4. האם מותר לרופא כהן לטפל בגוסס כאשר ישנם רופאים אחרים שאינם כהנים? | עמ׳ 480-488
4. האם מותר לרופא כהן לטפל בגוסס כאשר ישנם רופאים אחרים שאינם כהנים? | עמ׳ 480-488 אל מול מיטת חולה שחייו תלויים לו מנגד ,ברגעים שבהם הנשמה מפרפרת בין העולמות והגוף הופך ל"גוסס" ,עומד הרופא הכהן בסערת נפש אדירה .הוא ניצב על פתח החדר ,שומע את דפיקות הלב האחרונות של החולה ,וידיו – אותן ידיים שנועדו לקדושה ולברכה – מבקשות להושיט עזרה .אך המצפון ההלכתי מנקר…
4. האם מותר לרופא כהן לטפל בגוסס כאשר ישנם רופאים אחרים שאינם כהנים? | עמ׳ 480-488 אל מול מיטת חולה שחייו תלויים לו מנגד ,ברגעים שבהם הנשמה מפרפרת בין העולמות והגוף הופך ל"גוסס" ,עומד הרופא הכהן בסערת נפש אדירה .הוא ניצב על פתח החדר ,שומע את דפיקות הלב האחרונות של החולה ,וידיו – אותן ידיים שנועדו לקדושה ולברכה – מבקשות להושיט עזרה .אך המצפון ההלכתי מנקר :הרי בפרשתנו
רומא תשרפ
ציווה הבורא "לנפש לא יטמא בעמיו" ,וגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אך סופו לטמא ,והנה בחדר הסמוך עומדים רופאים ישראלים המוכנים למשימה .השאלה זועקת מן הכתובים וממעמקי הלב :האם קדושת הכהונה הנסוגה מפני פיקוח נפש ,נשארת איתנה כאשר ניתן להציל את החיים על ידי אחרים? האם האמונה ש"לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" גוברת על חובת הפרישה מן הספק ,או שמא ברגע שקדושת הכהן עומדת על הפרק ,עליו לסגת ולפנות את הבמה למי שאינו מצווה על הטהרה? אנו צוללים אל מעמקי הפולמוס בין ה"בית יעקב" ל"חתם סופר" ,ובין "נחלת צבי" למו"ר הגרש"ה וואזנר ,לברר את נתיב הקודש בבית החולים. מתוך הרצון להעמיק ביסודות האיסור וההיתר במפגש הגורלי שבין הכהן לגוסס ,אנו שבים אל שדותיה המוריקים של פרשת אמור ,שם נזרעו זרעי הקדושה המלווים את בני אהרן בכל דור ודור. ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א)
הנה ציווי זה ,הטומן בחובו את כפל הלשון המפורסם ,מהווה את התשתית לכל דיון בטומאת כהנים ,ובפרט כאשר מדובר במצבי ספק או קרבה למוות כפי שמתרחש אצל הגוסס. רש"י (ויקרא כא א) ביאר אמר ואמרת ,להזהיר גדולים על הקטנים .אזהרה זו מלמדת כי קדושת הכהונה היא ערך מוחלט שאינו נתון לשיקול דעת אישי ,ומכאן עולה השאלה: האם כניסה למקום שבו החולה גוסס נחשבת כזלזול באותה אזהרה ,שהרי הגוסס נחשב כחי אך הוא קרוב מאוד למיתה ,ויש כאן חשש של פגיעה בחובת ה"להזהיר". רבינו עובדיה ספורנו (ויקרא כא א) כתב לנפש לא יטמא בעמיו ,שלא יחלל קדושתו בשביל כבוד המתים שאינם קרוביו .הספורנו מדגיש כי הטומאה נחשבת ל"חילול" ,ואם כן ,כאשר ישנם רופאים אחרים בנמצא ,ייתכן ועצם הבחירה של הכהן להיכנס למצב של ספק טומאה נחשבת לחילול קדושתו ללא הכרח גמור ,שהרי המצווה יכולה להתקיים על ידי אחרים. רבינו אברהם אבן עזרא (ויקרא כא א) פירש לנפש לא יטמא ,כי הכהן צריך להיות תמיד מוכן לעבודת השם .ביאור זה מציב אתגר בפני הרופא הכהן :הגוסס הרי הוא בחזקת חי, אך כל רגע הוא עלול להפוך למת ולטמא את הכהן במגע או באוהל .האם השאיפה להיות "מוכן תמיד" מחייבת את הכהן לסגת לאחור כאשר אין הוא המושיע היחיד בשטח? במסכת שמחות (פרק א הלכה א) שנינו :הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו .מן הצד ההלכתי, כיוון שהגוסס חי ,אין הכהן עובר איסור בעצם השהייה במחיצתו .אולם ,הפוסקים דנו האם יש איסור "להתקרב" למקום שבו הטומאה עומדת להתרחש בכל רגע .הראשל"צ
גם לנשמה מגיע אוכל
מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות ,חלק א) ביאר כי למרות שהגוסס כחי, הכהנים נמנעים מלהיכנס לבית הגוסס משום "ספק טומאה" שמא ימות והם תחת גגו. מתוך פסוקים אלו וביאורי המפרשים ,מתעצמת השאלה :האם "פיקוח נפש" דוחה את הקדושה גם כשהיא רק בדרגת "ספק" עתידי ,והאם נוכחותם של רופאים אחרים משנה את המאזן המוסרי שבין חובת ההצלה לחובת הטהרה. מתוך המיית הפסוקים והאזהרה המהדהדת "אמר ואמרת" ,אנו פוסעים אל היכלם של חכמי התלמוד ,המלבנים את גדרי החיים והמוות ואת המפגש הנדיר שבין נביא ,כהן ופיקוח נפש. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קי''ד ע"ב) מובא הדיון המפורסם על זהותו של אליהו הנביא ,למאן דאמר שהיה כהן .שם הקשו התוספות (דיבור המתחיל 'לאו כהן הוא') :כיצד טיפל אליהו בבן השונמית והחיהו ,והרי נטמא לו? תירצו התוספות כי אליהו היה בטוח וברור לו שיחיהו ,ומכאן דייק בשו''ת בית יעקב (סימן ק"ל) יסוד מרעיד :אם בנס ובהחייאת מתים עסקינן ,הכהן רשאי להיטמא רק כשיש ודאות גמורה להצלה .הוא ביקש להשליך מכאן על רופא כהן הנכנס לגוסס – אם יש רק "ספק" שמא יצליח לרפאותו ,שמא עליו להימנע מלהיטמא ,ובפרט כשיש אחרים שיכולים לעסוק בכך. בגמרא במסכת נדה (דף מ''ד ע"ב) שנינו כי הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו .רבותינו בעלי התוספות (שם) חידשו כי מחללים שבת על הגוסס אפילו אם רוב גוססים למיתה .ביאור הדבר הוא שבפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב ,וכל עוד יש שבב של חיים ,אנו עושים הכל כדי להציל .נחלת צבי (יו"ד סימן ש"ע) השתמש ביסוד זה כדי לדחות את הראיה מאליהו הנביא ,וטען כי אצל אליהו המקרה היה של "מת" גמור שבו נדרש נס ,אך בגוסס שעדיין חי – חובת ההצלה קיימת גם בספק ,והיא גוברת על חובת הטהרה. בגמרא במסכת שבת (דף קנ"א ע"א) נאמר כי "המעצמיו (סוגר עיניו) עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" .מכאן למדנו את חומרת הזהירות בחיי הגוסס .עם זאת ,התלמוד הירושלמי במסכת נדרים (פרק ד' הלכה ב') מביא את הסברא" :לאו מכל אדם זוכה אדם להתרפאות". יסוד זה הוא ציר מרכזי בסוגייתנו – האם כיוון שהחולה עשוי להתרפא דווקא על ידי הכהן ,מותר לו להיכנס למרות שיש רופאים אחרים ,או שמא סברא זו נאמרה רק בנדרים ולא באיסור טומאה מן התורה. בגמרא במסכת יומא (דף פ"ד ע"ב) מבואר כי "ספק נפשות להקל" ,וכל זריז במלאכה זו הרי זה משובח .החקירה שלפנינו מבקשת לברר :האם "זריזות" זו מוטלת גם על הכהן כאשר השליחות יכולה להתבצע בטהרה על ידי ישראל? האם השארת הטיפול בידי אחרים נחשבת כפגיעה בסיכויי החולה ,או כשמירה על קדושת הכהונה כציווי הבורא? מתוך הדיון הסוער בדפי הגמרא ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר
רומא תשרפ
העמיקו חקר בשורשי המצווה להציל חיים אל מול חובת הזהירות בטומאה ,וקבעו מסמרות בשאלת הכרעת הספק. רבנו יצחק בן ששת ,הוא הריב"ש ,בתשובותיו (סימן רנא) ביאר כי הרפואה היא מצווה גמורה המוטלת על הרופא ,ודחה את הטענה שהיא בבחינת "השתדלות יתירה" .מתוך דבריו עולה כי כאשר ישנו פיקוח נפש ,כל הגדרים נדחים .אולם ,הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף דייק כי דברי הריב"ש אמורים במקום שבו הרופא הוא המרפא היחיד ,אך במקום שישנם אחרים ,יש לשקול את חובת הכהן לשמור על קדושתו כערך מקביל. רבנו משה בן נחמן ,הוא הרמב"ן ,בתורת האדם (שער המיחוש) פירש כי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות ,ורשות זו היא מצווה .הרמב"ן הדגיש כי בפיקוח נפש אנו חוששים לכל "ספק ספיקא" ,ומכאן למדו המפרשים כי גם אם הגוסס נמצא במצב אנוש שבו רובם למיתה ,אין הכהן רשאי למשוך ידו מן ההצלה .אך כאן שבו רבותינו ושאלו :האם המצווה קיימת גם כאשר היא יכולה להיעשות בטהרה על ידי אחרים? רבותינו בעלי התוספות במסכת נדה (דף מ''ד ע"ב) חידשו את היסוד כי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ,ולכן מחללים שבת על הגוסס .נחלת צבי (יו"ד סימן ש"ע) ביאר בדעתם כי סברת "ספק פיקוח נפש" חזקה דיה כדי לדחות איסורי תורה .הוא הסביר כי הראיה מאליהו הנביא בבבא מציעא ,שם נדרשה ודאות ,נאמרה רק במת גמור שבו הצלתו היא נס חוץ לדרך הטבע ,מה שאין כן בגוסס שבו הרפואה היא בדרך הטבע וספקה דוחה את טומאת הכהן. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש ,במסכת עבודה זרה (פרק א סימן טו) דן בעניין גרימת חילול שבת לצורך מצווה .הוא הביא את דברי הירושלמי בנדרים כי "לאו מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" .מתוך כך דנו הראשונים האם רופא כהן נחשב כמי ש"נשלח מן השמיים" לרפא חולה ספציפי ,ואולי דווקא על ידו תבוא הישועה .אם נקבל סברא זו ,הרי שגם בנוכחות רופאים אחרים ,חובת הכהן להציל עומדת בעינה. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א ,בתשובותיו (חלק א סימן תקיח) עמד על כך שהכהן מוזהר על קדושתו באופן אישי .הוא כתב כי במקום שניתן לעשות את המצווה ללא חילול הקדושה ,יש להעדיף זאת .ביאורו זה מהווה יסוד לשיטת האחרונים המחמירים ,הסוברים כי כאשר יש רופא ישראלי מומחה באותה מידה ,על הכהן לסגת כדי שלא להיטמא ללא צורך גמור. מתוך דברי הראשונים המלבנים את גדרי המצווה ,אנו באים אל שולחן הפסיקה של האחרונים ,שם מתעצם הפולמוס בין חובת הטהרה האישית של הכהן לבין האחריות הכללית על חיי החולה ,בפרט כאשר השליחות יכולה להתבצע על ידי אחרים. רבנו משה סופר ,החתם סופר ,בתשובותיו (יו"ד סימן של''ח) כתב כי הדבר פשוט יותר מ"ביעתא בכותחא" ,שאפילו אם נחמיר כדעת הפוסקים האוסרים לכהן להיכנס לבית
גם לנשמה מגיע אוכל
הגוסס מעיקר הדין ,הרי שבמקום שיש ספק פיקוח נפש ,הדבר מותר ללא ספק .אולם, החתם סופר חידש סייג משמעותי :אם נמצאים שם רופאים אחרים שאינם כוהנים ,אסור לכהן להיכנס .ביאר החתם סופר כי פיקוח נפש הוא בבחינת "דחויה" אצל טומאת כהנים ולא "הותרה" ,ולכן אם ניתן להציל את החיים מבלי לחלל את קדושת הכהונה ,חובה לעשות כן. רבינו אברהם צבי הירש אייזנשטט ,הפתחי תשובה ,בתשובתו (יו"ד סימן ש"ע) תמה על פסק החתם סופר .הוא הביא את דברי מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רכ"א סעיף ד') בעניין מודר הנאה מחברו ,שם נפסק שמותר למדיר לרפא את המודר כי "מצווה קעביד" .הפתחי תשובה הסתמך על דברי התלמוד הירושלמי במסכת נדרים (פרק ד' הלכה ב') שגם אם יש רופא אחר ,מותר לרופא המודר לרפא ,משום ש"לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" .לשיטתו ,ייתכן שדווקא ידיו של הכהן הן שנשלחו לרפא חולה זה ,ולכן אין נוכחות רופאים אחרים מבטלת את היתר הכניסה שלו לגוסס. רבנו שמואל הלוי וואזנר ,מו"ר הגרש"ה וואזנר ,בשו"ת שבט הלוי (חלק ג' סימן קס''ד)
ביאר ויישב את קושיית הפתחי תשובה בטוב טעם .הוא חידש כי יש לחלק בין איסור הנאה מנדר לבין איסור חילול קדושת הכהונה .מו"ר הגרש"ה וואזנר כתב כי בסוגיית נדרים אין אנו מתירים איסור תורה אקטיבי ,אלא דנים האם הרפואה נחשבת "הנאה" שאסורה בנדר ,ושם מועילה הסברא שדווקא מרופא זה יזכה להתרפא .אולם ,כאשר מדובר בחשש טומאת כהנים דאורייתא ,חלילה לנו להתיר לכהן להיטמא לכתחילה כאשר ישנו רופא ישראלי בקיא ומיומן באותה מידה ,שכן "פיקוח נפש" דוחה את התורה רק כשאין ברירה אחרת. רבינו צבי הירש שפירא ,הנחלת צבי ,על השולחן ערוך (יו"ד סימן ש"ע) חידש וביאר כי הספק בפיקוח נפש גובר על ודאות הטומאה ,אך הוא הדגיש את החשיבות של "זריזות" המצווה .לשיטתו ,אם הרופא הכהן הוא המומחה הגדול ביותר בחדר ,או שנוכחותו מוסיפה סיכוי ולו הקטן ביותר להצלה ,הרי שהוא נחשב כמי שאין לו תחליף ,ומותר לו להיכנס לגוסס גם לפי שיטת החתם סופר ,שהרי אז זהו פיקוח נפש שאין אחר שיכול לעשותו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,יו"ד סימן לה) ,דן באריכות בחובת הכהן להתרחק מטומאה וביאר כי אף שפיקוח נפש דוחה את כל התורה ,הרי שבמקום שאפשר לעשות את המצווה על ידי אחרים מבלי לעבור על איסור ,חובה לעשות כן .מרן ביאר והרחיב את דברי החתם סופר ,וכתב כי כאשר ישנם רופאים ישראלים שיכולים לטפל בחולה באותה מיומנות ,על הכהן לפרוש ,שכן הטומאה אצל כהנים נדחית רק במקום הכרח גמור. עוד הוסיף הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן נח) ,וביאר את דברי התלמוד הירושלמי בעניין "לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" .הוא חידש כי סברא זו אמנם קיימת ,אך היא אינה היתר גורף לכהן להיטמא לכתחילה בכל מקרה .מרן
רומא תשרפ
פסק כי רק אם החולה או משפחתו דורשים דווקא את הרופא הכהן משום שהם בוטחים בו יותר ,או אם הכהן הוא המומחה הגדול ביותר באותו תחום ונוכחותו מעלה את סיכויי ההצלה ,רק אז נחשב הדבר לפיקוח נפש שאין לו תחליף ,ומותר לו להיכנס לטפל בגוסס. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בילקוט יוסף (אבלות ,סימן א) ,סיכם והרחיב את דברי אביו וכתב כי בימינו ,בבתי חולים מודרניים שבהם יש צוות רפואי רחב ,על הרופא הכהן להקפיד שבעתיים .הוא ביאר כי אם הכהן נמצא במשמרת ויש עמו רופא אחר המסוגל לבצע את אותה פעולת החייאה בגוסס ,על הכהן להימנע מלהיכנס לחדר .ההרחבה בדבריו מלמדת כי קדושת הכהונה היא חובה אישית על הכהן ,ואין לו להקל בה אלא אם כן ברור שפרישתו תגרום לעיכוב בהצלת חיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר ,בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קס"ד) ,חזר והדגיש את היסוד כי אין אנו סומכים על הסברא של "לא מכל אדם זוכה" כדי להתיר איסור תורה ודאי או ספק דאורייתא של טומאה ,אלא אם כן יש הוכחה שהרופא הכהן נחוץ באופן ספציפי .הוא ביאר כי האחריות המוטלת על הכהן היא לשמור על טהרתו ככל האפשר ,ודווקא הנהגה זו היא שמרוממת את ערך החיים בעיניו – כשהוא יודע שרק עבור הצלת חיים ודאית הוא מוותר על קדושתו. מתוך הכרעותיהם של גדולי הדור ,אנו יורדים אל שדה המעשה בבתי החולים ובמרכזים הרפואיים ,לשרטט את מסלולו של הכהן העוסק במלאכת הקודש של הצלת חיים תוך שמירה על קדושת ייחוסו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדר העבודה במשמרת .במקום שבו נמצאים בחדר המיון או במחלקה כמה רופאים בדרגה מקצועית דומה ,חובה על הרופא הכהן לבקש מחברו שאינו כהן לגשת ולטפל בגוסס .כפי שביארו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ומרן החתם סופר ,פיקוח נפש דוחה טומאה רק כאשר אין מושיע אחר ,ולכן על הכהן להסדיר מראש עם חבריו לצוות חלוקת עבודה המכבדת את קדושתו מבלי לפגוע במהירות הטיפול. נפקא מינה שנייה עוסקת במקרה של מומחיות ייחודית .אם הרופא הכהן הוא המומחה הבכיר ביותר הנמצא בנמצא ,או שיש לו ניסיון ספציפי הנדרש להצלת הגוסס ברגע זה, הרי שסברת הירושלמי "לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" מקבלת משקל מכריע. במקרה כזה ,עליו להיכנס מיד ולטפל בחולה ,שכן אז הוא נחשב ל"מרפא היחיד" שבידו סיכויי ההצלה הטובים ביותר ,וקדושתו נדחית מפני ערך החיים. נפקא מינה שלישית נוגעת למצבים של חוסר ודאות לגבי צוותים אחרים .בחדר מיון עמוס ,שבו לא ברור אם רופא אחר פנוי להגיע ברגע זה אל הגוסס ,אין הכהן רשאי להמתין ולבדוק ,שכן בפיקוח נפש כל שנייה קובעת .עליו להיכנס ולטפל ,ורק אם תוך כדי הטיפול מגיע רופא אחר המיומן כמוהו ,עליו לשקול את פרישתו בתיאום עם הצוות כדי לשמור על טהרתו.
גם לנשמה מגיע אוכל
נפקא מינה רביעית מתייחסת לטיפול רגשי ומשפחתי .לעיתים החולה הגוסס או בני משפחתו חשים ביטחון נפשי מיוחד דווקא בנוכחותו של רופא מסוים .במצב כזה ,כפי שהרחיב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,יש מקום להקל לכהן להיכנס ,שכן יישוב דעתו של החולה וסביבתו נחשב כחלק ממרכיבי ההצלה והרפואה ,ובכך הוא נחשב כמי שאין לו תחליף באותה שעה. מתוך המתח שבין פסקיו הקדושים של החתם סופר לבין התביעה הנפשית של הרופא הכהן ,אנו עולים אל רובד המחשבה והלב ,לגלות כיצד המאבק הזה אינו אלא ביטוי של שלמות רוחנית עמוקה .הכהן העומד על פתח חדר הגוסס אינו נקרע בין שני עולמות זרים, אלא הוא חי את תמצית קדושת ישראל – המפגש שבין חובת הזהירות לבין גודל האחריות. אנו למדים כי הכהן הוא איש של גבולות ,אך הגבולות הללו אינם חומות של קיפאון אלא קווים של אור .כאשר הכהן נסוג לאחור בנוכחות רופאים אחרים ,אין זו בריחה מן האחריות ,אלא היא הצהרה מוסרית אדירה" :חיי האדם יקרים כל כך ,עד שאני מוכן למסור את נפשי להצילם ,אך גם קדושת השם יקרה כל כך ,שאם ניתן להציל חיים בטהרה – עלי לשמור על טהרתי" .הנהגה זו ,עליה עמד מו"ר הגרש"ה וואזנר ,יוצרת רופא שאינו רק טכנאי של הגוף ,אלא אדם המודע בכל רגע לשליחותו האלוקית .הוא מרפא בידיו, אך נשמתו מחוברת לעולמות שמעבר למוות ,והזהירות שלו בטומאת הגוסס מעידה על כך שהוא רואה בחיים מתנה מקודשת ולא רק נתון ביולוגי. העומק הרעיוני הטמון בסברת הירושלמי "לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" ,כפי שביארו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף והפתחי תשובה ,מגלה לנו את הקשר האישי והנסתר שבין המרפא למתרפא .האמונה כי לכל אדם ישנו "שליח" מיוחד מן השמיים שדרכו תבוא הישועה ,מעניקה לרופא הכהן עוצמה נפשית ברגעים של הכרעה .כאשר הוא נכנס לטפל בגוסס מחוסר ברירה ,הוא עושה זאת מתוך הכרה שהוא כעת השליח הבלעדי של בורא עולם להחיות נפשות .השילוב הזה ,שבין ענווה (הנסיגה בפני אחרים) לבין גבורה (הכניסה כשאין אחר) ,מעצב דמות של רופא המייצג את המידות האלוקיות של חסד ודין המאוחדים יחדיו. זאת ועוד ,עמידתו של הכהן מול המוות הממשמש ובא ,מזכירה לו ולנו כי תפקיד הכהונה הוא להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" .הכהן הרופא הוא הגשר שבין העולם הזה ,שבו הקינמון והמור משמשים לרפואה ,לבין עולם האמת שבו אין מוות ואין טומאה. בכל פעם שהוא מכריע בשאלת כניסתו לגוסס ,הוא מקדש את החיים מחדש .הוא מלמד אותנו שקדושה אינה מנוכרת לכאב האנושי ,אלא היא הכוח שמאפשר לנו לפעול בתוכו בזהירות ובחרדת קודש. מתוך המתח המתמיד שבו חי הרופא הכהן ,אנו פוסעים אל מחיצות הנפש פנימה ,לגלות כיצד המאבק ההלכתי על פתח חדו של הגוסס מעצב את עולמו הפנימי של המאמין ומוליד הנהגה אישית שיש בה מן הקודש.
רומא תשרפ
התובנה המחשבתית הראשונה העולה מחקירה זו היא ערך ה"התבטלות" .כאשר הרופא הכהן נסוג לאחור משום שיש רופא אחר ,הוא מבצע פעולה של ענווה עמוקה .הוא מכיר בכך שחיי החולה אינם "שלו" ושהוא אינו המושיע היחיד .הנהגה זו מלמדת כל אדם כי גם במקום שבו הוא מרגיש חיוני ובעל כישורים ,עליו לדעת לפנות מקום לאחרים כאשר ישנו ערך רוחני או מוסרי המבקש ממנו לפרוש .המצפן המוסרי כאן אינו רק "מה אני יכול לעשות" ,אלא "מה נכון שיעשה כעת על פי רצון השם". במישור האמונה ,המפגש עם הגוסס מחדד את ההכרה כי החיים והמוות נתונים בידיו של "רופא כל בשר ומפליא לעשות" .האמונה בסברא "לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" נוסכת בנפש האדם ביטחון כי לכל כאב ישנה כתובת ולכל חולה ישנו מלאך המופקד על רפואתו .עבור הכהן ,הידיעה שהוא נכנס לטפל רק כשאין אחר ,הופכת את עבודתו למעשה של דבקות .הוא אינו פועל מכוח המקצועיות הגרידא ,אלא מכוח השליחות המוחלטת ,בידיעה שאם הוא שם – סימן שהבורא חפץ שדווקא ידיו יהיו אלו שיעסקו בהחייאת הנפש. הנהגה אישית זו מקרינה על כל תחומי החיים :היא מלמדת אותנו את חשיבות הדיוק במעשינו .כשם שהכהן מדקדק בצעדיו אל עבר החדר ,כך נדרש כל אדם לדקדק בשימוש בכלים שניתנו לו .אל לאדם לחלל את "קדושתו האישית" – אותם ערכים ועקרונות המייחדים אותו – ללא צורך גמור .המוסר העולה מדברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ומו"ר הגרש"ה וואזנר הוא מוסר של גבורה שבשתיקה ובנסיגה ,המבינה כי לפעמים הדרך הגבוהה ביותר לעבוד את השם היא דווקא בכיבוד הגבולות שהציבה לנו התורה. המצפן המוסרי המתנוסס מעל סוגיית הרופא הכהן והגוסס ,מורה לנו על נתיב של גבורה רוחנית המשלבת בין רגישות אנושית עילאית לבין משמעת דתית חסרת פשרות .בלב המצפן הזה עומדת התביעה מהאדם לא להיסחף אחר רגשות רגעים של "רצון להציל", אלא לבחון את מעשיו במשקפיים של אמת נצחית :האם פעולתי נדרשת כעת מצד המציאות ,או שמא היא נובעת מצורך נפשי שלי להרגיש מושיע? אנו למדים כי המוסר התורני ,כפי שבא לידי ביטוי בדברי מרן החתם סופר ומו"ר הגרש"ה וואזנר ,דורש מהאדם "יושרה של גבולות" .המצפן מכוון אותנו להבנה שקדושה אינה סתירה לחסד ,אלא היא המצפן שלו .כשהכהן עוצר על סף החדר משום שיש רופא אחר ,הוא מלמד את העולם שיעור ביראת שמיים :אין מצווה הבאה בעבירה ,ואפילו מצוות הצלת חיים אינה מתירה חילול קדושה אישית אם המטרה יכולה להושג בטהרה. זהו מוסר של איפוק ,המבין כי האחריות המוטלת על הכהן כלפי ייחוסו וקדושת בני אהרן ,היא עצמה חלק מהתיקון המוסרי של העולם. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מדגיש את ערך ה"ייחודיות שבשליחות" .מתוך דברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,אנו שואבים את הכוח לפעול בעוצמה כאשר ברור שאין אחר. המוסר כאן הוא מוסר של "הנני" :ברגע שהכהן מזהה שהוא המענה היחיד למצוקת הגוסס,
גם לנשמה מגיע אוכל
עליו להשליך את הכל ולמסור נפשו על החיים .המצפן הזה מונע מאיתנו ליפול למלכודת של פסיביות או אדישות בשם ה"צדקנות" .הוא דורש מאיתנו להיות דרוכים ומוכנים, ולוודא שבכל רגע נתון אנו פועלים מתוך המניע הטהור ביותר – עשיית רצון הבורא בדרך הקדושה והנכונה ביותר שאפשר. מתוך מסענו המרתק בין כותלי בית החולים לבין היכלי התורה ,אנו יוצאים עם הבנה מזוקקת על גודל האחריות המוטלת על מי שנושא על כתפיו את ברכת הכהונה ואת משימת הרפואה גם יחד .למדנו כי הכהן אינו רק איש של טקסים ,אלא הוא לוחם בחזית החיים ,שתפקידו לשמר את הקדושה דווקא בנקודות המפגש המורכבות ביותר עם הסוף והמוות .אנו נושאים עמנו את המסר כי גבורתו האמיתית של האדם נמדדת ביכולתו לסגת כשאין צורך בו ,ולפרוץ קדימה במסירות נפש כשהוא השליח היחיד ,מתוך נאמנות מוחלטת לצו התורה המאזן בין טהרת הגוף לבין הצלת הנפש.
עיקר העניין: השאלה האם מותר לרופא כהן לטפל בגוסס כאשר ישנם רופאים אחרים ,מולידה
בירור עמוק בגדרי פיקוח נפש וקדושת הכהונה .מרן החתם סופר (יו"ד סימן של''ח)
פסק בבהירות כי אף שספק פיקוח נפש דוחה את איסור הטומאה ,הרי שבמקום שניתן להציל את החיים על ידי אחרים ,על הכהן להימנע מלהיטמא ,שכן הטומאה רק "דחויה" ולא "הותרה" .מנגד ,הפתחי תשובה (סימן ש"ע) הביא את סברת הירושלמי "לא מכל אדם זוכה אדם להתרפאות" ,המצביעה על כך שייתכן ודווקא הכהן הוא השליח לרפואה .בתווך ,מו"ר הגרש"ה וואזנר (שבט הלוי חלק ג) הכריע כי אין להתיר חילול קדושת כהונה על בסיס סברא זו לכתחילה כשיש רופא ישראלי מיומן באותה מידה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ד) סיכם כי הכהן יפרוש לטובת אחרים ,אך אם הוא המומחה ביותר או שהחולה דורש דווקא אותו, עליו להיכנס ולהציל ,ובכך הוא מקיים את חובתו כשליח השם המרפא בטהרה.