5. האם שייך בזמן הזה שיהיה לישראל עבד עברי? | עמ׳ 29-35; alternate occurrence עמ׳ 50-58

5. האם שייך בזמן הזה שיהיה לישראל עבד עברי? | עמ׳ 29-35; alternate occurrence עמ׳ 50-58 באמונה ,שבו החיטה השלמה משמשת ככלי פדגוגי להעברת מסורת המן והשירה מדור לדור בצורה מוחשית וחווייתית. עומק הרעיון הטמון במנהג אכילת החיטים בשבת שירה נוגע בנקודה הפנימית של חיבור

5. האם שייך בזמן הזה שיהיה לישראל עבד עברי? | עמ׳ 29-35; alternate occurrence עמ׳ 50-58 באמונה ,שבו החיטה השלמה משמשת ככלי פדגוגי להעברת מסורת המן והשירה מדור לדור בצורה מוחשית וחווייתית. עומק הרעיון הטמון במנהג אכילת החיטים בשבת שירה נוגע בנקודה הפנימית של חיבור

גם לנשמה מגיע אוכל

החומר אל הרוח .בעוד שהשירה היא ביטוי רוחני עליון הפורץ מן הלב אל השמיים ,החיטה היא המזון הבסיסי ביותר של האדם ,הלחם אשר ממנו הוא חי ומתקיים .המנהג לאכול דווקא חיטים בשבת זו בא ללמדנו שהשירה להשם יתברך אינה נעצרת בדיבור ובזמרה ,אלא היא חייבת לחדור אל תוך המציאות הגשמית של האדם .הביאור הרעיוני הוא שהחיטה ,שהיא "חלב חיטים" המסמל שובע ושלווה ,הופכת להיות השופר שדרכו הגוף עצמו מודה על הניסים .כאשר האדם אוכל את החיטה המזכירה את המן ,הוא מכריז שגם הלחם היומיומי שלו הוא נס גלוי ,ושירת הים ממשיכה להדהד בתוך כל סעודה וסעודה. זאת ועוד ,ישנו עומק טמיר בקשר שבין החיטה לשלום .חז"ל לימדונו שהרואה חיטים בחלום ראה שלום .השלום האמיתי אינו רק היעדר מלחמה ,אלא הרמוניה בין חלקי הבריאה. המן במדבר היה מזון של שלום – הוא הגיע לכל אחד לפי מדרגתו ,ללא תחרות וללא קנאה. אכילת החיטים השלמים ,כפי שהם ,ללא עיבוד וטחינה ,מסמלת את המציאות השלמה והמאוחדת של עם ישראל תחת הנהגת השכינה .הביאור הישיבתי הוא שהחיטה בשלמותה מייצגת את האדם כפי שהוא לפני שהתפרד לפרטי פרטים של דאגות העולם הזה .השבת היא זמן של שלום ,ושבת שירה היא זמן של שירת השלום הזו ,והחיטה היא המאכל המבטא את המנוחה והנחלה שזכו להן ישראל במדבר. ברובד נוסף ,אכילת החיטים כהכנה לפסח חושפת את עומק מושג הזמן היהודי .המנהג לקנות חיטים למצה כבר משבת שירה מלמד שגאולה אינה אירוע חד פעמי ,אלא תהליך מתמשך של הכנה וציפייה .החיטה שאנו אוכלים בשבת שירה היא הגשר המחבר בין גאולת מצרים לבין גאולת העתיד .הביאור הוא שהיהודי חי תמיד בתוך רצף של זיכרון ותקווה. החיטה היא הזרע שממנו תצמח המצה של חירותנו ,ובאכילתה אנו זורעים בלבנו את ההבנה שכל רגע של שירה ושל מן הוא הכנה למדרגה גבוהה יותר של חופש ועבודת השם .המצפן הפנימי של המנהג מכוון אותנו לחיות את ההווה מתוך אחריות גדולה לעתיד ,ולהבין שגם המעשה הגשמי הפשוט ביותר הוא חלק ממהלך אלוקי רחב של גאולת עם ישראל. החיבור של אכילת החיטים בשבת שירה אל נפש האדם פנימה טמון ביכולת לזהות את הפלא המסתתר בתוך הפשטות .החיטה היא המאכל הבסיסי ביותר ,הלחם הארצי ,ואילו המן היה לחם שמימי ומרומם .המפגש ביניהם בשבת זו מלמד את האדם הנהגה של עין טובה על המציאות .הביאור הנפשי הוא שהאדם נדרש לקחת את חומרי הגלם של חייו ,את אותן חיטים פשוטות של יום-יום ,ולמצוא בהן את טעם המן .הנהגה זו בונה בנפש קומה של הכרת הטוב שאינה תלויה בניסים גלויים בלבד ,אלא יודעת להפוך כל סעודה רגילה לשירה של הודיה ,מתוך הבנה שהפרנסה הגשמית היא המשכו הישיר של החסד האלוקי שליווה את אבותינו במדבר. זאת ועוד ,יש כאן שיעור עמוק בביטחון וביישוב הדעת .החיטה בצורתה השלמה ,כפי שהיא מוגשת לשולחן ,דורשת סבלנות ועיבוד כדי להפוך ללחם ,אך בשבת שירה אנו אוכלים אותה כמות שהיא .הדבר מרמז על היכולת של האדם לנוח מהמירוץ אחר ה"תיקון" וה"עיבוד" של העולם ,ולהתמסר לרגע אחד של קבלה .הביאור הוא שהחיטה בשלמותה מייצגת את

חלשב תשרפ

הנפש כפי שהיא לפני שהתפזרה לדאגות הפרנסה .בשבת שירה ,האדם מחזיר לעצמו את הביטחון הפשוט :כשם שהקב"ה זן את ישראל במן ללא טחינה ואפייה ,כך הוא משגיח על האדם גם ברגעי העמל שלו .זוהי הנהגה המשרה שלווה בנפש ומלמדת את האדם להרפות מהמתח הקיומי ולהישען על אמונת חכמים ומסורת אבות. ברובד ההנהגה ,אכילת החיטים כהכנה לפסח כבר מחודש שבט מחנכת את האדם לראייה למרחוק ולאחריות .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הנהגה של זריזות ויישוב הדעת גם יחד .הנפש לומדת שגאולה אינה נופלת מהשמיים ברגע אחד ,אלא היא תוצאה של הכנה מדוקדקת .האדם לוקח איתו לחיים את ההבנה שכל גילוי של שירה ושמחה מחייב עבודה פנימית מקדימה .החיבור הזה שבין הטעם המתוק של החיטה בשבת לבין האחריות המעשית לקראת חג המצות ,בונה אישיות מאוזנת – כזו שאינה שוכחת את חובות המחר בתוך חגיגות היום ,אלא הופכת את עונג השבת למנוע של התעלות והכנה לקדושה עתידית. היסוד המוסרי המזדקק מתוך מנהג אכילת החיטים בשבת שירה הוא בניית קומה של יושרה פנימית המבוססת על נאמנות לפרטים הקטנים של המציאות .המצפן המוסרי הנבנה כאן אינו עוסק באידיאות מופשטות ,אלא ביכולת של האדם להעניק משמעות וערך לדברים הפשוטים ביותר – לגרגירי החיטה .המוסר הזה מלמד אותנו כי אדם שלם הוא מי שאינו מזלזל ב"קטנות" ,אלא רואה בכל פרט במציאות עדות לחסד גדול .הביאור הוא שהנהגה מוסרית דורשת מהאדם עירנות :כשם שהחיטה השלמה מזכירה לנו את המן ,כך כל מעשה קטן של טוב בחיינו הוא זכר למערכת שלמה של חסדים שקיבלנו .המצפן הפנימי מורה לאדם לחיות מתוך הכרה שאין דבר "מובן מאליו" ,ושכל מה שיש בידנו – מהלחם הפשוט ועד לחירותנו – הוא פרי של השגחה ומאמץ שיש להוקירם. נקודה מוסרית נוספת העולה מתוך סוגיית ההכנה לפסח היא המוסר של האחריות המקדימה .המצפן הפנימי מורה לאדם שאין זה מוסרי להמתין לרגע האחרון ולהיקלע לבהלה שתפגע באיכות המעשה .אדם מוסרי הוא אדם מיושב ,המכין את עצמו ואת סביבתו מראש לכל משימה וערך .המנהג לקנות חיטים למצה כבר בשבת שירה בונה אישיות שאינה פועלת מתוך לחץ חיצוני ,אלא מתוך משמעת פנימית של "זריזות במתינות" .זהו מוסר של איכות – הרצון להביא את התוצאה הטובה והשמורה ביותר ,תוך התחשבות בקשיים אפשריים כמו "קרירות הזמן" או "טרדות הדרך" .המצפן הזה מלמד את האדם לכבד את המשימות שלפניו על ידי הענקת הזמן והתשומת לב הראויים להן. לבסוף ,קיים כאן יסוד מוסרי של השכנת שלום דרך סיפוק צרכי הזולת .אם החיטה היא סמל לשלום ,הרי שהמוסר העולה ממנה הוא ששלום אמיתי נבנה על שובע ועל מילוי צרכים בסיסיים של הבריות .המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדרשות על "השם גבולך שלום" מורה לאדם שהדרך לשלום עוברת דרך "חלב חיטים" – דרך הדאגה לכך שלכל אדם יהיה את המינימום הנדרש למחייתו בכבוד .המוסר הזה קורא לאדם לא להסתפק בשירה ובדיבורים נשגבים על חירות וגאולה ,אלא לדאוג לכך שהגאולה תתבטא גם במציאות חומרית מתוקנת

גם לנשמה מגיע אוכל

ומספקת .זוהי הנהגה המכוונת את האדם להיות גורם משביע ומשקיט בסביבתו ,מתוך הבנה שהשובע הגשמי הוא המצע שעליו צומחת השלווה הרוחנית. מתוך בירור מקורות המנהג של אכילת החיטים בשבת שירה ,אנו דולים שלוש תובנות יסודיות המלוות את האדם בנתיבות חייו ומאירות את הנהגתו בכל ימות השנה :התובנה הראשונה היא "הפיכת השגרה לפלא" .בחיי היום-יום ,החיטה היא מוצר צריכה בסיסי וכמעט שקוף .המנהג לאכול אותה בשלמותה בשבת שירה מלמד אותנו לעצור ולהתבונן בחומר הגלם של חיינו .התובנה לחיים היא שגם בתוך השגרה האפורה והפשוטה ביותר מסתתרים ניסים גדולים כדוגמת המן .עלינו לסגל מבט שיודע למצוא את המתיקות והשפע האלוקי גם בתוך "גרגירי" המציאות היומיומית ,ולהבין שכל פרנסה היא לחם מן השמיים. תובנה שנייה היא "האחריות שבזריזות" .למדנו שהקדמונים החלו את ההכנה לפסח כבר בשבת שירה דרך אכילת החיטים .התובנה לחיי המעשה היא שערכים גדולים ופסגות רוחניות דורשים תשתית של הכנה מוקדמת ויישוב הדעת .אדם שלוקח אחריות על עתידו אינו ממתין לרגע האחרון ,אלא זורע את זרעי הגאולה שלו זמן רב מראש .הזריזות אינה בהילות ,אלא תכנון מושכל המאפשר למצווה להיעשות בשלמות ובנחת. תובנה שלישית היא "כוחו של השלום הפנימי" .אם החיטה מסמלת שלום ,הרי שהתובנה היא ששובע הנפש ושלוותה הם המפתח לכל שירה .אדם שמרגיש "מושבע" בטובו של הבורא ,שגבולו הוא שלום וביטחון ,יכול לפרוץ בשירה אמיתית .עלינו לשאוף להשכין שלום בתוכנו ובסביבתנו דרך עין טובה והסתפקות במה שהושפע לנו ,מתוך ידיעה שהשלום הוא הכלי המחזיק את כל הברכות כולן.

עיקר העניין: בסיומו של הבירור המרתק ,אנו מגלים שעיקר העניין במנהג אכילת החיטים בשבת שירה הוא איחוד השירה עם המציאות .השירה ששרנו על הים לא נשארה כזיכרון רחוק ומרומם ,אלא היא ירדה והתלבשה בתוך המזון הבסיסי ביותר של האדם – החיטה. עיקר העניין הוא ההבנה שאין הפרדה בין הקודש לחול; גרגיר החיטה הפשוט נושא בתוכו את רמז המן ,את בשורת השלום ואת ההכנה למצוות הפסח .כאשר אבותינו הגישו את תבשיל החיטים אל השולחן ,הם ביקשו לומר שגם האכילה הגשמית היא חלק מהשירה הגדולה להשם יתברך .זהו המפגש הנשגב שבין "לחם אבירים" לבין "חלב חיטים" ,בין הנס השמימי לעמל האנושי .הזיכרון של המן בתוך גרעין החיטה מלמד אותנו שכל גרגיר של מציאות הוא שירה אחת גדולה של הכרת טובה ,שלום וביטחון בבורא עולם ,הזן ומפרנס את כל בריותיו מחסדו הגדול ,מאז ועד עולם.

חלשב תשרפ

מדוע חשש הקב''ה שעם ישראל יחזרו למצרים והרי עם ישראל סבלו שם הרבה צרות? עומדים אנו בפתח הפרשה ,בתוך הרגעים הנשגבים של יציאת מצרים ,כאשר עם שלם של עבדים משוחררים פוסע אל עבר החירות המיוחלת תחת כנפי השכינה .והנה ,התורה מגלה לנו דבר המרעיש את כל אמות הסיפים של ההיגיון האנושי :הבורא יתברך ,היודע תעלומות ומכיר את נבכי לב האדם ,מחליט שלא להוליך את העם בדרך הקצרה והישרה אלא בנתיב עקיף ומורכב .והסיבה המופיעה בפסוק מטלטלת עוד יותר" :פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה ,כפי שזעק בעל השם משמואל מקירות ליבו :וכי יש בעולם אדם שפוי ,מי יהיה אותו משוגע שיעלה בדעתו לחזור מרצונו החופשי אל כור הברזל, אל המקום שבו שחטו את ילדיו והעבידו אותו בפרך עד מוות? הרי הסבל היה כה נורא והייסורים כה מרים ,עד שכל בר דעת היה אמור לברוח משם ולא להביט לאחור לעולם. הכיצד ייתכן שהקב''ה חושש מפני אפשרות כה קלושה ובלתי נתפסת ,שמא ברגע של קושי או מלחמה יחליט העם המיוסר הזה לשוב בזרועות פתוחות אל הגיהנום המצרי שממנו אך זה עתה נחלץ בחסדים גלויים? מהו הכוח המסתורי והמבהיל שיכול להעביר עם שלם על דעתו ועל דעת קונו עד כדי רצון לשוב אל השעבוד הנורא מכל? על מנת לרדת לעומק התמיהה ,עלינו להתבונן תחילה בלשון הקודש המעמידה את התשתית לכל הדיון המחשבתי הזה" :ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות פרק יג ,פסוק יז). הפסוק מלמדנו על הנהגה אלוקית שלכאורה נוגדת את הציפייה האנושית – הדרך הקצרה נזנחת מפני חשש פסיכולוגי עמוק של חרטה ושיבה אל השעבוד .הקשר הישיר לשאלתנו הוא המילים "ושבו מצרימה" ,המניחות כי קיימת היתכנות ריאלית שעם המכיר את זוועות מצרים יבחר מרצונו לחזור לשם בשעת משבר. תרגום אונקלוס (שמות יג ,יז) :ולא דברינון אלהים אורח ארע פלשתאי ארי קריב הוא ארי אמר אלהים דלמא יתהו עמא במיחזיהון קרבא ויתובון למצרים .אונקלוס מתרגם את "פן ינחם" בלשון "דלמא יתהו" ,כלומר שמא יתהו על הראשונות ויבואו לידי בלבול דעת .הביאור הישיבתי הוא שאין המדובר בהחלטה קרה ושקולה ,אלא ב"תהייה" – מצב של איבוד כיוון אל מול אימי המלחמה ,הגורם לאדם לחפש את המוכר והידוע ,גם אם הוא רע ומר. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יז) :ולא דברינון ה' באורח ארע פלשתאי ארום קריבא היא ארום אמר ה' דלמא יתהו עמא במיחמיהון קרבא דאיתכשירו למפק לקדמותהון ואף על גב דאנון חטיפין ויתובון למצרים .יונתן בן עוזיאל מוסיף פרט היסטורי-דרמטי :הזיכרון של בני אפרים שיצאו לפני הזמן ונהרגו במלחמה .הביאור הוא שהפחד ממלחמה אינו תיאורטי;

גם לנשמה מגיע אוכל

העם ראה בעיניו מה קורה למי שנלחם מול פלשתים ,והקב"ה חשש שהטראומה הזו תגרום להם להעדיף את השעבוד המוכר על פני מוות בטוח בשדה הקרב. רש"י (שמות יג ,יז) :ושבו מצרימה -אם ילכו בדרך ישרה ויחזרו יהיה להם נוח לשוב .רש"י עומד על נקודה טכנית-נפשית :ה"קירבה" של הדרך היא הסכנה .הביאור הוא שהמרחק הפיזי משמש כחומת הגנה לנפש .אם הדרך חזור היא קצרה ,הרי שבכל רגע של משבר היצר מושך אל הבית המוכר .המניעה מדרך פלשתים היא יצירת מרחק שימנע מהחרטה להפוך למעשה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יג ,יז) :כי קרוב הוא -הטעם פן ינחם העם בראותם מלחמה, כי פלשתים לא יניחום לעבור בארצם בשלום .האבן עזרא מבאר שהמלחמה הייתה וודאית .הביאור הישיבתי הוא שהקב"ה לא רצה להעמיד את העם בניסיון שהם אינם יכולים לע"בו .הנפש של העבד ,שרק עתה יצאה לחופשי ,עדיין אינה נושאת בתוכה את העוז להילחם ,והמפגש המיידי עם מלחמה היה שובר את רוחם ומריץ אותם חזרה אל המצריים המוכרים. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שמות יג ,יז) :וטעם ושבו מצרימה -כי הם קרובים לה מאד ואם יראו מלחמה וייראו ממנה ינחמו על צאתם וישובו אל פרעה .הרמב"ן מעמיק בשורש החרטה" :ינחמו על צאתם" .המאבק אינו רק על הדרך ,אלא על עצם הרצון להיות חופשי .הביאור הוא שברגע של פחד ,האדם מטיל ספק בעצם המהלך של חייו. הקב"ה חשש שהקושי יגרום להם להאמין שעדיף היה להישאר עבדים ,והמרחק נועד לשמר את האמונה בצדקת הדרך. הספורנו (שמות יג ,יז) :כי קרוב הוא -כי הדרך היא קרובה ונוחה לשוב .ושבו מצרימה - יסכימו לשוב למצרים כדי שלא ילחמו .הספורנו מדגיש את עניין ההסכמה שבדעת .הביאור הוא שהפחד מהמוות במלחמה חזק יותר מהפחד מהסבל בשעבוד .המצפן הפנימי של האדם נוטה תמיד להישרדות ,והשיבה למצרים הייתה נראית בעיניהם כ"בחירה בחיים" ,גם אם אלו חיי עבדות. הכלי יקר (שמות יג ,יז) :פן ינחם העם -לפי שלא היו רגילים במלחמה כי היו בעבודה קשה כל ימיהם ,על כן בראותם מלחמה יבחרו בשעבוד מצרים .הכלי יקר מצביע על המוגבלות הנפשית של העבד .הביאור הישיבתי הוא שמי שחי שנים בשעבוד אינו מכיר את מושג הגבורה .עבורם ,מצרים היא המציאות היחידה האפשרית מלבד מוות ,ולכן ברגע של איום צבאי ,הנפש חוזרת אוטומטית אל הדפוס המוכר שלה – הכניעה. רבינו אפרים (על התורה) :ושבו מצרימה -חלילה להם לשוב ,אלא הקב"ה עשה להם גדרים להרחיקם מן הטעות .הוא מבאר שהחשש אינו על רצון מודע לחזור ,אלא על טעות הנגרמת מתוך לחץ .הביאור הוא שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי חולשות האדם ,ומקים סייגים עוד לפני שהאדם מרגיש צורך לחטוא.

חלשב תשרפ

כדי להעמיק במבנה הנפש המורכב המאפשר לאדם לשקול שיבה אל צורריו ,עלינו לצלול אל ים התלמוד ולדלות משם את היסודות המגדירים את כוחם של פחדים ,דמיונות ורוח רעה על דעתו של האדם: בגמרא במסכת עירובין (דף מא ע"ב) :שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ,ואלו הן :עובדי כוכבים ,ורוח רעה ,ודקדוקי עניות .רש"י מבאר שם שרוח רעה היא שד המבלבל את דעתו של האדם וגורם לו לעשות מעשים שאינם ראויים ואינם הגיוניים .הביאור הישיבתי המקשר זאת לשאלת השם משמואל הוא שאין מדובר בשיקול דעת הגיוני של אדם חופשי .כאשר התורה אומרת ושבו מצרימה ,היא מתארת מצב שבו המלחמה מעוררת בלב העם רוח של בעתה ובלבול ,מעין "רוח רעה" שמשתלטת על התודעה .ברגע כזה ,המצפן הפנימי נשבר ,והאדם מסוגל לבקש את קרבת מעניו רק כדי להימלט מאימת הבלתי נודע.