5. כהן שנמצא בלוויה של אחד משבעה קרובים ויש בבית הקברות עוד לוויה, האם מותר לו להשתתף גם בה? | עמ׳ 488-497

5. כהן שנמצא בלוויה של אחד משבעה קרובים ויש בבית הקברות עוד לוויה, האם מותר לו להשתתף גם בה? | עמ׳ 488-497 הנה ניצבים אנו מול מחזה מרטיט לב המעורר תהייה הלכתית רבתי ,כאשר הכהן, המקודש בקדושת אהרון ,מוצא עצמו בגיא צלמוות תחת מעטפת של אבל ויגון על פטירת אחד משבעה קרוביו שעליהם נצטווה להיטמא .בעודו עוסק במלאכת הקודש של חסד של אמת עם בשרו ושארו ,ובדמו זורמת…

5. כהן שנמצא בלוויה של אחד משבעה קרובים ויש בבית הקברות עוד לוויה, האם מותר לו להשתתף גם בה? | עמ׳ 488-497 הנה ניצבים אנו מול מחזה מרטיט לב המעורר תהייה הלכתית רבתי ,כאשר הכהן, המקודש בקדושת אהרון ,מוצא עצמו בגיא צלמוות תחת מעטפת של אבל ויגון על פטירת אחד משבעה קרוביו שעליהם נצטווה להיטמא .בעודו עוסק במלאכת הקודש של חסד של אמת עם בשרו ושארו ,ובדמו זורמת מצוות התורה של לה יטמא ,נשמעת ברקע זעקת שבר של הלוויה נוספת ,של מת מצווה או של איש אחר שאינו מקרוביו .האם

רומא תשרפ

יכול הוא אותו כהן ,שכבר נכנס אל שערי בית העלמין והתעטף בטומאה המותרת לו, להושיט יד וכתף גם למת אחר? האם קדושתו ,שנדחתה או הותרה לצורך קרובו ,נפתחה כעת כפתח כחודו של מחט המאפשר לו לטפל בכל מתי ישראל באותה שעה ,או שמא כל רגע וכל מגע נוסף בטומאה שאינה לצורך קרובו הישיר נחשב כחילול הקודש ואיסור חמור? השאלה מהדהדת בין כותלי בית הקברות ,ומבקשת לברר האם היתר הטומאה הוא היתר גורף ורחב לזמן מוגדר ,או שמא זוהי מצווה מדודה וקצובה שכל סטייה ממנה ימינה או שמאלה מעוררת את האיסור של לא יחללו את שם אלוהיהם. ויהי בבואנו אל שערי הפרשה ,נפתח בבירור המקראות המהווים את היסוד והשורש לדין זה של טומאת הכהנים לקרוביהם ,כפי שנאמר בפרשת אמור" :כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולחתו הבתולה הקרבה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא ,ב-ג) .הנה כאן גילתה התורה שבמקום של קרבת בשר ,הקדושה אינה נסוגה אלא מתעלה דרך מצוות הטומאה לקרובים ,וכפי שביאר רש"י (שם) כתב לה יטמא, מצוה .ואם לא רצה להיטמא ,מטמאין אותו בעל כרחו .הרי שלמדנו שהטומאה כאן אינה רק רשות אלא חובה גמורה המוטלת על הכהן. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש כי הטעם שהותרה לו הטומאה הוא מפני שאי אפשר שלא יטמא להם ,כי הוא דר עמהם ,והתורה לא תטריח את האדם בדבר שאינו יכול לעמוד "בו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) ,חידש בביאור הפסוק לה יטמא ,כי אף על פי שאמרו חז"ל שהיא מצווה ,מכל מקום פשט הכתוב בא להתיר לו את האיסור שנאמר קודם לכן "לנפש לא יטמא בעמיו" ,וכאן בא הכתוב והחריג את הקרובים מהכלל. רבי דוד קמחי ,הרד"ק (ספר השרשים ערך טמא) ,ביאר כי המילה לה יטמא חוזרת על האחות הבתולה ועל שאר הקרובים המוזכרים ,לומר שרק להם הוא רשאי להיטמא ולא לזולתם ,והדגיש שההיתר הוא דווקא לצורך הקבורה והחסד עמהם. רבי לוי בן גרשום ,הרלב"ג (שם) ,כתב כי התורה רצתה לשמור על דרכי נועם ועל רגשי המשפחה ,ולכן התירה לכהן להיטמא כדי שלא ימנע מלעסוק בצורכי קרוביו ולהתאבל עליהם כדרך כל הארץ. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שם) ,פירש שפסוק זה בא ללמדנו גדרי איסור והיתר, שדווקא לאלו שהם שארו הקרוב אליו הותר ,אבל לא לאחרים ,וזהו דיוק הלשון "לה" – לה לבדה ולא לאחרת. רבי עובדיה ספורנו (שם) ביאר כי הטומאה לקרובים היא חלק מכבוד הבריות ומהשלמת הנפש במידות טובות של גמילות חסדים ,ולכן נדחתה קדושת הכהונה מפני צורך השעה של כבוד המת הקרוב.

גם לנשמה מגיע אוכל

בתרגום אונקלוס (שם) תרגם לה יטמא" ,לה יסתאב" ,וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף וביאר שההיתר הוא כדי שיוכל הכהן להתעסק בקבורתם ובהספדם כראוי. הכלי יקר (שם) מחדש ומבאר שהמילה "לה" באה למעט ,שדווקא לצורך הקרובים הותרה הטומאה משום שהם גופו ,אבל לזרים נשאר האיסור בתוקפו ,וצריך הכהן להיזהר שלא להוסיף טומאה שלא לצורך מצוות קרוביו. רבי עובדיה מברטנורא (עמר נקא) כתב שמעצם הדיוק "לה יטמא" למדו בתורת כהנים את הסייג הגדול ,שאינו מטמא לאחרים עמה ,כלומר שההיתר מוגבל ותחום אך ורק למת שבעבורו הותר להיטמא ,ואין הכהן יכול לנצל את המצב שבו הוא כבר טמא כדי להיטמא למתים נוספים שאינם קרוביו. ועתה נבוא אל היכלה של תורה ,לדלות את פניני דברי התנאים והאמוראים המבררים את גדרי היתר הטומאה וגבולותיו ,כפי שנדונו בסוגיות השונות: בגמרא במסכת שמחות (פרק ד הלכה טו -טז) הובא חידוש גדול בדין זה ,וזה לשון הברייתא: היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר ,פירש הרי זה לא יטמא .הרי לנו מקור מפורש המורה כי כל עוד הכהן עוסק בגופו של מתו ,הוא רשאי להוסיף ולהיטמא גם למתים אחרים על ידי קבלתם וקבורתם ,ורק כאשר פירש והפסיק מהעיסוק בקרובו ,נאסר עליו לחזור ולהיטמא לאחרים. בתלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ז הלכה א) דנה הגמרא בגדר "לה יטמא" ,ומבארת שישנם מצבים שבהם הכהן מחולל ועומד .שם מבואר כי האיסור להוסיף טומאה קיים בעיקר כאשר מדובר בתוספת זמן או במגע חדש לאחר פרישה ,אך בעודו עוסק במתו הדין משתנה. בגמרא במסכת זבחים (דף קג ע"א) מובא הכלל היסודי "לה יטמא" – מצווה ,ודנה הגמרא שם האם טומאת כהנים לקרובים היא "דחויה" או "הותרה" .אם נאמר שהיא הותרה ,הרי שהכהן כזר נחשב באותה שעה ,אך אם היא רק דחויה ,הרי שכל תוספת של טומאה שאינה נחוצה למת שלו עלולה להיאסר. בגמרא במסכת יבמות (דף כב ע"ב) מבואר הקשר המיוחד שבין הכהן לשארו ,ושם עולה הדיון על ריבוי הטומאות .רש"י על המקום (שם) ביאר שהתורה הגבילה את ההיתר למילים "לה יטמא" ,ללמדנו שההיתר מכוון למטרה ספציפית ,ואין הוא היתר כללי להיעשות טמא ככל אדם. בגמרא במסכת נזיר (דף מב ע"ב) דנו חכמים בכהן שהיה טמא ממילא ,האם מוזהר הוא על טומאה נוספת .התוספות שם (דף מב :ד"ה והא) חידדו שאף בכהן שטמא בטומאת מת ,אם הוא מוסיף לגעת במת אחר או בנבלות ,יש בכך איסור ,אלא אם כן מדובר בטומאה בחיבורין, שהיא טומאה אחת ארוכה שאינה נחשבת כהוספה האסורה מן התורה באותה עוצמה.

רומא תשרפ

כעת נבא אל היכלי הראשונים ,המאורות הגדולים אשר מפי פיהם אנו חיים ,ונחזה כיצד זיקקו את היסודות העולים מן המקרא והתלמוד אל תוך גדרי ההלכה הברורים: רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות אבל פ"ב הט"ו) ,כתב הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה ,לפיכך אסור לכהן להיטמאות במת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו ,שנאמר לה יטמא ,ואינו מטמא לאחרים עמה ,שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני וכו' ,וצריך לקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבין הקברות אלא עד מקום קברו של קרובו .הנה למדנו מדבריו שיטה ברורה ונוקבת ,שההיתר הוא מצומצם ביותר, וכל מגע במת שאינו קרובו נשאר באיסורו המקורי ,כיוון שהקדושה רק "נדחתה" ולא פקעה לגמרי. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בתשובה שהובאה באורחות חיים) ,הורה לדבריו שכהן רשאי להיטמא בשביל מת בקברות אחרות ,ויצא לו בקיצור ובמבואה .נראה ששיטתו נוטה להקל במקום שהכהן כבר עוסק במתו ,ואינו רואה בתוספת הטומאה חילול נוסף האסור מן הדין. רבנו יצחק אלפסי ,הרי"ף (על מסכת ברכות ,דף יג ע"א בדפי הרי"ף) ,פירש כי הכהן מוזהר לשמור על קדושתו ככל הניתן גם בשעת הטומאה המותרת ,ולכן הסכים עם דעת האוסרים על הכהן להיכנס לתוך בית הקברות למקום שאינו לצורך קרובו ממש ,כדי שלא יפגע בקדושת הכהונה מעבר למה שהכרחי. רבנו אברהם בן דוד ,הראב"ד (בתשובה) ,ביאר כי המנהג בנרבונא ובמקומות אחרים היה להתיר לכהנים להיכנס לבית הקברות לצורך קבורת מתיהם ואף להשתתף בקבורת אחרים באותה שעה ,שכן לדעתו ברגע שנטמא לקרובו ,הרי הוא כחלל לאותו זמן ואין איסור בתוספת טומאה. רבנו משה מקוצי ,בעל ספר מצוות גדול – סמ"ג (לאוין קטו) ,כתב כי יש להיזהר מאוד בטומאת כהנים ,ואף שהתירה התורה לקרוביו ,עליו לצמצם את שהותו במקום הטומאה, וחיזק את דברי התורת כהנים שאין לומר "הואיל ונטמאתי" ולטפל במתים אחרים. רבנו אהרון הלוי ,בספר החינוך (מצווה רסג) ,ביאר ששורש המצווה הוא למעט בטומאה ככל האפשר ,ולכן גם כשהותרה הטומאה לקרובים ,היא נשארה מוגבלת רק להם ,כדי שלא יזלזל הכהן בקדושתו ויתרגל לטומאת מתים חלילה. רבנו אברהם מלוניל ,בספר המנהיג (הלכות אבל) ,חידש והביא את המנהג במקומו שכהן נכנס אחר מתו לבית הקברות וקובר אותו בין שאר המתים ,ומכאן סמכו להקל שהטומאה בעת ההיא אינה נמדדת בפרטי מגע אלא במצב הכללי של הכהן. בעת הזאת ,נפסע בנתיביהם של האחרונים ,אשר בדקו בנרות ובדקו בציציות את סתירת המקורות ,ודלו מים עמוקים לברר את ההלכה למעשה :מרן רבי יוסף קארו בכסף משנה

גם לנשמה מגיע אוכל

(הלכות אבל פ"ב הט"ו) ביאר וחידש כי יש ליישב את הסתירה בין מסכת שמחות לתורת כוהנים בחילוק יסודי .הוא מבאר כי הברייתא במסכת שמחות ,המתירה לקבל מאחרים ולקבור ,עוסקת במצב של טומאה בחיבורין ,כלומר בעודו נוגע במתו שלו ממש ,שאז אין איסור להוסיף טומאה אחרת .אולם דברי התורת כוהנים שאסר "לאחרים עמה" ,מדברים במצב שבו כבר פירש הכהן ממגע קרובו ,ואף שעדיין הוא טמא ,אסור לו ליצור מגע חדש עם מת אחר. רבי יהושע פלק בספרו דרישה (יו"ח סימן שע"ג) כתב והעמיק בדעת הרמב"ם ,וביאר כי האיסור אינו נובע רק מעצם הטומאה ,אלא מחילול הקדושה .הוא מסביר שגם כשהכהן טמא ,קדושתו עליו היא ,ולכן כל פעולה אקטיבית של טיפול במת שאינו קרובו נחשבת כביזוי של מעלתו הרמה. רבי יוסף באב"ד במנחת חינוך (מצוה רס"ד) תמה ותקף בלהט את דברי הרמב"ם שכתב שהטומאה היא דחויה ולא הותרה .הוא חידש וטען כי אם מדובר בטומאה הותרה ,הרי שבאותה שעה הכהן כזר גמור הוא ,ואם כן מדוע ייאסר לו לטמא למת אחר? הוא הקשה על כך מהלכות שבת וקרבנות ,שם ברור שאם הותרה מלאכה לצורך אחד ,לא הותרה לצרכים אחרים ,אך חילק בדקות שאם הכהן כבר מחולל בטומאה גמורה ,אין במגע הנוסף משום תוספת חילול. רבי ישראל מאיר הכהן ,הכהן הגדול מאחיו ,בספרו ביאור הלכה ובמשנה ברורה (סימן

שס"ט) כתב כי יש להחמיר כדעת הרמב"ם והשו"ע ,שגם כהן העוסק במתו לא יטמא למתים אחרים אלא אם כן מדובר בטומאה בחיבורין ממש או צורך גדול מאוד של כבוד המת שאין לו קוברים. רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קנ"ח) פסק וביאר כי הכהן המלווה את קרובו צריך להיזהר מאוד שלא להתקרב לד' אמות של מתים אחרים בבית הקברות ,והדגיש כי ההיתר שנתנה התורה הוא מדוד וקצוב רק לצורך קבורת שארו ,וכל רגע מעבר לכך הוא בגדר איסור. רבי חיים בן בנבנישתי בשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סימן שע"ג) ביאר את המנהגים השונים, והביא כי אף שבמקומות מסוימים נהגו הכהנים להקל ולהיכנס אחר מתיהם לתוך בית הקברות ללא חשש ,מכל מקום פשט המנהג ברוב הקהילות כדעת הרי"ף והרמב"ם שחובה לצמצם את הטומאה למינימום ההכרחי בלבד. הנה אנו ניצבים מול גדולי הדור אשר בכוח תורתם וקדושתם פילסו נתיב בתוך ים הסוגיה ,והורו לנו את הדרך נלך בה בתוך גידולי הקרקע של בית העלמין: הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (אבלות ,חלק ב) פסק והעלה בכוחו דדמיא למישור ,כי למרות שיש מקום להקל בטומאה בחיבורין כפי שביאר מרן השולחן ערוך,

רומא תשרפ

מכל מקום לכתחילה ראוי לכהן להימנע מלהיטמא למתים אחרים אף בעת שעוסק בקבורת קרובו .הוא חידש בטוב טעם כי עיקר האיסור הוא ליצור מגע או האהלה חדשים שאינם לצורך קרובו ,שכן אף שהותר לו להיטמא ,קדושתו עדיין קיימת ועומדת עליו ככתר לראשו ,ואין לו לבזותה בחנם או להוסיף בחילולה מעבר למה שגזרה חכמת התורה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קסג) ביאר והעמיק ביסוד דברי המנחת חינוך בלהבה יוקדת ,ופסק כי כהן שנטמא לקרובו אינו הופך להיות כזר לכל דבר ,אלא היתר מיוחד ומוגדר ניתן לו לשעה זו בלבד .לפיכך ,חידש בנחרצות שכל מקום שיכול הכהן לקבור את מתו בקצה בית הקברות כדי שלא יצטרך להלך בין קברים אחרים ולהאהיל עליהם ,חובה גמורה היא עליו לעשות כן ,משום שחובת השמירה מהטומאה חוזרת לניעור בכל רגע שאין בו צורך ישיר למצוות קרובו ,וכל פסיעה מיותרת בגיא צלמוות נחשבת לה פגיעה בקדושת אהרון. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר על הפרשה) ביאר והסביר בשפה ברורה ומאירה את עומק שיטת הרמב"ם ש"טומאה דחויה היא" .הוא מחדש מתוך עמקות המחשבה שהדחייה היא איכותית ולא רק כמותית ,כלומר ,התורה פתחה את השער רק עבור ה"חפצא" של קרובו, אך כלפי מתים אחרים השער נותר נעול והאיסור עומד כחומה בצורה .לכן פסק כי עדיף לכהן שלא להשתתף בלוויות אחרות באותו זמן ,אלא אם כן מדובר במת מצווה שאין לו קוברים אחרים ,שאז קדושת החסד גוברת על הכל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ילקוט יוסף (אבלות) כתב וסיכם את המנהג הרווח בימינו ביד רמה ,שיש להורות לכהנים להימנע מלהיכנס לעומק בית הקברות אם קרוביהם נקברים בסמוך לגדר ,וזאת כדי לצמצם ולמעט ככל הניתן בטומאתם .הוא הדגיש בלהט כי חלילה לכהן לומר "הואיל ונטמאתי אעשה ככל העולה על רוחי" ,אלא עליו לנהוג בחרדת קודש ובכובד ראש גם ברגעי האבל והיגון הקשים ביותר ,ולשמור על פך השמן הטהור של כהונתו. רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סימן קסד) חידש וביאר במתינות ובדעת תורה צרופה ,כי במקום שיש צורך גדול או כבוד המת ,יש לסמוך על המקלים בטומאה בחיבורין ,אך הבהיר בנחרצות כי בימינו שרוב בתי הקברות מסודרים בצורה המאפשרת זהירות ,אין להקל לכהן להיטמאות לכתחילה למתים שאינם קרוביו .הוא ראה בכך עניין של עמידה בניסיון ,לשמור על הקדושה דווקא בתוך עמק הבכא. רבי יצחק יעקב וייס (שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן ל) כתב וביאר מתוך חרדת הדין כי יש לחשוש לדעת התורת כוהנים בכל מצב ומצב .הוא הורה כי גם כהן שנמצא בתוך מסע הלוויה של אביו או אמו ,יסיט את גופו ויוודא כי אינו נטמא למתים אחרים הנקרים בדרכו, כדי שלא יהיה נראה חלילה כמי שמזלזל בקדושת שושלת המשרתים בקודש פנימה.

גם לנשמה מגיע אוכל

בשורות הבאות ננסה לתרגם את רעיונותיהם הכבירים של רבותינו אל עולם המעשה, ונראה כיצד ההלכה הצרופה פוגשת את הכהן ברגעי המבחן בבית העלמין ,ומתווה לו נתיב של קדושה בתוך האבל. מתוך בירור הסוגיה עולה כי למעשה ,כהן המלווה את קרובו חייב לנהוג במשנה זהירות ולא לראות בהיתר הטומאה "צ'ק פתוח" לכל פעולה בבית הקברות .הנפקא מינה הראשונה היא בבחירת מסלול ההליכה; על הכהן להעדיף תמיד שבילים שאינם עוברים תחת תקרות או עצים המאהילים על קברים אחרים ,גם אם הדבר מאריך מעט את דרכו. קדושתו אינה פוקעת ,והיא דורשת ממנו מאמץ נוסף גם כשהוא שרוי בצער. עוד עולה למעשה ,כי במקרה שבו נערכות שתי הלוויות במקביל ,על הכהן להימנע מלהתקרב אל הלוויה השנייה של המת שאינו קרובו .גם אם מדובר בחבר קרוב או באדם נכבד ,כל עוד אין מדובר ב"מת מצווה" שאין מי שיטפל בו ,האיסור המקורי של "לנפש לא יטמא בעמיו" עומד בתוקפו .הוא יכול לעמוד מרחוק ולחלוק כבוד ,אך עליו להישמר מלהיכנס לד' אמות של המת האחר או להאהיל עליו. נפקא מינה חשובה נוספת נוגעת לכהן העוסק בקבורה ממש .אם הכהן נמצא בתוך הקבר ומסייע בהורדת קרובו ,ובאותה שעה מגישים לו חפץ או סיוע הקשור למת אחר, מותר לו לקבלו רק אם הוא עדיין במגע ישיר עם מתו ,וזאת על פי החילוק של טומאה בחיבורין .ברגע שניתק המגע הפיזי מהקרוב ,ננעל השער ,וכל מגע חדש במת אחר נאסר עליו מן הדין. כמו כן ,בימינו שבתי הקברות מסודרים וחלקות הכהנים לעיתים קרובות נמצאות בקצוות ,על הכהן לבקש ולהשתדל שקרובו ייקבר במקום המאפשר גישה מבלי לעבור בין קברים .המציאות ההלכתית מלמדת אותנו שגם בתוך מצווה של טומאה ,ישנה מצווה גדולה יותר של "שמירת הכהונה" ,והיכולת להבחין בין המותר לאסור ברגעים של סערת רגשות היא המבחן האמיתי של עובד השם. בעומק הרעיון הטמון בסוגיה זו ,אנו מוצאים בירור נפלא על מהותה של קדושת ישראל וקדושת הכהונה בפרט .התורה הקדושה ,בדרכיה דרכי נועם ,אינה מתעלמת מרגשות הלב האנושי ומחובת החסד המשפחתית ,ולכן ציוותה "לה יטמא" .אך דווקא בתוך ההיתר הזה מסתתר מסר רעיוני כביר :הקדושה אינה "הפסקת אש" שניתן להניח בצד ולשכוח ממנה .גם כשהכהן רשאי ואף חייב להיטמא ,אין זה אומר שקדושתו פקעה או שהפך לאדם מן השורה. הרעיון העמוק הוא שהיתר הטומאה הוא חלק מהעבודה שבקודש ,ולא חופשה ממנה. כשם שכהן המקריב קרבן בבית המקדש עוסק בדם ובבשר לצורך עבודה ,כך הכהן המטפל בקרובו עוסק בטומאה לצורך מצווה .מכאן נבין מדוע האיסור להיטמא למתים

רומא תשרפ

אחרים נותר בעינו; אם הכהן יטמא לכל מת שיחפוץ רק בגלל שהוא כבר טמא ,הוא הופך את הטומאה למצב של שגרה ואת הקדושה לדבר שבטל בנסיבות מסוימות .התורה מלמדת אותנו שקדושה היא מהות עצמית שאינה משתנה ,והיא מחייבת את האדם לשמור על גבולותיה גם כשהוא נמצא בתוך המציאות הנמוכה ביותר של עולם המוות. זאת ועוד ,הסוגיה מבררת את גבולות ה"אני" .התורה התירה לכהן להיטמא ל"שארו הקרוב אליו" ,כלומר לאלו שהם חלק בלתי נפרד מישותו .הטומאה כאן היא כמעט טומאה לעצמו .אך ברגע שהכהן מבקש להיטמא למת אחר ,הוא יוצא מגבולות המצווה האישית והמשפחתית אל עולם הטומאה הכללי ,ושם קדושת אהרון חוסמת את דרכו .יש כאן שיעור מופלא במיקוד של עבודת השם – עשה בדיוק את מה שנצטווית ,אל תוסיף ואל תגרע ,והבן שגם בתוך החושך של בית הקברות ,האור של "וקדשתו" ממשיך ללוות אותך ולתבוע ממך עירנות רוחנית בלתי פוסקת. בנתיבי המחשבה והחיבור אל הנפש ,אנו מגלים כי ההתמודדות של הכהן בין קברי המתים היא בבואה למאבק התמידי של האדם בעולם הזה .היכולת של הכהן להפריד בין הטומאה שהותרה לו לבין זו שנותרה אסורה ,היא מלאכת מחשבת של אמונה .היא מלמדת אותנו שגם כאשר אנו נאלצים לרדת אל תוך המקומות הנמוכים והחשוכים של החיים ,עלינו לשמור על ה"נקודה הפנימית" שלנו נקייה וטהורה .האדם עלול לחשוב שאם הוא כבר נכשל ,או אם הוא נמצא במצב של ירידה רוחנית ,אין טעם להשתדל יותר; "הואיל ונטמאתי – אלקט עצמות פלוני" .אך התורה זועקת כאן את ההיפך הגמור .כל פרט ,כל רגע וכל מגע הם עולם מלא .גם בתוך הטומאה ,יש הבדל תהומי בין מה שנחוץ לבין מה שהוא זלזול מיותר. האמונה מלמדת את האדם שאין מושג כזה "אבוד" .הכהן בבית הקברות אינו "אדם טמא" ,אלא "אדם קדוש שעוסק בטומאה" .התודעה הזו משנה את כל הגישה לחיים .בנפש פנימה ,אנו נדרשים לפתח את היכולת להיות מעורבים בעולם ,לעסוק בחומר ,בכאב ובאובדן ,אך לא להיבלע בתוכם .הדינמיות המחשבתית שהזכרנו בפתח דברינו באה כאן לידי ביטוי מופלא :האדם אינו מקובע במצבו .הוא יכול להיות טמא לצורך מצווה ,ובו בזמן להיות חרד על קדושתו ביחס לכל דבר אחר .זוהי גמישות רוחנית שמאפשרת לנו לחיות בעולם המעשה מבלי לאבד את הקשר עם המקור האלוקי. במבט עמוק יותר ,הציווי "לה יטמא" מול האיסור להיטמא לאחרים ,מציב מראה מול היחס שלנו אל הסובב אותנו .יש זמנים שבהם האדם צריך להתמקד בחובתו האישית, במשפחתו ובקרוביו ,ולא להתפזר אל מחוזות שאינם שייכים לו באותה שעה .המיקוד הזה הוא שיוצר את עוצמת החיים .הכהן שמצליח לשמור על עצמו ממתים זרים בזמן שהוא בוכה על מתו ,מבטא אמונה יוקדת בכך שכל מצווה וכל איסור הם ציווי רגעי ומדויק מאת הבורא ,ואין מצב אחד מצדיק פריקת עול במקום אחר.

גם לנשמה מגיע אוכל

במעמקי המוסר העולה מן הסוגיה ,אנו מוצאים מצפן פנימי המורה לאדם את הדרך ביחסו אל החובה ואל הגבול .המוסר התורני אינו מסתפק בעשיית הטוב באופן כללי, אלא דורש דיוק פנימי דק מן הדק .הכהן העומד מול שתי הלוויות נדרש לעשות מעשה של גבורה מוסרית שקטה :להכיר בכך שהחסד שיש לו רשות וחיוב לעשות עם קרובו, אינו הופך להפקרות מוסרית כלפי חובותיו האחרות .יש כאן קריאה לריסון עצמי דווקא ברגעים של פטור .המצפן המוסרי הזה מלמד אותנו שחירות אינה פריקת עול ,אלא היכולת לפעול בתוך גבולות מוגדרים גם כשנדמה שהכל מותר. מכאן נלמד על יוקר הערך של כל פעולה אנושית .אם הכהן היה רשאי להיטמא לכל מת ברגע שנטמא לקרובו ,הרי שהיינו אומרים שהטומאה היא מצב טכני שפוטר את האדם. אך האיסור להוסיף טומאה מלמד שהמוסר דורש מאיתנו עירנות לכל "גרם" של השפעה רוחנית ומעשית .אדם מוסרי הוא זה שאינו אומר "מכיוון שכבר קלקלתי מעט ,אין זה משנה אם אקלקל עוד" ,אלא נאבק על כל פירור של טהרה שנותר בידו .זוהי תפיסה של אחריות אישית כבירה ,שבה האדם מבין שגם בתוך מצב של "בדיעבד" ,יש לכתחילה חדש שצריך לשאוף אליו. המוסר הזה מזקק גם את מושג החמלה .החמלה המותרת לכהן על קרובו היא חמלה ממוקדת ,אנושית ומחייבת .אך התורה מלמדת אותנו שחמלה אמיתית אינה מטשטשת את חובת הקדושה .אדם יכול להיות בעל חסד מופלג עם משפחתו ,ובו בזמן להישאר נאמן לעקרונותיו הגבוהים ביותר מול העולם כולו .היכולת להחזיק בשני הקצוות הללו – לב בוכה ומתרפק יחד עם דעת צלולה ושומרת גבולות – היא פסגת המוסר האנושי ,המפרידה בין רגשנות גרידא לבין עבודת השם שיש בה סדר, קדושה ומחויבות מוחלטת לאמת. בנתיבי החיים ובעומק המעשה ,נוכל לדלות מן הסוגיה המרטיטה של הכהן בבית הקברות תובנות מופלאות המלוות אותנו בכל פסיעה ושעל .למדנו כי אין מצב בחיים, קשה ומורכב ככל יהיה ,שבו האדם פטור מן האחריות על קדושתו האישית .התובנה הראשונה היא שגם כאשר אנו נאלצים לרדת אל "עמק הבכא" של ענייני החומר או מצבי משבר ,עלינו לעשות זאת במידה ובמשורה ,רק כפי הצורך המדויק של המצווה ,מבלי לאבד את הצפון הרוחני. תובנה נוספת היא החשיבות של הדיוק בעשיית החסד .לעיתים אדם נוטה להרחיב את היתריו האישיים תחת אצטלה של מצווה ,אך התורה מלמדת אותנו שדווקא בתוך ההיתר נמדדת גדלותו של האדם ביכולתו לומר "עד כאן" .הידיעה שכל רגע של טהרה הוא יקר מפז ,גם כשאנו שרויים בתוך מציאות של טומאה ,מעניקה משמעות חדשה לכל בחירה קטנה שלנו בין טוב למוטב. עוד נשכיל להבין כי קדושה אינה דבר שתלוי בנסיבות חיצוניות אלא במהות פנימית.

רומא תשרפ

הכהן השומר על עצמו ממתים זרים בעודו קובר את מתו ,מלמד אותנו שניתן לשלב בין רגש עמוק לבין משמעת עצמית עליונה ,וכי השמירה על הגבולות היא זו שמעניקה לחיים את יציבותם ואת יופיים האלוקי.

עיקר העניין: חזינן מדברי רבותינו לאורך כל הדורות ,החל מן הפסוקים המפורשים בפרשתנו "לה יטמא" ועד לפסיקותיהם של גדולי דורנו ,כי קדושת הכהונה היא כתר שאינו יורד מראשו של הכהן לעולם .גם כאשר גזרה חכמתו של הבורא כי החסד עם הקרובים גובר על איסור הטומאה ,אין זה היתר גורף לזלזל בקדושת אהרון ,אלא חובה מדודה לעסוק בצרכי המת המותר לו בלבד .הסתירה שבין מסכת שמחות לתורת כוהנים התיישבה בנעימות על ידי גדולי האחרונים ,שלימדונו כי כל עוד הכהן עוסק בגופו של קרובו בחיבורין הריהו כחלק ממנו ,אך ברגע שפירש – חוזרת קדושתו ותובעת את עלבונה ,ואוסרת עליו כל מגע נוסף בעולם המוות .מכאן נצא מחוזקים בידיעה שהאדם המאמין נדרש להיות עירני וקשוב לציווי השם בכל רגע ורגע ,מתוך הבנה שגם בתוך האבל והחשיכה ,הנר האלוקי שבנשמתו חייב להמשיך ולהאיר בגבולותיו המדויקים ,למען לא יחולל שם שמיים ויימשך כתר הכהונה לדורי דורות בטהרה ובקדושה עילאית.