9. איך הכהן הגדול הקטיר קטורת בכל שנה הרי "מעולם לא שנה בה אדם"? | עמ׳ 524-532
9. איך הכהן הגדול הקטיר קטורת בכל שנה הרי "מעולם לא שנה בה אדם"? | עמ׳ 524-532 בין כותלי בית המקדש ,באווירה ספוגה בקדושה ובריח ניחוח המעלה את הנפש לאביה שבשמיים ,עומדת דמותו של הכהן הגדול – נזר אחיו ותפארת עמו .הוא ניצב שם ,גדול בנויו ,בכוחו ,בחכמתו ובעושרו ,נושא על ליבו את שמות בני ישראל ועל כתפיו את משא העם כולו .ביום הכיפורים ,בשיאו של יום ,נכנס הוא אל…
9. איך הכהן הגדול הקטיר קטורת בכל שנה הרי "מעולם לא שנה בה אדם"? | עמ׳ 524-532 בין כותלי בית המקדש ,באווירה ספוגה בקדושה ובריח ניחוח המעלה את הנפש לאביה שבשמיים ,עומדת דמותו של הכהן הגדול – נזר אחיו ותפארת עמו .הוא ניצב שם ,גדול בנויו ,בכוחו ,בחכמתו ובעושרו ,נושא על ליבו את שמות בני ישראל ועל כתפיו את משא העם כולו .ביום הכיפורים ,בשיאו של יום ,נכנס הוא אל הקודש פנימה ,אל מקום שאין עין אדם שוזפת ,ומעלה את עשן הקטורת המכפר .אך כאן ,בתוך ההוד וההדר ,מתעוררת פליאה עצומה המרעידה את אמות הסיפים של הבנתנו :איך ייתכן שהכהן הגדול חוזר ומקטיר קטורת שנה אחר שנה ,הרי חכמינו גילו לנו סוד טמון – שהקטורת מעשירה את בעליה ,ועל כן "מעולם לא שנה בה אדם" כדי לתת הזדמנות לכל כהן להתעשר? האם עושרו המופלג של הכהן הגדול ,שחלקו מגיע ממתנות אחיו ,אינו עומד בסתירה לאותה תקנה עתיקה וצודקת? השאלה הזו אינה רק בירור בסדרי המקדש ,אלא היא פותחת צוהר להבנת מהות הזכות האישית אל מול טובת הכלל ,וכיצד עושר רוחני וגשמי מתמזגים בדמותו של העומד בראש המערכת הכהנית. ואור הנגוהות הבוקע ממעלתו של הכהן הגדול ,נשזר בתוך אותיותיה של התורה הקדושה ,המשרטטת עבורנו את דמותו הנשגבת כמי שמרומם מעל כל אחיו הכהנים. הציווי על גדלותו של הכהן הגדול אינו רק המלצה ,אלא יסוד בבניית קדושת המקדש והנהגת העם ,כפי שעולה מתוך הפסוק העוסק בייחודו" .והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים" (ויקרא פרק כ"א פסוק י'). מכאן לומדים רבותינו את החובה שיהא הכהן הגדול גדול ומעולה מכל שאר הכהנים בכל המעלות כולן. רש"י (ויקרא כ"א י') כתב :והכהן הגדול מאחיו ,שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעושר ובחכמה. הציטוט מלמדנו שהתורה דורשת שלמות בכל הרבדים ,כדי שתשרה עליו יראת הכבוד הראויה למעמדו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :הגדול מאחיו ,שיהיה גדול מהם במראה ובכבוד .הוא מוסיף כי הגדלות היא חיצונית ופנימית גם יחד ,כדי שיהיה ניכר לעין כל כי הוא הנבחר. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) חידש :והכהן הגדול מאחיו ,צוה הכתוב שיהיה גדול מאחיו במעלות המצוות ובקדושה ,וגם בעושר ונוי שיהיה נכבד בעיניהם .הרמב"ן מעמיק כאן בנקודה שהעושר הגשמי הוא כלי שרת למעמד הרוחני ,כדי שדבריו והנהגתו יתקבלו על לב הציבור. רבי עובדיה ספורנו (שם) פירש :הגדול מאחיו ,במעלה ובחשיבות ,שיהיה מעולה מכל משמרות הכהונה .הפירוש מדגיש את ההיררכיה הברורה שקבעה התורה בתוך המערכת הכהנית.
רומא תשרפ
החזקוני (שם) כתב :והכהן הגדול מאחיו ,לפי שצריך להיות מורם ונישא מעל כולם ,אם אין לו עושר משלו ,מאחיו הם מגדלים אותו .הסבר זה מביא אותנו ישירות אל עומק הקושיה – שהרי אם הכהנים עצמם דואגים לעושרו ,כיצד הם מאפשרים לו להמשיך ולהתעשר דרך הקטורת? רבי אפרים לונשיץ הכלי יקר (שם) מבאר :שהכהן הגדול נקרא גדול מאחיו לפי שהוא כולל את כל מעלותיהם בתוכו ,ועל ידי שהוא מתעשר משלהם ,הרי כל ישראל שותפים במעלתו ובקדושתו. התרגומים הארמיים מחזקים את המגמה הזו .תרגום אונקלוס (שם) תירגם :וכהנא דגדול מאחוהי .ותרגום יונתן בן עוזיאל (שם) הרחיב שצריך להיות גדול בנוי ובעושר יותר מכל אחיו הכהנים ,כדי שתהא אימתו עליהם. מתוך פסוקי התורה ודברי המפרשים עולה תמונה מרהיבה של מנהיג רוחני שעושרו הוא חלק בלתי נפרד ממהותו התורנית .אך דווקא כאן מתחדדת התמיהה :אם כל עניינה של הקטורת הוא להעשיר את הכהנים הדיוטות ,מדוע לא נמנע מהכהן הגדול לשנות בה, כדי להותיר פתח של עושר לאחיו הכהנים הרעבים למעט רווחה? מתוך גנזי התורה שבכתב ,אנו פוסעים אל הטרקלין של תורה שבעל פה ,שם חצבו חכמינו זיכרונם לברכה את גדרי המעמד והעבודה ,וחשפו את הסודות הטמונים בסדרי עבודת המקדש. בגמרא במסכת הוריות (דף י''ח ע''א) נאמר" :והכהן הגדול מאחיו" ,שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר .ומנין שאם אין לו ,גדלהו משל אחיו? תלמוד לומר "והכהן הגדול מאחיו" – גדלהו מאחיו .רש"י (שם ד"ה גדלהו) מפרש :שאם הוא עני ,שאר אחיו הכהנים נותנים לו משלהם עד שיהיה עשיר מהם .הנה כי כן ,התלמוד מעגן את חובת העושר של הכהן הגדול כדין גמור הנלמד מן הכתוב ,עד כדי כך שכלל הכהנים נעשים שותפים פעילים בבניית הונו. והנה ,אל מול המעמד הכלכלי המבוצר הזה של הכהן הגדול ,מציבה הגמרא במסכת יומא (דף כ''ו ע''א) את הכלל הידוע בעבודת הקטורת" :מעולם לא שנה אדם בקטורת" .רש"י (שם ד"ה מעולם) מבאר :לפי שהקטורת מעשרת את המקטיר אותה ,רצו חכמים לתת זכות זו לכהנים חדשים בכל יום ,כדי שיזכו כולם לעושר ,ולכן לא הניחו לשום כהן להקטיר פעמיים בימי חייו. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ב הלכה ג) מבואר העיקרון של הפיס ,הוא הגורל שנערך במקדש ,ומודגש שם כי בקטורת היו באים רק כהנים חדשים שלא זכו בה מעולם .הירושלמי מדגיש את השוויון וההזדמנות הניתנת לכל כהן וכהן במתנת העושר השמימית הזו.
גם לנשמה מגיע אוכל
מתוך עיון בדברי הגמרות ,הקושיה זועקת מעצמה :כיצד הכהן הגדול ,אשר עבודת יום הכיפורים מסורה לו באופן בלעדי בכל שנה ושנה ,חוזר ומקטיר את הקטורת בקודש הקודשים? הרי אם הוא חוזר ושונה בה ,הוא לכאורה נוטל לעצמו את סגולת העושר שוב ושוב ,בזמן שהתקנה נועדה לחלק את העושר בין שאר אחיו הכהנים. חכמי התלמוד במסכת יומא (דף י''ד ע''א) מזכירים כי הכהן הגדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ,אך אין בכך כדי ליישב את הסתירה מול הכלל ש"מעולם לא שנה אדם בקטורת" מחמת סגולת העושר .דברים אלו מעמידים אותנו בנקודת ציון מרתקת, המבקשת להבין את היחס המיוחד שבין הכהן הגדול לבין הכללים המחייבים את כלל הכהנים. לאחר שהצבנו את כובד הקושיה מתוך ים התלמוד ,אנו פונים אל עמודי העולם ,רבותינו הראשונים ,אשר בכוח תורתם יישבו את הסתירה בין חובת העושר של הכהן הגדול לבין הנהגת המקדש בעבודת הקטורת. רבי יצחק אלפסי ,הרי"ף (יומא ד ע"א בדפי הרי"ף) הביא את דברי הגמרא שמעולם לא שנה אדם בקטורת ,וביאר כי תקנה זו נועדה להרבות עשירים בישראל ובפרט בקרב הכהנים. מדבריו עולה כי מדובר בהנהגה ציבורית שנועדה לחלק את השפע האלוקי בין כמה שיותר ידיים ,ומכאן מתחזקת השאלה על הכהן הגדול ש"מפקיע" לכאורה את השפע הזה לעצמו מדי שנה. רבי משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ז) פסק :אין מפייסין לקטורת אלא למי שלא הקיטר קטורת מעולם ,מפני שהיא מעשרת .והנה ,בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק א הלכה ב) כתב הרמב"ם שכל העבודות ביום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול .הרמב"ם מעמיד כאן שתי הלכות המצריכות יישוב :מחד ,הקטורת מיועדת לכהנים חדשים ,ומאידך ,ביום הכיפורים אין זר ואין כהן הדיוט כשר להקטיר ,אלא רק הכהן הגדול שחוזר על כך שנה אחר שנה. רבינו אשר ,הרא"ש (יומא פרק ב סימן ג) כתב :דוקא בכהן הדיוט הקפידו שלא ישנה בה, כדי שיבואו אחרים ויתעשרו ,אבל בכהן גדול שהוא ממילא צריך להיות עשיר מאחיו, אין הקפדה זו קיימת .הרא"ש פותח לנו פתח להבנה שהכהן הגדול עומד מעל למערכת הגורלות הרגילה ,שכן מעמדו הכלכלי כבר הוכרע על ידי התורה עצמה. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בחידושיו למסכת יומא כו ע"א) ביאר :שזכותו של הכהן הגדול בעבודה אינה נובעת מתוך הפיס והגורל ,אלא היא זכות קבועה שהתורה העניקה לו .לפיכך ,הכלל ש"מעולם לא שנה אדם בקטורת" נאמר רק על אותם המקבלים את העבודה מכוח הגורל ,אך לא על מי שעבודתו היא חובה עצמית עליו. רבינו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (יומא כו ע"א) כתב :כל מה שאמרו מעולם
רומא תשרפ
לא שנה אדם בה ,אינו אלא בכהן הדיוט ,אבל כהן גדול מקריב חלק בראש לעולם בכל עת שירצה ,וכל שכן ביום הכיפורים שהעבודה מוטלת עליו .המאירי מחדד כי המעמד המרומם של הכהן הגדול מבטל את הצורך בשוויון הכלכלי של הקטורת ,שכן עושרו הוא צורך של כלל ישראל. מתוך דברי הראשונים עולה גישה אחידה :הכלל של "כהן חדש" הוא סדר פנימי שנועד לחלק משאבים בין הכהנים הפשוטים ,אך הכהן הגדול ,המייצג את האומה כולה ,אינו כפוף לסדרי החלוקה הללו ,ועבודתו בקודש הקודשים עומדת מעל לשיקולי העושר האישיים. בצעד בוטח אנו פוסעים אל היכלם של גדולי האחרונים ,שם מתחדדת השאלה ומתלבנת בלהבת תורתם ,המאירה את הקשר שבין עושר הגוף לעושר הנשמה בדמותו של הכהן הגדול. האדמו"ר מגור ,רבי יהודה אריה ליב אלתר ,בעל השפת אמת (יומא כו ע"א) הקשה בחידושיו :הרי הכהן הגדול נכנס בכל שנה ושנה להקטיר קטורת לפני ולפנים ביום הכיפורים ,ואם כן איך ייתכן שיחסר לו עושר עד שנצטרך לדרשת הגמרא במסכת הוריות ש"מגדלים אותו משל אחיו"? הרי סגולת הקטורת לבדה ,שחוזר עליה שנה אחר שנה, הייתה צריכה להעשירו עד למעלה מכל אחיו. ומתרץ השפת אמת בתוספת עומק :דכל הטעם דאמרינן דלא שנה אדם בה מפני שמעשרת היא שלא יתעשר כהן הדיוט יותר מכהן גדול ,אבל בכהן גדול עצמו אין לחוש שמא יתעשר יותר מדי ,שהרי הוא צריך להיות עשיר מכולם .ועוד הוסיף ,שכל הכלל ש"מעולם לא שנה אדם בקטורת" כלל לא נאמר ולא קאי על הכהן הגדול ,שמעמדו שונה בתכלית. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת יומא (שם) הסביר והרחיב את כוונתו של השפת אמת :כהן גדול שאני ,מאחר ונאמר בו שצריך להיות עשיר ,ומגדלין אותו משל אחיו ,הרי שכל אחיו הכהנים רוצים בטובתו ובעושרו ,וזהו רצון כולם וטובת כולם שיהיה מרומם ומכובד .לכן ,אין כאן חשש של "קפידה" או חוסר צדק בכך שהוא שונה בקטורת ,שהרי הצלחתו הכלכלית היא בעצם הצלחתם של כלל הכהנים המיוצגים על ידו. מרן רבנו יוסף שלום אלישיב בספרו הערות (יומא כו ע"א) תירץ בדרך נוספת ומקורית: שכל מה שנאמר בגמרא שלא שנה אדם בקטורת מפני דמעשרת ,היינו דווקא בעניין שעבודתו שייכת לכל הכהנים באופן שווה .כאשר באים לעשות סדר ולחלק את העבודה למשמרות ,תיקנו חכמים חלוקה צודקת שלא יפסד שום כהן מהזכות להתעשר .אבל בנוגע לכהן גדול ,בין כשרצה לעבוד בכל יום ובין בעבודת יום הכיפורים ,הרי גילתה תורה שיש לו זכות עצמית ובלעדית בעבודה זו.
גם לנשמה מגיע אוכל
מרן רבנו יוסף שלום אלישיב ממשיך ומבאר :זכויותיה של העבודה שלו הם ,ואם כן מי יכול להפקיע זכויות של הכהן הגדול כיון דשלו הם? התקנה שנועדה להסדיר חלוקת משאבים בין שווים אינה יכולה לבטל זכות מוחלטת שניתנה למנהיג הרוחני של האומה מכוח הדין. מתוך דברי האחרונים אנו למדים שמעמדו של הכהן הגדול הוא מעמד של "כלל" ,ועל כן חוקי ה"פרט" של חלוקת העושר אינם חלים עליו .עושרו אינו נתפס כגזל מהאחרים, אלא כביטוי של מעלת הציבור כולו. בעמדו על משמרת הקודש ,בין עבר להווה ,אנו נושאים עינינו אל גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר העמיקו בדמותו של הכהן הגדול כשילוב של הוד רוחני ושפע גשמי ,וביארו כיצד הנהגתו עומדת מעל לחשבונות הפרטיים של ממון ועושר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,החפץ חיים (בספרו ליקוטי הלכות על מסכת יומא)
ביאר שהכהן הגדול אינו נחשב כמי ש"חוטף" את העושר מחבריו ,שכן כל מציאותו היא למען הכלל .החפץ חיים מחדד שברגע שהתורה קבעה שדין הכהן הגדול להיות עשיר, הרי שכל סגולת הקטורת המעשרת הופכת להיות חלק בלתי נפרד מחובתו המקצועית והרוחנית ,ואין כאן משום קפידה של שאר הכהנים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשיעוריו ובהליכות עולם) ביאר את היסוד שכל מה שחכמים תיקנו שלא ישנה אדם בקטורת ,לא נאמר אלא במקום שיש תחרות וקנאה בין הכהנים .אולם אצל כהן גדול ,שכל ישראל ובפרט הכהנים חפצים ביקרו ובעושרו כדי שיהיה מכובד על הבריות ,הרי שאין כאן את הטעם של התקנה .הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף הדגיש שהעושר של הכהן הגדול הוא כבודם של ישראל ,ולכן השפע המגיע מהקטורת חוזר אליו בדין ובצדק בכל שנה ושנה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי חידש בביאור דברי הגמרא ,שהכהן הגדול נחשב כ"בעלים" על עבודת המקדש .הוא מבאר שכשם שבעל הבית אינו נחשב כמי ש"שונה" בעבודת עצמו ,כך הכהן הגדול ,שיש לו זכות קדימה בכל עבודה שיחפוץ ,אינו כפוף לסדרי הפיס והגורל של הכהנים הפשוטים .לדידו ,העושר שמביאה הקטורת לכהן הגדול אינו רק שכר ,אלא הוא חלק מן ה"גדלות" שהתורה ציוותה עליה. מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו על המקדש ועבודתו) מבאר את הסוגיה באור מחשבתי עמוק, לפיו הכהן הגדול הוא הצינור שדרכו עובר השפע לכלל ישראל .כאשר הוא מקטיר קטורת ושונה בה ,אין הוא צובר עושר פרטי ,אלא הוא מעצים את הצינור הכללי של השפע. הגר"א וייס מחדד שכלל "לא שנה בה אדם" נועד למנוע ריכוזיות של עושר אצל יחידים, אך הכהן הגדול אינו יחיד אלא הוא "הכלל" בהתגלמותו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף ובשיעוריו בלוויין מביא את דברי אביו ומוסיף
רומא תשרפ
שהנהגת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא חובה גמורה שאינה ניתנת להעברה .לכן ,גם אם היה מקום לחשוש לעושר היתר שלו ,הרי שחובת היום דוחה את תקנת הכהנים ,וממילא מוכח שהקטורת אצל כהן גדול פועלת במישור אחר לגמרי של התעלות וקדושה. נמצאנו למדים שכל גדולי הדורות ,מכל העדות והחוגים ,ראו בכהן הגדול דמות שאינה כפופה למגבלות הממון הרגילות .עושרו הוא צורך ציבורי ,ועבודתו בקטורת היא זכות שמימית שנועדה לחזק את מעמדו כמי שמייצג את האומה לפני קודשא בריך הוא. מתוך הבירור המעמיק בייחודיות עבודת הקטורת של הכהן הגדול ,אנו דולים את הנפקא מינות המעשיות ,המתרגמות את הדין העתיק במקדש לתובנות הלכתיות והנהגתיות הנוגעות לסדרי עדיפויות ,זכויות אישיות וטובת הכלל במציאות חיינו. הנפקא מינא הראשונה נוגעת לגדר זכויות קבועות אל מול תקנות הציבור .אנו למדים מכאן יסוד גדול :כאשר לאדם יש זכות מהותית ופנימית במעשה מסוים ,אין תקנה כללית שנועדה להסדיר סדר ציבורי יכולה להפקיע את זכותו .בחיי המעשה ,זה משליך על סדרי עדיפויות בקהילה או בארגון – ישנם תפקידים או זכויות השייכים לאנשים מסוימים מכוח מומחיותם או מעמדם ,ואין לדרוש בהם "שוויון" טכני שעלול לפגוע באיכות העבודה או במטרת המשימה. נפקא מינא נוספת עולה בשאלת העושר של מנהיגי ציבור .מהדין ש"מגדלים אותו משל אחיו" ושמותר לו להתעשר מהקטורת שוב ושוב ,אנו למדים שקיימת חשיבות לכך שמנהיג יהיה מכובד ובלתי תלוי מבחינה כלכלית .תרגום הדברים לימינו מלמד שעל הציבור לדאוג לרווחתם של תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים ,לא רק כמעשה של חסד, אלא כחלק מבניית מעמד התורה שיהיה נישא ומכובד בעיני כל ,ללא צורך של המנהיג להיזקק לבריות בצורה שתפגע בסמכותו. עוד נפקא מינא חשובה היא ההבנה ש"הצלחה של האחד היא הצלחה של כולם" .כפי שהכהנים רצו בעושרו של הכהן הגדול כי הוא ייצג אותם ,כך עלינו לאמץ מבט של עין טובה בהצלחתו של הזולת כאשר היא משרתת מטרה נעלה .אין כאן קנאה במי ש"שונה בקטורת" ומקבל שפע יתר ,אלא הבנה שכאשר הראש מרומם ,כל הגוף נהנה מכך. במישור ההלכתי ,הסוגיה מלמדת אותנו על כוחה של חזקה וזכות .כהן גדול שמוחזק לעבודה מסוימת ,זכותו קודמת לכל הסדרים הכלליים .הדבר מלמדנו לכבד חזקות וזכויות קיימות של אנשים בתפקידיהם ,ולא לנסות לערער עליהן בשם דרישות שוויוניות שאינן במקומן. ההתבוננות במעמדו של הכהן הגדול המקטיר קטורת שנה אחר שנה ,חושפת בפנינו רעיון עמוק המהדהד את מהות השפע בעולם .הקטורת ,שריחה נודף למרחקים ומהותה דקה מן הדקה ,מייצגת את היכולת להפוך את החומר לרוח ,ואת הגשמיות לעושר שאין בו
גם לנשמה מגיע אוכל
כליון .חכמינו מלמדים אותנו כי "הקטורת מעשרת" ,אך הסוד הטמון בכך הוא שהעושר האמיתי מגיע דווקא מתוך ההתבטלות המוחלטת אל הקודש ,מתוך אותה עבודה שנעשית בחשאי ובפנים. עומק הרעיון העולה כאן הוא שהכהן הגדול אינו "אדם פרטי" העומד מול בוראו ,אלא הוא הלב הפועם של האומה כולה .כאשר הכלל קובע ש"מעולם לא שנה אדם בקטורת", מדובר בחלוקת משאבים בין פרטים ,שכן אצל האדם הפרטי העושר עלול לעורר גאווה או תחושת בעלות .אולם הכהן הגדול ,שעושרו מגיע מתוך "גדלהו מאחיו" ,הופך את הממון שלו למכשיר של קדושה .העושר שלו אינו שלו – הוא שייך למעמדו ,הוא שייך לכבודם של ישראל .לכן ,אין מגבלה על התעשרותו ,שכן ככל שהוא מתעלה ,כך השפע הכללי של העם מתרחב. מכאן אנו למדים על מהותו של השפע האלוקי :הוא אינו עוגה המצטמצמת ככל שחלקיה מתחלקים ,אלא הוא מעיין המתגבר .הכהן הגדול המקטיר שוב ושוב אינו גוזל מאחיו את סיכויי ההתעשרות שלהם ,אלא הוא מעמיק את הצינור שדרכו יורד השפע לעולם .זוהי התובנה כי המנהיג האמיתי הוא זה שברכתו ועושרו הם ערובה לברכת הכלל .הקטורת שלו היא הביטוי לכך שהרוחניות והגשמיות אינן שתי רשויות נפרדות ,אלא מציאות אחת שבה הקודש מרומם ומעשיר את כל רבדי החיים. זהו בירור עמוק במושג ה"זכות" :ישנן זכויות שהן מעל לכללים הסטטיסטיים של חלוקה שוויונית .הכהן הגדול מחזיק בזכות זו לא כפרס ,אלא כשליחות .הוא "שונה" בקטורת כי הוא שונה מכל אדם אחר במהותו – הוא נושא עמו את תמצית ריח הניחוח של כל נשמות ישראל ,ובמקום שבו יש אחדות מוחלטת כזו ,העושר הוא רק תוצאה טבעית של הקרבה למקור הברכה. כשצוללים אל מעמקי הנפש ,הסוגיה המופלאה של הכהן הגדול ועבודת הקטורת הופכת למצפן המורה לנו את הדרך אל מרחבי האמונה והנהגת הלב .כל אדם בתוך עולמו הפנימי נושא נקודה של "כהונה גדולה" ,אותה יכולת לעמוד לפני השם במקום הכי עמוק והכי חשוי ,ולהקטיר את קטורת הרצונות והכיסופים שלו. התובנה המחשבתית כאן היא שגדילה אמיתית אינה נעשית על חשבון אחרים .בטעותנו, אנו נוטים לעיתים לחשוב שהעולם הוא משחק סכום אפס – אם הזולת יתעשר או יצליח, הרי שמשהו נגרע מאיתנו .אך הכהן הגדול מלמד אותנו שיעור אחר באמונה :ככל שאדם הופך להיות "כללי" יותר ,ככל שהוא מחבר את הצלחתו האישית לטובת הכלל ,כך השפע שהוא מקבל אינו מעורר קנאה אלא הופך למקור של שמחה עבור כולם .הכהנים המגדלים את הכהן הגדול משל אחיו אינם מרגישים חסרון ,אלא הם מבינים שהם משקיעים בלב של עצמם.
רומא תשרפ
הנהגת הנפש הנלמדת מכך היא היכולת "לשנות בקטורת" – כלומר ,היכולת לחזור על פעולות הקודש והצמיחה שוב ושוב מבלי שהן יהפכו למצוות אנשים מלומדה .אצל הכהן ההדיוט ,החידוש הוא הכרחי כדי לעורר את ההתרגשות ,אך הכהן הגדול מסוגל למצוא את ההתחדשות והעושר הרוחני גם בתוך הקביעות .זהו סוד הדינמיות בעבודת השם: להביא את כל ה"עושר" והניסיון שצברנו בעבר אל תוך הרגע הזה ,מבלי לאבד את הריח הטוב והרענן של הקטורת. באמונה הפשוטה ,אנו למדים לסמוך על כך שמה שמגיע לנו בדין ובזכות לא יילקח מאיתנו על ידי שום "תקנה" חברתית או מגבלה טבעית .הכהן הגדול מקבל את עושרו כי הוא פנוי ומוכן להיות צינור .אם נשכיל לפנות את המקום האינטרסנטי והצר בלבנו ולהפוך למנהיגים בתוך חיינו ,המשרתים מטרה הגדולה מאיתנו ,נגלה שחוקי הטבע של "צמצום השפע" אינם חלים עלינו ,והברכה תרדוף אחרינו בכל אשר נלך. המרחב המוסרי המשתרע מתוך עבודת הקטורת של הכהן הגדול ,מעניק לנו מצפן פנימי המכוון את האדם אל עבר יושרה ונדיבות הלב .המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של "עין טובה" – היכולת להביט בהצלחה החריגה של הזולת ,במי ש"שונה בקטורת" ומתעשר שוב ושוב ,ולא לחוש תסכול או קיפוח ,אלא להבין כי ישנן מעלות שנועדו לשרת את המערכת כולה. התובנה המוסרית הזו דורשת מאיתנו לבנות בתוכנו עמוד שדרה של פרגון אמיתי. כאשר שאר הכהנים מגדלים את הכהן הגדול משל אחיו ,הם מלמדים אותנו שהתעלות של היחיד הנבחר היא תעודת כבוד לכל הקבוצה .המצפן הפנימי הנבנה כאן מזהיר אותנו מפני הנטייה המודרנית לצמצם הכל לכדי שוויון מתמטי יבש .לעיתים ,הצדק המוסרי הגבוה ביותר נמצא דווקא במקום שבו אנו מאפשרים לאדם המוכשר והראוי יותר לקבל את הכלים המקסימליים להצלחה ,מתוך הבנה שפירות הצלחתו יזינו את כולנו. מוסר נוסף העולה מהדברים הוא האחריות הכרוכה בעושר .הכהן הגדול ,שזוכה להתעשר מהקטורת מעבר לכל אדם אחר ,אינו משתמש בממון זה למטרותיו הפרטיות בלבד ,אלא הוא מחויב להופיע בשיא תפארתו כדי לכבד את המקדש ואת האומה .המצפן הזה מלמד אותנו שכל יתרון שיש לנו על פני חברינו – בין אם הוא בממון ,בחכמה או בכוח – אינו אלא פיקדון .ככל שהאדם "גדול מאחיו" ,כך מוטלת עליו החובה להיות רגיש יותר לצרכיהם ומחובר יותר לשליחותו. לסיום ,היסוד ש"מעולם לא שנה אדם בקטורת" מלמד אותנו מוסר של חלוקה והתחשבות .אדם צריך לדעת לפנות את מקומו ולתת לאחרים את ההזדמנות להתעשר ולהצליח ,אלא אם כן מדובר בשליחות שרק הוא יכול למלא .המצפן המוסרי הזה מאזן בין השאיפה להצטיינות אישית לבין המחויבות ליצירת מרחב שבו לכולם יש סיכוי לפרוח.
גם לנשמה מגיע אוכל
מתוך המסע המרתק בין כותלי המקדש אל דמותו של הכהן הגדול ,אנו דולים תובנות יקרות ערך לחיי היום-יום שלנו .למדנו כי עושר ורווחה אינם רק מטרות אישיות ,אלא הם יכולים וצריכים להיות כלים לקידוש השם ולחיזוק מעמדו של הקודש בעולם .כאשר אנו רואים אדם שזכה לשפע יוצא דופן ,עלינו לאמץ את מבטם של הכהנים – עין טובה המבינה כי הצלחתו של הראוי לכך מקרינה על הכלל כולו .בנוסף ,הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבותה של ההתמדה והקביעות; הכהן הגדול ש"שונה בקטורת" מוכיח כי ניתן למצוא התחדשות וריח ניחוח גם במעשים שאנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה ,אם רק נשכיל לעשותם מתוך תחושת שליחות עמוקה .עלינו לשאוף להיות "גדולים מאחינו" לא בשביל להתנשא ,אלא כדי שנוכל לשאת באחריות כבדה יותר ולשמש צינור של ברכה ושלום לכל סובבינו.
עיקר העניין: הקושיה המהדהדת כיצד הכהן הגדול חוזר ומקטיר קטורת למרות הכלל ש"מעולם לא שנה בה אדם" ,מוצאת את יישובה המרהיב מתוך הבנת ייחודיותו של המנהיג הרוחני .בעוד שתקנת חכמים נועדה לחלק את סגולת העושר בין הכהנים ההדיוטות ולמנוע ריכוזיות ,הכהן הגדול עומד במדרגה של "כלל ישראל" ,שבה עושרו האישי הוא צורך ציבורי וכבוד לכהונה כולה .בעל השפת אמת ומרן רבנו יוסף שלום אלישיב מבהירים כי זכותו של הכהן הגדול בעבודה היא זכות עצמית ובלעדית שהתורה העניקה לו ,ועל כן אין תקנת הפיס והגורל יכולה להפקיע אותה. עושרו המופלג ,הנובע הן ממתנות אחיו והן מסגולת הקטורת ,אינו אלא ביטוי חיצוני למעלתו הפנימית ולתפקידו כצינור השפע המרכזי של האומה .בסיכומו של דבר, הסוגיה מלמדת אותנו כי במקום שבו היחיד מבטל את ישותו למען הכלל ,השפע האלוקי זורם אליו ללא מגבלה ,והצלחתו הופכת להיות מקור הברכה והגאווה של כל סובביו.