8. בת כהן שנישאה לנכרי ונהרגה על ידי מחבלים, האם תיקבר בקבר ישראל? | עמ׳ 515-523

8. בת כהן שנישאה לנכרי ונהרגה על ידי מחבלים, האם תיקבר בקבר ישראל? | עמ׳ 515-523 הלב מפרפר בין אימה לבין כאב ,עת עומדים אנו נבוכים מול טרגדיה קורעת לב המערבת בתוכה חורבן רוחני ואסון גשמי כאחד .בלב הסערה עומדת דמותה של בת כהן, מי שנושאת בעורקיה את קדושת הכהונה המרוממת ,אך בחרה להפנות עורף למורשת אבותיה ולכרות ברית עם הנכר .והנה ,בתוך המציאות המורכבת הזו ,יד…

8. בת כהן שנישאה לנכרי ונהרגה על ידי מחבלים, האם תיקבר בקבר ישראל? | עמ׳ 515-523 הלב מפרפר בין אימה לבין כאב ,עת עומדים אנו נבוכים מול טרגדיה קורעת לב המערבת בתוכה חורבן רוחני ואסון גשמי כאחד .בלב הסערה עומדת דמותה של בת כהן, מי שנושאת בעורקיה את קדושת הכהונה המרוממת ,אך בחרה להפנות עורף למורשת אבותיה ולכרות ברית עם הנכר .והנה ,בתוך המציאות המורכבת הזו ,יד המקרה – או שמא יד ההשגחה – מובילה אותה אל מסלול דמים ,שם נגדעו חייה בכדורי מרצחים שביקשו להכות ביהודים באשר הם .השאלה זועקת מן האדמה המגואלת בדם :האם המוות האכזרי הזה בכוחו למרק עוונות עבר? האם העובדה שנפלה חלל בידי שונאי ישראל מעניקה לה את הזכות למצוא מנוחה נכונה בין קברי אבותיה בבית העלמין היהודי ,או שמא חילול הקדושה שבחייה מונע ממנה את הכבוד שבמותה? בירור זה מוליך אותנו אל עומקי הסוגיה של כפרת המיתה ,גדרם של הרוגי מלכות ,ומשמעותו של מוות בטעות אל מול כוונת זדון ,כשהכל נשזר בחוטי פרשת השבוע המהדהדת את חומרת חילול הכהונה בבת שזנתה מאביה. ועל גבי הלהבות המשתוללות של השאלה הקשה הזו ,שבה קדושת הכהונה וחרפת הנכר מתערבבות בדם ואש ,עלינו להטות אוזן קשבת אל דברי התורה הקדושה עצמה, המשרטטת בדם ובאש את חומרת המעשה של בת הנבחרת מבין אלפי ישראל .בפרשת אמור ,העוסקת כולה במעלתם וקדושתם של הכהנים העומדים לשרת בקודש ,אנו מוצאים את הגזירה הקשה המוטלת על בת כהן שסרתה מן הדרך וחיללה את כבודה. "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (ויקרא פרק כ"א פסוק ט') התורה מגלה לנו כאן את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין מעשי הבת לבין כבודו של אביה. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא כ"א ט') כתב :את אביה היא מחללת ,חיללה ובזתה את כבודו ,שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גידל .הנה כי כן ,אין זה רק חטא פרטי, אלא פגיעה אנושה בקדושת הבית כולו ,עד כדי כך שדינה חמור משל שאר בנות ישראל. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :את אביה היא מחללת ,כי כבוד גדול יש לכהן ,ובעבור כבודו שרפוה .הציטוט מלמדנו שהאש המכלה את הגוף באה כתוצאה מהחילול הרוחני של המעמד הרם אליו היא שייכת. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) חידש :ובת איש כהן כי תחל לזנות ,נראה לי שהכתוב יחמיר בבת כהן בעבור קדושת אביה ,כי היא קדושה מאביה וראויה שתאכל בתרומה ובקדשים ,ואם תטמא תחמיר עליה התורה .הרמב"ן מעמיק כאן בנקודת המבט שדווקא המעלה העליונה והזכות לאכול בקדשים הן אלו שמחייבות את הדין הקשה מכל כאשר היא בוחרת בדרך הזנות.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי עובדיה ספורנו (שם) פירש :את אביה היא מחללת ,שהביאה חולין בקדושתו .כלומר, במעשיה היא לא רק חוטאת לעצמה ,אלא מחללת ומורידה את אביה מדרגת הקודש שלו אל הדרגה הנמוכה של החולין. החזקוני (שם) כתב :את אביה היא מחללת ,לפי שבנות הכהנים רגילות להיות צנועות, וזו שיצאה לתרבות רעה חיללה את כבוד אביה .הסבר זה מדגיש את הפער הבלתי נתפס שנוצר בין הציפייה לצניעות המיוחדת של בת כהן לבין הנפילה הנוראה. רבי אפרים לונשיץ ,בעל כלי יקר (שם) מבאר :שעל ידי זנותה היא מחללת את אביה הכהן ,כי היא מראה במעשיה כאילו אביה לא נתקדש בקדושת הכהונה ,ועל כן העונש הוא באש ,שהיא יסוד הקדושה ,כדי למרק את החילול הגדול. אונקלוס (שם) תירגם :ובת גבר כהן ארי תחלי למחלי את אבוהי היא מחלא בנורא תתוקד. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) הרחיב שדין זה חל עליה דווקא משום שגרמה קלון לאביה. מתוך דברי רבותינו אנו רואים תמונה ברורה וכואבת :בת כהן הנושאת בקרבה פוטנציאל של קדושה עילאית ,ובוחרת לחלל את קדושתה ,נושאת באחריות כבדה שאין לה אח ורע בשאר ישראל .האש שנאמרה בה בפרשה נראית כעת במעשה הנדון כמשתלבת באופן מצמרר עם הדרך בה מצאה את מותה ,מה שמעורר את השאלה המייסרת – האם יש לאותה אש גם כוח ממרק? מתוך הלהבות המכבות של פסוקי התורה ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם חצבו חכמינו זיכרונם לברכה את יסודות הדין והחשיבה בנוגע לכוחה של המיתה לכפר על עוונותיו של אדם ,ובפרט כאשר מדובר במי שפרש מן הציבור ונדבק בנכרי. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מז ע"א) נאמר :מיתה וקבורה מכפרת .דברי הגמרא שם עוסקים בשאלה האם הריגה בידי בית דין או מיתה בידי שמיים מהווה כפרה גמורה לאדם .רש"י (שם ד"ה מיתה) מפרש :מיתה וקבורה דבישראל מכפרת .כלומר ,הקבורה בתוך שדה אחוזה של עם ישראל היא חלק בלתי נפרד מתהליך המירוק של הנפש .עוד מביאה הגמרא שם את הדין של "הרוגי מלכות" ,ואומרת :הרוגי מלכות אין להם חלק לעולם הבא? והתניא הרוגי מלכות יש להם חלק לעולם הבא! ומבארת הגמרא שיש הבדל בין מי שנהרג בדין על ידי ישראל לבין מי שנהרג על ידי מלכות עובדי כוכבים .תוספות (שם ד"ה דלא) מבארים שמי שנהרג בידי גויים ,כיוון שאין הריגתו על פי דין תורה ,הרי שייסורי המיתה הללו נחשבים לו לכפרה גדולה יותר ,שכן הוא סובל שלא כדין. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ו הלכה ג) מבואר העיקרון לפיו המיתה היא סוף

רומא תשרפ

פסוק לחטא :מיתה כפרה היא .הירושלמי מדגיש שגם מי שעבר עבירות חמורות ,ברגע שמסר נפשו או שנהרג ,יש בכך כדי לשנות את מעמדו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מד ע"א) מובא היסוד המפורסם :ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא .רש"י (שם ד"ה ישראל) מבאר :שאין הקדושה פוקעת ממנו לעולם .יסוד זה מהווה את התשתית לדיון בבת הכהן הזו – האם חטאיה כה חמורים עד שניתקו אותה לגמרי מהגדר של "ישראל" ,או שמא הקדושה הפנימית ,ובפרט קדושת הכהונה שירשה מאביה ,נותרה חבויה וממתינה לכפרת המיתה. עוד יש להביא את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף מז ע"ב) המבחינה בין קבורת רשע אצל צדיק :אין קוברין רשע אצל צדיק .הנה ,הגמרא קובעת שגם אם יש כפרה מסוימת, עדיין יש להקפיד על כבודם של השוכנים בבית העלמין ,ושלא לקבור מי שמעשיו היו מקולקלים ליד מי שקידש שם שמיים בחייו. מתוך דברי חז"ל עולה מתח פנימי :מחד ,המיתה מכפרת ובפרט הריגה בידי גויים שאינה כדין; ומאידך ,קיימת ההקפדה על כבוד המתים הצדיקים שלא להיקבר לצד מי שחילל את קדושת ישראל בפרהסיה .דברים אלו מהווים את המסד לדיון הבא בדברי הראשונים, שיבחנו כיצד ליישם עקרונות אלו למעשה בבת כהן שנדבקה בנכרי. לאחר שהנחנו את יסודות הדברים בלשון התלמוד ,אנו פונים אל עמודי ההוראה, רבותינו הראשונים ,אשר פילסו את הנתיב בין הדין הפשוט לבין עומק הכפרה הניתנת לנשמה יהודית ברגעיה האחרונים. רבי יצחק אלפסי ,הרי"ף (סנהדרין טו ע"ב בדפי הרי"ף) כתב :דאמר רבי יוחנן הרוגי מלכות אין להם חלק לעולם הבא? והתניא יש להם חלק! ומסיק דהרוגי מלכות עובדי כוכבים יש להם חלק .מדבריו עולה כי הריגה בידי נוכרים מהווה כוח ממרק כה חזק ,עד שהיא מעמידה את הנהרג במעמד של מי שיש לו חלק לעולם הבא ,גם אם מעשיו קודם לכן לא היו ראויים לכך. רבי משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות אבל פרק א הלכה ט) פסק :מומר לעבודת כוכבים או מחלל שבת בפרהסיה ומוסר וכל מי שפירש מדרכי ציבור אין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של מקום .הרמב"ם מעמיד כאן דרישה נוקבת של התנתקות ממי שפרש מן הציבור ,והדברים נראים כחלים לכאורה על מי שהלכה ונישאה לנכרי ובכך פירשה מדרכי ישראל באופן הקיצוני ביותר. רבינו אשר ,הרא"ש (סנהדרין פרק ו סימן ה) כתב :הרוגי מלכות כיוון דלאו בדינא קטלי להו הוי להו כפרה .הרא"ש מבאר שהסיבה לכך שהריגת נכרים מכפרת היא משום שהיא

גם לנשמה מגיע אוכל

נעשית שלא על פי דין תורה ,והייסורים הללו נחשבים כקרבן לכפרה .אמנם ,יש לדון האם כפרה זו מועילה גם למי שחי בתוך חטא מתמיד כנישואין עם נכרי. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,חלק ז סימן רסח) ביאר :שכל מי שנהרג בידי גויים מחמת שהוא יהודי ,הרי הוא בכלל הרוגי מלכות וקדוש יאמר לו .הרשב"א מחדש כאן נקודה מרכזית – הגדרת "הרוג מלכות" תלויה בסיבת ההריגה .אם הגוי הרג אותו משום היותו חלק מעם ישראל ,הרי שזהו קידוש השם המכפר על הכל. רבינו יעקב בעל הטורים ,הטור (יו"ד סימן שמ) כתב :מי שפירש מדרכי ציבור אין מתאבלים עליו ,אך הביא שיש מחלוקת במי שנהרג בידי עובד כוכבים אם המיתה הזו מחזירה אותו לכלל הכפרה המאפשרת אבלות וקבורה כדין. מתוך דברי הראשונים אנו למדים כי המאבק המחשבתי ניטש בין שתי נקודות :חומרת הפרישה מן הציבור מצד אחד ,אל מול כוחה של הריגת הגויים המוגדרת כ"ייסורים שלא בדין" הממרקים את העוון. בצעד בוטח אנו פוסעים אל היכלם של גדולי האחרונים ,אשר נדרשו לפשוט את הספק המנקר בין חומרת מעשיה של בת הכהן לבין הסתלקותה המיוסרת .כאן מתברר כוחו של הדין המעשי ,השוקל בפלס את זכויותיה של נשמה יהודית מול חובותיה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן שמ סעיף ה) פסק :מי שפירש מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הם כבני חורין לעצמם כשאר האומות וכן המומרים והמוסרים כל אלו אין מתאבלים עליהם ואחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של מקום. ועל זה הוסיף מרן בשולחן ערוך (שם) :ויש אומרים שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו .הנה לנו הפתח הראשון של רחמים ,המבחין בין מי שמת כדרך כל הארץ תוך כדי חטאו ,לבין מי שנפל בידי ערלים. רבי שבתי כהן ,הש"ך (שם סק"ט) כתב :דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו .הש"ך מעגן את דבריו ביסודות הגמרא בסנהדרין ,ומכריע כי מיתה שאינה בדרך הטבע אלא באלימות הגויים ,שוברת את קליפת המרי של המומר ומשרה עליו כפרה ,ועל כן זכאי הוא לאבלות ולקבורה בין אחיו. רבי עקיבא איגר (בהגהותיו על השולחן ערוך שם) ביאר :דאף דלא חזר בתשובה ,מכל מקום כיוון שנהרג על ידי גויים בשביל שהוא יהודי ,נחשב כפרה .רבי עקיבא איגר מחדד כי עצם העובדה שהגוי רואה בו חלק מעם ישראל ,גם אם האדם עצמו ניסה לברוח מכך, מחזירה אותו אל המקור וממרקת את עוונותיו.

רומא תשרפ

רבי אברהם דנציג ,בעל חיי אדם (חלק ב כלל קנז) חידש :שאף על פי שאין אנו יודעים אם הרהר בתשובה ,כיוון שנהרג בידי עובד כוכבים הרי הוא כקדוש וכפרה גדולה היא לו .מדבריו עולה כי המוות האכזרי פועל פעולה סגולית של ניקוי ,המאפשרת את השבתו לחיק הקהילה בקבורה. רבי יצחק אלחנן ספקטור ,בשו"ת עין יצחק (יו"ד סימן ז) כתב :בעניין מומר שנהרג בידי גויים אם מתאבלים עליו ,דעת רוב הפוסקים שמתאבלים עליו משום דמיתתו כפרה ,ודינו כישראל גמור לכל דבר .הוא מעמיד את ההלכה על כך שהכפרה היא מוחלטת ואינה מותירה משקעים המונעים קבורה בקבר ישראל. מתוך דברי האחרונים משתקפת גישה רחבה המבקשת למצוא את נקודת היהדות גם במי שהתרחק מאוד ,וזאת בזכות הייסורים של מיתה בידי אויב .אך כפי שנראה בהמשך, כאשר מדובר בטעות של הרוצחים או בחילול מיוחד של בת כהן ,הדיון מקבל גוונים נוספים ומורכבים יותר. כעת אנו ניצבים בפתח קודש הקודשים של ההוראה בדורנו ,אל מול עיניהם הפקוחות של מאורי הדור שנדרשו למעשה הנורא והרוגש הזה .כאן מתברר כי לעיתים דקויות המציאות הן אלו הקובעות את גורל הנשמה לנצח ,והאם חילול הכהונה שנעשה בחיים נמחק בדם שנשפך במוות. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (סנהדרין נ ע"א) הביא את המעשה המצמרר בבת הכהן שנישאה לנכרי ונהרגה בטעות על ידי מחבלים שביקשו להרוג יהודים ,וכתב ששאל על כך את חמיו פוסק הדור מרן רבנו יוסף שלום אלישיב .מרן רבנו יוסף שלום אלישיב כתב וביאר שמאחר והמחבלים פרסמו מודעת התנצלות וצער על שהרגו אותה בטעות ,ואמרו שאילו ידעו שנישאה לנכרי לא היו פוגעים בה ,הרי שבטל כאן היסוד של "נהרגה על קדושת השם" .מאחר והרוצחים עצמם הפקיעו ממנה את התואר "יהודייה" במותה ,הרי שאין כאן את הכפרה הסגולית של הרוגי מלכות ,ונותר רק חילול הכהונה הנורא של "ובת איש כהן כי תחל לזנות" .על כן הורה שאין לה כפרה ואין לקברה בקבר ישראל ובוודאי לא ליד אביה שאת קדושתו ביזתה. לעומת זאת ,במקרה אחר שהובא לפניו על בת ישראל שנישאה לנכרי אך הגיעה ביום הכיפורים האחרון לחייה לבית הכנסת ,הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספריו ובשיעוריו) מביא פעמים רבות את הנהגתו של מרן רבנו יוסף שלום אלישיב שהורה לקברה בקבר ישראל. הטעם שביאר הוא שמעשה אחד של התקרבות לקודש ביום הכיפורים מגלה שבלבה פנימה נותרה שלהבת יהודית ,וכי "חזרה לבית אביה" – שבשמיים. מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו ובמנחת אשר) חידש וביאר שיש להבחין בין מי שפירש מדרכי ציבור להכעיס לבין מי שנפל ברשת היצר בדור של תוהו ,אך הדגיש שקבורה

גם לנשמה מגיע אוכל

בקבר ישראל היא זכות המוענקת למי ששייך לעדה ,וכאשר ישנה התנצלות מצד המרצחים ,הרי שהם עצמם העידו שאינה בכלל ישראל בעיניהם ,וממילא פקע שם "הרוגת מלכות" ממנה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בעל החפץ חיים (בספרו משנה ברורה סימן תר"ו)

כתב שיש להיזהר מאוד בכבודם של מתים ,אך כאן מדובר במי שביזתה את קדושת הכהונה בפרהסיה ובאופן קבוע .כאשר אין סימן של תשובה ,והמוות עצמו אינו נחשב כקידוש השם בגלל טעות הרוצחים ,הדין הופך להיות קשה ומכריע. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר חלק ז יו"ד סימן לה) דן באריכות בעניין מומרים שנהרגו ,וביאר שדווקא כשיש צד שתהיה מיתתם כפרה אנו נוהגים בהם חסד, אך במקום שיש חילול השם נורא ומתמשך ללא חרטה ,יד הדין על העליונה. נמצאנו למדים שגדולי הדור הבחינו בחוט דק :האם המוות היה "בגלל" היותה יהודייה – שאז יש כפרה ,או שמא המוות היה בטעות והרוצחים עצמם התנערו ממנה – שאז נשאר רק חטא הנישואין לנכרי ללא מרק וסליחה. מתוך בירור מקורות הכביר והצלילה אל עומקי דבריהם של גדולי עולם ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות ,אותן נפקא מינות המתרגמות את הדין המופשט למציאות החיים המורכבת והכואבת ,כפי שהיא באה לידי ביטוי במפתן בית העלמין ובחדרי הלב. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא שאלת מקום הקבורה המדויק .כאשר מדובר במי שמתה בתוך חטאה ללא גילוי של הרהור תשובה ,והריגתה נעשתה בטעות כפי שהצהירו המרצחים ,הרי שאין היא יכולה להיקבר בשורת הקברים הרגילה .ההלכה קובעת כי אין קוברין רשע אצל צדיק ,ולא רק אצל צדיק גמור ,אלא אף אצל יהודי פשוט ששמר על גחלת אמונתו .על כן ,במקרה כזה של בת כהן שביזתה את קדושתה ,היא תיקבר במקום המיועד לכאלה שפרשו מדרכי ציבור ,בריחוק מסוים משאר הקהל. נפקא מינא נוספת נוגעת ליחס לקרובי המשפחה ולאביה הכהן .מאחר וההכרעה היא שאין כאן כפרה גמורה של "הרוגי מלכות" ,הרי שלפי פסק מרן השולחן ערוך ,אין האבלים נוהגים עליה מנהגי אבלות כגון שבעה ושלושים .אדרבה ,המציאות של "ואכלו ושתו ושמחו" המוזכרת בהלכה ,נועדה להדגיש את הניתוק הגמור מהדרך הקלוקלת שבה בחרה ,כדי לשמור על טהרת מחנה ישראל ועל כבוד הכהונה. עוד נפקא מינא עולה בשאלת אמירת הקדיש ותיקון הנשמה .במקום שישנו ספק לגבי תשובה ,כגון אותה אישה שהלכה לבית הכנסת ביום הכיפורים ,שם הנטייה היא להקל ולאפשר קבורה מכובדת יותר ואמירת קדיש ,מתוך תקווה ש"לא ידח ממנו נדח" .אך במקרה של בת הכהן שנהרגה בטעות ,הדין מחמיר יותר ,ומלמד אותנו שאין אנו יכולים "לייצר" קידוש השם היכן שהרוצחים עצמם שללו אותו בהתנצלותם.

רומא תשרפ

תרגום הסוגיה למציאות ההלכה מלמד אותנו שקדושת ישראל היא אינה רק זכות מורשת ,אלא מחויבות פעילה .המוות אמנם הוא מכפר ,אך הוא זקוק ל"כלי" שיוכל להכיל את הכפרה הזו – או הרהור תשובה בלב ,או מיתה שבמהותה היא על קידוש השם .כששניהם חסרים ,נותר חלל שגם הדם שנשפך אינו יכול למלא. מעבר לדיון ההלכתי בפרטי הקבורה והאבלות ,ניצבת לנגד עינינו בסוגיה זו תובנה רעיונית עמוקה על מהותה של הבחירה האנושית אל מול הייעוד האלוקי .הסוגיה חושפת את המתח הנצחי שבין ה"סגולה" – אותה קדושה טבעית שמוטבעת בבת ישראל ובבת כהן מלידתה ,לבין ה"בחירה" – המעשים שאדם עושה במו ידיו המגדירים את זהותו. עומק הרעיון העולה כאן הוא שקדושה איננה רק פריבילגיה ,אלא היא מהות מחייבת. בת כהן איננה רק בת לאדם פרטי ,אלא היא ענף מאילן קדוש שנועד להשרות שכינה בישראל .כאשר היא בוחרת להתחבר לנכרי ,אין זה רק חטא פרטי ,אלא ניסיון להפקיע את עצמה מהמציאות הסגולית שלה .התורה מלמדת אותנו בפרשת אמור שחילול זה הוא כה עמוק ,עד שהאש נדרשת כדי למרק אותו .האש היא כוח מפרק ,היא מחזירה את היסודות לשורשם ,ובמקרה של בת כהן ,היא באה לתקן את העובדה שהיא "חיללה את אביה" ,כלומר הפכה את הקודש לחול. מכאן אנו למדים שגם המושג "קידוש השם" אינו עניין טכני של מוות בידי גויים .קידוש השם דורש זיקה ,ולו דקה מן הדקה ,אל השם .כאשר המחבלים מתנצלים ומצהירים שאילו ידעו על אורח חייה לא היו פוגעים בה ,הם חושפים אמת מטלטלת :לעיתים האויב מזהה טוב יותר מהאדם עצמו את המקום אליו הוא שייך .כיוון שהם הפקיעו אותה מכלל ישראל ,נשלל ממנה הכוח של "הרוגי מלכות" .הרעיון הוא שהכפרה איננה קסם חיצוני, אלא היא הד המלווה את המציאות הפנימית של האדם. הסוגיה מגלה לנו שקיימת "נקודה יהודית" שאינה פוקעת לעולם ,אך כדי שהיא תאיר ותפעל את פעולתה בשעת המיתה ,היא זקוקה לפתח כלשהו .אותה אישה שהלכה לבית הכנסת ביום הכיפורים פתחה סדק צר ,ודרך אותו סדק יכלה הקדושה לשוב ולחול עליה. לעומתה ,בת הכהן שנהרגה ללא כל גילוי של חרטה ,ובאופן שהרוצחים עצמם לא ראו בה חלק מעם ישראל ,נותרה לכודה בתוך החילול שבחרה בו .זהו לימוד נורא על האחריות המוטלת על האדם לעצב את זהותו ,ועל כך שהקדושה מחייבת את האדם לא פחות משהיא מגינה עליו. כשנכנסים אל היכלי הנפש והמחשבה ,הסוגיה של בת הכהן אינה נותרת רק כבירור הלכתי על מקום קבורה ,אלא הופכת למראה המשתקפת אל מול נפשו של כל אדם. המפגש בין "בת כהן" לבין ה"נכרי" מייצג ברובד העמוק את המאבק הפנימי בין השליחות האלוקית לבין הרצון לפרוק עול ולהיטמע בתוך הזר והמנוכר.

גם לנשמה מגיע אוכל

בכל אדם קיימת נקודה של "כהונה" ,שהיא אותה קדושה מולדת ,אותו חלק אלוק ממעל המייעד אותו לתפקיד נעלה .הנפש מבקשת משמעות ,אך לפעמים מתוך כאב, מבוכה או רצון לברוח מהמחויבות הכרוכה במעלתה ,היא פונה אל "שדות זרים" .הטרגדיה המחשבתית כאן היא המחשבה שניתן למחוק את הזהות העצמית על ידי היטמעות בנכר. אולם ,המציאות טופחת על הפנים; המחבלים ,במודעת ההתנצלות שלהם ,מזכירים לנו כי בעומק הדברים ,העולם תמיד יתייחס אליך לפי המקום שבו אתה אמור להיות ,או לפי המקום שבו בחרת להפקיר את עצמך. האמונה מלמדת אותנו כי "לא ידח ממנו נדח" ,אך ההנהגה האלוקית דורשת מאיתנו שיתוף פעולה .הנפש זקוקה ל"בית אביה" ,ואותו סיפור על האישה ששבה לבית הכנסת ביום הכיפורים מלמדנו שגם תנועה אחת קטנה של הלב ,רגע אחד של כיסופים למקור, יכול לשנות את כל התמונה .זהו הכוח של התשובה – היא אינה דורשת מהפכות חיצוניות תמיד ,אלא שיבה אל ה"עצמי" האמיתי. בת הכהן שנהרגה בטעות מלמדת אותנו שיעור נוקב בהנהגה :אסור לאדם לסמוך על "נסים רוחניים" ברגע האחרון .אדם צריך לבנות את המצפן שלו בעודו בחיים .המוות הוא רק סוף הפסוק של השיר שאנו כותבים בכל יום .אם השיר היה שיר של חילול ,קשה לצפות שהסיום יהיה של קדושה ,אלא אם כן הלב פעם ולו פעם אחת בקצב של תשובה. המחשבה הזו מעוררת בנו את האחריות לגורלנו ולזהותנו ,ומזכירה לנו שקדושתנו אינה נטל ,אלא היא העוגן המגן עלינו מפני אובדן הדרך והיטמעות בתוך החשיכה. המצפן המוסרי העולה מתוך נפתולי הסוגיה הזו אינו מופנה רק כלפי אותה בת כהן רחוקה ,אלא הוא קריאה פנימית המהדהדת בלב כל מי שמבקש לבנות את חייו על אדני האמת והיושרה .המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של אחריות דורית – הידיעה שכל פעולה שלנו ,ולו האינטימית ביותר ,משליכה על כבודם של אבותינו ועל טהרת הקהילה שאנו חלק ממנה. הקביעה כי בת כהן המזנה מחללת את אביה מלמדת אותנו שיעור נוקב בערבות הדדית. אדם אינו אי בודד; הוא חוליה בשרשרת ,וכאשר הוא בוחר בדרך של חילול ,הוא אינו פוגע רק בעצמו אלא מטיל צל על המקור ממנו בא .המצפן הפנימי הנבנה כאן דורש מאיתנו לראות בכל מעשה שלנו השתקפות של הערכים שקיבלנו ,ולהבין שהחירות האנושית אין פירושה הפקרות ,אלא היכולת לבחור בנאמנות למקור גם כשרוחות הנכר מנשבות בעוז. מוסר נוסף המזדקר מההתנצלות של המחבלים הוא ההבנה שחוסר עקביות פנימי מערער את כבודו של האדם גם בעיני אויביו .כשאדם מוותר על זהותו כדי למצוא חן או כדי להיטמע ,הוא עלול לגלות שדווקא אז הוא מאבד את ההגנה המוסרית והסגולית שהייתה לו .היושרה המוסרית מחייבת אותנו להיות מי שאנחנו עד הסוף ,ללא מסכות וללא ניסיונות בריחה.

רומא תשרפ

לבסוף ,ההבחנה בין המקרים השונים מציבה תמרור אזהרה מוסרי מפני שיפוטיות מוחלטת ,אך גם מפני סלחנות עיוורת .המוסר התורני מלמדנו לחפש את נקודת האור – את אותה הליכה לבית הכנסת ביום הכיפורים – אך הוא אינו מוכן להכשיר חילול מתמשך ללא כל הרהור של שיבה .המצפן הזה מדריך אותנו ללכת בדרך האמצע המורכבת :לאהוב כל יהודי ,לחפש לו זכויות ,אך לשמור בחרדת קודש על גבולות המחנה ועל כבודם של אלו שחיים ומקדשים את שם השם בכל יום. מתוך הדיון המרטיט בסופה של בת הכהן ובמסלול חייה הפתלתל ,אנו יוצאים עם תובנות המלוות אותנו אל תוך שאון החיים והמעשה .ראשית ,למדנו כי הזהות היהודית איננה רק בגדר "עבר" שניתן להשאיר מאחור ,אלא היא מהות קיימת שתובעת את מקומה גם ברגעים הכי פחות צפויים .אדם צריך לדעת כי לכל תנועה של הנפש כלפי הקודש ,ולו הקטנה ביותר כמו ביקור חד-פעמי בבית הכנסת ,יש כוח לשנות גורלות נצחיים ולפתוח שערי רחמים שנסגרו .תובנה נוספת היא החשיבות של עקביות פנימית וגאווה יהודית; מי שמנסה לברוח מעצמו ,עלול לגלות שהעולם אינו מקבל אותו בזהותו החדשה ,וכי הכבוד האמיתי טמון בנאמנות לשורש .עלינו לזכור כי המעשים שלנו מקרינים על סביבתנו ועל משפחתנו ,וכי כוחו של הבית היהודי והקדושה הזורמת בו הם העוגן המוסרי והרוחני השומר עלינו מכל משמר.

עיקר העניין: הסוגיה המטלטלת של בת הכהן שנהרגה בידי מרצחים לאחר שקשרה את גורלה בנכרי ,חושפת את מאבק הנצח שבין חילול הקודש לבין כוחה הממרק של המיתה. מתוך פסקיהם של מאורי הדור ,ובראשם מרן רבנו יוסף שלום אלישיב ,עולה הבחנה נוקבת :כאשר המוות אינו נושא עמו את כתר קידוש השם – משום שהאויב עצמו התנער מההריגה וראה בה טעות – הרי שנותר חילול הכהונה במלוא חומרתו ,ואין היא זוכה להיקבר בקבר ישראל מן השורה .אולם ,אל מול גזירת הדין הזו ,מנצנץ אור החסד והתשובה; במקום שבו נותר ולו זיק קטן של קשר למורשת אבות ,כמו אותה כניסה לבית הכנסת ביום הכיפורים ,שם נסללת הדרך חזרה אל חיק האומה. בסיכומו של דבר ,התורה מלמדת אותנו שקדושת ישראל וכהונתו הן מתנה יקרה המחייבת שמירה מכל משמר ,וכי סוף הדרך של האדם נקבע לא רק על ידי נסיבות מותו ,אלא בעיקר על ידי אותה נקודת אמת שבלב המחפשת את דרכה חזרה לבית אביה שבשמיים.