1. האם מותר להסתכל על פועלים גוים שעובדים בשבת כדי ללמוד איך לבנות? | עמ׳ 648-656

1. האם מותר להסתכל על פועלים גוים שעובדים בשבת כדי ללמוד איך לבנות? | עמ׳ 648-656 בלב ליבה של השבת ,כאשר השקט האלוהי פורס את כנפיו על פני הארץ וישראל מתענגים על סעודתם ותלמודם ,עולה ועומדת שאלה נוקבת המבקשת לברר את גבולות העיון והמחשבה אל מול מעשה האומנות .תארו לעצמכם אדם הפוסע בשבילי היישוב ביום המנוחה ,ולפתע פתאום נתקל בקבוצת פועלים גוים השוקדים על מלאכת…

1. האם מותר להסתכל על פועלים גוים שעובדים בשבת כדי ללמוד איך לבנות? | עמ׳ 648-656 בלב ליבה של השבת ,כאשר השקט האלוהי פורס את כנפיו על פני הארץ וישראל מתענגים על סעודתם ותלמודם ,עולה ועומדת שאלה נוקבת המבקשת לברר את גבולות העיון והמחשבה אל מול מעשה האומנות .תארו לעצמכם אדם הפוסע בשבילי היישוב ביום המנוחה ,ולפתע פתאום נתקל בקבוצת פועלים גוים השוקדים על מלאכת הבניין, מניחים נדבך על נדבך במומחיות רבה. האדם ,המבקש בכל ליבו ללמוד את רזי האומנות ולדעת כיצד בונים קיר איתן או כיצד מיישרים את הפינה ,עומד ותוהה :האם מותר לי לעמוד ולהתבונן? האם הראייה והלימוד בשבת ,ללא כל מעשה בידיים ,נחשבים כחילול קדושת היום או שמא הרהור ועיון בעלמא הם? מחד – אין כאן כל מלאכה ,והרי "הרהור בעסקיו מותר" ,ומאידך – האם אין כאן פגיעה ב"ממצוא חפצך" ,או חשש שמא מתוך תשוקת הלמידה ישכח האדם את השבת ויבוא לידי מעשה? השאלה שלפנינו אינה רק הלכתית ,אלא היא נוגעת בשורש הגדרת "שביתת המחשבה" והעין ביום השביעי. מתוך בירור השאלה העומדת על גבול המחשבה והמעשה ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים בתורה ,שם נזרעו זרעי הקדושה המפרידים בין מלאכת היצירה לבין מנוחת הנפש ,ומבקשים למצוא את הקשר בין פסוקי התורה לבין הראייה והלימוד בשבת. "זכור את יום השבת לקדשו .ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך .ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ ,ח-י) .פסוקים אלו מהווים את התשתית לכל דיני השביתה, ורבותינו מפרשי התורה העמיקו בחקירת גבולות ה"מלאכה" וה"זכירה" כפי שהם משתקפים בשאלתנו: רש"י בפירושו על התורה (שמות כ ,ט) פירש על המילים "ועשית כל מלאכתך" – "כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה ,שלא תהרהר אחר מלאכה" .רש"י מעמיד כאן יסוד מוסרי ומחשבתי :השביתה אינה רק מהמעשה הפיזי ,אלא גם מהדאגה והרהור המלאכה .מכאן עולה השאלה :האם לימוד אומנות על ידי ראייה נחשב כהפרה של מצב זה שבו "מלאכתך עשויה"? רבי אברהם אבן עזרא בפירושו (שמות כ ,ח) ביאר כי המילה "לקדשו" משמעה להפרישו מכל עסק ולפנות את הלב למחשבות עליונות .הוא חידש כי מי שמעסיק את מחשבתו בתחבולות של מלאכת חול ,הרי הוא פוגם במטרת השבת שהיא דבקות בשכל הנעלם. הרמבן בפירושו על התורה (שמות כ ,ח) כתב כי מצוות השביתה כוללת את המנוחה מכל עמל .הוא פירש שגם אם אין האדם עושה מלאכה בידיו ,עליו להשבית את כוחות

ורתי תשרפ

היצירה שבו .לפי זה ,התבוננות מעמיקה בפועלים כדי ללמוד את מלאכתם עשויה להיחשב כהפעלת כוח היצירה האנושי ביום המנוחה. החזקוני (שמות כ ,ט) ביאר את הקשר בין ששת ימי המעשה לשבת ,וכתב כי "כל מלאכתך" פירושו המלאכה המיוחדת לך .מכאן ניתן לדייק שאם אדם מתבונן במלאכה שאינה שלו אלא של גוי ,אולי יש מקום להקל ,אך אם הוא לומד זאת לצורך עסקיו שלו ,הרי זה נכנס תחת גדרי "מלאכתך". הספורנו (שמות כ ,ח) פירש "לקדשו -להבדילו מן הימים הקודמים שהם ליצירה ,וזה יהיה להתבוננות" .הוא ביאר שהשבת נועדה להתבוננות במעשי ה' ולא להתבוננות בדרכי האומנות האנושית. אונקלוס בתרגומו (שמות כ ,ח) תרגם "לקדשותיה" ,וביונתן בן עוזיאל תרגם "למנטר יתיה" (לשמור אותו) .השמירה ,לפי המתרגמים ,היא גדר סביב היום ,ואולי ראיית אומנות היא פריצה של גדר זו. הכלי יקר (שמות כ ,ט) חידש כי המלאכה בששת הימים היא לצורך הגוף ,והשבת היא לצורך הנשמה .הוא ביאר שכל מה ששייך ללימוד אומנות גשמית שייך למערכת של ששת ימי המעשה ,ובשבת יש להפנות את המבט אל הרוחניות. רבנו בחיי (שמות כ ,י) פירש כי האיסור "לא תעשה כל מלאכה" חל על האדם גם דרך אחרים .הוא ביאר שאף שהגוי עושה את המלאכה לעצמו ,אם ישראל עומד ונהנה מהלימוד ,הרי הוא קושר את עצמו למעשה המלאכה הנעשה בשבת. בגמרא במסכת שבת (דף קג ע"א) מובא" :רבן שמעון בן גמליאל אומר ,המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב ,מפני שהוא כמאמן את ידו" .על כך הקשו בני רחבה" :אלא מעתה ,חזא אומנותא בשבתא וגמר ,הכי נמי דמחייב?" .רש"י (שם ,ד"ה חזא אומנותא) פירש את שאלת הגמרא :האם אדם שרק ראה אומנות בשבת ולמד ממנה כיצד לעשותה ,יהיה חייב משום מלאכה? הגמרא דוחה הבנה זו וקובעת שאין חיוב חטאת בראייה בלבד .רש"י ביאר שהחילוק הוא שבמכה בקורנס יש מעשה בגופו של האדם המרגיל את שריריו, מה שאין כן בראייה שהיא פעולה שכלית בלבד. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק ז הלכה ב) מובא בירור דומה בעניין מלאכת מחשבת .המפרש קרבן העדה (שם) ביאר כי מלאכת שבת תלויה ב"מחשבת" המעשה, ואם אדם רק מעיין במלאכה בלא לעשותה ,אין זה נחשב למעשה מלאכה .עם זאת, הירושלמי מדגיש כי השבת צריכה להיות מובדלת מעסקי חול ,ועיון מדוקדק לצורך אומנות עשוי לפגום בשביתה זו. בגמרא במסכת שבת (דף קנ ע"א) מובא הדין של "ממצוא חפצך ודבר דבר" .חכמים פירשו שחפציך אסורים ,וחפצי שמיים מותרים .תוספות (שם ,ד"ה ודבר דבר) חידשו כי דיבור האסור הוא כזה שמביא לידי מלאכה ,אך הרהור בלב בעסקיו מותר .מכאן יש

גם לנשמה מגיע אוכל

לדון האם ראיית אומנות נחשבת כהרהור המותר או כפעולה המיועדת להשגת "חפציו" של האדם בדרכים אסורות. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף יא ע"ב) מובא עניין ההסתכלות במעשי עבודת כוכבים ונוי שלה .הריטב"א (שם) ביאר כי הסתכלות שיש בה הנאה או לימוד של דבר אסור יש בה פגם ,ומכאן ניתן להשליך לענייננו – האם לימוד מלאכת חול בשבת נחשב כהנאה האסורה ביום הקדוש. בגמרא במסכת שבת (דף קיג ע"ב) נאמר" :שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול" .רש"י פירש שגם תנועות הגוף צריכות להעיד על קדושת היום .מכאן למדו חלק מהמפרשים שמי שעומד ומתבונן בפועלים בבניינם ,הרי הוא מתנהג כדרך שהוא נוהג בימי החול כשהוא מחפש פועלים או לומד מקצוע ,ויש בזה משום זלזול בכבוד השבת. מתוך בירור סוגיות הש"ס המבחינות בין מעשה האומנות לבין הראייה והלימוד השכלי, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בדבריהם נתחמו הגבולות שבין הרהור המחשבה המותר לבין עיסוק בענייני חול הפוגע בשביתת השבת. הרמבם בספרו משנה תורה (הלכות שבת פרק כד הלכה א) כתב "נאמר בנביא 'אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי' ...שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ולא דיבורך של שבת כדיבורך של חול" .הוא ביאר כי אף שהרהור בלב מותר ,הרי שכל פעולה המראה כי האדם טרוד בחפציו ובפרנסתו אסורה משום עובדין דחול .מכאן יש לבחון האם העמידה מול הפועלים נחשבת כהילוך ופעולה של חול. רבנו תם בספר הישר (סימן ש''צ) חידש כי הרהור בעסקיו שלא לצורך עשייה בשבת עצמה אינו נאסר מעיקר הדין ,שכן "מלאכתך עשויה" הוא מצב תודעתי ולא איסור פורמלי בכל מחשבה .הוא פירש שאם אדם נהנה מעצם הראייה והידיעה ,אין בזה איסור, כל עוד אינו מבצע פעולה מעשית. הרשבא בתשובה (חלק ז סימן רפ''ב) ביאר את דברי הגמרא "חזא אומנותא בשבתא וגמר", וכתב כי פשוט הוא שאין בזה חיוב מלאכה .הוא פירש שהלימוד בראייה הוא פעולה רוחנית-שכלית ,ואף שזהו לימוד של דברי חול ,מכל מקום כיוון שאין בו מעשה ידיים ואין בו דיבור ,קשה לאסור זאת מצד הדין היבש ,אם כי יש להישמר שלא יבוא לידי טרדה יתירה. תרומת הדשן (סימן סג) כתב ודן בשאלת לימוד אומנות בשבת .הוא ביאר כי מותר לאדם ללמוד אומנות בשבת אם הדבר נעשה בדרך של ראייה ועיון בלבד .הוא חידש חילוק יסודי :איסור "ממצוא חפצך" נאמר על חפצים גשמיים ועל דיבור במקח וממכר, אך לימוד חוכמה ואומנות בשכלו של אדם אינו נחשב כ"חפץ" האסור ,אלא כקניין רוחני של האדם ,ולכן אין לאסור את הראייה והלמידה. המאירי במסכת שבת (דף קג ע''א) פירש כי השאלה "חזא אומנותא וגמר" מניחה שהדבר

ורתי תשרפ

מותר מצד מלאכה ,אך יש להיזהר שלא יהיה בעיון זה "טורח יתיר" .הוא ביאר שאם הלימוד דורש מאמץ מחשבתי כבד המתיש את האדם ומבטל ממנו עונג שבת ,הרי שיש לאסור זאת מצד ביטול עונג ומנוחה ,אך ראייה קלה בעלמא מותרת. הריטבא במסכת שבת (דף קנ ע''א) כתב כי הרהור מותר דווקא כשאינו מביא לידי דיבור .הוא ביאר שאם האדם עומד ומסתכל בפועלים ומתחיל לתכנן בקול או לרשום בזיכרונו פרטים כדי לבצעם מיד במוצאי שבת ,הרי זה קרוב לאיסור "ודבר דבר" ,שכן המחשבה דבוקה במעשה החול באופן גמור. מרן השולחן ערוך (או"ח סימן ש''ו סעיף י''ב) כתב "מותר להרהר בעסקיו בשבת" .הוא ביאר כי האיסור ב"ממצוא חפצך" חל על דיבור ומעשה ,אך המחשבה בלב נותרה מותרת. על פי יסוד זה ,לכאורה ,ראיית פועלים בבניינם אינה אלא הרהור גרידא בלב המותר מעיקר הדין. החיד''א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן ש''ו ס''ק י''ב) כתב בשם מהר''ם פרובינציאל כי מטעם זה שמחשבה מותרת" ,מותר לעיין במלאכה אסורה בשבת הנעשות על ידי עכו''ם להתלמד לעשותה כמעשהו ממנו" .הוא ביאר וסייג את דבריו ,שדווקא באופן שלא יהיה טורח בעיון זה אלא "ראות עיניו ומילתא דאתיא בקל" .לשיטתו ,הלימוד בראייה פשוטה ומזדמנת אינו מהווה פגיעה בקדושת היום. ואולם ,בשו''ת שאילת יעב''ץ (חלק א' סימן מ''א) חולק בתקיפות על היתר זה .הוא נשאל על אדם המבקש לראות ניתוחים רפואיים בשבת כדי ללמוד את האומנות ,וכתב שזהו "איסור מוחלט" .הוא ביאר וגזר זאת משום "שמא יבוא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה" .לדעתו ,מתוך חשק הלימוד והעניין הרב באומנות ,עלול האדם לשכוח את השבת וליפול למעשה ידיים ממש .היעב''ץ הביא ראיה מהגמרא על המכה בקורנס ,וסבר שעל אף שאין חיוב חטאת בראייה ,מכל מקום איסור דרבנן יש כאן ,ככל פטורי שבת. בשו''ת לבושי מרדכי (או"ח מהדורה תליתאה סימן כ''ט) הקשה על דברי היעב''ץ ,וציין כי לא זכר את דברי תרומת הדשן שהתיר לימוד אומנות בראייה .הוא ביאר כי הראייה אינה נחשבת למעשה כלל ,ובמקום שאין מעשה גמור ,אין לחשוש לגזירות רחוקות שאינן מופיעות בדברי חז''ל בפירוש. המגן אברהם (סימן ש''מ סק''ח) חידש וכתב כי "מותר לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה" .הוא ביאר כי מאחר שאין כאן אלא הסתכלות בעלמא ,אין לאסור זאת ,וסמך ידיו על דברי תרומת הדשן שהוזכרו לעיל. המשנה ברורה (סימן ש''מ ס''ק כ''א) פסק להלכה כי מותר לראות אומנות בשבת אף על גב שלומד ממנה ,אך סייג זאת בשני תנאים חשובים :ראשית ,שמדובר בראייה בדרך "אקראי" ,כלומר שנזדמן לו לראות ,ושנית ,שייזהר מאוד שלא לדבר מאומה עם הגוי על המלאכה .עם זאת ,הוא ביאר בסימן ש''ז כי ללכת במיוחד מהבית לבית הגוי כדי

גם לנשמה מגיע אוכל

ללמוד שם את האומנות אסור משום "ממצוא חפצך" ,שכן ההליכה המיוחדת נחשבת כפעולת חול גמורה. מתוך יסודות האחרונים והמשנה ברורה ,המבחינים בין הראייה המקרית לבין ההליכה המכוונת לצורך עסקיו ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, המלבנים את הסוגיה מתוך המציאות המשתנה ומגדירים את גבולות העיון בשבת. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצוק"ל בספרו חזון איש (או"ח סימן ס"ב ס"ק כ"ב) פירש את גדר הרהור בעסקיו וכתב כי אף שהרהור מותר ,מכל מקום אם המחשבה מביאה את האדם לידי עצבות או טרדה גדולה בצרכי החול שלו ,הרי זה אסור מצד עונג שבת. הוא ביאר כי מי שרואה אומנות ומתחיל לחשב חשבונות ועלויות בראשו ,הרי הוא פוגם בשביתת הלב הנצרכת בשבת. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ה' סימן מ"ב) פירש כי אף שהרהור מותר ,הרי שראייה שנועדה ללמידה מעשית היא קרובה מאוד למעשה חול. הוא ביאר כי לכתחילה ירא שמיים ימשוך את ידו מלעמוד ולהסתכל במלאכת הגוים בשבת ,כדי שלא תהיה מחשבתו דבוקה בחפצי החול ביום הקדוש ,אך מצד הדין היבש אין לאסור בראייה בלבד. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (שבת חלק ו') ביאר כי מעיקר הדין הלכה כדברי מהר"ם פרובינציאל והחיד"א ,שראייה בלא מעשה מותרת. הוא כתב כי אין לחשוש לחומרת היעב"ץ במקום שלא גזרו חכמים במפורש ,ולכן מותר ללמוד אומנות בראייה ,ובפרט אם הדבר נעשה ללא מאמץ מיוחד .הוא הדגיש כי לספרדים יש להקל בזה כיוון שאין כאן אלא הרהור. הגאון רבי משה לוי זצוק"ל בספרו מנוחת אהבה (חלק א' פרק כ"ה) ביאר את דברי המשנה ברורה והדגיש את החילוק בין ראייה מזדמנת לבין הליכה מכוונת .הוא כתב כי אם אדם הולך לטיול בשבת ונתקל בפועלים גוים ,מותר לו לעמוד ולהתבונן בהם כדי ללמוד את מלאכתם ,ובלבד שלא ידבר עמהם כלל .הוא חידש כי הלימוד בראייה נחשב כהנאה רוחנית ואינו בכלל "ממצוא חפצך" כל עוד אין בו טרחה יתירה של הגוף. הגאון רבי יהושע ישעיה נויבירט זצוק"ל בספרו שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ט) פירש כי מותר להסתכל במעשי הגוי ,אך אסור לומר לו "תעשה כך או כך" כדי לראות את התוצאה ,שכן זוהי אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה .הוא חידש כי גם הסתכלות ממושכת מדי שנראית כעמידה על גבי הפועלים כדרך שהקבלן עומד על פועליו בימי החול ,יש בה משום "עובדין דחול" ויש להימנע ממנה. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (סימן ש"ו) ביאר כי מותר לראות אומנות גוי בשבת גם אם מטרתו ללמוד ממנה ,כל עוד הראייה נעשית בדרך עראי .הוא

ורתי תשרפ

כתב כי יש להיזהר שההסתכלות לא תיראה כמעשה של קבלנות או פיקוח ,ולכן אל לו לאדם לעמוד שם זמן רב עם תוכניות או כלים בידו ,אלא יביט כעובר אורח בעלמא. מתוך בירור דברי גדולי הדורות ,המותחים קו עדין בין הרהור המחשבה המותר לבין עשיית חפצי חול האסורה ,אנו באים לגזור את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך הסוגיה ותרגומן למציאות החיים. אופן הראייה -אקראי מול מכוון :הנפקא מינה המרכזית היא כוונת ההליכה .אם אדם נתקל בפועלים תוך כדי הילוכו בשבת ,מותר לו לעצור ולהתבונן .אולם ,יציאה מיוחדת מהבית אל אתר הבנייה כדי ללמוד את האומנות נחשבת כפעולה של חול ("ממצוא חפצך") ואסורה לדעת המשנה ברורה וסיעתו. יצירת קשר עם הפועלים :נפקא מינה חשובה היא איסור הדיבור .גם אם הראייה מותרת ,חל איסור מוחלט לשאול את הפועל הגוי שאלות על אופן הבנייה או לבקש ממנו להדגים פעולה מסוימת .דיבור כזה הופך את הראייה מ"הרהור" ל"מעשה חול" ואמירה לעכו"ם האסורה בשבת. רמת הריכוז והמאמץ המחשבתי :נפקא מינה נוספת עולה מדברי המאירי והחזון איש. אם הלימוד דורש מאמץ ריכוז גבוה ,חישובים מתמטיים או טרדה מחשבתית הגורמת לאדם דאגה או ביטול עונג שבת ,הרי שהראייה נאסרת .לעומת זאת ,קליטת אומנות בדרך קלה ומהירה ("מילתא דאתיא בקל") מותרת לכתחילה. הופעה חיצונית ומראית עין :נפקא מינה למעשה היא שהמתבונן צריך להיראות כעובר אורח ולא כקבלן המפקח על מלאכתו .עמידה ממושכת עם דפים ,תוכניות ,או אפילו מבט בוחן מדי המעיד על מעורבות עסקית ,עלולה להיראות כ"עובדין דחול" האסורים משום זלזול בכבוד השבת. לימוד לצורך פיקוח נפש או מצווה :במקרה שהאומנות הנלמדת היא לצורך מצווה או רפואה (כגון ניתוח שהוזכר ביעב"ץ) ,ישנן סברות להקל יותר בראייה ,כיוון שחפצי שמיים מותרים .אך גם כאן ,יש להיזהר שלא יבוא לידי מעשה בידיים. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המגדירות את גבולות המבט והדיבור ,אנו עולים אל עומק הרעיון הטמון במצוות השביתה ,המבקשת לחולל מהפכה בתודעתו של האדם וביחסו אל עולם היצירה .עומק הרעיון של "שביתת המחשבה" בשבת אינו רק הימנעות טכנית מעשייה ,אלא יצירת מרחב שבו האדם משתחרר מהאשליה שהוא "בעל הבית" על המציאות .ששת ימי המעשה הם ימים של שליטה ,תכנון ובנייה – ימים שבהם האדם מתבונן בעולם דרך המשקפיים של "איך אני משנה את המציאות לצרכיי" .השבת באה ודורשת מאיתנו להסיר את המשקפיים הללו .כאשר אדם עומד מול בניין שנבנה על ידי גוים ,המאבק הפנימי שלו הוא בין ה"אומן" שבו ,המבקש ללמוד ולכבוש עוד פיסת ידע מקצועי ,לבין ה"יהודי" שבו ,המבקש לשבות ולנוח.

גם לנשמה מגיע אוכל

היכולת להביט במלאכה מבלי להפוך אותה ל"עסק" היא מבחן של חירות פנימית. כפי שביאר רש"י" ,יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה" .עומק הרעיון הוא להגיע למצב שבו הידע המקצועי אינו "חפץ" שאני חייב לרדוף אחריו כרגע .אם הראייה היא סקרנות טבעית של התפעלות מחוכמת הבורא המשתקפת ביכולות האדם ,יש בה מן הקודש .אך אם הראייה היא המשך של המרוץ אחר הפרנסה וההישגיות של ימי החול, הרי שהאדם לא באמת שבת ,גם אם ידיו נותרות בכיסיו. ההבחנה בין ראייה באקראי לבין הליכה במיוחד לצורך לימוד ,מלמדת אותנו שעיקר השבת הוא ב"כיוון הלב" .התורה והחכמים מבקשים מאיתנו שהמבט שלנו בשבת יהיה מבט של "ראייה" ולא של "בחינה" .ראייה שרואה את היש ,את הקיים ,ולא ראייה בוחנת שמחפשת תועלת עתידית .זהו המעבר מעולם של "עשייה" לעולם של "הוויה" .בשבת אנו לומדים להסתכל על העולם מבלי לרצות "לבנות" אותו ,אלא פשוט להיות בו ,ובכך אנו מקדשים את המחשבה ומחזירים אותה לשורשה האלוקי. מתוך בירור עומק הרעיון של שביתת התודעה ,אנו עולים אל קומת המחשבה המבקשת לעמוד על סוד הקשר שבין המבט האנושי לבין קדושת הזמן ,וכיצד העין הופכת לשער עבור הנפש ביום השבת .ההיבט המחשבתי בשאלה זו נוגע בכוחה של הראייה ככלי לקישור בין עולמות .המחשבה היהודית מלמדת כי "העין רואה והלב חומד" ,אך בשבת אנו נקראים למדרגה של "עין טובה" שאינה מחפשת חסרון למלאו. כאשר אדם מתבונן באומנות של גוי בשבת ,הוא עומד במבחן של ריסון המבט .אם המבט הוא מבט של "קניין" – כלומר ,ניסיון לנכס את הידע לצורך רווח עתידי – הרי שהעין משמשת כזרוע ארוכה של ימי החול .אך אם המבט הוא מבט של "התבוננות" – ראיית המורכבות של היצירה האנושית כחלק מפלאי הבריאה – הרי שהראייה עצמה מתקדשת. במישור הפנימי ,לימוד אומנות בראייה בלבד בשבת מייצג את המתח שבין החכמה למלאכה .התורה קוראת לבצלאל "חכם לב" לעשות כל מלאכה ,ומכאן שהמחשבה על הבניין היא שורש הבניין .השבת דורשת מאיתנו להפריד את השורש מהענף; להשאיר את המחשבה בטהרתה מבלי להוריד אותה אל המעשה .היכולת "לראות וללמוד" מבלי "לגעת ולעשות" היא תרגול רוחני של שליטה עצמית ,המזכירה לאדם כי המחשבה והחכמה הן מתנות אלוקיות שנועדו בראש ובראשונה להכרה במציאות ה' בעולם. הנפש האנושית בשבת אמורה להיות ככלי ריק המקבל את השפע של היום הקדוש. כאשר אדם ממלא את עין שכלו בפרטים טכניים של בנייה ,הוא עלול לצמצם את המרחב הרוחני של נשמתו היתירה .לכן ,ההיתר ההלכתי להסתכל באקראי הוא בבחינת "בדיעבד" של המחשבה – מותר להסתכל כי אין כאן איסור חפצא של מלאכה ,אך המחשבה הטהורה שואפת לכך שהמבט בשבת יהיה מופנה אל פנים הבית ,אל דפי הגמרא ואל זיו השכינה ,ולא אל מלאכת הבנייה של עולם החומר.

ורתי תשרפ

מתוך עמקי המחשבה על מהות המבט והבחירה לאן להפנות את עין השכל ,אנו באים אל קומת המוסר ,המבקשת לברר את חובת האדם כלפי יציבותו הרוחנית ואת היחס המוסרי למלאכה הנעשית ביום המנוחה .המצפן המוסרי הנלמד מסוגיה זו נוגע בראש ובראשונה למידת היושרה הפנימית של האדם .אדם המבקש "לגנוב" ידע מקצועי בשבת מתוך התבוננות בפועלים העובדים ביום קדוש זה ,עומד בפני דילמה מוסרית :האם נכון להפיק תועלת אישית ממציאות שבה השבת נרמסת? אף שמדובר בגוים שמלאכתם מותרת להם ,המוסר היהודי תובע מהאדם רגישות לקדושת הזמן .עמידה ממושכת והתבוננות במלאכה מתוך כוונה להפיק ממנה רווח לימי החול ,משדרת מסר של זלזול פנימי במעמדה המרומם של השבת כיום המובדל מכל עסק. יתרה מכך ,המצפן המוסרי מלמדנו על סדר העדיפויות בבניין האישיות .המאמץ להשיג "חכמה חיצונית" של בנייה בתוך הזמן המיועד לבנייה פנימית של הנפש ,מעיד על חוסר איזון מוסרי .הדיון ההלכתי על "טורח בעיון" אינו רק טכני ,אלא הוא מוסרי – האם האדם מוכן להטריח את נשמתו בפרטי בנייה גשמיים ברגעים שבהם עליו להיות פנוי וקשוב לקול ה' הקורא לו מתוך המנוחה? היושרה המוסרית מחייבת את האדם להכיר בכך שיש זמן לכל חפץ ,ומי שמנסה לערבב בין חפצי החול לקדושת השבת, סופו שמאבד את הטעם והעונג שבשניהם. ישנו כאן גם היבט של דוגמה אישית וסביבתית .המצפן המוסרי מורה לאדם כיצד הוא נתפס בעיני הסובבים אותו .יהודי העומד וצופה בבנייה בשבת נראה כמי שעינו וליבו נתונים למעשה המלאכה ,ודבר זה עלול להחליש את תחושת השביתה הציבורית. המוסר מחייב אותנו לשמור על חזות של שביתה גמורה ,לא רק מידיים עושות ,אלא גם מעיניים לומדות ומחפשות .זוהי עמדה מוסרית של כבוד כלפי השכינה השורה בישראל ביום השביעי ,המבקשת מאיתנו להסיט את המבט מהבניין הגשמי אל הבניין הרוחני של עם ישראל. מתוך בירור עומקי המוסר והיושרה הפנימית ,המלמדים אותנו כי המבט האנושי אינו רק כלי לקליטת מידע אלא שער לנשמה ,אנו באים אל חתימת הסוגיה .כאן אנו אוספים את נתיבות ההלכה ,המחשבה והרגש לכדי הדרכה בהירה ,המורה לאדם כיצד לשמור על קדושת מחשבתו גם אל מול המולת המעשה של ימי החול המשתקפת ברחוב. מהלימוד המעמיק בסוגיה זו ,אנו יוצאים עם תובנות יקרות לחיי היום-יום :למדנו כי השבת אינה מסתכמת רק בשביתת הידיים ,אלא היא תובעת מאיתנו גם את "שביתת המבט" .האדם המהלך בשבת ורואה את פועלי הבניין ,מוזמן לתרגל חירות פנימית – היכולת לראות מבלי לנכס ,להתבונן מבלי לתכנן .התובנה המרכזית היא שקדושת הזמן תלויה במידה רבה במידת ההתנתקות שלנו מהמרוץ אחר ההישגיות

גם לנשמה מגיע אוכל

המקצועית; כשאנו מסיטים את המבט מלימוד האומנות הטכנית בשבת ,אנו מפנים מקום בלבנו ללימוד של חכמה עליונה יותר.

עיקר העניין: העולה מן הבירור בשאלת ההסתכלות על פועלים גוים בשבת כדי ללמוד את אומנותם :מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" מחייבת שביתת מחשבה ,כפי שפירש רש"י שיהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה .הגמרא במסכת שבת ביארה כי ראיית אומנות בלבד ("חזא אומנותא") אין בה חיוב מלאכה ,שכן אין כאן מעשה בגוף ,אך יש לדון בה מצד שביתת השבת הכללית. מחלוקת הפוסקים בראייה לצורך לימוד :מרן השולחן ערוך כתב שהרהור בעסקיו מותר .מכאן חידש החיד"א בשם מהר"ם פרובינציאל שמותר לעיין במלאכת גוי כדי להתלמד ,כל עוד הדבר נעשה בקלות וללא טורח .מנגד ,היעב"ץ ביאר שיש לאסור זאת לחלוטין משום גזירה שמא מתוך חשק הלימוד יבוא האדם לידי מעשה חילול שבת ממש. ההכרעה בין אקראי למכוון :המשנה ברורה פסק כי מותר לראות אומנות גוי רק אם הדבר קרה בדרך "אקראי" במהלך הילוכו .אולם ,הוא ביאר כי ללכת במיוחד מהבית כדי לראות וללמוד את המלאכה אסור משום "ממצוא חפצך" ,שכן זוהי הנהגה של חול הגורמת לטרדה בעסקיו. סייגים והנהגות למעשה :גם כשמסתכל באקראי ,הזהירו הפוסקים וביניהם הילקוט יוסף ושמירת שבת כהלכתה ,כי אין לדבר עם הגוי על המלאכה כלל ,ואין לעמוד שם זמן ממושך באופן שנראה כקבלן המפקח על פועליו ,משום "עובדין דחול". עומק השביתה הוא להגיע למדרגה שבה העין אינה "חומדת" את הידע המקצועי לצרכי חול ביום הקדוש .המצפן המוסרי מורה לנו להעדיף את בניין הנפש על פני לימוד בניין של חומר ,ולהבדיל בין המבט הבוחן של ימי המעשה למבט המעריך והשובת של יום השבת .נמצאנו למדים ,כי המותר להרהר בעסקיו הוא פתח שניתן לנו כדי שלא נהיה אנוסים במחשבתנו ,אך חסידות וקדושה הן להסיח דעת מכל חפצי החול ,ולהפוך את הראייה בשבת לראייה שכולה קודש ,המזהה את יד ה' בכל חכמה ותבונה אנושית.