תלויות בטבע. רש"י (ויקרא כא ,א) כתב "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם – להזהיר גדולים על הקטנים". הסבר הדברים בעומק הוא שהקדושה היא שרשרת שאינה יכולה להיקטע .המילה להזהיר באה מלשון זוהר ,כפי שביארו מפרשי רש"י .הגדולים ,אלו שכבר הגיעו למדרגת הבנה ודבקות ,מחויבים להקרין את הזוהר הזה על הקטנים ,כדי שהקדושה לא תישאר כהישג אישי אלא כטבע לאומי .האזהרה כאן היא התביעה מהאב הכהן לראות בבנו את ממשיך דרכו במקדש ,ולדעת שכל תנועה קטנה של זלזול בטהרה אצל הגדול ,תהפוך לחורבן של ממש אצל הקטן שעדיין בונה את עולמו הרוחני. רבנו אברהם אבן עזרא (שם) כתב "וטעם אמור אל הכהנים – כי השם בחר בהם לשרתו והם קרובים אליו ,והנה הם כמלאכי השרת ,ואין ראוי שיטמאו למתים שהם הפך החיים". הביאור המרטיט כאן הוא שהכהונה היא הופעת המלאכותיות בתוך המציאות האנושית.

רבנו אברהם אבן עזרא חושף בפנינו כי הכהן אינו רק "פקיד" במקדש ,אלא הוא מהות של מלאך .ומכיוון שמלאכים הם יצורי נצח שאין בהם מוות ,המגע עם המת מהווה עבורם סתירה אונטולוגית .הקדושה דורשת מהכהן להיות מזוהה לחלוטין עם כוח ה"יש" והחיים, כדי שיוכל להמשיך שפע של חיים לעם כולו .כל מגע עם המוות הוא נפילת מתח בזרם האלוקי שעובר דרכו. הרמב"ן (ויקרא כא ,ו) כתב "קדושים יהיו לאלוהיהם – כי הם משרתי עליון וראוי שיהיו במעלה עליונה מכל העם בטהרה ובפרישות ,כדי שיהיה שולחן השם נכבד על ידם". הרמב"ן צולל כאן ליסוד הלמדני שבין קדושת הגוף לקדושת העבודה .הוא מבאר כי אין הקדושה תואר ערטילאי ,אלא היא הכרח המציאות .הכהן הופך להיות כלי שרת חי ,וכמו שכלי המקדש צריכים להיות טהורים כדי להכיל את האור ,כך גוף הכהן חייב להיות פרוש מכל טומאה .עומק דבריו מלמד שכל חריגה מהטהרה היא פגיעה בכבוד השכינה ,שכן השראת השכינה בארץ תלויה במידת הזיכוך והפרישות של המשרתים בקודש. רבנו בחיי (ויקרא כא ,ח) כתב "וקדשתו – מצווה זו לכלל ישראל לקדש את הכהן בכל דבר שבקדושה ,לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון" .כאן נחשף רובד חברתי-קיומי עמוק .רבנו בחיי מלמדנו שהקדושה של הכהן אינה רק חובתו שלו ,אלא היא מצווה על הציבור כולו .הקהילה היהודית נדרשת לשמור על הכהן במעמד של קודש ,כי הוא המצפן הרוחני שלהם .כאשר הציבור מקדש את הכהן ,הוא בעצם מקדש את עצמו ואת ערכיו .הכבוד לכהן הוא הכבוד לערך הנצח שהוא מייצג ,ובלעדי המבט המעריץ של העם כלפי הקדושה ,הכהונה עלולה לאבד את חיותה והעם יאבד את המדרגות המובילות אל הקודש. הרשב"ם (ויקרא כג ,ב) כתב "מועדי ה' אשר תקראו אותם – אלו המועדים שבית דין מקדשים אותם ,שהקדושה תלויה בקידושם של ישראל" .הביאור הלמדני כאן מחבר בחוט של זהב בין קדושת הכהן לקדושת המועד .הרשב"ם מלמד שבעוד שקדושת הכהן היא ירושה שבאה מלמעלה ,קדושת המועדים היא יצירה שבאה מלמטה .התורה נתנה לאדם את המפתחות לקדש את הזמן דרך האמירה שלו .סמיכות המועדים לפרשת הכהנים מלמדת שהשלמות נוצרת רק כאשר קדושת השמיים (הכהן) פוגשת את קדושת הארץ (ישראל המקדשים את המועד) .האדם בפרשת אמור אינו רק צופה בקדושה ,אלא הוא השותף הפעיל בבריאתה. מתוך המעמקים הללו אנו למדים שפרשת אמור היא שיר הלל לניצחון הרוח על החומר. היא קוראת לכל יהודי ,לא רק לכהן ,לראות בדיבורו אמצעי לבריאת עולמות של טהרה. השמירה על הגבולות ,הריחוק מהטומאה והדיוק במועדות ,כולם כאחד בונים בתוכנו קומה של נצח .התובנה שצריכה ללוות אותנו היא שהקדושה איננה צמצום של החיים אלא היא הרחבתם האינסופית ,היא היכולת לעמוד מול המוות ולא להישבר ,מתוך ידיעה