1. כהן שהחליט לגרש את אשתו ועדיין לא גירש ומתה אשתו, האם מותר להיטמא עליה? | עמ׳ 453-461
1. כהן שהחליט לגרש את אשתו ועדיין לא גירש ומתה אשתו, האם מותר להיטמא עליה? | עמ׳ 453-461 כאשר אנו פוסעים בנתיבי ההלכה והנפש ,אנו פוגשים לעיתים מצבים שבהם החיים והמוות משמשים בערבוביה של כאב וריחוק .הנה ,עומד לו כהן שבינו לבין אשת נעוריו נפלה קטטה מרה ,עד שגמלה החלטה בלבו לגרשה ולהפריד את החיבור המקודש שביניהם .ובטרם הספיק להוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל…
1. כהן שהחליט לגרש את אשתו ועדיין לא גירש ומתה אשתו, האם מותר להיטמא עליה? | עמ׳ 453-461 כאשר אנו פוסעים בנתיבי ההלכה והנפש ,אנו פוגשים לעיתים מצבים שבהם החיים והמוות משמשים בערבוביה של כאב וריחוק .הנה ,עומד לו כהן שבינו לבין אשת נעוריו נפלה קטטה מרה ,עד שגמלה החלטה בלבו לגרשה ולהפריד את החיבור המקודש שביניהם .ובטרם הספיק להוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל ,בטרם נמסר הגט לידה ,בא המוות וקטף את חייו של מי שהייתה אמורה להפוך לגרושתו .כאן מתעוררת השאלה הנוקבת והמרטיטה :האם הכהן ,שצווה על הטהרה ועל הריחוק מן המת ,מחויב או רשאי להיטמא לאישה זו שאותה ביקש להרחיק? האם המחשבה והקטטה יוצרות חיץ המפקיע את קדושת הנישואין לעניין טומאת הכהן ,או שמא כל עוד לא הותרה העניבה בפועל ,נשארת היא בבחינת "שארו הקרוב אליו" שעליה הוא מצווה להיטמא? זהו בירור המבקש לגעת בנקודה שבה המחשבה הפנימית והדיבור פוגשים את הדין הגמור ,מקום שבו האש של המחלוקת מתעמתת עם אש הקדושה והטהרה של בני אהרן. מתוך המעמקים המחשבתיים שבין האיש לאשתו ,אנו פונים אל דברי התורה אשר קבעה את גבולות הטהרה של הכהן ואת זיקתו המוחלטת אל "שארו הקרוב אליו" ,ומבקשים לדעת האם הקטטה והלב שנשבר מפרידים בין הדבקים עוד לפני מעשה הכריתות. ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו (ויקרא כא א-ג) הנה ציווי זה ,המכיל בתוכו את ההיתר – ואף את החובה – להיטמא לקרובים ,מעורר את השאלה הגדולה לגבי מהות ה"קירבה" .האם קירבה זו היא ביולוגית ומשפטית בלבד, או שהיא תלויה בחיבור הנפשי והשלום השורר בין בני הזוג. הספרי (אמור) פירש כי אם לשארו הקרוב אליו "אליו" ולא גרושה .מכאן למדנו כי ברגע שמעשה הגירושין הושלם ,פוקעת הזכות והחובה של הכהן להיטמא לאשתו ,שכן שוב אינה נחשבת "שארו" .אך הסוגיה שלפנינו עוסקת במי שעומד על סף הגירושין ,במי שנתן עיניו לגרש אך טרם פעל. רש"י (ויקרא כא ב) פירש שארו זו אשתו .רש"י מקצר ומגדיר את היסוד שאין קירבה גדולה מזו של איש לאשתו ,הנחשבים כבשר אחד .מתוך כך נשאלת השאלה ,האם קטטה ומריבה יכולות להפקיע את ההגדרה המהותית הזו של "שארו" ,כל עוד ברית הנישואין קיימת כדת וכדין. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה ביאר כי מצוות הטומאה לקרובים היא חסד שעשתה התורה עם הכהן שלא למנוע ממנו את כבוד אחרוני
גם לנשמה מגיע אוכל
קרוביו .הוא הוסיף וכתב כי כאשר התורה כותבת "הקרוב אליו" ,היא מלמדת שהטומאה מותרת רק במקום שיש בו קירבה ממשית ,ומכאן יש מקום לדון האם במקום קטטה נחשבת היא עדיין כקרובה אליו. רבינו עובדיה ספורנו (ויקרא כא ב) כתב שהטומאה הותרה לקרובים מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואצל בשרו ,והצער על פטירתם הוא טבעי ומוכרח .לפי דבריו ,יש לבחון האם במקום שבו הבעל נתן עיניו לגרש ואולי אף שנאה בליבו ,עדיין קיים אותו צער טבעי המצדיק את חילול הטהרה של הכהן. הכלי יקר (ויקרא כא ב) חידש כי המילה "אליו" מופיעה גם אצל האחות הבתולה וגם אצל השאר ,ללמדנו שהקירבה צריכה להיות כזו שאין בה סתירה לקדושת הכהונה .במקרה של אשה שעומדת להתגרש ,ייתכן שהקירבה כבר נפגמה באופן כזה שהטומאה לה שוב אינה נחשבת כחלק מבניין הקדושה של הבית אלא כפגיעה בטהרת הכהן. מתוך פסוקי המקרא אנו מעמיקים אל ים התלמוד ,שם הציבו חכמים את היסודות להגדרת הקשר שבין הבעל לאשתו ,ודנו בכוחה של המחשבה והקטטה לפרום את חוטי החיבור המשפטי והרגשי. בגמרא במסכת גיטין (דף יח ע"א) שנינו לעניין איש שנתן עיניו לגרש את אשתו ,ופירש שם רש"י כי מאחר שגמר בליבו להוציאה ,שוב אין לו זכות בפירות נכסיה .חכמים ראו במחשבה הגמורה לגירושין כעין "תחילת כריתות" ,המפקיעה זכויות ממוניות מסוימות עוד בטרם נמסר הגט לידה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קמו ע"ב) מובאת הברייתא העוסקת באדם שמתה אשתו מתוך קטטה ,וכתב הרשב"ם (ד"ה נפלה) חידוש מרעיש ,ולפיו אם היה בדעתו של הבעל לגרשה הרי הוא אינו יורשה .הרשב"ם מבאר כי אף שהקידושין עדיין קיימים, הרי שהקטטה וההחלטה הגמורה לגירושין יוצרות הפרדה משפטית המבטלת את ירושת הבעל ,שהיא מן התורה ,וזאת משום ש"נתן עיניו לגרשה". בגמרא במסכת יבמות (דף פט ע"ב) דנו חכמים בחובת הכהן להיטמא לאשתו ,וביאר שם רש"י כי "שארו" זו אשתו הכשרה לו ,אך גרושה אינו מטמא לה .הפלפול כאן מתעצם: אם הכהן החליט לגרשה ,האם אנו רואים אותה כבר כגרושה לעניין טעינת טומאה ,או שמא כל עוד "ברית כרותה" ביניהם ,חובת הטהרה נסוגה בפני חובת הקבורה של אשתו. רבנו אשר במסכת בבא בתרא (שם) ביאר כי היסוד שאינו יורשה בקטטה הוא משום דאמדינן לדעתיה שאין הוא רוצה בזיקתה עוד .מכאן עולה ספק רב :אם אין הוא יורשה, שמא פקעה גם החובה להיטמא לה ,שהרי היתר הטומאה ניתן דוקא למי שהוא בבחינת "שארו הקרוב" ,וקטטה זו מרחיקה אותם זה מזו כרחוק מזרח ממערב. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כ ע"ב) ביאר הריטב"א כי מצוות האבלות תלויה בקירבה
רומא תשרפ
הממשית של "בשר מבשרו" ,ולכן נשאלה השאלה בבית מדרשם של הפוסקים האם אדם המצוי בקטטה עם אשתו וגמר בליבו להוציאה ,עדיין מרגיש את אותה מרירות הלב המחייבת אבלות ומתירה טומאה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,אה"ע סימן יב) פלפל ביסודות אלו וביאר כי אף שבדיני ממונות אנו הולכים אחר אומדנא של "נתן עיניו לגרש" ,הרי שבענייני איסור והיתר וקדושת הכהונה ,כל עוד לא נכרת הקשר בגט ,נשארת היא אשתו לכל דבר ועניין .מרן חידש שם כי יש להבחין בין זכויות ממוניות לבין הגדרות האישות של התורה ,ומכאן נפתח הפתח לדיון האם גם הכהן יוכל להישען על הבחנה זו. מתוך דברי התלמוד והכרעותיהם הממוניות של חכמים ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר ביררו את עומק הקשר שבין איש לאשתו במקום שבו השלום אינו שוכן עוד ,ודנו האם כוחה של ההלכה לשמר את הזיקה גם כשחוטי הלב נפרמו. רבנו שמואל בן מאיר הרשב"ם ,במסכת בבא בתרא (דף קמו ע"ב ד"ה נפלה) ביאר יסוד מחודש ונוקב ,וכתב כי מי שמתה אשתו מתוך קטטה והיה בדעתו לגרשה ,הרי שאינו יורשה .הרשב"ם מבסס את דבריו על ההבנה שברגע שנתן הבעל עיניו לגרש ,פקעו הזכויות הממוניות הנובעות מהאישות ,שכן אנו אומדים את דעתו ששוב אינו רואה בה את "שארו" לעניין ירושה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,אה"ע סימן יב) פלפל בשיטה זו וביאר כי הרשב"ם חידש כאן הבחנה בין מציאות משפטית פורמלית לבין אומדנא של הלב .מרן דייק כי לדעת הרשב"ם ,הקטטה פועלת כעין גירושין למפרע לעניינים מסוימים, ומתוך כך יש מקום לתהות האם גם לעניין טומאת כהן ,שנאמר בה "הקרוב אליו" ,נראה בה כזרה מאחר והקירבה הנפשית חלפה ועברה. לעומת זאת ,רבנו משה בן מימון בספרו היד החזקה (הלכות נחלות פרק א הלכה ח) פסק בסתם כי הבעל יורש את אשתו ,ולא חילק בין מצב של שלום למצב של קטטה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר כי הרמב"ם סובר שכל עוד לא נמסר הגט ,ברית הנישואין קיימת על כל השלכותיה ,ואין אומדנא דמוכח של קטטה יכולה להפקיע דין תורה של ירושה או של טומאת כהן .מרן הוסיף וביאר כי לפי הרמב"ם ,הגדרת "שארו" היא הגדרה סטטוטורית שאינה תלויה ברגשותיו של הבעל באותה שעה. רבנו אשר במסכת גיטין (פרק ב) ביאר את שיטת הרשב"ם וכתב כי הטעם שאין לו פירות בנתן עיניו לגרש הוא משום תקנת חכמים ,כדי שלא ישהה את הגט כדי לאכול פירות. מרן ביאר כי לפי דברי הרא"ש ,ייתכן שגם הרשב"ם מודה שעיקר הדין הוא שהיא אשתו לכל דבר ,ורק לעניין ממונות החמירו חכמים .פלפול זה קריטי לענייננו ,שכן אם ההרחקה היא רק תקנה ממונית ,ודאי שהכהן יישאר בחובתו להיטמא לה מדין תורה.
גם לנשמה מגיע אוכל
המרדכי במסכת בבא בתרא כתב וביאר כי אף במקום קטטה ,אם לא גירשה הרי היא אשתו לכל דבר ועניין .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף חידש כי זוהי דעת רוב הראשונים, הסוברים שאין בכוחה של מחשבה לגרש ,וממילא הכהן מצווה להיטמא לה ,שכן התורה לא חילקה בין אשה אהובה לאשה שנואה כל עוד היא תחתיו. מתוך דברי הראשונים אנו באים אל שולחן הפסיקה של האחרונים ,אשר נדרשו להכריע במתח שבין המציאות המשפטית לבין תחושות הלב ,ולברר האם הכהן רשאי או חייב לחלל את טהרתו עבור אישה שביקש להרחיק מעליו. הכהן הגדול מאחיו רבי שלמה לוריא ,הוא המהרש"ל ,בספרו ים של שלמה (גיטין פרק ב
ס"ק ד) חידש פסק נוקב ומרטיט .הוא ביאר כי אדם המצוי בקטטה עם אשתו ונתן עיניו לגרשה ,ומתה עליו קודם הגירושין ,אינו חייב להתאבל עליה כלל .המהרש"ל נסמך על שיטת הרשב"ם לעניין ירושה ,וכתב כי אם לעניין ירושה שהיא דאורייתא אמרינן שחשיבה כגרושה ,קל וחומר לעניין אבלות שהיא דרבנן .הוא הוסיף וביאר בטעם הדבר :איך יעלה על דעת האדם להתאבל על מה שאין ליבו אבל ואין יום מר לפניו? לשיטתו ,האבלות והקירבה תלויות ברחמי הלב הנכמרים ,ובמקום קטטה ,הרי היא נחשבת בליבו כאילו כבר הלכה ממנו. לעומתו ,רבנו מאיר פוזנר בספרו בית מאיר (אה"ע סימן צ) כתב וביאר דחייה לדברי היש"ש .הוא פלפל בסברא וטען כי אין זה מוכרח שבשעת מיתה נשארת השנאה בעינה, שכן יש לומר שכשמתה גם שנאתה אבדה ונפשו עליו תאבל על אשת נעוריו .הבית מאיר העיר כי אף שזקני ירושלים הסכימו לקל וחומר של המהרש"ל ,רבים תמהו על פסק זה, והוא עצמו נטה להחמיר ולהצריך אבלות ,שכן כל עוד לא גירשה" ,שארו" היא לכל דבר. הגאון רבנו עקיבא אייגר בהגהותיו (יו"ד סימן שע"ד סק"ד) ציין את דברי הים של שלמה והבית מאיר בזה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,אה"ע סימן
יב) פלפל בשיטת רבי עקיבא אייגר וביאר כי מאחר שלא הכריע בדבר ,הרי שנשארנו בספק האם קטטה מפקיעה אבלות .אולם ,מרן דייק כי לעניין טומאת כהן ,שהיא איסור דאורייתא ,הדין עלול להיות חמור יותר. כאן מגיע פלפולו של הגאון רבנו שמואל ענגיל בשו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ו סימן כה). הוא הסתפק בשאלה האם כהן רשאי להיטמא לאשתו במקרה זה ,וביאר את הספק דרך שיטת הרמב"ם .הוא חידש כי אם טעמו של הרמב"ם שהכהן מטמא לאשתו הוא משום שהיא בבחינת "מת מצווה" (כיוון שהבעל יורש אותה והקרובים לא ירצו להתעסק בה) ,הרי שלפי הרשב"ם שאינו יורשה בקטטה ,שוב אינה מת מצווה ולא יטמא לה .אך הוא ביאר כי לדעת הרמ"א ,שפסק שאף בנתן עיניו לגרש הבעל יורש ,הרי שעדיין היא בבחינת מת מצווה והכהן מטמא לה.
רומא תשרפ
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד שם) פלפל בדברי המהר"ש ענגיל וביאר כי לדידן ,שפוסקים כמרן השולחן ערוך והרמב"ם ,הבעל יורש את אשתו גם בקטטה .מתוך כך חידש מרן כי מאחר והקידושין בתוקפם ,אין בכוח הקטטה והמחשבה לבטל את מצוות התורה "כי אם לשארו הקרוב אליו" ,ולכן הכהן חייב להיטמא לה ככל אישה כשרה ,ואין הולכים בזה אחר אומדנא של הלב שאינו אבל ,אלא אחר גזירת הכתוב המגדירה אותה כאשתו. מתוך דברי האחרונים שדנו בגדרי הממון והאבלות ,אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים אשר העמיקו ברגישות הפסיקה אל מול טהרת הכהונה וכבוד האישה ,בירור הנוגע בשורש הקשר שבין המציאות המשפטית לבין חיי הרגש. מו"ר הראשל"צ הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (ויקרא ,אמור) חידש וביאר כי יש להבחין הבחנה גמורה בין דיני ממונות לבין חובת הטומאה של הכהן .הוא פלפל בדברי המהרש"ל וביאר כי אף אם נקבל את הסברא שאין הלב אבל במקום קטטה ,הרי שחובת הטומאה של הכהן אינה נובעת מרגש האבלות האישי שלו בלבד ,אלא היא גזירת הכתוב המגדירה את האישה כגופו של הכהן .הוא הוסיף וכתב כי כל עוד לא נכתב גט כריתות ,הרי היא "שארו" לכל דבר ועניין ,ואין ביד הבעל להפקיע את קדושת הכהונה ואת חובת הקבורה במחשבת הלב בלבד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,אה"ע סימן יב) כתב וביאר באריכות את דחיית שיטת הרשב"ם והמהרש"ל בעניין זה .מרן פלפל בדברי הבית מאיר והוכיח כי רוב הפוסקים ,ובראשם מרן השולחן ערוך ,לא חילקו בין אישה לאישה .הוא חידש יסוד גדול וביאר כי גם אם הכהן שונא את אשתו ורוצה לגרשה ,הרי שברגע המיתה "מתה שנאה ומתה קנאה" ,והתורה מחייבת אותו לנהוג בה כבשרו הקרוב .מרן הוסיף כי לו היינו הולכים אחר רגש הלב ,היינו צריכים לבטל אבלות בכל מקרה של מריבה משפחתית ,ודבר זה לא נשמע מעולם; על כן הכריע כי הכהן חייב להיטמא לה ,וטהרתו אינה נדחית מפני קטטה שטרם הבשילה לכדי גט. הגאון רבנו יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת עין יצחק (אה"ע סימן ע) ביאר כי המושג "נתן עיניו לגרש" הוא מושג המוגבל לדיני הנאה מנכסים ,כדי שלא יהיה הבעל "חוטא ונשכר". הוא פלפל והסביר כי לעניין איסור טומאה לכהן ,שהתורה החמירה בו מאוד ,אין אנו יכולים להקל ולהתיר לכהן להימנע מטומאת אשתו על סמך אומדנא בלבד .הוא חידש כי חובת הטומאה היא חלק מזכויות האישה על בעלה ,וזכות זו אינה פוקעת אלא בנתינת הגט לידה ממש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קצג) חידש וביאר את דברי המהר"ש ענגיל ,וכתב כי גם אם נחשוש לשיטת הרשב"ם לעניין ירושה ,הרי שלעניין טומאה יש ללכת אחר "חזקת אישות" .הוא פלפל בסוגיה והסביר כי מאחר והכהן עומד בחזקת טהרה,
גם לנשמה מגיע אוכל
והאישה עומדת בחזקת "שארו" ,אין כוח הקטטה מוציא מידי חזקה זו .הוא הכריע למעשה כדברי הבית מאיר ,שהכהן חייב להיטמא לה ,וסיים כי השלום והחסד האחרון שעושה הבעל עם אשתו בשעת קבורתה יש בהם כדי לכפר על מריבות העבר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (אבלות ,חלק א עמ' רסט) סיכם את הפלפול וביאר כי אף שהמהרש"ל הוא עמוד הוראה ,הרי שבנדון זה דבריו הם בבחינת "יחיד ורבים הלכה כרבים" ,ובפרט כשמדובר בחובת הכהן שאינה תלויה ברצונו אלא בציווי הבורא. הוא חידש כי הכהן המטמא לאשתו במצב כזה מקיים מצווה רבה ,ויש בכך תיקון גדול לנשמתה ולנשמתו. מתוך בירורי ההלכה והפלפולים שבהם צללנו אל עומק הקשר שבין הבעל לאשתו בשעת מריבה ,אנו באים כעת לדלות את הנפקא מינות המעשיות והבהירות העולות מתוך דברי הפוסקים ,ובראשם הכרעתו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,עבור הכהן העומד במבוכה אל מול פטירת אשתו שביקש לגרש. נפקא מינה ראשונה ויסודית נוגעת לעצם חובת הטומאה של הכהן .מתוך דחיית שיטת המהרש"ל וההסתמכות על דברי הבית מאיר והראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,עולה כי הכהן חייב להיטמא לאשתו גם אם הוחלט על גירושין וגם אם שררה ביניהם קטטה מרה. ההשלכה המעשית היא שהכהן אינו יכול לפטור את עצמו מחובת הטיפול בקבורתה בטענה ש"נתן עיניו לגרשה" ,ועליו לנהוג בה כבכל שבעת הקרובים שעליהם הוא מצווה להיטמא .כל עוד לא נמסר הגט לידה ,היא נשארת בבחינת "שארו הקרוב אליו" ללא כל חילוק. נפקא מינה נוספת עוסקת בדיני אבלות של הכהן לאחר הקבורה .למרות דברי היש"ש שאין להאביל את מי שאין ליבו אבל ,הרי שהלכה למעשה ,כפי שביאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,הכהן מחויב בכל מנהגי האבלות ,בקריעה ובישיבת שבעה .ההנהגה המעשית כאן היא שהכהן אינו רשאי להקל במנהגי האבלות על סמך תחושותיו הפנימיות, ומאחר שנטמא לה בקבורתה מדין אשתו ,עליו להשלים את כל חובותיו כלפיה כאשת נעוריו ,מתוך הבנה שהמוות מאחה את הקרעים שנוצרו בחיים. לעניין חיובי הממון והקבורה ,עולה נפקא מינה חשובה לעניין ירושתה .לפי פסקיו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף המבוססים על דברי מרן השולחן ערוך כנגד הרשב"ם, הבעל יורש את אשתו גם במצב של קטטה .ההשלכה המעשית היא שחובת הקבורה מוטלת עליו באופן בלעדי ,ומאחר שהוא היורש והוא האחראי על צרכי קבורתה ,שוב אין היא נחשבת "מת מצווה" במובן הרגיל ,אלא "מתו" ממש ,וממילא הוא המצווה להיטמא לה ראשון לכל אדם. נפקא מינה אחרונה נוגעת למצבים שבהם הבעל כבר גירש את אשתו בלב שלם אך
רומא תשרפ
נשאר ספק טכני בגט .מתוך בירורו של המהר"ש ענגיל עולה כי כל עוד לא פקעו הקידושין באופן מוחלט ,הכהן נשאר בזיקתו .לכן ,גם אם בני הזוג חיו בנפרד זמן רב והיו בערכאות משפטיות ,כל עוד לא נכתב ונחתם הגט כדת משה וישראל ,הכהן עומד בחובתו להיטמא לה .הנהגה זו מונעת מצב של "עגינות לאחר מיתה" ,שבו האישה נותרת ללא קובר בשל טענות על קטטה ומחשבות גירושין. מתוך הבירור ההלכתי היורד לפרטי הדינים ,אנו עולים אל פסגות המחשבה כדי להתבונן במהותו של הקשר המקודש שבין איש לאשתו ,קשר המתגלה בעוצמתו דווקא ברגעים שבהם הוא נראה כפורח באוויר .העומק הרעיוני הטמון בסוגיה זו מלמדנו כי ברית הנישואין בישראל אינה רק הסכם רגשי או חוזה ממוני הנתון לתהפוכות הלב ,אלא היא מציאות קיומית וגזירת הכתוב ההופכת שניים לבשר אחד. העומק הטמון בפסקיו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מגלה לנו כי התורה רואה בכהן ובאשתו יחידה רוחנית אחת שאינה מתפרקת במחשבה בלבד .כאשר התורה מתירה לכהן להיטמא ל"שארו הקרוב אליו" ,היא מלמדת שהקירבה הזו היא מהותית ולא נסיבתית .גם אם האש של המחלוקת שרפה את השלום בבית ,היא לא יכלה לשרוף את הזיקה היסודית שבין הנשמות .המאבק ההלכתי על זכותו וחובתו של הכהן להיטמא לאשתו שביקש לגרש ,הוא למעשה מאבק על כבודה של ברית הנישואין – ההבנה שכל עוד לא נכרת הקשר בגט פיזי ,הקדושה שבו נותרת בעינה ,והמוות אינו מפריד ביניהם אלא מחזיר אותם אל נקודת הראשית של "בשר מבשרי". זאת ועוד ,אנו מגלים כאן יסוד אדיר בבניין האישיות של הכהן :היכולת להתעלות מעל האיבה האישית למען קדושת הכלל והפרט .הכהן ,המייצג את מידת החסד והשלום בעם ישראל ,נדרש דווקא ברגע הקשה ביותר – פטירת אישה שעמה היה בקטטה – להניח בצד את טינת הלב ולפעול על פי גזירת הכתוב המקדשת את שארו .הריחוק שביקש ליצור בחיים מתבטל מול הטהרה שהוא נדרש להקריב למען כבוד המתה .זהו שיעור על כוחה של ההלכה לעדן את הרגש האנושי ,ולהזכיר לכהן כי מעל לרצונו הפרטי עומדת מערכת אלוקית של קשרים שאינם ניתנים להתרה בקלות ,ובכך הוא הופך את רגע הפרידה הכואב למעמד של תיקון ושלום אחרון. כאשר אנו מעתיקים את מבטנו מן הפלפול ההלכתי אל נבכי הנפש ,אנו מוצאים בסוגיית הכהן ואשתו שיעור מאלף על האופן שבו האמונה וההלכה מעניקות לאדם מצפן בתוך סערת הרגשות .הכהן העומד מול פטירת האישה שעמה היה בקטטה ,הוא משל לכל אדם המנסה למצוא את האיזון העדין שבין הכאב והשנאה לבין חובת החסד והאמת. התובנה המחשבתית הראשונה היא שההלכה אינה מחיצה המפרידה בינינו לבין הרגש, אלא היא הגשר המאפשר לנו לפסוע בו בבטחה מעל תהומות הכעס .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בפסיקתו המחייבת את הכהן להיטמא לאשתו גם במקום מריבה,
גם לנשמה מגיע אוכל
לימד אותנו שהתורה אינה מבקשת מאיתנו להיות חסרי רגש ,אלא להיות בעלי שליטה על הרגש .ההנהגה העולה מכאן היא שהקדושה אינה התעלמות מן המציאות המורכבת, אלא היכולת לזהות את הקשר הנשמתי הנצחי שקיים מעבר לכל מחלוקת .דווקא הכהן, המייצג את עומק הטהרה ,מוכיח שאין דבר שיכול להפריד בין "בשר לבשרו" אלא ברית כריתות גמורה ,ובכך הוא מביא את השלום אל מקום המלחמה. במישור האישי ,המפגש הזה מלמד אותנו על ערכה של ה"הבחנה" בין הזמני לנצחי. הקטטה ,המריבה והכעס הם רגשות זמניים ,בעוד שברית הנישואין היא קדושה נצחית. זוהי הזמנה לכל אדם לפתח רגישות פנימית דקה :לא כל כעס הוא "גירושין" ,ולא כל ריחוק הוא "חורבן" .האמונה מעניקה לנו את הכלים להבין שישנן מחויבויות שאינן תלויות במצב הרוח של אותה שעה .הנהגת הכהן בסיטואציה הקשה הזו היא הנהגה של גבורה יהודית – להכיר בכך שגם כשהלב פגוע ,הנשמה נותרת קשורה. כשאדם לומד לזהות שחובת החסד שלו כלפי אשתו אינה פוקעת גם כשהוא פגוע ממנה, הוא מגלה עוצמה חדשה בנפשו .הוא מבין שהקשר שלו עם הזולת אינו "חוזה של נוחות" אלא "ברית של קדושה" .זוהי הדרך שבה אדם הופך ממי שמונע על ידי דחפיו ורגשותיו למי שנושא את חייו בגאון מתוך שליחות אלוקית .האמונה הופכת את רגע הפרידה הכואב מחוויה של החמצה והחמרה לחוויה של סגירת מעגל ותיקון ,מקום שבו האדם מתעלה מעל עצמו ומתחבר אל שורש הנשמה ,מקום שבו השנאה נמחה והחסד מנצח. המצפן המוסרי המתעצב מתוך בירור הלכותיו של הכהן מול אשתו בשעת מריבה, מציב בפנינו תביעה נוקבת לאחריות המנצחת את הרגש החולף .בלב הסוגיה עומדת הידיעה כי מחויבות מוסרית אינה "תכנית כבקשתך" המשתנה לפי מצב הרוח או טיב היחסים ,אלא היא עוגן יציב של אמת המעגן את חיינו גם בסערות הקשות ביותר. המוסר העולה מכאן הוא מוסר של "נאמנות לעיקר" – ההבנה שגם כשחוטי האהבה נפרמים ,חוטי החובה והחסד נותרים שזורים בנשמה ,והם אלו המגדירים את אנושיותו וקדושתו של האדם. אנו למדים כי הגדולה המוסרית נמדדת דווקא ביכולת להעניק כבוד וחסד למי שפגע בנו או למי שביקשנו להתרחק ממנו .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בפסיקתו החד- משמעית לימדנו כי הדיוק ההלכתי המגדיר את האישה כ"שארו" גם בעיצומה של קטטה, הוא הביטוי העמוק ביותר ליושרה מוסרית .המצפן המוסרי מכוון אותנו להכיר בכך שכבוד הבריות וברית הנישואין הם ערכים אובייקטיביים שאינם כפופים לשיפוטיות הרגעית שלנו; בכך שהכהן מטמא לאשתו למרות הכל ,הוא מכריז כי ישנו צדק אלוקי ומוסר נצחי הגבוה מן העלבון האישי. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מלמד את האדם את ערך הסליחה והפיוס המטאפיזי. השמירה על חובת הטומאה והאבלות היא למעשה הזדמנות אחרונה לתיקון – אמירה
רומא תשרפ
מוסרית שברגע האמת ,כולנו שייכים לאותה ברית חיים .זהו מוסר של חמלה ,המורה לנו כי ניצחוננו האמיתי על הכעס הוא ביכולת להישאר "אנשי קודש" המקיימים את חובתם גם כשאין הלב חפץ בכך .המצפן הזה מורה לנו כי תכלית הקדושה היא להביא את האדם למקום שבו הוא פועל מתוך הכרה בחשיבות הזולת כחלק מבשרו ,ובכך הוא בונה קומה של מוסר נעלה המאחדת את טוהר הכהן עם רגישותו של האדם. מתוך המסע שעברנו בין היכלות התלמוד לפסקי דורנו ,אנו יוצאים עם תובנה מעמיקה לחיי היום יום :ההלכה היא המצפן השומר עלינו מפני תהפוכות הרגש. למדנו כי מחויבות אמת אינה נמדדת ברגעי חסד ואהבה בלבד ,אלא דווקא ברגעים של מתח וקטטה ,שם נבחנת נאמנותו של האדם לערכיו ולקדושתו .הכהן המטמא לאשתו למרות הכל מלמד כל אחד מאיתנו כי בריתות החיים שלנו עמוקות יותר מכל מחלוקת חולפת ,וכי האחריות והחסד הם המגדירים את אישיותנו .אנו נושאים עמנו את הידיעה שגם כשהלב פגוע ,השורש נותר קדוש ,וכי היכולת להתעלות מעל העלבון האישי למען חובת הקודש היא הניצחון הגבוה ביותר של הנפש ,ההופכת כל רגע של פרידה לכוח של חיבור ותיקון נצחי.
עיקר העניין: השאלה המרטיטה על כהן שביקש לגרש את אשתו ומתה עליו קודם הגירושין, מוצאת את הכרעתה הברורה מתוך בירור כוחה של זיקת האישות אל מול עולם הרגש .אנו מגלים כי למרות דברי המהרש"ל שביקש לפטור מאבלות במקום שאין הלב אבל ,הרי שעל פי פסקיו המבוצרים של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף וסיעתו ,כל עוד לא נכרת הקשר בגט פיזי ,נשארת האישה בבחינת "שארו הקרוב אליו" לכל דבר ועניין .הכהן אינו רק רשאי אלא חייב להיטמא לאשתו ,שכן התורה הגדירה את הקשר ביניהם כבשר אחד שאינו מתפרק במחשבת הלב או בקטטה גרידא .מרן ביאר בפלפולו כי במיתתה של האישה "מתה שנאה" ,והחובה המוטלת על הכהן לשמור על טהרתו נסוגה בפני חובת החסד והאמת שהוא חב לאשת נעוריו ,מתוך הבנה שהקדושה מחייבת אותנו לנאמנות מוחלטת לגזירת הכתוב גם כשהרגש מנסה להרחיק .בסופו של יום ,הנהגת הכהן מלמדת כי ברית הנישואין בישראל היא מציאות נצחית הנעלה מכל סערת רגשות זמנית ,והיא המלווה את האדם בטהרה ובכבוד עד לרגע הפרידה האחרון.