13. האם מותר לעובדים להשבית את המפעל בו הם עובדים? | עמ׳ 90-96
13. האם מותר לעובדים להשבית את המפעל בו הם עובדים? | עמ׳ 90-96 משמשים יחדיו הוא-הוא זמן קבלת שבת המובחר .הביאור הישיבתי הוא שבזמן זה ,שבו המידות מתמזגות (ענן של יום ואש של לילה) ,נוצרת ה"תוספת שבת" המדברית .הנפקא מינא היא האם יש להחמיר בספק שבת בזמן זה (כדעת היראים) או שמא הנס הופך את הספק לוודאות של קדושה. דין "ספק ברכות" במדבר :אם אדם בירך ברכה התלויה…
13. האם מותר לעובדים להשבית את המפעל בו הם עובדים? | עמ׳ 90-96 משמשים יחדיו הוא-הוא זמן קבלת שבת המובחר .הביאור הישיבתי הוא שבזמן זה ,שבו המידות מתמזגות (ענן של יום ואש של לילה) ,נוצרת ה"תוספת שבת" המדברית .הנפקא מינא היא האם יש להחמיר בספק שבת בזמן זה (כדעת היראים) או שמא הנס הופך את הספק לוודאות של קדושה. דין "ספק ברכות" במדבר :אם אדם בירך ברכה התלויה בזמן (כגון "בורא מאורי האש" במוצאי
שבת) בזמן הערבוביה – לשיטת המנחת חינוך אין כאן ספק ברכה לבטלה כי "קמי שמיא גליא" ,והופעת עמוד הענן בשחר או עמוד האש בערב היא קביעת מציאות ודאית .אך לשיטת החשוקי חמד ,כיוון שהלכה נקבעה לדורות לפי סדרי עולם ,ייתכן שגם במדבר נחשב זמן זה לספק ,ואין הנס מכריע בברכות. מתוך הצלילה אל עומק הסוגיה של הנהגת העמודים ,אנו ניגשים לברר את הרעיון הכביר הטמון באותו "בין השמשות" נסי ,המגלה לנו טפח מהקשר שבין הבורא לנברא ובין הבהירות לספק: עומק הרעיון הטמון במחלוקת בין ה"חיתוך" של המנחת חינוך לבין ה"ערבוביה" של חז"ל, הוא השאלה האם הנס נועד לבטל את מגבלות האדם או לרומם אותן .לו היה עמוד האש מחליף את עמוד הענן ברגע אחד של חיתוך חד ,היינו למידים שהנהגת הנס היא מציאות שמעל הטבע ,מציאות שבה אין מקום לספק ,להתלבטות או לעבודה אנושית של חקירה .אך בחירת הבורא שהעמודים ישמשו בערבוביה – "עד שלא שקע זה עלה זה" – מלמדת אותנו סוד עמוק :הקב"ה חפץ שגם בתוך הנס הגלוי ביותר ,יישאר מקום לעמל האדם ולגדרים של "בין השמשות". הביאור הוא שה"ערבוביה" היא מצב של התכללות .בטבע העולם ,בין השמשות הוא זמן של חולשה ,של חוסר ידיעה .במדבר ,לעומת זאת ,בין השמשות הפך לזמן של עוצמה כפולה. האור של היום (הענן) והאור של הלילה (האש) נשקו זה לזה .זהו מצב שבו האדם נדרש לעבוד את השם בתוך ה"ספק" ,לא מתוך חשיכה ,אלא מתוך שפע של גילויים .הקב"ה אומר לעם ישראל" :גם כשברור לכם שהלילה הגיע כי עמוד האש כבר כאן ,עדיין אני מבקש מכם לכבד את שיירי היום שעודו נוכח בעמוד הענן". ברובד פנימי יותר ,ה"ערבוביה" באה למנוע את החרדה מהשינוי .המעבר מיום ללילה, מהגנה של ענן להארה של אש ,יכול להיות מטלטל .על ידי ה"השלמה" של העמודים זה לזה ,לימד הבורא את דור הדעה שהמעברים בחיים צריכים להיות הדרגתיים ומחוברים. אין "חלל" בהשגחה .ה"בין השמשות" המדברי הוא ההוכחה שגם ברגעי המעבר והדמדומים, שתי ההנהגות קיימות ומלוות את האדם .ה"ערבוביה" אינה תקלה טכנית בנס ,אלא היא-היא הנס – היכולת לשאת את שני העולמות בבת אחת ,ולהפוך את זמן הספק לזמן של דבקות עילאית בשני עמודי הקודש. החיבור של סוגיית ה"ערבוביה" במדבר אל נימי נפשו של האדם בכל דור ודור ,מגלה
חלשב תשרפ
לנו כיצד ההלכה והנהגת הנס משמשות יחדיו כמרפא לחששות העמוקים ביותר של הנפש .ברובד הנפשי ,ה"בין השמשות" הוא המצב המטלטל ביותר – זהו רגע המעבר בין המוכר לבין הבלתי-נודע ,בין הביטחון של היום לבין פחד הלילה .הביאור הנפשי הוא שדור המדבר קיבל שיעור בחוסן :התורה מלמדת אותנו שגם כשה"יום" שלנו מתחיל לשקוע וההגנה המוכרת של עמוד הענן נחלשת ,הרי שעמוד האש של הלילה כבר "עלה" עוד לפני שהקודם שקע. תובנה זו מעניקה לאדם כוח לעבור את "תקופות הדמדומים" של החיים .לעיתים אדם מרגיש שהוא נמצא בין שני עולמות – בין עבודה ישנה לחדשה ,בין תקווה לייאוש .ה"ערבוביה" ההלכתית במדבר אומרת לנו שאין באמת חלל ריק .הביאור הישיבתי הוא שהקב"ה "משלים" לנו את האור; ברגע שבו אנו זקוקים להארה חדשה ,היא כבר נוכחת ,גם אם העיניים שלנו עדיין ממוקדות בענן שנעלם .האמונה המזדקקת כאן היא שאין רגע של "יתמות" מהשגחה, ודווקא בתוך הערפול של בין השמשות ,אנו זוכים לליווי כפול. ברובד של עבודת המידות ,המגורים בתוך ה"ערבוביה" מלמדים אותנו את מידת הסבלנות וההכלה .האדם בטבעו מחפש תשובות של "שחור או לבן" ,יום או לילה .אך המדבר דורש מאיתנו לחיות בתוך ה"ספק" המקודש .היכולת של דור הדעה ללכת אחרי שני העמודים בעת ובעונה אחת ,מבלי להיבהל מהסתירה שביניהם ,היא היכולת לשאת מורכבות .המצפן הנפשי מורה לנו שהאמת הגדולה ביותר נמצאת פעמים רבות דווקא בנקודת המפגש ,ב"ערבוביה" שבה השכינה מתגלה בשיא תפארתה – לא כחיתוך קר ,אלא כחיבוק חם המלווה אותנו מהאור אל החושך וחזרה. החיבור של סוגיית ה"ערבוביה" במדבר אל נימי נפשו של האדם בכל דור ודור ,מגלה לנו כיצד ההלכה והנהגת הנס משמשות יחדיו כמרפא לחששות העמוקים ביותר של הנפש .ברובד הנפשי ,ה"בין השמשות" הוא המצב המטלטל ביותר – זהו רגע המעבר בין המוכר לבין הבלתי-נודע ,בין הביטחון של היום לבין פחד הלילה .הביאור הנפשי הוא שדור המדבר קיבל שיעור בחוסן :התורה מלמדת אותנו שגם כשה"יום" שלנו מתחיל לשקוע וההגנה המוכרת של עמוד הענן נחלשת ,הרי שעמוד האש של הלילה כבר "עלה" עוד לפני שהקודם שקע. תובנה זו מעניקה לאדם כוח לעבור את "תקופות הדמדומים" של החיים .לעיתים אדם מרגיש שהוא נמצא בין שני עולמות – בין עבודה ישנה לחדשה ,בין תקווה לייאוש .ה"ערבוביה" ההלכתית במדבר אומרת לנו שאין באמת חלל ריק .הביאור הישיבתי הוא שהקב"ה "משלים" לנו את האור; ברגע שבו אנו זקוקים להארה חדשה ,היא כבר נוכחת ,גם אם העיניים שלנו עדיין ממוקדות בענן שנעלם .האמונה המזדקקת כאן היא שאין רגע של "יתמות" מהשגחה, ודווקא בתוך הערפול של בין השמשות ,אנו זוכים לליווי כפול. ברובד של עבודת המידות ,המגורים בתוך ה"ערבוביה" מלמדים אותנו את מידת הסבלנות וההכלה .האדם בטבעו מחפש תשובות של "שחור או לבן" ,יום או לילה .אך המדבר דורש
גם לנשמה מגיע אוכל
מאיתנו לחיות בתוך ה"ספק" המקודש .היכולת של דור הדעה ללכת אחרי שני העמודים בעת ובעונה אחת ,מבלי להיבהל מהסתירה שביניהם ,היא היכולת לשאת מורכבות .המצפן הנפשי מורה לנו שהאמת הגדולה ביותר נמצאת פעמים רבות דווקא בנקודת המפגש ,ב"ערבוביה" שבה השכינה מתגלה בשיא תפארתה – לא כחיתוך קר ,אלא כחיבוק חם המלווה אותנו מהאור אל החושך וחזרה. המצפן המוסרי המזדקק מתוך הנהגת ה"ערבוביה" של עמודי הקודש ,מציב בפנינו דרישה נעלה של אחריות בין-דורית וערבות הדדית .היסוד המוסרי הראשון הוא חובת ההכנה וההמשכיות .משה רבנו ,בתיאורו את העמודים ש"משלימים זה לזה" ,מלמד אותנו שמוסר אמיתי אינו נמדד רק בעשיית הטוב ברגע הנוכחי ,אלא בדאגה לכך שהאור הבא כבר ידלוק בטרם יכבה האור הנוכחי .המצפן המוסרי מורה לנו כי מנהיג או הורה אינם רשאים "לשקוע" ולעזוב את משמרתם עד שהם מוודאים שהבא אחריהם כבר "עלה" והתבסס .הביאור הוא שה"ערבוביה" היא המודל המוסרי של העברת המקל – תקופה של חפיפה שבה הישן והחדש פועלים יחדיו כדי למנוע זעזוע במחנה. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל שאלת היושרה בשעת עמימות .בין השמשות הוא הזמן שבו הכי קל "לחטוף" ולוותר על עקרונות ,כי הגבולות מטושטשים .כאן בא הנס ומלמד שדווקא בזמן הספק ,המחויבות צריכה להיות כפולה .המצפן מכוון אותנו להבין שהמוסר אינו תלוי בבהירות של "צהריים" ,אלא הוא נבחן דווקא בערבוביה .הביאור הישיבתי הוא שהיושרה המוסרית של דור המדבר נמדדה ביכולתם ללכת "על פי ה'" גם כשהענן והאש שימשו יחדיו ,מבלי לנצל את הספק כדי להקל בחובותיהם. לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של ענווה מול האמת .הדין של "ספיקא קמי שמיא מי איכא", כפי שהביא המנחת חינוך ,מזכיר לאדם שמוגבלות הידיעה שלו היא רק אנושית .המצפן הפנימי מורה לאדם שגם כשהוא נמצא ב"בין השמשות" ואינו יודע להכריע ,עליו לפעול מתוך הכנעה לידיעה העליונה שמעבר לחושיו .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו להכיר בכך שיש "אמת מוחלטת" גם כשאנחנו רואים רק דמדומים. מתוך הבירור המרתק בסדר חילופי המשמרות של עמודי הקודש ,אנו מזקקים שלוש תובנות מעשיות" :אל תכבה עד שתדליק" :בבניית קשרים ,בעבודה או בקהילה ,התובנה המעשית היא לעולם לא לנטוש עמדה בטרם הוכנה התשתית הבאה .ה"ערבוביה" המדברית היא המודל להעברה נכונה של אחריות. "קדושה בתוך הערפל" :רוב החיים אינם "יום" בהיר ואינם "לילה" חשוך ,אלא רצף של בין השמשות .התובנה היא שגם כשאין בהירות גמורה ,עמוד האש של התורה והמצפון תמיד נמצא שם ,מוכן להאיר ברגע שיידרש. "השלמה ולא מלחמה" :הניגודים בחיינו – שכל ורגש ,חומר ורוח – אינם צריכים לדחוק
חלשב תשרפ
זה את זה .עלינו ללמוד מהעמודים שניתן "לשמש בערבוביה" ,להשלים זה את זה וליצור מציאות שלמה יותר שנובעת מהחיבור ביניהם.
עיקר העניין: בסיכומו של הבירור המעמיק בשיטת ויצמן ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית בין השמשות במדבר הוא המתח המופלא שבין הוודאות האלוקית לספק האנושי. השאלה האם היה בין השמשות במדבר ,מקבלת מענה כפול ומורכב .מחד ,שיטתו של המנחת חינוך מאירה בבהירות :במקום שבו הנס שולט והקב"ה מנהיג ,הספק בטל ומבוטל .הופעת עמוד האש היא ה"בת קול" שחותכת את הזמן וקובעת" :לילה הוא" .מאידך ,דברי חז"ל על ה"ערבוביה" וה"השלמה" מלמדים אותנו שהנס לא בא למחוק את זמן המעבר ,אלא לקדש אותו .ה"ערבוביה" אינה חסרון בידיעה אלא עודף של הנהגה ,מצב שבו היום והלילה נושקים זה לזה בנשיקה נסית. נמצאנו למדים שההלכה המדברית נעה על ציר מרתק – מצד אחד "על פי ה' יסעו" בוודאות גמורה ,ומצד שני הליכה בתוך סדרי בראשית שבהם השמש שוקעת והכוכבים עולים .ואולם ,כל הבירור העצום הזה עדיין נותר בצריך עיון (וצ"ע) :האם הנס אכן "הכריע" את הספק עבור האדם ,או שמא האדם נדרש להמשיך ולנהוג בספק מחמת גדרי הטבע שהתורה קידשה? הסתירה שבין חיתוך הזמן של המנחת חינוך לבין ה"ערבוביה" של רבא בגמרא נותרת כחותם של "פלא" על הנהגת דור הדעה ,המלמדת אותנו שגם בשיא הגילוי ,נותר מקום לעמל התורה והעיון האנושי המבקש להבין "מאימתי הוא בין השמשות".
בקשות שלא בתפילת שמונה עשרה האם מותר לומר בקול גדול? עומדים אנו למול הים הגועש ,כאשר מאחור נשמעת דהרת סוסי פרעה ורכב מצרים ,ובלב מחנה ישראל מתפרצת זעקה נוראה ומטלטלת" :ויצעקו בני ישראל אל ה'" .זוהי צעקה שבוקעת רקיעים ,זעקה המבטאת את חוסר האונים המוחלט של הנברא אל מול בוראו, רגע שבו המילים אינן מספיקות והקול הופך לשגריר של הנפש .אך כאן ,בתוך להט התפילה והתחנונים ,מתעוררת תהייה הלכתית יסודית המלווה את האדם בכל יום בבואו אל בית הכנסת :מהו הגבול שבין זעקת הלב לבין גדרי התפילה? האם אותם רגעים נשגבים של "והאר עינינו בתורתך" ,או התחנונים המרטיטים ב"ובא לציון" ו"בריך שמיה" ,צריכים להיאמר בלחש צנוע ומסוגר ,או שמא דווקא שם ,מחוץ לגבולות המצומצמים של תפילת העמידה, הרשות נתונה ואף המצווה קיימת להרים קול ,לזעוק ולעורר את הכוונה בכל עוז? הלב משתוקק לדעת – האם השתיקה המוחלטת של חנה ,אותה שתיקה שהפכה לאב- טיפוס של כל תפילות ישראל ,היא גזירה שווה לכל רגע של בקשה ותחנון ,או שמא ישנו הבדל תהומי בין "עיקר התפילה" לבין שאר חלקי עבודת השם? אנו ניצבים בפני עימות
גם לנשמה מגיע אוכל
מרתק בין דברי הרמב"ם והאליהו רבה ,המלמדים על חשיבות פרסום התפילה ורוממות הקול בבתי הכנסיות ,לבין דברי המשנה ברורה המזהיר מפני הרמת קול "יותר מדי" בטענה שהקב"ה שומע בלחש .האם הצעקה היא כלי הכרחי לעורר את הכוונה ,או שמא היא פגימה בייחוד התפילה ואולי אף גורמת ללעג? השאלה מהדהדת בחלל בית המדרש :האם בקשה פרטית וחשובה ,גם כשאינה בשמונה עשרה ,מקבלת את דינה המחמיר של חנה ,או שמא דווקא "ויקראו אל האלוקים בחזקה" הוא המצפן האמיתי לשארית חלקי התפילה? אנו יוצאים לברר את גבולות הקול והשקט ,את המתח שבין צעקת הניצולים על שפת הים לבין הלחישה החרישית של העומד לפני המלך. מתוך סערת הלב של דור יוצאי מצרים ,אנו דולים את הפסוק המהווה את המקור והשורש לשאלת כוחה של הצעקה בתפילה והיכולת להרים קול אל מול פני השכינה" :ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה" (שמות יד ,י). הקשר הישיר של הפסוק לשאלתנו נעוץ במילה "ויצעקו" .זוהי תפילה הנאמרת מתוך דוחק ואונס ,אך היא מגלה לנו מציאות של תפילה בקול רם ובחזקה .השאלה המזדקקת היא האם צעקה זו הייתה היתר מיוחד לשעת חירום ,או שמא היא מלמדת על טבעה של תפילה ובקשה שאינה תפילת העמידה ,שבה הקול אינו רק מותר אלא הוא הביטוי המוחשי ביותר לדבקות בבורא. תרגום אונקלוס (שמות יד ,י)" :ופרעה קריב וזקפו בני ישראל ית עיניהון והא מצראי נטלין בתרהון ודחילו לחדא וצליאו בני ישראל קדם ה" .אונקלוס מתרגם את הצעקה כ"צלו" – תפילה .הביאור הישיבתי הוא שאונקלוס רואה בצעקה את עצם מהותה של התפילה באותו רגע .לא מדובר בצעקה של פחד גרידא ,אלא בפנייה מסודרת אל ה' .אם הצעקה היא התפילה, הרי שיש כאן מקור לתפילה הנאמרת בקול. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יד ,י)" :ופרעה קריב ית משירייתיה ...ודחילו לחדא וצלו בני ישראל קדם ה" .יונתן מוסיף בתיאורו את עוצמת המחנה ,ומדגיש את התפילה שבאה מתוך היראה .הביאור הוא שהתפילה כאן היא "תפילה של רבים" ,וככזו ,היא נושאת אופי של פרסום וקול רם ,בשונה מתפילת יחיד בלחש. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יד ,י)" :ויצעקו -תפסו אומנות אבותיהם ...באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם ,ואין עמידה אלא תפילה .ביצחק ויצא יצחק לשוח בשדה, ואין שיחה אלא תפילה .ביעקב ויפגע במקום ,ואין פגיעה אלא תפילה" .רש"י מחבר את הצעקה למסורת האבות .הביאור הישיבתי הוא ש"אומנות האבות" היא כוח הפה .רש"י אינו מחלק כאן בין קול ללחש ,אלא מדגיש את עצם הפנייה לבורא .אולם ,בעצם הבאת הראיה מ"צעקה" ,משמע שזהו כלי לגיטימי ומרכזי בעבודת השם התפילתית. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד ,י)" :ויצעקו -יש שואלים אם היו ישראל צועקים אל ה', למה פחדו? והתשובה ...כי ישראל היו צועקים והיו אומרים למשה למה הבאתנו" .האבן עזרא
חלשב תשרפ
מחלק בין סוגי הצעקות .הביאור הוא שיש צעקה שהיא תפילה ויש צעקה שהיא תלונה. לענייננו ,הצעקה אל ה' הייתה תפילה בקול גדול מתוך צרה ,ורואים מכאן שכאשר הלב כואב, אין התפילה נשארת בלחש אלא מתפרצת החוצה. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,י)" :ויצעקו בני ישראל אל ה' -שהיו מתפללים שיעזור אותם ...והנה במכתב האליהו רבה ראינו בשיטת הרמב"ן שרוממות הקולות בתפילות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום שיודו לקל אשר בראם" .הרמב"ן מעמיק ביסוד של פרסום האמונה .הביאור הישיבתי הוא שיש ערך מוסף להשמעת הקול בבית הכנסת – זהו "פרסום" של עבדותנו לקדוש ברוך הוא .הצעקה אינה רק לצורך האדם ,אלא לצורך כבוד שמים ,שידעו הכל כי אליו אנחנו נושאים עיניים. רבי חזקיה בן מנוח ,החזקוני (שמות יד ,י)" :ויצעקו בני ישראל אל ה' -כאדם המצטער וקורא לעזרה ,שאינו קורא בלחש אלא בקול גדול" .החזקוני מבאר את הצעקה כפשוטה .הביאור הוא שדיני "לחש" של תפילה נאמרו במצב רגיל של עמידה לפני המלך ,אך כשאדם מצטער, טבעו לצעוק .מכאן מקור חזק לבקשות על התורה והמצוות ("והאר עינינו") ,שהן צורך נפשי קיומי ,שיש מקום לומר אותן בקול כדי לבטא את גודל התשוקה והצער על חסרונן. רבינו עובדיה הספורנו (שמות יד ,י)" :ויצעקו בני ישראל -התפללו בלב שלם" .הספורנו מדגיש שהצעקה היא ביטוי ל"לב שלם" .הביאור הוא שהקול הגדול אינו "רעש" חיצוני ,אלא הדהוד של שלמות הלב .אם הקול עוזר להגיע לשלמות הלב ,הרי שהוא רצוי. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,הכלי יקר (שמות יד ,י)" :וייראו מאד ויצעקו -היראה הביאה לידי צעקה ,כי התפילה היוצאת מן הלב היא המבוקשת" .הכלי יקר מחבר בין הרגש (יראה) לבין הפעולה (צעקה) .הביאור הישיבתי הוא שהצעקה היא תוצאה הכרחית של כוונה עמוקה. אם אדם מבקש "ודבק לבנו במצוותיך" והוא אכן ירא וחרד על כך ,הצעקה תפרוץ מאליה. רבי חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (שמות יד ,י)" :ויצעקו -תפילה זו לא הייתה כהוגן כי הייתה מעורבת בתרעומת ...אלא שה' שמע קול תפילתם" .אור החיים מעורר אותנו לזהירות. הביאור הוא שצעקה בקול רם צריכה להיות מזוקקת .אם הצעקה היא של תפילה טהורה – היא בוקעת רקיעים. מתוך בירור מקראות הקודש המלמדים אותנו על כוחה של הצעקה בשעת צרה ,אנו פונים אל ים התלמוד כדי לבחון את גדרי הנהגת הקול בתפילה ,ואת המתח שבין דממת הלחש לבין זעקת הלב המתפרצת: בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א)" :וחנה היא מדברת על לבה -אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא :מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו .רק שפתיה נעות -מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו .וקולה לא ישמע -מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" .רש"י במקום (ד"ה וקולה לא ישמע) מבאר שדין זה נלמד מחנה ,שהייתה מתפללת בלחש גמור .הביאור הישיבתי בדברי הגמרא מעורר תהייה עצומה :הרי חנה לא התפללה את "תפילת שמונה עשרה" (שטרם תוקנה בימיה) ,אלא נשאה בקשה אישית על פקידת עקרותה .אם למדנו מנביאה זו שגם בקשה
גם לנשמה מגיע אוכל
אישית ופרטית צריכה להיאמר בלחש שאינו נשמע ,לכאורה נפסק הדין שכל פנייה אל ה' – בין אם היא בשמונה עשרה ובין אם בבקשות אחרות – חייבת להיות מוצנעת ושקטה. בגמרא במסכת ברכות (דף כד ע"ב)" :תנו רבנן :המגביה קולו בתפילתו -הרי זה מקטני אמנה; והמשמיע קולו בתפילתו -הרי זה מנביאי השקר" .התוספות במקום (ד"ה המגביה) מחלקים ודואגים להבהיר שכל איסור הגבהת הקול נאמר דווקא בתפילת העמידה ,שם האדם עומד לפני המלך וצריך להשמיע דבריו בלחש .הביאור הישיבתי הוא שהגבהת קול בתפילת לחש נראית כאילו האדם סבור שהקב"ה אינו שומע בלחש ,וזהו חסרון באמונה ("מקטני אמנה").