14. האם מותר לרופא להקדים חולה שהוא רופא על פני חולה רגיל? | עמ׳ 96-103
14. האם מותר לרופא להקדים חולה שהוא רופא על פני חולה רגיל? | עמ׳ 96-103 בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הלכה א)" :אמר רבי חייא בר אבא :אם יכול אדם להתפלל ולהשמיע לאוזניו -יתפלל ,ואם לאו -לא יתפלל .אמר רבי אבא :ובלבד שלא ישמיע לאחרים" .מפרשי הירושלמי (ה"קרבן העדה") מבארים שישנה חשיבות שהאדם ישמיע לעצמו כדי לעורר את הכוונה .הביאור הישיבתי העולה מכאן הוא…
14. האם מותר לרופא להקדים חולה שהוא רופא על פני חולה רגיל? | עמ׳ 96-103 בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הלכה א)" :אמר רבי חייא בר אבא :אם יכול אדם להתפלל ולהשמיע לאוזניו -יתפלל ,ואם לאו -לא יתפלל .אמר רבי אבא :ובלבד שלא ישמיע לאחרים" .מפרשי הירושלמי (ה"קרבן העדה") מבארים שישנה חשיבות שהאדם ישמיע לעצמו כדי לעורר את הכוונה .הביאור הישיבתי העולה מכאן הוא שהקול הוא כלי שרת לכוונה .אם מטרת התפילה היא לעורר את הלב ,הרי שהשמעת הקול היא חיובית ,ובלבד שלא יפריע לחברו .הירושלמי מעמיד אותנו על האיזון הדק :הקול הוא לצורך האדם המתפלל ,ולא לצורך "השומע" שבמרומים. בגמרא במסכת תענית (דף טז ע"א)" :עמדו בתפילה ...והיה אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות ...וצועקין בחזקה" .הגמרא מתארת את סדר התפילה ביום תענית ,שם היו צועקים בקול גדול .הביאור הישיבתי הוא שבמקום שיש "עת צרה" ו"תפילת רבים" ,משתנים סדרי הלחש והופכים לזעקה .מכאן מקור לדברי הרמב"ן שהבאנו ,שבתפילת הרבים ובקשות כלליות יש עניין של רוממות הקול כדי לפרסם את האמונה. בגמרא במסכת סוטה (דף לב ע"ב)" :מפני מה תקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה" .הגמרא מבארת שהלחש נועד לאפשר לאנשים להתוודות על חטאיהם מבלי שחבריהם ישמעו .הביאור הישיבתי המזדקק מכאן הוא שבבקשות כלליות שאין בהן "בושת", כגון בקשה על תורה או על בניין המקדש ,ייתכן שבטל טעם הלחש ,והרשות נתונה להרים קול בבקשות המשותפות לכל כלל ישראל. מתוך יסודות הש"ס והמתח שבין צלותא דחנה לזעקת הרבים ,אנו באים אל דברי רבותינו הראשונים המשרטטים את קווי הגבול בין התפילה המיוסדת על סוד הלחש לבין הבקשות המותרות ואף הראויות להיאמר בקול רם: רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (פירוש על התורה ,סוף פרשת בא)" :כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו ,והיא כוונת היצירה ...וכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונת בתי הכנסת וזכות תפילת הרבים ,זהו שיהיה לבני אדם מקום שיקבצו ויודו לקל אשר בראם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו" .הרמב"ן מעמיד יסוד עולמי במטרת התפילה בבית הכנסת .הביאור הישיבתי הוא שישנם שני מסלולים בתפילה :מסלול ה"עמידה
חלשב תשרפ
לפני המלך" הדורש צניעות ולחש ,ומסלול ה"פרסום וההודאה" שבו רוממות הקול היא- היא המצווה .לפי זה ,בקשות הנאמרות בציבור כגון "והאר עינינו" או "בריך שמיה" ,שייכות למסלול הפרסום שבו אנו מצהירים על היותנו עבדי השם ,ולכן הקול בהן משובח. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א ,סימן תנז)" :כל מה שהוא מחוץ לתפילה, כגון פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע ,לא מצינו בהם קפידא דלחש כבתפילה עצמה ,אלא שהכל תלוי בכוונה" .הרשב"א מחלק חלוקה חדה וברורה בין "תפילה" (שמונה עשרה) לשאר חלקי העבודה .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שדין חנה נאמר רק ב"תפילה" שהיא כנגד הקורבנות וטעונה עמידה מסוימת ,אך שאר ברכות ובקשות אינן כפופות לגזירה זו .עם זאת, הרשב"א מציב תנאי – שהקול ישרת את הכוונה ולא יפריע לה. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (ברכות פרק ד ,סימן כא)" :ולענין הגבהת קולו ,בתפילה הוא דאסור ,אבל בשאר ברכות והודאות מותר להשמיע קולו ,ובלבד שלא יטרוף דעת חבירו". הרא"ש מדגיש את ההיתר בשאר ברכות אך מוסיף סייג חברתי-מוסרי .הביאור הוא שאין איסור מהותי מצד האדם כלפי המקום להרים קול בבקשות ,אלא שיש להיזהר מ"טירוף הדעת" של המתפללים סביבו .מכאן עולה שבמקום שבו כולם רגילים לצעוק יחד ,כגון ב"ובא לציון" ,פקע הסייג הזה. רבינו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי השם)" :אמנם הצעקה היא מדרגה נעלה בתפילה כשהיא באה מתוך המיית הלב ,וראינו בנביאים ובכתובים שצעקו אל ה' בקול גדול ...אך יש להיזהר מצעקה שהיא רק מן השפה ולחוץ" .רבינו אברהם מעלה את הצעקה למדרגה של עבודה שבלב .הביאור הישיבתי הוא שהקול הגדול הוא כלי לביטוי האמת הפנימית .לשיטתו, אם הבקשה על התורה נאמרת בקול מתוך תשוקה אמיתית ,הרי זו מעלה גדולה ,ואין לראות בה חסרון בדרך ארץ של תפילה. רבינו יונה גירונדי (ספר היראה)" :ויברך בקול רם ובכוונה גדולה ,כי הקול מעורר הכוונה... חוץ מתפילת י"ח שהיא בלחש" .רבינו יונה הופך את הקול ל"מנוע" של הכוונה .הביאור הוא שהקול אינו רק רשות ,אלא אמצעי להשגת הריכוז הנדרש .כשאדם צועק "והאר עינינו" ,הוא כופה על חושיו ועל מחשבתו להתמקד בבקשה ,ודווקא בגלל שזו אינה תפילת העמידה, הקול הופך להיות חיובי ומועיל. מתוך משנתם של רבותינו הראשונים המפרידים בין "עמידה לפני המלך" לבין "רוממות הקול וההודאה" ,אנו באים אל שולחנם של פוסקי האחרונים ,המלבנים את הסוגיה הלכה למעשה בתוך היכלי בתי הכנסיות: הגאון רבי אליהו שפירא ,אליהו רבה (סימן קא אות ד)" :נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם ...והצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג... עד שהאיר ה' את עיני וראיתי ברמב"ן ...שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות זהו שיהיה לבני אדם מקום שיודו לקל אשר בראם" .בעל ה'אליהו רבה' חושף לפנינו תהליך של בירור פנימי עמוק .בתחילה תמה על מנהג ישראל להרים קול ,אך מצא
גם לנשמה מגיע אוכל
את יסודו בדברי הרמב"ן .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שישנו ערך של "קידוש השם" בצעקה הציבורית .כשאדם צועק בקול "והאר עינינו" ,הוא אינו עושה זאת רק עבור עצמו ,אלא הוא חלק ממקהלה אנושית המכריזה על ריבונותו של הבורא ,וזהו עניין המצריך קול גדול דווקא כדי שיפורסם הדבר. הגאון רבי חיים סופר ,כף החיים (סימן קא ס"ק יב)" :ולא ישמיע קולו -כל זה בתפילת שמונה עשרה של תפילת לחש ...מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת שמונה עשרה" .ה'כף החיים' מביא ראיה מהפסוק "ויקראו אל האלוקים בחזקה" שנאמר באנשי נינוה. הביאור הישיבתי בדבריו הוא שמהותה של "תחינה" היא הקול .הלחש בשמונה עשרה הוא ה"חריג" הנובע מדין עמידה לפני המלך ,אך הכלל היסודי בכל פנייה לאלוקים הוא שהיא צריכה להיעשות ב"חזקה" .לשיטתו ,בקשות שאינן בתוך העמידה חוזרות לדין המקור של צעקה וקול רם. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ,משנה ברורה (סימן קא ס"ק ז)" :ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול ,כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש ...לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי" .ה'משנה ברורה' מציב תמרור אזהרה ומדגיש את המושג "יותר מדאי" .הביאור הישיבתי הוא שישנו גבול דק בין קול המעורר כוונה לבין "רעש" המבטא חסרון באמונה שהשם שומע בלחש .המשנה ברורה חושש מפגיעה ביראת הרוממות .לשיטתו ,הלחש הוא המדרגה העליונה של האמונה ,והרמת קול מוגזמת עלולה להפוך את התפילה למפגן חיצוני במקום לעבודה פנימית. הגאון רבי אברהם דנציג ,חיי אדם (כלל כב ,סעיף ח)" :ומה שמגביהים קולותיהם בברכת יוצר ובפסוקי דזמרה ,אינו נכון אם עושה כן כדי להשמיע לאחרים ,אלא אם כן עושה כן לעורר כוונתו" .בעל ה'חיי אדם' מזקק את המניע הפנימי .הביאור הוא שההיתר להרים קול אינו היתר גורף ל"מופע" ,אלא הוא כלי אינסטרומנטלי לכוונה .אם הצעקה ב"ובא לציון" נובעת מרצון כנה לפתוח את הלב לתורה ,הרי זה משובח; אך אם היא נועדה להראות את חסידותו לאחרים ,הרי זה פגום. הגאון רבי משה לוי ,תפילה למשה (חלק א)" :בכל אותן בקשות שהן רשות ונוספו על עיקר התפילה ,אם מרגיש האדם שהקול עוזר לו להשתפך לפני קונו ,אין למונעו מכך ,ובלבד שלא יפריע לסדר הציבור" .בפסק זה אנו רואים את האיזון בין חופש הפרט לסדר הקהילתי. הביאור הישיבתי הוא שהבקשות הן "שיחה" של האדם עם בוראו ,ובשיחה זו יש מקום לכל אדם לבטא את רחשי לבו לפי טבעו ,כל עוד הוא אינו הופך למטרד עבור הכלל. מתוך בירור פסקיהם של גדולי האחרונים המשרטטים את גבולות הקול והלחש ,אנו באים אל דבריהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר העמיקו חקר ביחס שבין התפרצות הרגש לבין סדרי התפילה בבתי הכנסיות: הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,החזון איש (או"ח סימן יט)" :עיקר עניין התפילה בלחש הוא משום הכנעה לפני המלך ,אך בשאר שבח והודיה שאינם תפילת העמידה ,הקול אינו
חלשב תשרפ
חיסרון בהכנעה אלא שבח הוא למקום ...ומה שכתבו לא להרים קולו יותר מדי ,הוא שלא יהא כצוחק חלילה" .בעל ה'חזון איש' מעמיד את היסוד על ההבחנה שבין "בקשה של עבד" לבין "שבח של אוהב" .הביאור הישיבתי הוא שבתפילת העמידה אנו כעבדים המצמצמים נוכחותם ,אך בבקשות על התורה ובפסוקי דזמרה ,אנו כבנים המפארים את אביהם .לשיטתו, הקול הוא חלק מהפאר והדרת המלך ,כל עוד הוא נשמר בגדרי הכבוד והרצינות ולא הופך לצעקה פרועה. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף ,כתב בספרו שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן יא)" :מותר ומצווה להרים קול בתחנונים ובקשות הנאמרים בציבור ,וכל שכן בבקשות על לימוד התורה כגון והאר עינינו ,שכן הקול מעורר את הכוונה ...ואין לחוש בזה ליוהרא כל שכוונתו לשמים". בדרכו המאירה של מרן הגר"ע יוסף אנו מוצאים את הדגש על "מעורר את הכוונה" .הביאור הוא שהצורך הפנימי של האדם להתרכז ולהתלהב בתפילתו גובר על החשש ממה שיאמרו הבריות .לשיטתו ,אותן בקשות שהן "נשמת אפינו" כמו אהבת תורה ,ראויות לקול גדול כי הן מבטאות את אמיתות רצון האדם. הגאון רבי משה פיינשטיין ,אגרות משה (או"ח חלק ד סימן כד)" :מי שטבעו שאינו יכול לכוון אלא אם כן מרים קולו ,הרשות בידו בשאר חלקי התפילה שאינם שמונה עשרה ...אבל בציבור צריך להיזהר שלא יבלבל את האחרים ,כי זכות הציבור קודמת לזכות הפרט" .בעל ה'אגרות משה' מחלק בין הרשות העקרונית לבין האחריות החברתית .הביאור הישיבתי הוא שהרמת קול בבקשות היא "זכות אישית" של המתפלל כדי לשפר את תפילתו ,אך זכות זו נסוגה כאשר היא פוגעת בריכוז של שאר המתפללים .מכאן עולה שההיתר לצעוק "והאר עינינו" תלוי במידת ה"רעש" הכללי בבית הכנסת באותו רגע. הגאון רבי בנימין יהושע זילבר ,אז נדברו (חלק יב סימן כה)" :יש עניין גדול ברוממות הקול בשעת פתיחת ההיכל ובבריך שמיה ,כי זהו זמן של גילוי רצון וצריך לעורר רחמים בחזקה... וראינו גדולי עולם שהיו צועקים בבכי בבקשות אלו" .בעל ה'אז נדברו' מצביע על רגעי השיא של התפילה כזמן שבו הכללים משתנים .הביאור הוא שבמצבים של "עת רצון" (כמו הוצאת ספר תורה) ,הלב מתפרץ מאליו ,וההלכה מכירה בכך שזהו זמן של זעקה ולא של לחישה .לשיטתו, הצעקה ב"בריך שמיה" היא חלק בלתי נפרד מהמעמד הנשגב. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג ,ציץ אליעזר (חלק יב סימן יב)" :בעניין מה שמגביהים קולם בברכות קריאת שמע ,אם הוא כדי להוציא אחרים ידי חובה או לעורר את עצמו – לית לן בה ...אבל צריך שלא יהיה קול ענות חלושה אלא קול שיש בו נעימות" .בעל ה'ציץ אליעזר' מדגיש את האסתטיקה של התפילה .הביאור הישיבתי הוא שהרמת קול צריכה להיות בבחינת "נעימות" ועריבות ,ולא צעקה המטילה אימה או דחייה .לשיטתו ,גם כשהקול גדול ,עליו לשמור על צביון של תפילה והכנעה ולא להפוך להפגנת כוח קולנית. מתוך בירור דברי גדולי הדורות ,המאזנים בין חופש זעקת הלב לבין כבוד הציבור וסדרי ההלכה ,עולות הנפקא מינות המעשיות והמזוקקות ביותר ,המורות לנו כיצד לנהוג ברגעי ההתעוררות של התפילה:
גם לנשמה מגיע אוכל
בקשות על התורה מול בקשות פרטיות :הנפקא מינא הראשונה נוגעת להבדל שבין "והאר עינינו" או "ובא לציון" לבין "יהי רצון" שאדם מוסיף מעצמו .בעוד שבבקשות המנוסחות לכלל הציבור ישנו יסוד של "פרסום האמונה" כדברי הרמב"ן ,ובהן הרמת הקול נחשבת לשבח למקום ,הרי שבבקשה פרטית ואישית ישנו מקום להחמיר יותר בלחש כדוגמת חנה, כדי שלא להבליט את צרכיו הפרטיים של האדם על פני הכלל. הגדרת "יותר מדי" בצעקה :לשיטת המשנה ברורה ,קיימת נפקא מינא גדולה בעוצמת הקול .אם הרמת הקול היא כזו שגורמת לאחרים להפסיק מתפילתם או להביט במתפלל בתמיהה ,הרי שזהו "יותר מדי" האסור .אך אם הקול נטמע בתוך המיית התפילה הכללית של בית הכנסת ,הרי שהוא מותר לכתחילה כדי לעורר את הכוונה. תפילה במניין מול תפילה ביחיד :נפקא מינא נוספת עולה במיקום התפילה .לאדם המתפלל ביחיד בביתו ,הרשות להרים קול בבקשות ("בריך שמיה" וכדומה) רחבה הרבה יותר ,שכן אין כאן חשש ל"טירוף דעת חברו" עליו דיבר הרא"ש .ביחידות ,הקול הופך לכלי עבודה פנימי בלבד ,וכל המרבה להרים קולו כדי להוציא את המיית לבו – הרי זה משובח. הבדל בין סוגי הבקשות בתוך התפילה :קיימת הבחנה בין "פסוקי דזמרה" ,שהם שבח והודאה ,לבין "בקשות" שבתוך ברכות קריאת שמע .לשיטת החזון איש ,בשבח והודאה הקול הוא "הדרת מלך" וראוי להשמיעו ,בעוד שבבקשות של תחנונים יש לשמור על טון המבטא הכנעה רבה יותר ,גם אם הוא נשמע בקול. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון במתח שבין הקול ללחש ,ומנסים להבין מהו הסוד הנפשי והרוחני של הצעקה בתוך עבודת התפילה: עומק הרעיון של "רוממות הקול" בבקשות שאינן תפילת העמידה ,טמון ביכולת של האדם לגייס את גופו לעבודת השם .בתפילת הלחש ,האדם נדרש להתעלות למדרגה של מלאך – עמידה בביטול מוחלט שבה רק המחשבה והלחישה קיימות .אך התורה יודעת שנפש האדם מורכבת גם מחומר ,מחושים ומרגשות מתפרצים .ה"ערבוביה" שבין הלחש לקול בשאר חלקי התפילה נועדה לאפשר לאדם להביא את כל כולו אל המערכה .הביאור הישיבתי הוא שהקול אינו רק "תוצאה" של כוונה ,אלא הוא המוליד של הכוונה .כשאדם צועק "והאר עינינו" ,הוא משתמש בתנודה הפיזית של קולו כדי לסדוק את חומות האטימות של הלב. הקול הוא הגשר שבין החוץ לפנים. יתרה מכך ,הקול הגדול בבקשות הכלליות מבטא את יסוד השותפות .בלחש של שמונה עשרה ,האדם עומד ביחידות גמורה מול בוראו .אך ב"ובא לציון" או ב"בריך שמיה" ,אנו פועלים כחלק מאורגניזם חי של כלל ישראל .הצעקה בקול רם בציבור היא ההצהרה ש"אנחנו" מבקשים" ,אנחנו" זועקים .הביאור הוא שישנו כוח מיוחד ב"קול המון כקול שדי" – כאשר קולות רבים מתאחדים לצעקה אחת על לימוד התורה או על הגאולה ,נוצרת מציאות רוחנית חדשה של "פרסום מלכותו" ,שאינה יכולה להיווצר בלחש הבודד. ברובד פנימי יותר ,הצעקה היא זעקת הריחוק .כשאדם מרגיש קרוב למלך ,הוא לוחש על
חלשב תשרפ
אוזנו .אך כשאדם מרגיש את עומק הגלות ,את חשיכת הלב ואת הקושי בהבנת התורה ,הוא צועק מרחוק .הצעקה ב"והאר עינינו" היא ההכרה בכך שאנו עדיין "במרחק" מהאור הגדול, ואנו זועקים כדי שקולנו יבקע את הערפל .לפי זה ,הלחש מבטא את ה"דבקות" ,ואילו הקול מבטא את ה"געגוע" .השילוב של שניהם בתפילה אחת יוצר את השלמות של עבודת השם – היכולת להיות גם קרוב ולוחש ,וגם רחוק וצועק. החיבור של סוגיית הצעקה והקול אל תוך עמקי נפש האדם ,מגלה לנו כי התפילה אינה רק טקסט דתי ,אלא היא מרחב של שחרור רגשי ומרפא רוחני .ברובד הנפשי ,הלחש המוחלט עלול לעיתים ליצור מחנק – מצב שבו האדם מרגיש שאין לו כלי להכיל את עוצמת הסערה המתחוללת בקרבו .הביאור הנפשי הוא שהרשות להרים קול בבקשות כמו "ודבק לבנו במצוותיך" מעניקה לאדם את ה"פורקן" הנצרך .הקול הוא המרתף שדרכו יוצא הלחץ הפנימי החוצה ,ובמקומו נכנס אור של רוגע ובהירות. תובנה זו מלמדת אותנו על האותנטיות של העצמי .בעולם שדורש מאיתנו כל העת איפוק, ריסון ומסיכות של "נימוס" ,באה התפילה ומאפשרת לנו רגע של אמת גולמית .כשאדם צועק אל השם ,הוא משיל מעליו את הדימוי החברתי ומתחבר לנקודה הפנימית ביותר שלו – נקודת הילד המבקש עזרה מאביו .הביאור הישיבתי הוא שהקול הגדול הוא הצהרה של חיוניות; הוא אומר" :אני חי ,אני משתוקק ,אני זקוק לאור התורה" .התפילה בקול היא הדרך של הנפש להכריז שהיא אינה אדישה למצבה הרוחני. ברובד של עיצוב האישיות ,השימוש בקול הוא כלי לחינוך הרגש .לעיתים הלב קר ואטום, והמילים נאמרות כמצוות אנשים מלומדת .כאן נכנס כוחו של הקול המעורר – האדם "מכריח" את לבו להתעורר דרך שמיעת קולו שלו .זהו סוד ה"נעימות" שדיבר עליה הציץ אליעזר: הניגון והצעקה מעצבים את הרגש מחדש ,הופכים את הבקשה היבשה לתחינה רטובה מדמעות ומהתלהבות .המצפן הנפשי מורה לנו שהקול הוא המוליך המקשר בין השכל הקר לבין הלב החם ,ודווקא בערבוביה של הקול והלחש נבנית אישיות שלמה ועובדת השם. המצפן המוסרי המזדקק מתוך שאלת הרמת הקול בתפילה ,מציב בפנינו דרישה נעלה של אמת פנימית אל מול הופעה חיצונית .היסוד המוסרי הראשון הוא חובת הכנות .הצעקה בקול גדול ,כפי שלמדנו מ"ויקראו אל האלוקים בחזקה" ,היא כלי מוסרי רב עוצמה רק כאשר היא משקפת נאמנה את המיית הלב .המצפן המוסרי מורה לנו כי הרמת קול שאינה מגובה בכוונת הלב היא בחינת "דובר שקרים לפני עיני" .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו התאמה מוחלטת בין ה"קול" החיצוני לבין ה"קול" הפנימי; אם האדם צועק "ודבק לבנו במצוותיך" בעוד לבו בלתי מכוון לכך ,הרי שהוא משתמש בקדושה ככסות לעמידה ריקה. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל ערך הערבות וההתחשבות .הבקשה בקול גדול בתוך בית הכנסת היא מבחן מוסרי למידת ה"אני" אל מול ה"אנחנו" .כפי שהדגישו הרא"ש והאגרות משה ,הרצון הפרטי של האדם להתעלות דרך הקול אינו יכול לבוא על חשבון השלווה והריכוז של חברו .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין שגבול הקדושה שלי מסתיים במקום שבו מתחילה ההפרעה לאחר .הביאור הישיבתי הוא שהמוסר המזוקק בתפילה הוא היכולת
גם לנשמה מגיע אוכל
לזעוק בכל הכוח מבלי להפוך את הזעקה למפגן של אגו ,אלא לשמור עליה כחלק מהרמוניה ציבורית של "ברוב עם הדרת מלך". מתוך הבירור המרתק בכוחה של הצעקה וההבדל שבין עמידה ללחש לבין בקשה בקול, אנו מזקקים שלוש תובנות מעשיות" :הקול מעורר את הלב" :בחיים האישיים ,כשאדם מרגיש אדישות או חוסר חיות במשימותיו ,עליו להשתמש בביטוי חיצוני (דיבור ,ניגון ,עשייה אקטיבית) כדי לעורר את התשוקה הפנימית .הפעולה החיצונית היא המפתח לשינוי המצב הנפשי. "איזון בין היחיד לכלל" :האדם צריך לדעת מתי עליו "לצעוק" את דעתו וצרכיו ומתי עליו "ללחוש" מתוך ענווה והתחשבות בסובבים אותו .החכמה היא לזהות את ה"שמונה עשרה" של החיים (לחש) לעומת ה"ובא לציון" (קול). "כנות הביטוי" :בכל תקשורת עם הזולת או עם הבורא ,על האדם לוודא שעוצמת הביטוי שלו תואמת את עוצמת רגשותיו .המצפון המוסרי מורה לנו להתרחק מכל הגזמה שנועדה רק "להרשים" את הסביבה.
עיקר העניין: בסיכומו של הבירור המקיף ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בשאלת הרמת הקול בבקשות הוא היחס שבין עבודת ה"עבד" לעבודת ה"בן" .השאלה האם מותר לצעוק בבקשות שאינן שמונה עשרה ,מקבלת מענה המבחין בין מהות הזמנים. מחד ,שיטתו של הכף החיים והאליהו רבה (מכוח הרמב"ן) רואה בקול הגדול את עיקר עבודת בתי הכנסיות – פרסום האמונה ,עוררות הכוונה והכרזה על מלכותו של בורא עולם .לפי זה ,ב"והאר עינינו" או "בריך שמיה" ,הקול הוא חלק מההידור והדבקות .מאידך ,המשנה ברורה והחיי אדם מזכירים לנו את יסוד הלחש של חנה, המלמד כי גם בבקשה אישית ,הצניעות והידיעה שהשם "שומע בלחש" הן מעלה עליונה ,וכל הרמת קול צריכה להיעשות במידה ובמשורה מבלי להפוך ליוהרא או למטרד. נמצאנו למדים שישנו חילוק תהומי בין "תפילת העמידה" שבה אנו בטלים ומבוטלים, לבין "ברכות ובקשות" שבהן אנו נקראים להביא את כל חיותנו וקולנו .ואולם ,כל הבירור העצום הזה עדיין נותר בצריך עיון :האם היתר הרמת הקול בבקשות הוא רק "בדיעבד" לצורך כוונה ,או שמא זהו "לכתחילה" של עבודת השם בקול רם כפי שהיה בצעקת בני ישראל על הים? האם הצעקה היא ביטוי לחיסרון בביטחון שהשם שומע לחישה ,או שהיא ביטוי ליתרון של דבקות חושית וגופנית במקור החיים? הסתירה שבין שתיקתה של חנה לבין הצעקה בחזקה של אנשי נינוה ויוצאי מצרים נותרת כחותם של עומק על עבודת התפילה ,המלמדת אותנו ששערי שמיים פתוחים ללחש וגם לצעקה ,ובלבד שהלב יהיה מכוון למקום.
חלשב תשרפ
כיצד משה בקע את ים סוף האם עם היד או עם המטה? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים מול המראה הנשגב והנורא של גאולת עולמים ,כאשר רבבות מישראל ניצבים אובדי עצות על שפת הים הגועש ,וקול פרסות סוסי מצרים כבר מהדהד מאחוריהם בתוך ענני האבק של המרדף הגדול .ברגע זה של "בין המצרים" ,כאשר הים סוגר והאויב נושף בעורף ,פונה הקדוש ברוך הוא אל נאמן ביתו במצווה שתחרוץ את גורל ההיסטוריה ,ומורה לו" :ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" .כאן ,מתוך ערפל הנס ,בוקעת ועולה תהייה עצומה המטלטלת את עולמם של המפרשים והחוקרים כאחד :מה היה המכשיר המדויק שחולל את הפלא הקדמון של קריעת ים סוף? האם היה זה המטה המפורסם ,אותו מטה אלוקים שעבר את כל מכות מצרים ושימש כסמל השלטון והעוצמה ,שהוטח במים ופילחם לשנים עשר שבילים? או שמא דווקא ברגע שיא זה ,ציווה הבורא על משה להניח את המטה בצד ,להרים את ידו החשופה ולגלות לעין כל כי הנס אינו תלוי בחפץ זה או אחר אלא ברצון עליון הפועל דרך נביאו? המבוכה מתעצמת כאשר אנו נחשפים לקרב איתנים בין מקורות הקודש; מחד גיסא, פסוקי התורה המדגישים שוב ושוב את נטיית היד ,ודברי המדרש המפתיעים המספרים על דרישת השם לסלק את המטה כדי להוציא מלבם של מצרים ושל ספקנים ,ומאידך גיסא, מסורות עתיקות במכילתא ובתרגומים המתארות את המטה ככוח המכה והבוקע את גלי הים .השאלה המנקרת בלב הלימוד היא האם ה"הרמה" של המטה הייתה פעולה של הפעלה