10. מדוע "טוב שברופאים לגיהינום" הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות? | עמ׳ 72-75
10. מדוע "טוב שברופאים לגיהינום" הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות? | עמ׳ 72-75 הקדושה .משה רבינו הבין שאי אפשר להוליך "ארון מת" בצורה גלויה ומדכאת בתוך מחנה שחוגג את חירותו .המצפן המוסרי מורה לנו כי כאשר אנו מבקשים להנחיל ערכים מהעבר, עלינו "לעטוף" אותם בחיוניות וביופי .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו לא רק לעשות את הטוב ,אלא לעשותו בדרך שמתקבלת על הלב ,בדרך…
10. מדוע "טוב שברופאים לגיהינום" הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות? | עמ׳ 72-75 הקדושה .משה רבינו הבין שאי אפשר להוליך "ארון מת" בצורה גלויה ומדכאת בתוך מחנה שחוגג את חירותו .המצפן המוסרי מורה לנו כי כאשר אנו מבקשים להנחיל ערכים מהעבר, עלינו "לעטוף" אותם בחיוניות וביופי .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו לא רק לעשות את הטוב ,אלא לעשותו בדרך שמתקבלת על הלב ,בדרך של "חיים" ולא של "מוות" ,כדי שהדורות הבאים ירצו להתחבר למשא הזה ולא ירגישו אותו כנטל מאיים. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל שאלת הענווה שבמנהיגות .משה רבינו ,אדון הנביאים, אינו רואה פחיתות כבוד בללוות "כבש" במדבר .המוסר הנלמד כאן הוא שהדברים הנראים קטנים או פשוטים – כמו טיפול בצרכי המת או דאגה למסורת עתיקה – הם המבחן האמיתי של גדלות הרוח .הביאור הישיבתי הוא שהמצפן מכוון את האדם להבין כי היושרה המוסרית נמדדת דווקא במקומות שבהם הנס והטבע נפגשים; היכולת להשתמש בכוחות כבירים (השם המפורש) לא לטובת הנאה אישית ,אלא כדי לכבד את מי שהיטיב עם האומה בעבר ,היא פסגת המוסר האנושי. לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של נאמנות ללא תנאי .ה"צאן" המהלך מאליו מלמד אותנו שמי שנאמן לתפקידו ,סופו שהדרך "נושאת אותו" .המצפן הפנימי מורה לאדם שאם יהיה ישר וטוב כיוסף ,גם ברגעים שבהם נדמה שכוחו תם ,זכויותיו ימשיכו להלך ולפעול בעולם. הביאור הוא שהמוסר מבטיח לאדם שפעולות של חסד ואמת יוצרות "הדים" שאינם גוועים. המצפן מכוון אותנו לפעול מתוך ידיעה שהנאמנות שלנו לערכים הופכת אותנו לחלק ממחנה השכינה ,וכי גם "עצמות" של מעשים טובים יכולות לקום לתחייה ולהוביל מחנה שלם אל הגאולה. מתוך בירור פלא נשיאת עצמות יוסף בדמותו של ה"צאן" המהלך ,אנו מזקקים שלוש תובנות מעשיות לחיי היום-יום ,המעניקות מבט חדש על המשימות והאתגרים העומדים לפתחנו :התובנה הראשונה היא "הפיכת המטלה לשליחות חיה" .בחיים אנו נתקלים לא פעם ב"עצמות יבשות" – משימות טכניות ,חובות משפחתיות או מטלות בעבודה שנראות כמשא דומם ומכביד .התובנה המעשית היא שכאשר אנו מחדירים במשימה זו "שם המפורש", כלומר כוונה רוחנית ,התלהבות ומשמעות ,היא מקבלת חיוניות משל עצמה .במקום שאנו "נסחב" את המטלה ,היא מתחילה "לשאת את עצמה" ולהצעיד אותנו קדימה ,בדיוק כפי שהארון הפך לכבש המהלך בראש המחנה. תובנה שנייה היא "סוד ההסוואה המכובדת" .יוסף הצדיק הולך בתוך עור של כבש כדי להשתלב במחנה השכינה מבלי לעורר תמיהה .התובנה לחיי החברה היא החשיבות של "עדינות" ו"התאמה" .גם כשאנו נושאים ערכים נשגבים או עקרונות קדושים ,עלינו לדעת כיצד להציג אותם בצורה נעימה ,טבעית ומכובדת שאינה מרתיעה את הסביבה .היכולת
חלשב תשרפ
להלביש את ה"אמת" הקשה בעור של "חסד" ו"נועם" היא זו המאפשרת לקדושה להלך בבטחה בתוך עולמנו החומרי. תובנה שלישית היא "הביטחון בהנהגה האלוקית המלווה" .ראיית ה"צאן" המדלג לפני המחנה העניקה לבני ישראל ביטחון בכך שהם אינם לבד .התובנה לחיים היא שגם כשאנו צועדים ב"מדבר" של אי-ודאות ,עלינו לזכור שהקב"ה מזמין לנו "ניסים קטנים" המלווים אותנו .לעיתים אלו אנשים טובים ,רעיונות חדשים או סייעתא דשמיא בלתי צפויה שמתפקדים כ"צאן יוסף" שלנו – מורי דרך המזכירים לנו שהעבר והעתיד שלובים זה בזה, ושסוף הגאולה לבוא.
עיקר העניין: בסיכומו של הבירור המופלא ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית בעל החיים שליווה את ישראל הוא הגילוי שהמוות והדומם בטלים אל מול חיוניותה של המצווה והקדושה. השאלה איזה בעל חי הלך עם ישראל מקבלת מענה המרעיד את אמות הסיפים: היה זה ארונו של יוסף הצדיק עצמו ,שעל ידי חכמתו של משה וקדושת השם ,פשט צורה של אבן ומתכת ולבש צורה של "צאן" חי ומהלך .עיקר העניין הוא שהנס הזה לא נועד רק לצורך נוחות טכנית ,אלא כדי להורות לדורות ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" .יוסף לא היה "משא" שהכביד על הגאולה ,אלא היה חלק בלתי נפרד מן ה"חיוניות" של יציאת מצרים .המסר הנצחי עבורנו הוא שכאשר אדם דבק בתורה ובמצוות ,הוא הופך לישות נצחית שנושאת את עצמה ומובילה את כל סביבתה אל ארץ החיים .משה רבינו ,בלקחו את ה"צאן" המסתורי הזה עמו ,לימד את עם ישראל לדורותיו כיצד הופכים זיכרון של עבר למנוע של עתיד ,וכיצד השכינה והצדיק צועדים יד ביד עד הכניסה לארץ המובטחת.
בעקבות אירועי שמחת תורה והמלחמה מתי יש לקיים 'שבעה' כאשר לא ידוע זמן הקבורה? הוכח מפרשת השבוע! בתוך ענני האבק והעשן של יציאת מצרים ,כשמיליוני בני אדם פוסעים את צעדיהם הראשונים אל עבר החירות ,נראה מחזה אחד שחורג מהמולת הדרכים :משה רבנו ,מנהיג האומה ,אינו עוסק באיסוף זהב וכסף ,אלא מחפש "פיקדון" עתיק בתוך מצולות הנילוס" .וייקח משה את עצמות יוסף עמו" .זהו רגע שבו העבר והעתיד מתנשקים; השבועה שהושבעו בני ישראל לפני מאות שנים הופכת למחויבות חיה .אך בתוך הפסוקים הללו מקופלת טרגדיה שקטה :יוסף הצדיק ,האיש שזן ופרנס את מצרים ,אינו זוכה למנוחת עולמים מידית .הוא
גם לנשמה מגיע אוכל
נשאר שם ,באדמת נכר ,נתון לחסדי הנילוס או לאדישותם של המצרים ,מחכה לרגע שבו "פקוד יפקד אלוהים אתכם". השאלה הזו ,של מת הממתין לקבורתו ,של גופה שאינה מוצאת מנוח ושל קרובים הניצבים חסרי אונים אל מול שלטון זר ,קרעה את הלבבות בשמחת תורה האחרונה ובימי המלחמה הקשים שבעקבותיה .משפחות שלמות מצאו את עצמן בתוך "חלל הלכתי" נורא :הגופה נמצאת בידי אויב אכזרי ,הידיעה מגיעה אך הקבר אינו נפתח .מתי פוקע דין "אנינות"? מתי מתחילים למנות את שבעת ימי הנחמה כשאין גולל שנסתם? האם הניתוק הפיזי מהגופה במעבר הגבול או בטיסה מחו"ל הוא המכריע ,או שמא הידיעה המרה בלב היא שמתחילה את מניין הימים? אנו ניצבים מול סוגיה שבה ההלכה פוגשת את החרדה הקיומית ביותר – השמירה על כבוד המת אל מול חובת החיים להמשיך ולקיים את מצוות הבורא בתוך האבל. זהו מסע בין דברי רש"י בפרשתנו ,דרך דמעותיהם של גולי מגנצא ולוחמי גוש עציון ,ועד לשולחן הפסיקה של גדולי דורנו ,המבקשים להשיב את הסדר לנפש הפצועה. כדי להבין את שורשי הדין המורכב של השהיית הקבורה והמתנה לצדיק המוטל לפנינו בערפל הזמן ,עלינו לשוב אל הפסוק המכונן בפרשתנו ,המלמד על הקשר שבין משה ליוסף בתוך סערת היציאה: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג ,יט). הקשר המהותי בין הפסוק לשאלתנו הוא הפער המייסר שבין רגע הפטירה לרגע הקבורה הסופי בארץ ישראל .יוסף הצדיק מוטל במצרים עשרות בשנים ,ועצמותיו עוברות מסלול של נדודים עד שהן מגיעות למנוחתן .מכאן לומדים המפרשים את גדרי האחריות של החיים כלפי המת בשעה שהקבורה מתעכבת מסיבות של שלטון ,גלות או הכרח. תרגום אונקלוס (שמות יג ,יט)" :ואדבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארי אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .אונקלוס מדגיש את הלשון "ואדבר" – והנהיג .הביאור הישיבתי הוא שגם כאשר הקבורה הסופית רחוקה, ישנה הנהגה של ליווי המוטלת על הציבור .המשא המקודש אינו נשכח ,אלא הופך לחלק מהמחנה המהלך. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יט)" :ודבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארום אומי אומי ית בני ישראל ...ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .יונתן מוסיף את ההדגשה על ה"איתכם" – שהנשיאה היא בצוותא .מכאן עולה השאלה המוסרית :אם העצמות איתנו אך אינן קבורות, מהו מעמדם של הנושאים? רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יג ,יט)" :השבע השביע -השביעם שישביעו לבניהם .ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד ,כמו שהשביעו יעקב? אמר יוסף ,אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות ,אבל בני לא יניחום מצריים לעשות ,לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו" .רש"י חושף כאן את היסוד של "אונס" בעיכוב הקבורה.
חלשב תשרפ
הביאור הוא שיוסף ידע שיהיו זמנים שבהם השלטון הזר לא יאפשר קבורה מיידית .לכן נוצרה כאן מציאות של "המתנה למצווה" .במושגים של ימינו ,רש"י מלמד אותנו שעיכוב שנובע מחוסר יכולת (כמו גופה המוחזקת בידי אויב) מצריך מנגנון של מחויבות עמוקה שאינה פוקעת ,גם אם הביצוע נדחה לזמן בלתי ידוע. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי מזה אתכם -שלא יצאו הם בלעדיו ...וכבר דרשו כי השביע את השבטים שכל שבט ושבט יעלה עצמות נשיאו עמו" .הרמב"ן מדגיש את האחריות המופשטת על כל עם ישראל .הביאור הישיבתי הוא שהקבורה היא חובת האומה כולה .כשגופה נמצאת בשבי או במרחק ,כל ישראל נחשבים במידה מסוימת כמי שעסוקים במצווה זו ,מה שמשליך על הגדרת "אונן" ו"אבל" במצבי אי-ודאות. רבי חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -מכאן למדו שכל השבטים העלו עצמות אבותיהם עמהם ...וקברם יהושע בשכם" .החזקוני מזכיר לנו שהמסע הסתיים רק בסוף ימי יהושע .הביאור הוא ששלב ה"העלאה" (הליווי) ושלב ה"קבורה" (סתימת הגולל) הם שני עולמות נפרדים .בימינו ,זהו המקור להבנה שיש שלב שבו אנו "עם המת" אך עדיין לא "בתוך האבלות" הסופית. רבינו עובדיה ספורנו (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -כי לא יתכן שישאו את גופו חנוט ,כי כבד הוא מאד והדרך רחוקה וקשה ,אלא שימתינו עד שיתעכל הבשר" .הספורנו נוגע בנקודה פיזית מרתקת – ההמתנה לעיכול הבשר .הביאור הוא שישנם עיכובים "טבעיים" שנלקחים בחשבון .מכאן ניתן להקיש למקרים של זיהוי גופה או המתנה לליקוט עצמות (כמו בגוש עציון) ,שבהם השהיית הקבורה אינה פגיעה בכבוד המת ,אלא הכרח המציאות המגדיר את זמני האבלות מחדש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -ידע יוסף כי סוף בני ישראל לעלות ממצרים ...והשביע את אחיו שישביעו הם לבניהם" .האבן עזרא מדגיש את הוודאות בגאולה אל מול אי-הוודאות בזמן .הביאור הישיבתי הוא שהאבלות מבוססת על ידיעה: ברגע שאנו יודעים שהמת יובא לקבורה ,גם אם זה ייקח זמן ,הנפש כבר נערכת למחויבות. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יג ,יט)" :כי השבע השביע -כפל הלשון להורות ששבועה זו חלה גם על דורות שלא ידעו את יוסף .וזהו סוד הקשר שבין משה ליוסף ,שהחי עוסק במת כדי להחיות את השבועה" .הכלי יקר מאיר את הקשר המוסרי .הביאור הוא שהחיבור למת שאינו קבור מחייב "חכמה" ו"חסידות" מצד החיים .משה רבינו מלמד אותנו שגם כשכל העם עסוק בביזה (בענייני החיים) ,המנהיג והמשפחה צריכים להיות מרוכזים בפיקדון שעדיין לא נטמן. מתוך ים התלמוד ודברי התנאים ,אנו ניגשים לברר את גדרי המעבר שבין חיי המת לבין עולם האבלות ,וכיצד הגדירו חכמינו את רגע ה"ניתוק" המחיל את חובת השבעה במצבים של מרחק וערפל: