8. אשה שהיא המפרנסת בבית, האם מעשה ידיה לבעלה? | עמ׳ 58-65
8. אשה שהיא המפרנסת בבית, האם מעשה ידיה לבעלה? | עמ׳ 58-65 הגאון רבי יהודה עייאש כתב בספרו שו"ת בית יהודה (חושן משפט סימן א) :יש להקשות ,לגבי השבועה שהשביע יוסף הצדיק את אחיו להעלות את עצמותיו ,ואשכחן דחלה השבועה גם על הנולדים ...ומתרץ :דלא קשיא ,דהתם השבועה שהשביע יוסף לאחיו לא הייתה בסתם ,אלא השביעם שישביעו לבניהם .הבית יהודה מיישב את הסתירה בין השולחן…
8. אשה שהיא המפרנסת בבית, האם מעשה ידיה לבעלה? | עמ׳ 58-65 הגאון רבי יהודה עייאש כתב בספרו שו"ת בית יהודה (חושן משפט סימן א) :יש להקשות ,לגבי השבועה שהשביע יוסף הצדיק את אחיו להעלות את עצמותיו ,ואשכחן דחלה השבועה גם על הנולדים ...ומתרץ :דלא קשיא ,דהתם השבועה שהשביע יוסף לאחיו לא הייתה בסתם ,אלא השביעם שישביעו לבניהם .הבית יהודה מיישב את הסתירה בין השולחן ערוך למקראות. הביאור הוא שהשבועה המקורית כללה בתוכה "מצווה" על השומעים ליצור חלות חדשה בבניהם .הכוח המחייב של משה לא נבע ישירות מפי יוסף (דבר שאינו אפשרי הלכתית) ,אלא מהשבועה שהטילו עליו אבותיו שראו את יוסף .השבועה של יוסף הייתה למעשה "מנוע" שהניע שרשרת של שבועות אנושיות. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קכח סעיף ז) ביאר :שבועת הרבים חמורה משבועת היחיד ,ויש בה כוח לחייב גם את הבאים אחריהם מכוח הברית הכללית של ישראל. בעל החיי אדם נוטה לומר שבשבועה שנעשתה במעמד "בני ישראל" ,יש דין מיוחד של "ברית" .הביאור הישיבתי הוא שכאשר האומה כולה מקבלת עליה דבר ,היא פועלת כישות אורגנית אחת .כמו שחובות של מדינה עוברות מדור לדור למרות שהאזרחים מתחלפים, כך שבועה שהוטלה על "כנסת ישראל" מחייבת את כל מי שמשתייך לגוף זה ,גם אם נולד מאוחר יותר. הגאון רבי יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה (מהדורא קמא ,יו"ד סימן פב) דן ביסוד חובת הבנים לקיים שבועת אבותיהם :אף שאין השבועה חלה עליהם מדין נדר ,מכל מקום מחויבים הם מצד כבוד אב ומצד המנהג שקיבלו עליהם האבות עבורם .הנודע ביהודה מוצא נתיב חלופי לחובה .הביאור הוא שהחיוב אינו נובע מ"דיני שבועות" הקלאסיים ,אלא מ"דיני המוסר" והמסורת .משה רבינו הרגיש "מושבע" כי הוא ראה בצוואת יוסף חוב קדוש שעובר בזרעו של יעקב .לפי זה ,המילים "אנו מנוקים משבועתך" בגמרא בסוטה נאמרו על הזיקה המוסרית הזו ,שאפילו היא פוקעת במקום אונס. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה עו) ביאר :כל שבועה שהיא לצורך מצווה וקיבלוה עליהם הרבים ,יש לה כוח של תקנה קבועה לדורות ,ודינה שונה משבועה סתמית של יחיד על חברו .המנחת חינוך מחלק בין נושאי השבועה .הביאור הישיבתי הוא ששבועת יוסף לא הייתה "עסק פרטי" ,אלא חלק מסדרי הגאולה והחסד הלאומי .שבועה כזו מקבלת
חלשב תשרפ
תוקף של "דין תורה" או "תקנת נביאים" ,וכוחה יפה לחייב את כל מי שנכנס תחת כנפי הגאולה ,ללא קשר לזמן לידתו. כדי להשלים את התמונה ההלכתית והמחשבתית בסוגיית השבועה לדורות ,עלינו לעיין בדבריהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,שדלו פנינים ממעמקי הסוגיה וביארו את כוחה של ההתחייבות העוברת במסורת: הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב בספרו משך חכמה (שמות יג ,יט) :כי יוסף ידע שכאשר יגאלו ישראל יצאו בחיפזון ובמהומה ,וחשש שמא מתוך הטרדה ישכחו את עצמותיו ,לכן עשה את השבועה כעניין של "תנאי בגאולה" – שכל עצם הגאולה והיציאה תלויים בזה .המשך חכמה מחדש יסוד עמוק :אין כאן רק "שבועה" במובנה הרגיל ,אלא הגדרה מחודשת של המציאות .הביאור הישיבתי הוא שיוסף הטמיע את העלאת עצמותיו בתוך ה"דינמיקה" של יציאת מצרים .ממילא ,כל מי שמשתתף בגאולה ,בין אם נולד בזמן השבועה ובין אם לאו ,מקבל על עצמו את כלליה .הגאולה והעלאת העצמות הפכו לישות אחת בלתי נפרדת ,ובכך נפתרת שאלת ה"נולדים" – שהרי הם נולדו לתוך מציאות של גאולה המותנית בשבועה זו. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף כתב בספרו שו"ת יביע אומר (חלק י -חושן משפט
סימן ו) :שבועה של ציבור או של נבחרי הציבור עבור הכלל ,כוחה יפה לחייב את כל הנלווים אליהם ואת הבאים אחריהם ,משום שהציבור הוא גוף אחד שאינו משתנה עם חילופי הדורות .הגר"ע יוסף מאושש את היסוד הציבורי .הביאור הוא שיש הבדל תהומי בין "שבועת היחיד" ל"שבועת הציבור" .בעוד שהיחיד מוגבל בזמן ובגוף ,הציבור הוא נצחי. שבועת יוסף נאמרה ל"בני ישראל" – שם קיבוצי הכולל את כל זרע יעקב בכל הזמנים. לכן ,משה רבינו ראה עצמו מושבע ,לא כפרט שנולד לאחר זמן ,אלא כחלק מאותו "גוף כללי" שקיבל עליו את המשימה. הגאון רבי שמעון שקופ בספרו שערי יושר (שער ה פרק ב) דן ביסוד החיוב של בנים במעשי אבותיהם :יש כוח ביד האבות לשעבד את הבנים בדברים שיש בהם תועלת לבנים ,וכל שכן בדברים שהם מצווה ,וזהו דין מדיני המשפט והקניין ולא רק מדיני שבועה .הגר"ש שקופ מעביר את הדיון לעולם המשפטי הכללי .הביאור הישיבתי הוא שזכותו של האב להוריש לבנו נכסים ,כרוכה ביכולתו להוריש לו גם "חובות" המחוברים לאותם נכסים .מאחר שהבנים "יורשים" את הזכות להיגאל ואת הקשר לאבות ,הם יורשים גם את ההתחייבות הקשורה בכך .משה רבינו ,כיורש המנהיגות והברית ,נכנס בנעלי האבות המושבעים וממילא הפך למחויב בעצמו. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (סוטה יג ,א) ביאר :שבועת יוסף היתה שבועה שחלה על "החפצא" של עצמותיו ועל "החפצא" של ארץ מצרים ,שאין לצאת ממנה ללא העלאת העצמות ,ודבר החל על החפץ מחייב את כל מי שבא במגע עמו .הגר"י זילברשטיין מציע מבט מחודש .הביאור הוא שהשבועה יצרה איסור חפצא על היציאה ממצרים ללא יוסף .זהו אינו "חוב גברא" על האדם הנשבע ,אלא "דין" בדרך היציאה .ממילא,
גם לנשמה מגיע אוכל
כל מי שנמצא במצרים וכפוף לדיני היציאה ממנה ,מוצא את עצמו מחויב בשבועה זו ,ללא קשר לשאלה מתי נולד ,שכן הוא כפוף למציאות שנוצרה ב"חפץ". הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג כתב בספרו ציץ אליעזר (חלק יז סימן נח) :כי משה רבינו היה מושבע מכוח שבועת הציבור שקיבלו עליהם דור המדבר מחדש בערבות הדדית ,וכל ערבות של כלל ישראל כוללת בתוכה את האחריות לקיים את דברי האבות .הציץ אליעזר מדגיש את מושג הערבות .הביאור הישיבתי הוא שבישראל "כל דור ערב לחובות הדור הקודם" .משה רבינו ,כראש הערבים ,נטל על עצמו את השבועה כחלק מחובת הערבות הלאומית .אין זו חלות ישירה של שבועת יוסף עליו ,אלא קבלה מרצון של המנהיג על עצמו את חובות האומה שנצטברו לאורך הדורות. מתוך בירור הסוגיה של שבועת יוסף המהדהדת לאורך הדורות ,עולות כמה נפקא מינות מרכזיות המתרגמות את היסודות הללו למציאות החיים וההלכה בימינו :נפקא מינא ראשונה נוגעת לתוקפן של צוואות משפחתיות וקהילתיות .למעשה ,אנו לומדים כי למרות ששבועה אינה חלה על נולדים באופן פורמלי ,הרי שקיים מנגנון של "שישביעו לבניהם" .התרגום למציאות הוא שצוואה רוחנית או התחייבות של אב המוטלת על בניו הקיימים ,יוצרת חובה מוסרית והלכתית על הבנים להמשיך את אותה מסורת .הביאור הישיבתי הוא שזוהי הדרך לשמר "ברית משפחתית" לדורות – לא על ידי כפייה של העבר על העתיד ,אלא על ידי הנחלה אקטיבית של המחויבות מאב לבן בכל דור ודור. נפקא מינא שנייה עוסקת בהתחייבויות של הציבור ושל מוסדות .לאור דברי הגר"ע יוסף והחיי אדם ,עולה כי שבועה או התחייבות שקיבל עליו "הכלל" (כגון ועד קהילה ,הנהגת עיר או מוסד) חלה גם על החברים החדשים המצטרפים לאחר מכן .הביאור הוא שהציבור נחשב כ"חפצא" אחד נצחי שאינו מתחלף .ממילא ,אדם שנכנס לקהילה שיש לה תקנות עתיקות או נדרים קהילתיים ,הרי הוא נכנס תחת אותה "שבועה" מכוח היותו חלק מהגוף הציבורי, בדומה למשה רבינו שנחשב מושבע מכוח היותו חלק מ"בני ישראל". נפקא מינא שלישית מתייחסת לתנאים במעשי חסד וטובה .מדברי המשך חכמה והר"ן אנו לומדים כי אדם המעניק טובה לזולתו (כמו יוסף שהציל את משפחתו מרעב) יכול להתנות את קבלת הטובה בהתחייבות עתידית .התרגום המעשי הוא שבמקום שבו דור הבנים נהנה מהישגי דור האבות (כגון ירושת נכסים או זכויות קהילתיות) ,הם מחויבים בתנאים שהוצמדו לאותן זכויות .אין כאן שבועה על הנולדים ,אלא "דין בירושה" – מי שרוצה את ה"זכות" (הגאולה) ,חייב לקבל עליו את ה"חובה" (העלאת העצמות). נפקא מינא רביעית ואחרונה נוגעת לגבולות האחריות במקום אונס .מדברי משה רבינו על שפת הנילוס" ,אם לאו הרי אנו מנוקים משבועתך" ,אנו למדים יסוד גדול בהלכות נדרים ושבועות העוברים במסורת :גם התחייבות עתיקה וקדושה כפופה לגדרי ההלכה של "אונס רחמנא פטריה" .הביאור הישיבתי הוא שהנאמנות לדורות אינה "עיוורת"; היא דורשת מאמץ עילאי (כמו של משה שחיפש את הארון) ,אך ברגע שהדבר הופך לבלתי אפשרי מבחינה
חלשב תשרפ
אובייקטיבית ,השבועה פוקעת .זוהי הנחיה למנהיגים ולבנים המנסים לקיים צוואות אבות – המאמץ הוא החובה ,אך המציאות קובעת את גבולות האחריות. עומק הרעיון הטמון בשבועה שאינה פוקעת עם חילופי הדורות נוגע בשורש הקשר שבין הפרט לנצחיות האומה .ברובד הרעיוני ,אנו מגלים כי יוסף הצדיק לא ראה באחיו ובבניהם יחידים נפרדים ,אלא חוליות בשרשרת אחת של "כנסת ישראל" .הביאור הוא שבעוד שהגוף הגשמי כפוף למגבלות הזמן והלידה ,הנשמה הלאומית היא ישות רציפה. השבועה של יוסף לא הייתה "חוזה משפטי" חיצוני ,אלא הזרקת תוכן של נאמנות לתוך ה AND-של האומה .עומק העניין הוא שהמחויבות ליוסף הפכה לחלק מהזהות של כל יהודי היוצא ממצרים; לא מדובר באדם זר המשביע אדם זר ,אלא באב המשביע את "עצמו" דרך הדורות הבאים שלו. זאת ועוד ,בירור עומק הרעיון חושף את מושג "הזיכרון כגאולה" .יוסף ידע כי הגלות עלולה להשכיח מהעם את מוצאם ואת הבטחת האבות .על ידי השבועה ,הוא יצר עוגן של זיכרון שאינו תלוי ברצון המשתנה של כל דור .הביאור הישיבתי הוא שהשבועה שימשה כגשר רוחני :היא חיברה את דור המדבר אל ימי האבות בחברון .משה רבינו, בלקחו את עצמות יוסף ,לא רק קיים מצווה טכנית ,אלא הצהיר כי הגאולה הנוכחית היא המשך ישיר של ההיסטוריה הקדומה .השבועה לדורות היא הכלי שבאמצעותו התורה מנצחת את השכחה ,והופכת את הנולדים לשותפים פעילים בברית שלא הם כרתו ,אך הם אלו שזוכים לפירותיה. ברובד פנימי יותר ,הסוגיה נוגעת במידת ה"התבטלות" של המנהיג כלפי העבר .משה רבינו, האיש שדיבר עם השכינה פנים אל פנים ,עומד על שפת הנילוס ומכפיף את עצמו לשבועה של יוסף .עומק הרעיון הוא שאין גאולה ללא שורשים .המצפן המוסרי של התורה מלמדנו כי גם החדשנות הגדולה ביותר (יציאת מצרים ומתן תורה) חייבת לינוק מהמחויבות ליסודות הישנים .היכולת להרגיש "מושבע" על דבר שנאמר לפני מאות שנים היא המבחן האמיתי של בני חורין – הידיעה שחירות אינה פריקת עול מהעבר ,אלא היכולת לבחור בנאמנות לצוואת האבות מתוך הבנה שהיא זו שמעניקה משמעות לחיי ההווה. החיבור של סוגיית השבועה לדורות אל עמקי נפש האדם מגלה לנו את הכוח האדיר הטמון בתחושת השייכות והמחויבות של הפרט אל מה שקדם לו .ברובד הנפשי ,אדם אינו "אי בודד" בזמן; כל אחד מאיתנו נושא בקרבו שבועות ונדרים סמויים של דורות עברו – ערכים ,ציפיות ומסורות שעצבו את אישיותנו עוד בטרם נולדנו .הביאור הנפשי הוא שדווקא המחויבות הזו, שנראית לכאורה כ"כובלת" ,היא זו שמעניקה לאדם יציבות ומשמעות .משה רבינו המחפש את עצמות יוסף מלמד אותנו שהנפש מוצאת את עוצמתה כאשר היא מחברת את ה"אני" העכשווי אל ה"אנחנו" ההיסטורי. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת ביכולת של האדם לגשר על פני "תהומות של שכחה" בתוך חייו שלו .לעיתים אדם מבטיח לעצמו הבטחות ברגעי התעלות ,אך כעבור זמן הוא מרגיש כ"אדם שנולד מחדש" וכבר אינו חובש את אותו כובע של המחויבות הישנה .התורה מלמדת אותנו
גם לנשמה מגיע אוכל
דרך שבועת יוסף ש"האדם הוא אחד" לאורך כל תחנות חייו .הביאור הוא שעלינו לפתח משמעת עצמית של נאמנות ל"אני הקודם" שלנו .כשם שמשה הרגיש מחויב לשבועת יוסף העתיקה ,כך הנפש נדרשת לכבד את הבריתות שכרתה עם עצמה ועם אלוהיה ברגעי האמת, גם כשנראה שהזמן והנסיבות השתנו לחלוטין. ברובד של תיקון המידות ,המפגש של משה עם יוסף על שפת הנילוס הוא שיעור במידת הענווה וההתבטלות .מנהיג בסדר גודל של משה יכול היה בקלות לומר ש"השבועה לא חלה עליי הלכתית" ,אך הוא בחר בנאמנות מוחלטת .הביאור הוא שהאצילות הנפשית נמדדת ביכולת של האדם לקחת אחריות על מה שלא הוטל עליו בכפייה ,אלא מכוח המוסר והלב. זוהי הזמנה לכל אדם לבחון את "עצמות יוסף" שבחייו – אותן משימות וחסדים שהושארו לו על ידי קודמיו – ולראות בהן זכות גדולה ולא נטל .היכולת להרגיש מושבע למען הזולת, גם כשהוא כבר אינו נמצא כאן כדי לתבוע זאת ,היא המדרגה העליונה של חסד של אמת וזיכוך הנשמה. היסוד המוסרי המזדקק מתוך שבועת יוסף המלווה את משה רבנו ,מציב בפני האדם מצפן פנימי המכוון את צעדיו בשאלות של נאמנות ,יושרה וזיכרון .המוסר העולה מכאן הוא שהתחייבות אינה נמדדת רק בכלים של "חלות משפטית" קרה ,אלא בכוחו של המוסר הטבעי .המצפן המוסרי מורה לאדם כי כאשר הוא נכנס לנעליים של קודמיו ,הוא מקבל עליו לא רק את נכסיהם אלא גם את ערכיהם ואת הבטחותיהם .הביאור הוא שחברה מוסרית אינה יכולה להתקיים אם כל דור יתחיל את דף ההיסטוריה מחדש; המצפן מכוון אותנו להבין שהיושרה האישית שלנו נבחנת ביכולתנו לכבד בריתות ישנות ,גם אם לא היינו שם כשנכרתו. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל המשעבד והמטיל את החובה .יוסף הצדיק מלמד אותנו שמי שמבקש להבטיח את העתיד ,חייב לייצר מערכת של חינוך והעברת ערכים – "שישביעו לבניהם" .המוסר הנלמד מכאן הוא שהדרך להבטיח שערכינו ימשיכו לחיות אינה על ידי כפייה עיוורת ,אלא על ידי יצירת שרשרת של הסכמה מרצון בכל דור ודור .הביאור הישיבתי הוא שהמצפן מכוון את האדם להשקיע בחיבור הלבבות של הבנים למשימת האבות .רק כאשר הבן מרגיש ש"עצמות יוסף" הן גם הפיקדון שלו ,השבועה הופכת ממחויבות חיצונית לשליחות פנימית. לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של "ניקיון השבועה" במקום חוסר יכולת .משה רבנו עומד על שפת הנילוס ומגדיר את גבול האחריות המוסרית" :אם לאו הרי אנו מנוקים". המצפן הפנימי מלמדנו שהמוסר התורני אינו דורש מהאדם את הבלתי אפשרי .הביאור הוא שהיושרה דורשת מאמץ עילאי וחיפוש מדוקדק ,אך ברגע שהאדם עשה כל שביכולתו והדבר נשגב ממנו ,התורה מעניקה לו את ה"ניקיון" המוסרי .המצפן מורה לנו שהאחריות היא על ה"השתדלות" ולא רק על ה"תוצאה" ,ובכך הוא משחרר את האדם מרגשות אשם משתקים ,כל עוד פעל בנאמנות ובאמת. מתוך מסע הבירור במעמקי שבועת יוסף והנהגת משה רבינו ,אנו דולים שלוש תובנות יסודיות המאירות את חיי היום-יום שלנו ומעניקות פשר למחויבויותינו :התובנה הראשונה
חלשב תשרפ
היא "סוד הנאמנות לשרשרת הדורות" .בחיי המעשה ,אנו פוגשים לעיתים צוואות של הורים, מנהגים קהילתיים או מסורות משפחתיות שנראים כנטל מן העבר .התורה מלמדת אותנו שקיום ה"שבועות" הללו הוא הסוד לקיומנו כעם נצחי .התובנה לחיים היא שכיבוד רצון האבות אינו "שיעבוד" אלא בניית קומה נוספת בבניין האישי שלנו .אדם המכבד את עברו ומקיים את הבטחות קודמיו ,בונה לעצמו אישיות יציבה וערכית ,שאינה נתונה לרוחות המשתנות של הזמן. תובנה שנייה היא "האחריות על החינוך להמשכיות" .יוסף הצדיק לימד אותנו שאי אפשר לסמוך על כך שהערכים יעברו מאליהם .כדי ששבועה תחייב את ה"נולדים" ,עלינו לייצר מנגנון של "שישביעו לבניהם" .התובנה למעשה היא שחובתנו להנחיל את הערכים שלנו בדרך של דיבור ,חינוך ודוגמה אישית ,עד שהם יהפכו לחלק בלתי נפרד מנפשם של הדורות הבאים .עלינו להפוך את השליחות שלנו לשבועה חיה בלב בנינו ,כדי שהם ירצו להמשיך אותה מתוך בחירה ולא רק מתוך כפייה. תובנה שלישית היא "גבול המאמץ והיושרה האישית" .משה רבינו מלמד אותנו שגם מול השבועה הקדושה ביותר ,האדם נדרש לפעול בתוך גבולות המציאות .התובנה לחיי היום-יום היא שעל האדם לעשות את המקסימום המוטל עליו – לחפש את ה"ארון" בכל כוחו – אך עליו גם לדעת מתי הוא "מנוקה" מן האחריות .השלווה הנפשית מגיעה מהידיעה שעשיתי ככל שביכולתי בנאמנות ,וכי ברגע שהדבר נשגב ממני ,הקדוש ברוך הוא פוטר אותי מן החיוב.
עיקר העניין: בסיכומו של הבירור ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית השבועה לדורות הוא הפיכת ההתחייבות החיצונית למחויבות פנימית של זהות .השאלה האם אדם יכול להשביע את מי שטרם נולד חושפת את הפלא של כנסת ישראל :היכולת להיות גוף אחד שבו העבר ,ההווה והעתיד שלובים זה בזה. עיקר העניין הוא שלפי שורת הדין ,אכן אין שבועה חלה על הנולדים ,אך התורה יצרה מסלול של "שבועת השרשרת" ו"ברית הציבור" .משה רבינו לא לקח את עצמות יוסף רק בגלל ציווי משפטי יבש ,אלא משום שהוא הבין שהגאולה אינה שלמה ללא הנאמנות לשורשים .השבועה של יוסף הייתה הכרזת אמונה בכך שעם ישראל יחזור לארצו ,ומשה רבינו ,כגואל ,ראה עצמו מחויב לממש אמונה זו .המסר העמוק עבורנו הוא שהכרת הטוב ונאמנות לאבות הן התשתית שעליה נבנית חירות אמיתית ,וכי החוט המקשר בין הדורות הוא הכוח שמניע את גלגלי הגאולה עד עצם היום הזה.
גם לנשמה מגיע אוכל
איזה בעל חי הלך ביחד עם עם ישראל מיציאת מצרים עד שהם נכנסו לארץ ישראל? בתוך המולת הגאולה הגדולה ,כשמיליוני בני אדם ,נשים וטף ,נפרדים מכבלי השעבוד וצועדים לעבר המדבר הגדול והנורא ,מספרת לנו התורה על משא מסתורי וקדוש המלווה את המחנה" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו" .לכאורה ,מציירת הנפש תמונה של מסע לוויה כבד ומייגע ,בו נושאים השבטים או משה רבינו עצמו ארון מתכת כבד לאורך ארבעים שנה של נדודים ,חום וקרב. והנה ,בין שיטי דבריהם של רבותינו בעלי התוספות והמדרשים הקדמונים ,נחשפת תעלומה פלאית המרעידה את הדמיון :האם ייתכן שבתוך מחנה ישראל הילך לו יצור חי, בעל חיים של ממש ,שהיה למעשה נושא המטען המקודש ביותר של האומה? כיצד ניתן ליישב את העובדה שהשכינה ,האש והענן ,הלכו בצוותא עם "עצמות מת" ,דבר המעורר תהייה הלכתית ומחשבתית על טהרה וקדושה? המפרשים חושפים טכניקה נסתרת ,שילוב של "עור של כבש" או "גדי" יחד עם כתיבת השם המפורש ,שיצרו מציאות שחורגת מגדר הטבע המוכר לנו .השאלה העומדת לפנינו אינה רק טכנית – מי נשא את מי – אלא היא נוגעת בסוד החיוניות של העבר המלווה את ההווה :איזה פלא התחולל באותם "עצמות" שהפכו ליצור מהלך בכוח עצמו? ואיך רמז על כך דוד המלך בתהילים במילים המסתוריות "נוהג כצאן יוסף"? אנו ניצבים מול מחזה מרהיב המשלב נס ,הלכה וסוד ,ומבקשים לברר את זהותו של אותו "הולך" מסתורי שליווה את הגאולה מראשיתה ועד סופה. כדי לעמוד על סוד המסע המופלא של יוסף הצדיק עם דור המדבר ,עלינו לדקדק בלשון הכתוב בפרשתנו ,המלמדת על הקשר הנצחי שבין משה ליוסף" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג ,יט). הקשר הישיר בין הפסוק לשאלתנו נעוץ במילים "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". לכאורה ,הלשון "ויקח" מלמדת על נשיאה פיזית ומאמץ אנושי ,אך המפרשים חוקרים האם "עמו" פירושו כחלק בלתי נפרד מצעידת המחנה ,ובאיזו צורה נעשה הדבר מבלי להכביד על הגואל ומבלי לפגוע בקדושת המחנה. בתרגום אונקלוס (שמות יג ,יט)" :ואדבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארי אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .אונקלוס משתמש בלשון "ואדבר" – מלשון הנהגה והולכה .הביאור הישיבתי הוא שאין מדובר רק בלקיחה של חפץ דומם ,אלא בהנהגה של ממש ,כמי שמנהיג דבר מה המהלך עמו ,וזהו רמז ראשון לכך שהעצמות לא היו משא דומם אלא חלק מהתהלוכה החיה של ישראל. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יט)" :ודבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארום אומי אומי ית בני ישראל ...ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .גם כאן מודגשת הלשון "ודבר" (והנהיג) .הביאור הוא שהעלאת העצמות נעשתה בצוותא עם העם – "עמכון" – כשותף למסע.
חלשב תשרפ
רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה -להגיד חכמתו וחסידותו ,שכל ישראל עסוקין בביזה והוא עוסק במצוות" .רש"י מדגיש את פעלתנותו של משה .הביאור הישיבתי הוא שעל אף שהנס סייע בידו ,הרי שהייחוס של המצווה למשה מלמד שנדרשה ממנו חכמה מיוחדת כיצד לטפל בעצמות קדוש זה בתוך מחנה שכינה. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני כתב (בראשית נ ,יג)" :ואין להקשות איך נשא משה ארונו של יוסף ,שהרי הוא נשא את עצמו כדכתיב נוהג כצאן יוסף ולא שמשה נשאו" .החזקוני חושף כאן את הפתרון לשאלה הפיזית .הביאור הוא שהפסוק "נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ ,ב) אינו רק משל ,אלא תיאור מציאותי :יוסף הלך כצאן .העצמות נשאו את עצמן בכוח נסי ,ומשה רק "לקחם עמו" בתור הנהגה וליווי ,ולא כסבל הנושא משא על שכמו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יג ,יט)" :כי השבע השביע -והעליתם את עצמותי מזה אתכם ,שלא יצאו הם בלעדיו" .הרמב"ן מבאר שהיה זה תנאי בלתי נפרד מהיציאה .הביאור הישיבתי הוא שהיות והעצמות חייבות להיות "איתם" ,נוצר צורך במנגנון שיאפשר להם לנוע יחד עם השכינה והענן מבלי להוות חציצה או טומאה ,מה שמוביל לפתרון של בעל החיים המהלך. רבינו בחיי בן אשר רבינו בחיי (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו -ואמרו במדרש כי עור של כבש היה שם ,והיו העצמות בתוכו ,והיה מהלך" .רבינו בחיי מביא את המדרש המפורש על עור הכבש .הביאור הוא שהעור שימש כמעטפת חיצונית שהעניקה "חיוניות" לעצמות ,ובכך הפך הארון ליצור מהלך שאינו נראה כמת המוטל על הכתף אלא כבעל חיים הצועד בתוך הצאן. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה ...עמו -לפי שהארון של יוסף היה מהלך עם ארון שכינה ,והיו אומרים אומות העולם מה טיבו של ארון מת עם ארון חי" .הכלי יקר נוגע בקושי המוסרי וההלכתי .הביאור הישיבתי הוא שהפלא של הליכת העצמות כבעל חיים נועד גם לענות על תמיהת האומות; כשיוסף "מהלך" בעצמו, הוא מוכיח ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" ,ואין כאן מת המלווה את השכינה אלא חיות רוחנית המתגלה בתוך החומר. כדי להעמיק בחקר הפלא הנורא של עצמות יוסף המהלכות במדבר ,עלינו לפנות אל ים התלמוד המגלה לנו את המפגש שבין גדולי האומה לבין הנהגת השכינה המלווה את ארונו של צדיק: