10. האם מותר לכהנים להיכנס למחנות ההשמדה? | עמ׳ 444-452
10. האם מותר לכהנים להיכנס למחנות ההשמדה? | עמ׳ 444-452 כאשר הלב נקרע והדמעות זולגות מעצמן למול מראות הזוועה וענני העשן האופפים את זכרון המיליונים ,עומד לו הכהן ,משרת ה' המקודש בטהרה ,בפרשת דרכים מטלטלת. מחד גיסא ,דוחקת בו נשמתו להתייחד עם אפר הקדושים ולפקוד את גיא צלמוות שבו נרצחו בני משפחתו הי"ד בטיול שורשים רווי כאב ,ומאידך גיסא ,מהדהדת באוזניו…
10. האם מותר לכהנים להיכנס למחנות ההשמדה? | עמ׳ 444-452 כאשר הלב נקרע והדמעות זולגות מעצמן למול מראות הזוועה וענני העשן האופפים את זכרון המיליונים ,עומד לו הכהן ,משרת ה' המקודש בטהרה ,בפרשת דרכים מטלטלת. מחד גיסא ,דוחקת בו נשמתו להתייחד עם אפר הקדושים ולפקוד את גיא צלמוות שבו נרצחו בני משפחתו הי"ד בטיול שורשים רווי כאב ,ומאידך גיסא ,מהדהדת באוזניו אזהרת התורה החמורה לנפש לא יטמא בעמיו. המאבק הזה ,שבין כיסופי הלב למקום שבו נשפך דם ישראל כמים לבין דקדוקי ההלכה הנוקבים בהלכות טומאת אהל ,הוא מאבק שבין קדושת החיים לבין צל המוות הנורא .אנו ניצבים מול שאלות קשות הצפות מתוך האפר :האם אבק אדם שנותר מהכבשנים מטמא את הכהן המאהיל עליו תחת קורת גג אחת? האם מחנות המוות נחשבים כקבר אחד גדול החוצץ בפני הטהרה? השאלה אינה רק הלכתית ,אלא היא זעקה של דור המבקש למצוא את נתיב הקודש בתוך הריסות הגטו ואפר המשרפות ,בירור שבו מעורבים גדולי הפוסקים המפלפלים בדיני אפר שרופים וסבון שנעשה משומן קדושים ,בניסיון להכריע האם יכול הכהן לבוא בשערי המקומות ההם מבלי לחלל את נזיר אלוקיו שעל ראשו. מתוך הערפל המכסה את עמק הבכא והמשרפות אנו פונים אל המקור הנצחי ,אל דברי התורה אשר הציבה גבולות עולם בין הקודש לבין הטומאה ובין החיים לבין המקום שבו המוות מנסה לשלוט" .ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו" (ויקרא כא א) הנה ציווי זה ,הפותח בלשון כפולה ומכופלת ,מטיל על כתפי הכהן את משא הטהרה שאינה פוסקת ,ומורה לו כי גם בתוך עמו וגם במכאוביו הלאומיים הגדולים ביותר ,עליו להישאר מובדל ופרוש מן המת. רש"י (ויקרא כא א) פירש להזהיר גדולים על הקטנים .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה ביאר כי הכפילות הזו של אמור ואמרת באה ללמדנו שהזהירות מן הטומאה אינה עניין פרטי בלבד ,אלא חובה המוטלת על הכהן לשמר את שרשרת הטהרה לדורות הבאים ,ודווקא במקומות שבהם הלב רותח מכאב על אובדן הקרובים ,נדרשת אזהרה יתירה שלא להיסחף אחר הרגש ולפגוע בקדושת הכהונה. רבינו עובדיה ספורנו (ויקרא כא א) כתב שהטעם שהזהירה התורה בני אהרן ולא בנות אהרן ,הוא משום שהכהנים צריכים להיות מוכנים בכל עת לעבודת המקדש .מתוך כך אנו למדים כי הכהן נושא עמו תמיד את פוטנציאל הגאולה ,וגם בחורבן ובגלות המרה ,עליו לראות את עצמו כמי שעומד בכל רגע להיכנס להיכל פנימה ,דבר המחייב אותו להתרחק מכל חשש טומאה גם במחוזות של שכול. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (ויקרא כא א) פירש כי בעבור היותם בני אהרן המקודש לה' יזהירם בזה .הרמב"ן מעמיק בשורש המצווה ומסביר כי הטומאה היא ניגוד מוחלט למי
רומא תשרפ
שעובד את א-ל חי ,ולכן הכהן ,שכל מהותו היא דבקות בחיים האינסופיים ,מוזהר שלא לבוא במגע עם המוות ,המייצג את החיסרון והכיליון של החומר. הכלי יקר (ויקרא כא א) חידש כי הלשון בני אהרן באה להזכיר לכהנים כי הגם שהם בני אדם ככל העם ,יחוסם מחייבם להנהגה נעלה יותר .במקומות של מחנות ההשמדה ,שבהם המוות היה נוכח בכל פינה ,התביעה הזו מהכהן הופכת להיות קשה מנשוא – עליו להיות שם כזוכר וכואב ,אך להישאר "בני אהרן" השומרים על גבולות הטהרה. הנתיבות שלום (אמור) ביאר כי לנפש לא יטמא בעמיו פירושו שלא ייתן לטומאת העם ולחשיכה הסובבת אותו לחדור אל נפשו פנימה .הכהן צריך להיות כאי בתוך ים של טומאה, וכאשר הוא פוקד את מחנות המוות ,עליו לשאת עמו את המחיצות המפרידות הללו כדי שקדושתו לא תיפגם מעוצמת הטומאה השורה שם. מתוך הכתובים אנו באים אל היכלי התלמוד ,שם הגדירו חכמים את גבולות הטומאה והטהרה אל מול המציאות הקשה של אדם שנשרף והיה לאפר ,בירור המהווה את התשתית להכרעה במחנות הדמים. במשנה במסכת אהלות (פרק ב משנה ב) נחלקו תנאים בשאלת אפר המת ושיעורו לטומאה, וזה לשון המשנה :אפר שרופים ,רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע ,וחכמים מטהרים .הנה לפנינו מחלוקת יסודית האם אפר המת נחשב עדיין כחלק מן המת המטמא באוהל ,או שמא השינוי המהותי שעבר באש הפקיע ממנו את שם המת. הגמרא במסכת נדה (דף כז ע"ב) דנה בשיטת חכמים וכתבו שם בתוספות (ד"ה מת) בתירוצם השני כי דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר ,אבל אם העפר שלם ,אפילו אין שלדו קיימת, טמא .בעלי התוספות מחדשים הבחנה מרטטת :כל עוד יש לפנינו את כל אפרו של המת, אף שצורתו נתבטלה כליל ,עדיין טומאתו עליו ,ורק כאשר האפר חסר ואין בו כמות של רובע הקב ,טיהרו חכמים. במסכת אהלות (פרק ב משנה א) פירש הר"ש משנץ כי דרבנן מודו בשלם דמטמא אע"פ דנתבלבלה צורתו .הר"ש צועד בעקבות שיטת התוספות וקובע כי האחריות המוטלת על הכהן להתרחק מן הטומאה קיימת כל עוד שרידי המת נמצאים לפנינו בשלמותם ,גם אם הפכו לאבק דק. לעומת זאת ,בגמרא במסכת נזיר (דף נ ע"ב) מובאת הברייתא בעניין חלב המת שהתיכו, ופירש שם רש"י כי אם היה מפורד והתיכו טהור .מכאן עולה יסוד חשוב לעניין הסבון המיוצר משומן הקדושים ,שאם השומן לא היה חתיכה אחת בשעת פרישתו מן המת אלא טיפות מפורדות שחוברו לאחר מכן ,אין הוא מטמא באוהל. בתלמוד ירושלמי במסכת נדה (פרק ג הלכה ג) כתב כי חומרת אפר שרופין היא רק מדרבנן ומשום כבוד המת .הירושלמי מאיר את הסוגיה מזווית נוספת ,ולפיה ייתכן שכל איסור
גם לנשמה מגיע אוכל
הכניסה לאוהל שיש בו אפר אינו אלא גזירה של חכמים כדי לשמור על כבודם של שוכני עפר ,דבר שיש לו משקל רב כאשר אנו דנים באפרם של קדושי עליון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ג ,יו"ד סימן כב ,אות כב) פלפל בדברי הגמרות הללו והעלה דיוק נפלא .הוא ביאר כי עיקר מחלוקת התנאים באהלות היא רק כאשר האפר נשאר בתבנית מסוימת ,אך אם נשרף הגוף עד שנעשה כקמח ממש, הרי הוא כעפר בעלמא .מרן מביא ראיה לדבריו מהגמרא במסכת שבת (דף ח ).בעניין אפר כירה ,ומוכיח כי שם "מת" פוקע כאשר החומר משנה את מהותו הכימית והפיזית לחלוטין ,וזוהי נקודת המשען העיקרית להקל בטומאת אוהל במחנות ההשמדה שבהם נשרפו הגופות באש נוראה. מתוך נהרות התלמוד אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר בכוח הכרעתם התוו את הנתיב המעשי בתוך ים הספקות של טומאת המת והאפר. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות טומאת מת פרק ג הלכה ט) פסק להלכה כדעת חכמים ,וז"ל :המת שנשרף ושלדו קיימת ,והוא השדרה והצלעות ,הרי זה מטמא כמת שלם ,ואין צריך לומר אם נחרך .אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור .הנה הרמב"ם מציב קו ברור ומכריע :כל עוד המבנה הבסיסי של הגוף ,השלדה, אינו קיים עוד ,פקעה טומאת המת מהאפר שנותר ,ואין הכהן מוזהר עליו בטומאת אוהל. עוד כתב רבנו משה בן מימון (שם הלכה י) וז"ל :בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור ,וכן אפר השרופין טהור .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ג ,יו"ד סימן כב ,אות כב) פלפל בדיוק לשונו של הרמב"ם וביאר כי הרמב"ם הוסיף את ההלכה העשירית כדי ללמדנו שאפילו אם כל הגוף נמצא לפנינו ,אם הוא נכתת ונעשה כקמח או שנשרף כליל לאפר ,אין בו עוד דין "מת" כלל .מרן דייק כי הרמב"ם השמיט את חידושם של התוספות והר"ש שחילקו בין אפר שלם לחסר ,ומכאן שהלכה כסתם דבריו שכל אפר שרופים טהור ללא חילוק ,וכך היא דעת רוב הראשונים שאין להחמיר באפר כמת שלם לאחר שנתבלבלה צורתו. רבנו אשר במסכת אהלות (פרק ב משנה א) פירש כי דעת חכמים המטהרים באפר שרופים היא משום שברגע שהמת נעשה אפר הוא נחשב כעפר בעלמא .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות חלק ב ,עמ' תצז) העמיק ביסוד זה וביאר כי מאחר והתורה תלתה טומאה ב"נפש" או ב"מת" ,הרי שברגע שהחומר איבד את זיקתו המבנית לאדם ,שוב אין עליו שם מת .מרן פלפל שם והוסיף כי אף לדעת הראב"ד החולק במקומות מסוימים, בנדון של אפר שרופים שנעשה "כקמח" בדרך השריפה הנוראה שעשו הרשעים ימ"ש ,אין לחשוש לטומאת אוהל דאורייתא כלל. בעלי התוספות במסכת סוכה (דף כא ע"א ד"ה ואין) כתבו כי אין האפר מטמא באוהל כיוון שאינו ראוי לצירוף .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר כי דברי התוספות הללו הם
רומא תשרפ
יסוד גדול להקל במחנות ההשמדה ,שכן האפר המפוזר שם אינו יכול להיחשב כגוף אחד המטמא ,ומכיוון שאין שלדו קיימת ,הרי הוא כדבר נפרד שאין בו כוח לטמא את הכהן המאהיל עליו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת (חלק ד סימן נח) חידש וביאר את דברי הראשונים לעניין הכניסה למקום שיש בו אפר קדושים ,וכתב כי מאחר שדעת הרמב"ם היא עמוד ההוראה ,ודבריו ברורים שחכמים מטהרים באפר שרופים ,אין לכהנים להימנע מלבקר במקומות אלו מחשש טומאת אוהל .הוא הוסיף ופלפל כי גם אם ישנם מחמירים בראשונים ,הרי שבספק טומאה דרבנן (לשיטות שבאפר שלם יש טומאת דרבנן) הולכים להקל, ובפרט כשמדובר בכבודם של קדושי עליון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ג ,יו"ד סימן כב ,אות כב) פלפל בשאלת הסבון המיוצר משומן קדושים וביאר כי יש להקל בטומאת אוהל מכמה טעמים. ראשית ,הוא נסמך על דברי התוספתא והרמב"ם שחלב המת שהיה מפורד והתיכו טהור, ומאחר ובתהליך ייצור הסבון השומן מפורק ומעורב בחומרים אחרים ,פקעה ממנו טומאתו. שנית ,מרן חידש כי יש כאן "ספק ספיקא" – ספק אם בכלל יש בסבון זה שומן אדם ,ואם תמצי לומר שישנו ,ספק אם הוא בכמות המטמאת ואם התיכו כשהוא מפורד .מרן העמיק והוסיף כי מאחר והסבון הוא מוצק וקשה ,הרי הוא כבשר שנפרך ונעשה כקמח שפסק הרמב"ם שטהור הוא. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות חלק ב ,עמ' תצח) כתב וביאר את דברי ה"ציץ אליעזר" וה"הר צבי" לעניין החשש מעצם כשעורה .מרן פלפל בזה וביאר כי אף שחכמים החמירו בעצם כשעורה שמטמאת במגע ובמשא ,הרי שבטומאת אוהל היא אינה מטמאת לכל הדעות .לכן ,פסק מרן כי כהן הנכנס למחנות או למוזיאונים אינו צריך לחשוש שמא יש שם עצם כשעורה המאהיל עליה ,שכן עצם כזו אינה מביאה את הטומאה באוהל ,וכל עוד אינו נוגע בה או נושאה ,אין בכך איסור .מרן הוסיף כי בכהנים בזמן הזה ,שהם כהני חזקה ,יש להקל בספק טומאה כזה במקום צורך גדול. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת (חלק ד סימן נח) חידש וביאר את עניין "טומאה בלועה" .הוא פלפל בסוגיה והסביר כי אפר או שומן המעורבים בתוך חומר אחר (כמו הסבון או האפר המונח בתוך כלי זכוכית אטומים) נחשבים כטומאה בלועה שאינה בוקעת ועולה. מרן סמך ידיו על סברת המנחת יצחק שכתב כי במקום רשות הרבים ,כגון מוזיאון הפתוח לקהל ,ספק טומאה להקל ,ובצירוף דברי הרמב"ם שאפר שרופים טהור ,העלה להתיר לכהנים לבקר במקומות אלו כדי לראות ולזכור את אשר עשה עמלק. בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן ריז) כתב וביאר כי אפר הנשרף בקרמטוריום ,כיוון שנעשה באש נוראה שמאכלת הכל ,הרי הוא כמי שנתבטלה צורתו לגמרי ,וסמך על פסיקת הרמב"ם נגד פרשנות הר"ש והתוספות .הוא הוסיף כי בכהנים של ימינו ,שהם כהני חזקה וספקם להקל במקום ספק דאורייתא ,ודאי שאין לאסור עליהם כניסה לאוהל שיש בו אפר כזה.
גם לנשמה מגיע אוכל
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (שם) סיכם את הפלפול והביא את דברי הגאון צפנת פענח ,שביאר כי יש חילוק תהומי בין אדם שמת ואחר כך נשרף ,לבין מי שנשרף בעודו חי כקדושי השואה .מרן פלפל בדבריו וביאר שלפי הרמב"ם בפרק ג' הלכה י' ,אדם שנשרף חי ועפר פירוריו לפנינו ,לא חלה עליו טומאה מעולם כיוון שלא היה "מת" לפני שהפך לאפר .חידוש זה ,בצירוף העובדה שמדובר בקדושי עליון שנהרגו על קידוש השם ,הוביל את מרן לקבוע כי אין להחמיר לכהנים בזה כלל. מתוך בירורי ההלכה והפלפולים הנוקבים בתורתם של האחרונים ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדור האחרון ,אשר השכילו לשזור את חומרת ההלכה עם דמעת הדור ,והורו לנו כיצד לשמר את קדושת הכהונה בתוך המקומות המקודשים בדמם של ישראל. מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר בתשובתו (י"ב תשרי תשס"ז) חידש וביאר את דברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף לגבי הכניסה ליד ושם ולמחנות .הוא פלפל בדברי הרמב"ם והעלה הבחנה מעוררת התפעלות ,ולפיה יש הבדל יסודי בין אדם שמת ואחר כך נשרף ,לבין קדושי השואה שנשרפו חיים .הוא ביאר כי במי שנשרף בעודו חי ,לא חלה עליו טומאת מת כלל שכן ברגע המוות הפך לאפר ,ומכיוון ש"אפר שרופים טהור" ,הרי שהכהן הנכנס למחנה אינו פוגש טומאה שחלה מעולם .עוד הוסיף וביאר כי גם לשיטות המחמירות ,במציאות של "אפר דק כקמח" אין כל חשש טומאת אוהל ,ומותר לכהנים להיכנס ללא חשש. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות חלק ב ,עמ' תצט) כתב וביאר את פסיקתו הסופית בנדון .הוא פלפל בדברי הגאון רבנו צבי פסח פראנק בספרו שו"ת הר צבי ובדברי הגאון רבנו אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר ,אשר נטו להחמיר מחשש שמא נשאר עצם כשעורה או מחשש כבוד המת .מרן ביאר בחכמתו כי אף שיש מקום להחמיר לכתחילה למי שרוצה לפרוש מכל ספק ,הרי שמעיקר הדין ,מאחר ומדובר בספק ספיקא בכהנים בזמן הזה ,יש לסמוך על המקלים .הוא הדגיש כי הכניסה למחנות ולמוזיאונים למטרת התעוררות וזיכרון היא דבר חשוב ,ואין לסגור את הדלת בפני הכהנים המבקשים להתייחד עם זכר הקדושים. מו"ר הגרב"צ מוצפי בתשובתו ביאר את הצד המחמיר מתוך רגישות גדולה לכבוד המת. הוא פלפל בדברי ה"יביע אומר" והזכיר כי ישנם הסוברים שגם אם אפר שרופים טהור מן התורה ,הרי שיש בו חובה של קבורה משום "עצם הלוז" שאינה נשרפת לעולם .הוא ביאר כי לדעת ה"ציץ אליעזר" ,כל מקום שבו שוכן אפר הקדושים יש להגדירו כבית קברות, ולפיכך הכהן המאהיל שם עלול להיכנס לספק טומאה דאורייתא ,ולכן נטה להחמיר לכהנים שלא להיכנס לאהלים אלו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן נח) חידש וביאר יסוד גדול בהנהגה האישית של הכהן .הוא פלפל בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה) שכתב כי הנהרגים על קידוש השם אין למעלה מהם ,וביאר כי מתוך כך יש להביט על כל המחנות כעל היכל של קודש .מרן הסביר כי דווקא בגלל מעלתם העצומה של הקדושים ,נחלשה
רומא תשרפ
טומאתם ,והשתמש בביטוי "אורייתא היא דמרתחא ליה" בהקשר של קנאת ה' צבאות כנגד המרצחים ,כדי לומר שאין הכהן צריך לחשוש מלהתקרב למקום שבו שורה שכינה מעל אפר בניה. מתוך דברי גדולי הדורות האחרונים אנו רואים כיצד ההלכה הצרופה נפגשת עם צער האומה .בעוד שישנם המורים להחמיר בשל חומרת טומאת כהנים ,הרי שמרן רבנו עובדיה יוסף וסיעתו הקימו עמדה הלכתית מבוצרת המתירה את הכניסה מתוך פלפול מעמיק בדיני אפר וסבון ,ומתוך הכרה בחשיבות הזיכרון הלאומי גם עבור בני אהרן המקודשים. מתוך ים הפלפולים ובירורי ההלכה שעלינו בהם ,אנו יורדים כעת אל עולם המעשה, לדלות את הנפקא מינות הבהירות העולות מתוך דברי הראשונים והאחרונים ,ובראשם פסקיו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,עבור הכהן העומד על פתחם של גיא הקטילה והכבשנים. נפקא מינה ראשונה ויסודית נוגעת לכניסה לחדרי המשרפות ולביתני התצוגה שבהם מונח אפר הקדושים .מתוך פלפולו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשיטת הרמב"ם, עולה כי מאחר שהגופות נשרפו כליל עד שנעשו כאפר דק וקמח ,פקעה מהם טומאת אוהל מן התורה .ההשלכה המעשית היא שכהן רשאי להיכנס תחת קורת גג אחת עם אפר זה ,ואין הוא צריך לחשוש לאיסור "לנפש לא יטמא" ,שכן החומר שנותר אינו נחשב עוד כ"מת" המטמא באוהל .זאת ועוד ,גם החשש מעצם כשעורה אינו מהווה מכשול לכניסה, שכן עצם כזו אינה מטמאת באוהל אלא רק במגע ומשא. נפקא מינה נוספת עוסקת בביקור במוזיאונים שבהם מוצגים סבונים שיוצרו משומן הקדושים .לפי הכרעתו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,המבוססת על דין "חלב המת שהתיכו" ,הסבונים הללו מותרים בשהייה לכהנים .מאחר והשומן עבר תהליך של פירוד וחיבור מחדש עם חומרים כימיים ,ומכיוון שיש כאן ספק ספיקא לגבי עצם קיומו של שומן אדם בסבון הספציפי ,הכהן יכול לבקר בתערוכות אלו ללא חשש טומאת אוהל. עם זאת ,עליו להיזהר מנגיעה ממשית בסבונים אלו ,שכן במגע ומשא יש להחמיר יותר מאשר באוהל. לעניין הביקור בשטחי הגטאות ההרוסים ,כמו גטו וארשה ,עולה נפקא מינה חשובה לגבי הליכה תחת כיפת השמיים .מתוך בירורו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בעניין ספק טומאה ברשות הרבים ,עולה כי במקום שאין ודאות לקיומו של קבר ממש תחת רגלי הכהן ,והשטח פתוח לקהל הרחב ,יש להקל בספק טומאה .לכן ,הכהן יכול לסייר בשבילי המחנות והגטאות ,ואינו צריך לחשוש שמא הוא מאהיל על קברים נסתרים ,כל עוד הוא נמנע מכניסה למקומות שסומנו בוודאות כמקומות קבורה או בונקרים סגורים שדינם כקבר סתום. נפקא מינה אחרונה נוגעת להנהגת הכהן בזמן הזה ,המוגדר כ"כהן חזקה" .פסקיו של
גם לנשמה מגיע אוכל
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מלמדים כי במקום שבו יש צורך גדול לזיכרון והתעוררות, ניתן לסמוך על השיטות המקלות בספק טומאה דרבנן .לכן ,כהן המבקש לערוך "טיול שורשים" ולהתייחד עם זכר משפחתו ,יש לו על מה שיסמוך בבואו אל המקומות הללו, ובלבד שישמור על דריכות מוסרית והלכתית שלא לגעת בשאריות האפר או העצמות המצויות לעיתים בתצוגות פתוחות. כאשר אנו מתבוננים בעומק הרעיון של סוגיה זו ,אנו נחשפים למפגש המרטיט שבין שתי קדושות הנראות כסותרות זו את זו ,אך בשורשן הן יונקות מאותו מקור אלוקי חי. קדושת הכהן ,המצווה על הפרישה מן המוות והדבקות בחיים ,ניצבת אל מול קדושתם הנשגבת של אלו שמסרו נפשם על קידוש השם ,אשר עליהם נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. העומק הרעיוני הטמון בפסקיו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מלמדנו כי המוות במחנות ההשמדה לא היה מוות רגיל המביא טומאה לעולם ,אלא הוא היה תהליך של זיכוך נורא באש .האש ששרפה את הגופות והפכה אותן לאפר ,לא רק הפקיעה את הטומאה מבחינה הלכתית יבשה על ידי ביטול צורת המת ,אלא היא סימלה את עליית הנשמה בשלהבת אל מקום שבו אין שליטה לטומאה .הכהן המתרחק מן המת עושה זאת כיוון שהמת מייצג את עזיבת החיים ,אך אפר הקדושים מייצג את נצחיות הרוח הישראלית, ולכן דייק מרן כי דווקא במקומות הללו ,עוצמת הקדושה של הנהרגים גוברת על כוחה של הטומאה להרחיק את משרת ה'. זאת ועוד ,אנו מגלים כאן יסוד אדיר בבניין האמונה :קדושת הכהונה אינה "סטריליות" המבקשת להתעלם מן הכאב הלאומי ,אלא היא תביעה לטהרה בתוך המציאות המורכבת ביותר .היכולת של הכהן לבוא אל שערי מחנה ההשמדה ,כשהוא מצויד בפלפולי ההלכה המבחינים בין אפר למת ובין שלדה לקמח ,היא עדות לכך שהתורה מעניקה לנו כלים למצוא נתיב של קודש גם בתוך גיא צלמוות .המאבק של הכהן על טהרתו בתוך המחנות אינו בריחה מן הזיכרון ,אלא הוא הדרך שבה הוא מקדש את זכרם של אלו שלא זכו להיקבר בקבר ישראל – על ידי הבאת אור התורה וההלכה אל המקום שבו ניסו הרשעים לכבות את הכל. כאשר אנו מעתיקים את מבטנו מן הפלפול ההלכתי אל נבכי הנפש ,אנו מוצאים בסוגיית כניסת הכהנים למחנות ההשמדה שיעור מאלף על האופן שבו האמונה וההלכה מעניקות לאדם מצפן בתוך החשיכה הגדולה ביותר .הכהן העומד מול גדרות התיל ושרידי המשרפות הוא משל לכל יהודי המנסה למצוא את האיזון העדין שבין החובה לזכור ולכאוב לבין הצורך לשמור על קדושתו וטהרתו האישית. התובנה המחשבתית הראשונה היא שההלכה אינה מחיצה המפרידה בינינו לבין העבר, אלא היא הגשר המאפשר לנו לפסוע בו בבטחה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בפלפולו
רומא תשרפ
המבריק שהתיר את הכניסה ליד ושם ולמחנות ,לימד אותנו שהתורה אינה מבקשת להרחיק את הכהן מן הזיכרון הלאומי .אדרבה ,דווקא הכהן ,המייצג את נצחיות העבודה והקדושה ,הוא זה שצריך להביא את נוכחותו אל המקומות שבהם ניסה עמלק להכחיד כל זכר לקדושה .ההנהגה העולה מכאן היא שהקדושה אינה עמידה מן הצד ,אלא היא היכולת לצלול אל תוך הכאב העמוק ביותר כשאנו חמושים בבירור הלכתי המקדש את המציאות. במישור האישי ,המפגש הזה מלמד אותנו על ערכה של ה"הבחנה" .הכהן נדרש להבחין בין אפר שאינו מטמא לבין עצם המטמאת ,בין מגע לאהל .זוהי הזמנה לכל אדם לפתח רגישות פנימית דקה :לא כל סערת רגשות היא "טומאה" ,ולא כל כאב הוא "חורבן" .האמונה מעניקה לנו את הכלים לפרק את המציאות המאיימת לחלקים המותרים בנגיעה ובשהייה, ובכך היא מאפשרת לנפש להכיל את המראות הקשים מבלי להישבר .הנהגת הכהן במחנות היא הנהגה של שליטה עצמית ושל תודעה ערה – להרגיש את הכל ,לבכות על הכל ,אך להישאר נאמן לגבולות שהציב בורא עולם. כשאדם לומד לזהות שקדושתו אינה נפגמת מהתייחדות עם אפר הקדושים ,הוא מגלה עוצמה חדשה בנפשו .הוא מבין שהקשר שלו עם דורות העבר אינו קשר של מוות וחידלון, אלא קשר של חיים נצחיים ששום אש לא תוכל להם .זוהי הדרך שבה אדם הופך ממי שנרתע מן העבר למי שנושא אותו בגאון ,מתוך ידיעה שהאפר של אתמול הוא היסוד לבניין של מחר .האמונה הופכת את הביקור במחנות מחוויה של יגון גרידא לחוויה של התעלות וחיבור לשורש הנשמה ,מקום שבו האדם והכהן מתאחדים בתפילה ובזיכרון. המצפן המוסרי המתגבש מתוך בירור הלכות טומאת הכהנים במחנות המוות מציב בפנינו תביעה נוקבת לזיכרון פעיל שאינו מוותר על זהות וגבולות .בלב הסוגיה עומדת הידיעה כי גם במצבים הקיצוניים ביותר של היסטוריית עמנו ,ההלכה אינה נסוגה אלא מעניקה לנו כלים להתמודד עם השבר מבלי לאבד את הקדושה .המוסר העולה מכאן הוא מוסר של "נאמנות בתוך החורבן" – ההבנה שדווקא השמירה על פרטי ההלכה היא זו שמעניקה משמעות נצחית לכאב האנושי ,והופכת את הביקור במחנה מחוויה של תיירות שכול למעמד של קידוש השם. אנו למדים כי הטהרה והמוסר אינם נמדדים רק בהתרחקות מן הרע ,אלא ביכולת להבחין דק היטב בין קודש לחול גם בתוך הערפל .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בפסיקתו המאזנת לימדנו כי המוסר הכהני אינו מתבטא בניתוק מן הצרות של הכלל, אלא ביכולת להיות נוכח בלב הכאב הלאומי תוך שמירה על ה"אני" המקודש .המצפן המוסרי מכוון אותנו להכרה כי כבודם של המתים אינו סותר את טהרתם של החיים; להפך ,הדיוק ההלכתי בשאלה האם אפר מטמא הוא הביטוי העמוק ביותר לכבוד שאנו רוחשים לקדושים – אנו מתייחסים לשרידיהם בחרדת קודש ובידיעה שתורת חיים היא זו שמדריכה את צעדינו בין המשרפות.
גם לנשמה מגיע אוכל
זאת ועוד ,המצפן המוסרי מלמד אותנו את ערך האחריות כלפי הדורות הבאים .הכהן השומר על טהרתו במחנות מעביר מסר של המשכיות :הרשעים ביקשו למחוק כל זכר למסורת ישראל ,והנה עומד הכהן ,צאצא לאהרן ,ומקפיד על הלכות שנכתבו אלפי שנים לפני הכבשנים .זהו מוסר של גבורה רוחנית ,המורה לנו כי ניצחוננו האמיתי אינו רק בעצם ההישרדות ,אלא ביכולת להישאר "בני אהרן" – אנשים של קודש ,של הבחנה ושל עדינות נפש ,גם במקום שבו ניסו להפוך את האדם לעפר ואפר .המצפן הזה מורה לנו כי תכלית הזיכרון היא לבנות מתוכו קומה נוספת של קדושה ,המאחדת את זכר הקדושים עם חובת הטהרה של הכהן העומד על משמר עמו. מתוך המסע המרטיט בין כבשני האש למבצרי ההלכה ,אנו יוצאים מצוידים בתובנות עמוקות המלוות את חיינו גם מחוץ לגדרות המחנות .למדנו כי ההלכה אינה מחיצה המפרידה אותנו מהכאב ,אלא שפה המאפשרת לנו לדבר עם הנצח גם מתוך האפר ,וכי עוצמתו של הכהן טמונה ביכולתו לשלב בין רגש גועש של זיכרון לבין דקדוק הלכתי השומר על טהרתו .אנו נושאים עמנו את הידיעה כי גם במקומות שבהם ניסו להפוך את צלם האלוקים לעפר ,תורתנו הקדושה מעניקה לנו את הכוח להבחין בין כליה לזיכוך, וכי הניצחון האמיתי של הכהן – ושל כל יהודי – הוא היכולת להישאר נאמן לקדושתו דווקא בגיא צלמוות .למדנו כי הטהרה אינה בריחה מהמציאות ,אלא היא האור המאפשר לנו לפסוע בבטחה במקומות האפלים ביותר ,תוך שאנו הופכים כל דמעה וכל גרגר אפר לחלק מבניין הנצח של עם ישראל.
עיקר העניין: המהדהדת על כניסת הכהנים למחנות ההשמדה מוצאת את פתרונה בבירור המעמיק של מהות האפר והשפעתו על קדושת הכהן .אנו מגלים כי על פי פסקיו המבוצרים של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,האש הנוראה של הכבשנים לא רק כילתה את הגוף אלא גם הפקיעה את טומאתו ,שכן אפר שרופים שנתבלבלה צורתו ונעשה כקמח – טהור הוא מן התורה בטומאת אוהל .מרן ביאר בפלפולו כי הכהן ,שכל מהותו דבקות בחיים ,יכול לבוא אל שערי המחנות והמוזיאונים ולהתייחד עם זכר הקדושים ,שכן שרידיהם המזוככים באש קידוש השם שוב אינם נושאים את כוח הטומאה המרחיק את משרת ה' .בסופו של יום ,הנהגת הכהן במחנות המוות מלמדת אותנו כי קדושת הכהונה וזכר הקדושים אינם סותרים זה את זה ,אלא משלימים קומה אחת של נאמנות אלוקית ,שבה הכהן שומר על נזיר אלוקיו דווקא כדי להנציח את טהרתם של אלו שגופם הפך לאפר אך רוחם נותרה צרורה בצרור החיים.