2. האם בזמן הזה מותר לכוהנים להיטמא למתים כיון שכל הכהנים ממילא כבר טמאים? | עמ׳ 462-471
2. האם בזמן הזה מותר לכוהנים להיטמא למתים כיון שכל הכהנים ממילא כבר טמאים? | עמ׳ 462-471 בעודנו עומדים על מפתן בירור קדושת הכהונה הנצחית ,אנו פוגשים במציאות ימינו המורכבת ,שבה לכאורה נדמה כי הטהרה נסתלקה מאיתנו ובני אהרן כולם מצויים בדרגה כזו או אחרת של טומאת מת .כאן מתעוררת השאלה הנוקבת והמסעירה את עולם ההלכה :האם כהן שנטמא פעם אחת ,ושוב אינו יכול להיטהר…
2. האם בזמן הזה מותר לכוהנים להיטמא למתים כיון שכל הכהנים ממילא כבר טמאים? | עמ׳ 462-471 בעודנו עומדים על מפתן בירור קדושת הכהונה הנצחית ,אנו פוגשים במציאות ימינו המורכבת ,שבה לכאורה נדמה כי הטהרה נסתלקה מאיתנו ובני אהרן כולם מצויים בדרגה כזו או אחרת של טומאת מת .כאן מתעוררת השאלה הנוקבת והמסעירה את עולם ההלכה :האם כהן שנטמא פעם אחת ,ושוב אינו יכול להיטהר בהיעדר אפר פרה אדומה ,הותר לו הרצועה להיטמא למתים נוספים ללא הגבלה? האם קדושת הכהונה היא כעין כלי מחזיק ברכה שברגע שנסדק שוב אין משמעות לשמירה על שבריו ,או שמא כל מגע נוסף בטומאה הוא חילול חדש של קדושת הגוף המיוחדת של הכהן? זהו בירור המבקש לגעת בשורש איסור הטומאה – האם הוא תלוי בתוצאה של "להיות טמא" ,או שמא הוא ציווי עצמי על "מעשה הטומאה" ,וגם כהן השרוי בתוך אפלת הטומאה מצווה שלא להוסיף עליה חשיכה נוספת .המפגש שבין מצב הכהנים בזמננו לבין האיסור החמור של "לנפש לא יטמא בעמיו" מעמיד למבחן את נצחיותה של מצוות הטהרה גם בימים שבהם המקדש חרב והאפר אבד. מתוך המיית הלב המבקשת להבין את גדרי הקדושה הנדרשים מבני אהרן גם בעת גלותנו ,אנו פונים אל מקור המצווה בתורתנו הקדושה ,ומבקשים לדלות מהפסוקים וממפרשיהם את עומק האיסור המלווה את הכהן בכל דור ודור" .ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א) .הנה בציווי זה כפלה התורה את לשון האמירה "אמור ואמרת" ,ודרשו חכמים בגמרא במסכת יבמות (דף קיד ע"א) להזהיר גדולים על הקטנים .מכאן אנו למדים כי חובת הטהרה היא מהות עצמית בכהן ,שאינה פוקעת ואינה נחלשת ,והיא עוברת כחוט השני בכל תולדות בני אהרן. רש"י (ויקרא כא א) פירש אמור אל הכהנים ואמרת אליהם ,להזהיר גדולים על הקטנים. רש"י מבאר כי הכפילות באה ללמדנו שהאחריות על הטהרה היא קולקטיבית ונצחית, ואין היא תלויה רק במצבו האישי של הכהן באותו רגע ,אלא בעצם השתייכותו לזרע אהרן המקודש. רבינו אברהם אבן עזרא (ויקרא כא א) כתב לנפש לא יטמא ,הטעם בעבור היות הכהן קדוש ונושא שם השם ,ואין ראוי שיטמא בנפש מת כי אם לשארו הקרוב .האבן עזרא מדגיש כי איסור הטומאה אינו רק הרחקה פיזית מהמת ,אלא שמירה על מעלת הקדושה של הכהן המשרת בקודש ,ומכאן יש לדון האם כהן שכבר איבד את טהרתו הטכנית עדיין נושא עליו את חובת ה"שם" המקודש שאוסר עליו להוסיף טומאה. הרמב"ן (ויקרא כא א) ביאר לנפש לא יטמא בעמיו ,שיהיה נזהר שלא יטמא במתים אשר
רומא תשרפ
בעמיו ,כי הכהן צריך להיות טהור תמיד כדי שיהיה ראוי לעבוד עבודת השם .הרמב"ן מוסיף כי התורה ייחדה את הכהנים בפרישות זו כדי שיהיו מוכנים בכל עת למקדש ,ועל פי דבריו נשאלת השאלה האם בזמן הזה ,כשאין עבודה ,נחלש טעם המצווה או שהציווי עומד על כנו כחוק עולם. רבינו עובדיה ספורנו (ויקרא כא א) פירש לנפש לא יטמא בעמיו ,שלא יחלל קדושתו בשביל כבוד המתים שאינם קרוביו .הספורנו מבאר כי יש כאן עניין של חילול הקדושה, וגם אם הכהן כבר טמא ,ייתכן שכל מגע נוסף בנפש מת נחשב כחילול חדש של מעמדו המורם מעם. הכלי יקר (ויקרא כא א) חידש וביאר כי המילה "בעמיו" מלמדת שהכהן צריך להיות מובדל מהנהגת העם הפשוט בענייני טומאה .הוא הסביר שהכהן מייצג את החיים והדבקות בבורא ,ולכן הטומאה למת היא סתירה למהותו ,ודבר זה אינו תלוי בשאלה אם הוא טהור או טמא כעת ,אלא בעצם הגדרתו ככהן "בן אהרן". בתרגום יונתן בן עוזיאל (ויקרא כא א) תרגם לנפש לא יסתאב בעמיה ,ובכך הדגיש את עניין ה"סאוב" .התרגום מלמד שהטומאה אינה רק הגדרה הלכתית אלא מציאות של סאוב וריחוק ,ומכאן שהתורה מבקשת למנוע מהכהן את עצם מעשה ההסתאבות בכל פעם מחדש. מתוך הלהבה העולה מפסוקי המקרא ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם ביקשו חכמים להגדיר את גבולות האיסור כאשר הטומאה כבר שוכנת בגופו של האדם ,ולברר האם מציאות של טומאה קודמת משמשת היתר להוספת טומאה או שמא היא יוצרת חיובים חדשים. בגמרא במסכת נזיר (דף מב ע"א) שנינו במשנה :אמרו לו אל תטמא אל תטמא ,והוא מטמא ,חייב על כל אחת ואחת .המשנה מלמדת יסוד כביר ,לפיו גם מי שבתחילת המעשה כבר נאסר בטומאה ,אינו נפטר מהאזהרות הבאות עליו בכל פעם שהוא מוסיף להיטמא, ובלבד שהתרו בו על כל מעשה ומעשה. בגמרא במסכת נזיר (דף מב ע"ב) פירש רבה בשם רב הונא כי אין הדברים אמורים אלא כשנטמא במגע מת וחזר ונכנס לאוהל המת ,שהן שתי אזהרות נפרדות מן הכתוב ,אך בטומאה וטומאה מאותו סוג – אם נגע וחזר ונגע – אינו חייב אלא אחת .רבה מבאר כי מאחר שאין תוספת בדרגת הטומאה (שהרי היה טמא שבעה ונשאר טמא שבעה) ,שוב אין כאן איסור חדש המחייב מלקות. בגמרא במסכת נזיר (שם) הביא רב יוסף סברא הפוכה ופסק :אפילו טומאה וטומאה .רב יוסף סובר שגם אם אין שינוי בדרגת הטומאה ההלכתית ,עצם מעשה ההיטמאות הנוסף אסור מן התורה ,וכל מגע חדש במת מהווה עבירה עצמאית של "לא יטמא".
גם לנשמה מגיע אוכל
בגמרא במסכת נזיר (שם) העמידו חכמים את המחלוקת בחילוק שבין "חיבורין" ל"שלא בחיבורין" .וביארו שם שאם היה הכהן מחובר למת (אוחז בו) ונגע במת אחר ,לכל הדעות אינו חייב אלא אחת .אך אם פירש מן המת הראשון ואז נגע בשני ,כאן נחלקו רבה ורב יוסף האם יש איסור נוסף .טעם החילוק הוא שבזמן חיבורו למת הראשון ,הכהן נחשב בדרגת "אבי אבות הטומאה" המטמא אדם להיות "טמא שבעה" ,ואילו לאחר שפירש הוא רק "אב הטומאה" המטמא אדם להיות "טמא ערב" ,ומכיוון שיש כאן תוספת טומאה בדרגתו ,לדעת רב יוסף חוזר האיסור וניעור. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף נח ע"א) מובא כי רבי בנאה היה מציין את המערות של הקברות .וביאר שם רש"י (ד"ה מציין) שעשה כן כדי שלא יבואו כהנים וייכשלו בטומאה. מכאן למדו המפרשים כי אף בזמן האמוראים ,שהיו כולם טמאי מתים בהיעדר אפר פרה ,עדיין נזהרו מאוד מלהוסיף טומאה על טומאתם ,והדבר משמש יסוד לדיון בזמננו. בתלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ו הלכה ד) שנינו כי נזיר שנטמא ,אם היו עליו שתי טומאות בבת אחת ,חייב שתיים .הירושלמי מדגיש כי התורה אינה מוותרת על אף מעשה של טומאה ,וכל חריגה מגדר הטהרה נספרת לעצמה ,מה שמחזק את הצד שיש איסור להוסיף טומאה גם במקום שאין טהרה גמורה. מתוך עמקי הסוגיה בתלמוד ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר ביררו בדקדוק רב את שאלת חיוב הכהן הטמא בטומאה נוספת ,ודנו האם חורבן הבית ואובדן האפר שינו את המציאות ההלכתית עבור בני אהרן. רבנו משה בן מימון בספרו היד החזקה (הלכות אבל פרק ג הלכה ו) פסק בסתם כי כהן שהיה טמא למת ,אסור לו להיטמא למתים אחרים .הרמב"ם ביאר בהמשך דבריו שם (הלכה ז) כי גם אם הכהן כבר נטמא ,אם הוסיף ונטמא במת אחר פעם אחר פעם – הרי הוא לוקה על כל פעם ופעם .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,יו"ד סימן לה) פלפל בשיטת הרמב"ם וביאר כי לדעתו האיסור הוא על עצם "מעשה" ההיטמאות ,ואין הטומאה הקודמת משמשת היתר כלל ,אלא אדרבה ,יש כאן תוספת איסור בכל מגע ומגע. לעומתו ,רבנו אברהם בן דוד ,הוא הראב"ד ,בהשגותיו על הרמב"ם (הלכות נזירות פרק ה
הלכה טז) חידש וביאר דעה מדהימה המרעישה את עולם ההלכה .הראב"ד כתב כי מאחר שקיימא לן כרבה במחלוקתו עם רב יוסף ,הרי שמי שנטמא וחזר ונטמא פטור ,ומתוך כך הסיק שהכהנים בזמן הזה ,שהם טמאי מתים בלאו הכי ,אין עליהם עוד "חיוב טומאה", והמחייב אותם עליו להביא ראיה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר כי לפי הראב"ד, ברגע שהכהן אינו יכול להיטהר ,שוב אין משמעות לאיסור להוסיף טומאה ,שכן אין כאן תוספת במציאות הטומאה של האדם.
רומא תשרפ
רבנו משה בן נחמן ,הוא הרמב"ן ,בחידושיו למסכת מכות (דף כא ע"א) הביא את דברי הראב"ד וביאר כי אף שפטור ממלקות ,מכל מקום איסורא איכא .הרמב"ן חידש כי יש להבחין בין ה"חיוב" (המלקות) לבין ה"איסור" (עצם המניעה) ,ולדעתו גם אם אין לוקים על טומאה נוספת בזמן הזה ,ודאי שהדבר נשאר באיסורו מן התורה ,שכן הכהן נשאר בקידושו ובחובתו לפרוש מן המת. רבנו שמשון משנץ בפירושו למשנה במסכת חלה (פרק ד משנה ז) כתב וביאר כי בימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה מפני שהיה להם אפר פרה אדומה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף דייק מדבריו כי הסיבה שהאמוראים נזהרו מטומאה לא הייתה רק בגלל איסור עצמי ,אלא מפני שהייתה להם אפשרות טכנית להיות טהורים ,ומכאן עולה השאלה הגדולה לזמננו – כשאין לנו אפר ,האם נשאר האיסור כדברי הרמב"ם או שמא פקע כהבנה הפשוטה בראב"ד. רבנו אשר במסכת נזיר (פרק ו) ביאר את שיטת רבה וכתב כי האיסור להוסיף טומאה קיים רק כאשר האדם מוסיף טומאה בדרגה גבוהה יותר (בחיבורין) ,אך לאחר שפירש אינו לוקה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף פלפל בדברי הרא"ש וביאר כי גם הוא מודה לעיקר האיסור ,וכל הדיון הוא רק לעניין עונש המלקות ,ובכך הוא מצטרף לדעת הרמב"ן שאין היתר לכהן להיטמא לכתחילה בזמננו. מתוך דברי הראשונים המפלסים את נתיבות ההלכה ,אנו באים אל שולחן הפסיקה של רבותינו האחרונים ,אשר נדרשו להכריע במציאות המעשית של דורות הגלות ,ולברר האם שתיקת הטהרה מהווה היתר לתוספת טומאה. רבנו יהודה רוזאניס בספרו משנה למלך (הלכות אבל פרק ג הלכה א) הקשה קושיא עצומה על דברי הראב"ד .הוא תמה :אם הכהנים בזמננו פטורים מטומאה משום שהם כבר טמאים, מדוע מצינו בגמרא שרבי בנאה וחבריו היו מציינים קברות עבור הכהנים? הרי בזמן האמוראים כבר היו כולם טמאי מתים .המשנה למלך ביאר ותירץ כי בימיהם עדיין היה מצוי אפר הפרה ,כפי שהוכיח מדברי הגמרא בנידה על "חברייא מדכן בגלילא" .הוא הסיק כי כל המחברים שהביאו את הלכות טומאת כהנים להלכה למעשה בזמננו ,פליגי על הראב"ד וסוברים שהאיסור קיים במלוא עוזו גם כשאין אפר פרה. רבנו יחזקאל לנדא בספרו דגול מרבבה (יו"ד סימן שע"ב) חידש ביאור עמוק בשיטת הראב"ד .הוא כתב כי אין לטעות ולחשוב שהראב"ד התיר לכהנים להיטמא לכתחילה. לדעתו ,גם הראב"ד מודה שיש איסור תורה להיטמא בטומאה נוספת ,וכל מה שכתב שאין עליהם "חיוב טומאה" נאמר אך ורק לעניין עונש המלקות .הוא ביאר כי הראב"ד חולק על הרמב"ם בנקודה אחת :האם יש התראת ספק או ודאי לעניין מלקות ,אך לעניין המניעה העצמית ,קדושת הכהן אוסרת עליו להוסיף סאוב על סאובו.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבנו יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה רס"ג ס"ק י"ח) נטה להבנה שונה בדעת הראב"ד. הוא כתב כי ייתכן שלפי הראב"ד ,ברגע שהכהן כבר טמא בטומאת שבעה ואינו יכול להיטהר ,האיסור להוסיף טומאה נוספת אינו אלא מדרבנן .המנחת חינוך פלפל ביסוד זה והסביר שאם התורה אסרה "להיטמא" ,הרי שמי שכבר טמא אינו נחשב כמי שחל עליו שם טומאה חדש ,ולכן האיסור המקורי מהתורה פקע ונותר רק הסייג של חכמים. רבנו משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן ש"מ) תמה על עצם ההנחה של הראב"ד שהכהנים בזמננו הם "טמאי מת ודאיים" .הוא כתב כי לא ייתכן שכל כהן וכהן נטמא בחדר אחד עם המת או בנגיעה ממשית ,ואף אם נחשוש לטומאה דרך חלונות או זיזים, הרי זה ספק .החתם סופר חידש כי מאחר שחובת הטהרה היא דאורייתא ,אין לנו להחליט שכולם טמאים כדי לפוטרם ,אלא עלינו להחזיק כל כהן בטהרתו ככל האפשר ,ובוודאי שאין להקל להיטמא לכתחילה. רבנו עקיבא איגר בשו"ת רע"א (מהדורא תניינא סימן י"ח) העמיק בלשון הראב"ד וחידש הבנה מרעישה ,ולפיה ייתכן שלדעת הראב"ד בזמן הזה אפילו איסור דרבנן אין בדבר. הוא דייק מלשון הראב"ד "והמחייב אותם עליו להביא ראיה" ,שאין הכוונה רק למלקות אלא לעצם החובה לפרוש מן הטומאה .אולם ,רבנו עקיבא איגר סיים כי להלכה למעשה אנו פוסקים כהרמב"ם והשושלת הארוכה של הפוסקים ,שהאיסור עומד בתוקפו מהתורה גם בזמננו ,ואין לסמוך על סברת הראב"ד להקל כלל וכלל. מתוך בירורי האחרונים שהציבו את היסודות האיתנים להבנת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ,אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים ובני זמננו ,אשר נדרשו להורות הלכה למעשה בתוך מציאות הגלות ,וביארו בעומק ישיבתי את חובתם של בני אהרן לשמור על קדושתם וטהרתם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד ,יו"ד סימן לה) פלפל באריכות בשיטת הראב"ד וביאר כי אין לעשותה כהיתר לכתחילה חס וחלילה .מרן כתב וחידש כי דעת רוב ככל הראשונים והפוסקים היא שאיסור טומאה לכהנים בזמן הזה הוא מהתורה ממש ,וגם אם הכהן כבר טמא בטומאת מת ,כל פעם שהוא חוזר ומיטמא הוא עובר על לאו של "לנפש לא יטמא בעמיו" .הוא ביאר כי קדושת הכהן היא קדושת הגוף שאינה פוקעת ,וכשם שמי שאכל נבלה אינו רשאי לאכול נבלה נוספת ,כך כהן שנטמא אינו רשאי להוסיף טומאה על טומאתו ,והכריע כי אין לסמוך על דברי הראב"ד להקל לכתחילה אפילו בטומאה דרבנן. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,הוא הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תמג סק"ה וביאור הלכה שם) ביאר כי אף שכל הכהנים בחזקת טמאי מתים ,מכל מקום איסור גמור הוא להיטמא למת נוסף .הוא כתב כי אזהרת התורה לכהן היא "לא יטמא" ,וכל מעשה של טומאה הוא איסור עצמי ,וציין כי יש להיזהר מאוד
רומא תשרפ
שלא להקל בזה ראש גם במקומות שבהם הטומאה היא רק בדרבנן ,שכן הכהן צריך להיות תמיד מובדל ופרוש מן המתים ככל האפשר. מו"ר הראשל"צ הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (ויקרא ,אמור) חידש וביאר יסוד עמוק בגדרי הטומאה .הוא הסביר כי יש לחלק בין "מציאות הטומאה" לבין "מעשה הטומאה"; מציאות הטומאה היא סטטוס שהכהן מצוי בו כעת ,אך מעשה הטומאה הוא פעולה אקטיבית של חילול הקדושה .הוא פלפל בדברי המנחת חינוך וכתב כי לדעת הרמב"ם והשושלת הארוכה של הפוסקים ,בכל מגע במת יש "חלות" חדשה של שם טומאה על האדם ,ולכן האיסור חוזר וניעור בכל פעם מחדש מהתורה ,וסיים כי המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כדעת הרמב"ם לאסור זאת באיסור גמור. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (אבלות ,סימן א) כתב וביאר להלכה כי למרות דברי הראב"ד ,אין שום כהן רשאי להיכנס לבית הקברות או להיטמא למתים בזמן הזה .הוא הוסיף וחידש כי אפילו במקום שיש ספק ספיקא בטומאה ,החמירו הפוסקים לכהנים משום מעלת קדושתם ,וביאר כי הטענה ש"ממילא כולם טמאי מתים" אינה מהווה סניף להקל ,שכן אנו מצפים בכל יום לבניין בית המקדש ולטהרת הכהנים ,ואם ינהגו קלות ראש בטומאה כעת ,תשתכח מהם תורת הטהרה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קסד) דן בעניין כהנים הנכנסים לבתי חולים שיש שם מתים ,וביאר כי למרות שהמציאות היום קשה והטומאה מצויה, אין להשתמש בשיטת הראב"ד אלא בשעת הדחק גדולה ביותר ובצירוף ספקות נוספים. הוא כתב כי היסוד המוסכם הוא שאיסור טומאה לכהן הוא חובת הגוף הנצחית של בני אהרן ,וכל המקל בזה ללא צורך גמור הרי הוא מזלזל במתנתו שנתן לו הקדוש ברוך הוא, וחיזק את ידי המזהירים את הכהנים לפרוש מכל חשש טומאה. מתוך הפלפול העמוק ביסודות האיסור והתמודדות גדולי הדורות עם מציאות הגלות, אנו באים כעת לתרגם את הסוגיה לשפת המעשה ,ולהורות את הנתיב שבו יצעד הכהן השומר על קדושתו בתוך עולם הטומאה. נפקא מינה ראשונה ויסודית היא האיסור המוחלט על כהנים להיכנס לבתי קברות או לבתי חולים שיש בהם מתים בזמננו .למרות סברת הראב''ד שאין עליהם חיוב טומאה, הכרעת הראשל''צ מרן רבנו עובדיה יוסף וכל גדולי האחרונים היא שהאיסור עומד בתוקפו מהתורה .ההשלכה המעשית היא שאין לכהן לסמוך על כך שהוא "ממילא טמא" כדי להקל במגע נוסף עם המת ,ועליו להיזהר בכל משמר שלא להיכנס תחת קורת גג אחת עם המת ,שכן כל רגע של שהייה כזו מהווה איסור עצמי של "לא יטמא". נפקא מינה נוספת עוסקת בכהן שצריך לעבור טיפול רפואי בבית חולים .מתוך בירורו של מו''ר הגרש''ה וואזנר עולה כי רק במקום של צורך גדול ופיקוח נפש ,או כאשר אין
גם לנשמה מגיע אוכל
אפשרות אחרת לקבל טיפול ראוי ,ניתן לסמוך על הצירוף של שיטת הראב''ד יחד עם הספקות בטומאת המבנה .אך לכתחילה ,על הכהן לבחור במוסד רפואי המקפיד על סידורי טהרה והפרדה מהנפטרים ,כדי שלא להוסיף טומאה על גופו שלא לצורך. לעניין כהן שנטמא בטעות או לצורך מצווה (כגון שבעת הקרובים) ,עולה נפקא מינה חשובה: האם מותר לו להיטמא למתים אחרים באותה שעה .מתוך דברי הגמרא בנזיר על "חיבורין" ו"שלא בחיבורין" ,עולה כי רק כל עוד הוא נוגע במת הראשון ממש ,אין איסור נוסף בנגיעה במת אחר .אך מרגע שפירש מן המת ,אף שעדיין לא נטהר ,שוב חל עליו האיסור להיטמא למתים אחרים .ההנהגה המעשית היא שאפילו בשעת הלוויה של קרובו ,על הכהן להיזהר שלא להיטמא למתים אחרים המצויים שם ,שכן חובת הטהרה חוזרת וניעורה בכל רגע של פירוש מהמת. נפקא מינה נוספת נוגעת לחינוך הילדים .מתוך דברי רש''י על "להזהיר גדולים על הקטנים" ,אנו למדים שחובת האב הכהן להפריש את בניו הקטנים מטומאה היא מוחלטת גם בזמננו .למרות שהילדים נולדים למציאות שבה אין אפר פרה ,אסור לאב להכניסם למקומות טמאים ,ועליו לחנכם לקדושת הכהונה מתוך ציפייה לטהרה השלמה ,ובכך הוא משמר את שושלת הקודש ללא זלזול בערך הטהרה. מתוך הצלילה אל מעמקי ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים כעת אל ההרחבה הרעיונית המבקשת לברר את סוד קדושתם של בני אהרן ,קדושה המתגלה בעוצמתה דווקא כאשר המציאות החיצונית נראית כעומדת בסתירה אליה .הבירור על איסור הטומאה בזמן הזה אינו רק שאלה על "כמות" הטומאה המצויה בגופו של הכהן ,אלא הוא בירור על מהות הקשר שבין האדם לבין הקדושה האלוקית המלווה אותו מיום לידתו. אנו למדים כי קדושת הכהן אינה מצב חולף או "מעמד חברתי" התלוי בתפקוד המקדש, אלא היא "קדושת הגוף" נצחית .כאשר התורה מצווה את הכהן "לנפש לא יטמא בעמיו", היא מגדירה את גופו של הכהן ככלי קודש שאסור שיבוא במגע עם חלל המוות .העומק הרעיוני הטמון בדברי הפוסקים ,ובראשם הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,מלמדנו כי גם כשהכהן שרוי בטומאת מת שאין לו דרך להיטהר ממנה ,אין זה אומר שגופו הפך להיות "חול" .אדרבה ,האיסור להוסיף טומאה מעיד על כך שהקדושה הפנימית של הכהן חזקה יותר מהטומאה החיצונית שדבקה בו .כל פרישה מן המת בזמננו היא הכרזה על כך שהכהן עדיין שייך לממלכת החיים והקדושה ,וכי הוא שומר על עצמו מוכן ומזומן לרגע שבו תשוב הטהרה לישראל. זאת ועוד ,סוגיה זו חושפת בפנינו את ערכה של "הציפייה" בעבודת השם .הראב"ד בשיטתו העלה את האפשרות שאין חיוב טומאה כשאין טהרה ,אך רוב מוחלט של רבותינו דחו זאת כדי ללמדנו שהאדם נדרש לשמור על מעלתו גם בתוך הלילה
רומא תשרפ
הארוך של הגלות .אם הכהן יאמר "ממילא אני טמא" ויקל ראש בטומאה ,הוא יאבד את הזהות המיוחדת שלו כמי שנבחר לשרת בקודש .השמירה על גדרי הטומאה בזמננו היא המגן האחרון על זיכרון המקדש בלב הכהנים; היא הדרך שבה בני אהרן נושאים את הלפיד של עבודת ה' בתוך עולם שבו המוות שולט ,ומזכירים לעצמם ולכל ישראל כי "קדושים יהיו לאלוהיהם" אינו ציווי לשעת נוחות ,אלא ברית עולם שאינה מופרת לעולם. כאשר אנו מתבוננים בכהן השומר על פרישותו מן המת בתוך מציאות של טומאה גלויה ,אנו מוצאים שיעור מאלף בנפש האדם ובכוחה של האמונה להתעלות מעל הנסיבות המגבילות .הסוגיה שלפנינו אינה עוסקת רק בדיני טומאה וטהרה יבשים ,אלא היא נוגעת בשורש הזהות העצמית של כל אדם המבקש לשמור על קדושתו גם כשהוא מרגיש פגום או רחוק. התובנה המחשבתית הראשונה העולה מתוך דברי גדולי הדורות היא שהקדושה אינה מותנית בשלמות .הכהן המצווה שלא להוסיף טומאה על טומאתו מלמד אותנו יסוד כביר בעבודת השם :גם אם אדם נכשל ,גם אם הוא מרגיש "טמא" בנפשו או רחוק מחיי תורה שלמים ,אין זה מתיר לו להוסיף ולהידרדר .האמירה "ממילא אני כבר שם" היא פיתוי של היצר המבקש לייאש את האדם ולבטל את ערכו .ההלכה המורה לכהן לפרוש מן המת למרות טומאתו הקודמת ,היא הקריאה האלוקית לכל אחד מאיתנו לדעת שכל מאמץ של קדושה ,ולו הקטן ביותר ,הוא בעל ערך נצחי .האדם נמדד לא רק במקום שבו הוא נמצא ,אלא בכיוון שאליו הוא פונה; בבחירה שלא להוסיף חושך ,הכהן שומר על הניצוץ הפנימי של הכהונה ומוכיח כי נשמתו נותרה בטהרתה. במישור ההנהגה האישית ,אנו למדים על חשיבות השמירה על "גבולות הנפש". בעולם שבו הגבולות מטשטשים והמוות (במובנו הרוחני והפיזי) נוכח בכל פינה ,הכהן נדרש להציב חיץ .הפרישה מן המת בזמננו היא הנהגה של נאמנות למקור – היכולת לומר "אני שייך למשהו גדול יותר" .אדם המרגיל את עצמו לשמור על קדושה גם כשאין לה פירות מידיים (כמו עבודה במקדש) ,בונה בקרבו אישיות חזקה שאינה מושפעת מרעשי הרקע של הזמן .זוהי אמונה של "למעלה מן הזמן" ,המכירה בכך שהזהות המקודשת שלי היא מתנה אלוקית שאינה תלויה בהצלחה טכנית ,אלא ברצון הכן להישאר נאמן לברית. כשאנו רואים את הכהן נזהר מלהיכנס לבית הקברות ,אנו נזכרים כי תפקידו של האדם בעולם הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" .הנהגה זו מחברת אותנו אל הנצח ומלמדת אותנו שגם בתוך הגלות ,גם בתוך חורבן המקדש האישי או הלאומי ,עלינו לחיות כבני חורין השומרים על כבודם המורם .אדם המכבד את קדושת הכהונה שבקרבו ,גם כשהיא
גם לנשמה מגיע אוכל
נסתרת תחת מעטפת של טומאה ,זוכה לחוש את קרבת השם המלווה את מי שמבקש להיטהר ,וסופו שרוח הטהרה תשרה עליו מן השמיים. המצפן המוסרי המתעצב מתוך עמידת הכהן בשמירת טהרתו בתוך עולם הטובל בטומאה ,מורה לנו על הערך העליון של כבוד האדם למעמדו ולייעודו .בלב הסוגיה עומדת התביעה המוסרית שלא להיכנע לבינוניות ולא להשלים עם מציאות חסרה .המוסר העולה מכאן הוא מוסר של רוממות – היכולת של האדם להכיר בערך הסגולי שלו גם כשהוא רחוק ממימוש מושלם של ייעודו ,ולפעול מתוך הכרה כי כל חריגה מהקו המוסרי והקדוש היא פגיעה במהות היסודית של אישיותו. אנו למדים כי הגבורה המוסרית נמדדת דווקא במצבים שבהם לכאורה אין "תועלת" נראית לעין במעשה הטוב .הכהן השומר על עצמו מטומאה נוספת בזמננו אינו זוכה לטהרה גמורה ,אך הוא זוכה לשמירה על זהותו .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין שחובתו של אדם לעצמו ולבוראו אינה נמדדת בתוצאה הסופית ,אלא ביושרה של הדרך. העובדה שרבותינו ,ובראשם הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,לא קיבלו את סברת "ממילא הוא טמא" כהיתר לכתחילה ,מלמדת אותנו מוסר של אחריות אישית :לעולם אל תאמר "כבר נפלתי ,מה זה משנה אם אפול שוב" .כל רגע של בחירה בטוב ,כל הימנעות מתוספת של פסול ,היא מעשה של בנייה עצמית ושל נאמנות לערך הנצחי של האדם. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מלמד אותנו על ערכה של ההבדלה והפרישה .הכהן נדרש להיות "פרוש" מהמת ,לא מתוך התנשאות על אחרים ,אלא מתוך הכרה בכך שתפקידו בעולם הוא להגדיל את החיים ואת האור .המוסר הזה מורה לנו כי בכל חברה ובכל זמן ,יש צורך באנשים שיסמנו את גבולות הקדושה ,שייצגו את השאיפה לטהרה גם כשהיא נראית רחוקה מהישג יד .זוהי קריאה מוסרית לחיי אמת – לחיות לא על פי מה ש"מזדמן" לנו במציאות החשוכה ,אלא על פי המצפון הפנימי הקורא לנו להיות קדושים, להיות נאמנים למורשתנו ,ולשמור על כלי הקיבול של נשמתנו נקי ומוכן ליום שבו תשוב השכינה למעונה. מתוך המסע המופלא שעברנו בין עמודי התלמוד לפסקי גדולי הדורות ,אנו יוצאים עם תובנה מעמיקה המלווה כל אדם בעבודתו היומיומית :לעולם אין אובדן של מעמד רוחני מהווה היתר להמשך הנסיגה .למדנו כי הכהן השומר על קדושתו בתוך עולם של טומאה הוא סמל לנאמנות בלתי מתפשרת לזהות הפנימית ,המזכיר לנו כי גם כשאנו מרגישים רחוקים מהשלמות ,כל צעד של פרישה מהפסול וכל בחירה בטהרה הן אבני בניין בנצחיות הנשמה .אנו נושאים עמנו את ההבנה שקדושה אינה מצב סטטי אלא שאיפה מתמדת ,וכי הציפייה לגאולה ולטהרה השלמה מתחילה בשמירה קפדנית על מה שיש בידינו כעת ,מתוך ידיעה שדווקא בתוך החושך של ה"ממילא טמא" ,מאיר ביתר שאת כוחו של הרצון להידבק בחיים ובקודש.
רומא תשרפ
עיקר העניין: השאלה המהדהדת על היתר טומאה לכהנים בזמננו בשל היותם טמאי מתים, מגיעה אל הכרעתה הברורה מתוך בירור מהותה של קדושת הכהונה כקדושת הגוף שאינה פוקעת לעולם .מצאנו כי למרות שיטת הראב"ד המחדשת שאין חיוב טומאה כשאין טהרה ,הרי שעל פי פסקיו המבוצרים של הרמב"ם והכרעתו המוחלטת של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,איסור הטומאה לבני אהרן עומד בתוקפו מהתורה גם בימינו אלו .מרן ביאר בתשובותיו כי התורה אסרה את עצם מעשה ההיטמאות כפעולה של חילול הקודש ,ואין מציאות הטומאה הקודמת משמשת היתר להוספת סאוב ,כשם שאין איסור אכילה פוקע ממי שכבר אכל .בירור זה מעלה כי כל כהן מחויב לשמור על פרישותו מן המתים ומהמקומות הטמאים בכל עוז ,שכן הכהונה היא מתנה נצחית המחייבת את הנושא אותה להיות מובדל מן המוות ודבוק בחיים, ובכך הוא משמר את גחלת הקודש ואת המוכנות ליום שבו יטהרנו הקדוש ברוך הוא באפר הפרה ובבניין אריאל במהרה בימינו.