15. מיהו האדם שאפשר לקיים בו מתנות לאביונים אך נמנעת בו מצוות משלוח מנות? | עמ׳ 103-109

15. מיהו האדם שאפשר לקיים בו מתנות לאביונים אך נמנעת בו מצוות משלוח מנות? | עמ׳ 103-109 של משה ,או שמא נדרש כאן ניתוק גמור מכל סממן חומרי כדי להוכיח את הנס המוחלט? אנו באים לברר את סוד הנהגת הים – האם המטה הוא שחצה את המים ,או שמא דווקא יד משה הנטויה היא שציירה את הדרך ביבשה בתוך הים ,ומה עומד מאחורי המחלוקת המרטיטה הזו המגיעה עד לדורות האחרונים ונוגעת…

15. מיהו האדם שאפשר לקיים בו מתנות לאביונים אך נמנעת בו מצוות משלוח מנות? | עמ׳ 103-109 של משה ,או שמא נדרש כאן ניתוק גמור מכל סממן חומרי כדי להוכיח את הנס המוחלט? אנו באים לברר את סוד הנהגת הים – האם המטה הוא שחצה את המים ,או שמא דווקא יד משה הנטויה היא שציירה את הדרך ביבשה בתוך הים ,ומה עומד מאחורי המחלוקת המרטיטה הזו המגיעה עד לדורות האחרונים ונוגעת בשורשי האמונה והנס. מתוך סערת גלי הים והמתח הנורא שבו שרויים ישראל ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,המהווים את שטר המטען של הנס הגדול ואת המקור הראשוני לבירור כלי המעשה של משה רבנו: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד ,טז). הקשר הישיר של הפסוק לשאלתנו זועק מתוך הכפילות הלשונית :הקדוש ברוך הוא מצווה על משה גם להרים את המטה וגם לנטות את היד .הביאור הישיבתי הפשוט מתחבט בשאלה האם מדובר בשתי פעולות משלימות שנועדו לבצע את הבקעה יחד ,או שמא יש כאן סדר של "פינוי דרך" – הרמת המטה הצידה כדי לפנות מקום לנטיית היד ,שהיא היא המחוללת את הנס. תרגום אונקלוס (שמות יד ,טז)" :ואת טול ית חוטרך וארם ית ידך על ימא ובזעיה ויעלון

גם לנשמה מגיע אוכל

בני ישראל בגו ימא ביבשתא" .אונקלוס מתרגם את המילה "הרם" בלשון "טול" (קח) ,ואת המילה "ונטה" בלשון "וארם" .הביאור הישיבתי בדבריו מעורר השתוממות ,שכן הוא הופך את סדר הלשונות של התורה; היכן שהתורה אמרה "הרמה" על המטה ,הוא אומר נטילה, והיכן שאמרה "נטייה" על היד ,הוא אומר הרמה .משמעות הדברים לפי אונקלוס היא שהיד והמטה פועלים בזיקה אחת ,ונטילת המטה היא ההקדמה להרמת היד המבקעת. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יד ,טז)" :ואנת ארום ית חוטרך וארכין ית ידך ביה על ימא ובזעיה" .יונתן מוסיף מילה קטנה אך מכרעת" :ביה" (בו) .הביאור הוא שלפי יונתן ,משה נטה את ידו בעזרת המטה .המטה הוא הכלי שנמצא בתוך היד הנטויה ,והוא זה שבקע את הים. כאן אנו מוצאים מקור ברור לכך שהמטה לא סולק ,אלא שימש כחץ השלוח ביד הנביא. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -אמר לו הקב"ה :המטה הזה שהיה למצרים לפלא ,עכשיו יהיה להם למכה ...ונטה את ידך -שתהיה היד נוטה והים נבקע". רש"י במקומו מדגיש את המעבר של המטה מתפקיד של אות לתפקיד של מכשיר בקעה. הביאור הישיבתי הוא שרש"י רואה במטה ובנטיית היד רצף אחד של פעולה נסית .המטה הוא המעורר את השינוי בטבע המים ,ונטיית היד היא המוציאה את הנס אל הפועל. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -יש אומרים כי הרם כמו הסר... והנכון בעיני שהוא כמשמעו ,שיניף המטה בידו על הים" .האבן עזרא מביא את שתי הדעות המרכזיות כבר על אתר .הביאור הוא שהוא דוחה את האפשרות של סילוק המטה ומכריע כי מדובר בהנפה .לשיטתו ,המטה הוא חלק בלתי נפרד ממעשה הנס ,והרמתו נועדה להראות לכל כי מטה האלוקים הוא הפועל על הגלים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,כא)" :ויט משה את ידו על הים -לא הזכיר כאן המטה ,כי בנטיית היד לבדה נבקע הים ...והטעם כדי שלא יאמרו המצרים כי המטה בטבעו בוקע את הים" .הרמב"ן מעמיד יסוד מחשבתי כביר בביאור הנס .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהתורה השמיטה את המטה בפסוקי הביצוע ("ויט משה את ידו") כדי להדגיש את הנס המופשט .למרות הציווי הראשוני שכלל את המטה ,בפועל הנס נעשה ביד גרידא כדי למנוע טעות אלילית בכוחו של המטה כחפץ טבעי. רבי חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -לשון הסרה וסילוק הוא ,כמו וממנו הורם התמיד ...כלומר הסר המטה מידך ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים" .החזקוני סולל דרך חדשה בלשון המקרא .הביאור הוא שהציווי "הרם" אינו להגביה ,אלא לסלק מן הדרך .לשיטתו ,הים נבקע אך ורק על ידי היד ,והקב"ה דרש ממשה להניח את המטה כדי להוכיח שהמטה אינו המקור לכוחו של משה ,אלא הדיבור האלוקי הוא הבוקע. רבינו עובדיה ספורנו (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -להראות כי רצון הבורא יעשה ,ונטה את ידך -לפעול את השינוי" .הספורנו מחלק בין המטה כ"סימן" לבין היד כ"פועל" .הביאור הוא שהמטה משמש כדגל המכריז על נוכחות השכינה ,אך הפעולה הפיזית-נסית של הבקעה מיוחסת לנטיית היד.

חלשב תשרפ

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יד ,טז)" :לפי שהיו המצרים אומרים אילולי המטה לא היה משה יכול לעשות כלום ...לכן בים ,שהיה הנס הגדול מכולם ,אמר לו הרם את מטך -כלומר סלקהו" .הכלי יקר מעמיק בטעם המוסרי-אמוני של סילוק המטה .הביאור הישיבתי הוא שדווקא בשיא הגאולה היה צורך בניפוץ המיתוס של המטה .כדי שידעו ישראל והעולם כולו כי "לא במטה ולא בכוח" ,ציווה השם להניח את הכלי המוכר ולפעול ביד חשופה המייצגת את ההשגחה הישירה. רבינו בחיי בן אשר (שמות יד ,טז)" :ומה שאמר הרם את מטך -כלומר סלקהו והגביהו מן הים ,שלא יחשבו שבו הכוח ,אלא נטה ידך לבדה" .רבינו בחיי מצטרף לשיטת הסילוק ומבאר שהנס נעשה "ביד רמה" .הביאור הוא שהיד מסמלת את הכוח הנבואי המחובר ישירות למקורו ,בעוד המטה הוא רק שליח זמני שניתן להסירו. מתוך בירור מקראות הקודש והמפרשים המשרטטים את גבולות המעשה שבין היד למטה ,אנו פונים אל ים התלמוד ודברי חז"ל ,שם נחשף עומק המחלוקת המהותית על אופן ביצוע הנס המרכזי בתולדות האומה: במדרש שמות רבה (פרשה כא ,פסקה ט)" :אמר הקדוש ברוך הוא למשה :השלך את מטך, שלא יאמרו המצרים אילולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים ,לכך נאמר הרם את מטך סלקהו" .הביאור הישיבתי במדרש זה חושף את החשש מפני "עבודה זרה" של אמצעים.המדרש מלמד שהנס במדבר דרש מהאדם לוותר על הכלי שהעניק לו ביטחון עד כה. ברגע שהמטה הופך למושא של תלות והסברים טבעיים ,הציווי האלוקי הוא "להרים" אותו, כלומר להזיזו מהמשוואה ,כדי שיתברר לכל עין כי יד ה' היא הפועלת לבדה ללא צורך במתווכים גשמיים. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,פרשה ו)" :המטה הזה הביא עשר מכות על המצרים במצרים, ועשר על הים" .הביאור המזדקק מדברי המכילתא עומד בניגוד חריף למדרש רבה .כאן אנו רואים תפיסה שבה המטה הוא הכלי הקבוע של ההנהגה הנסית .לפי המכילתא ,לא היה כאן סילוק אלא המשכיות – כשם שהמטה פעל במצרים ,כך הוא פעל על הים .היד והמטה אינם שני דברים נפרדים ,אלא היד אוחזת במטה ובו היא פועלת את הבקעה ,ואין כאן חשש מטעות המצרים אלא אדרבה ,פרסום כוחו של מטה האלוקים. במדרש תנחומא (ואתחנן ,סימן ו)" :השיב לו הים :בן עמרם ,מה היום מיומיים? הלא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני וחילקתני לשנים עשר שבילים" .הביאור הישיבתי בתנחומא מעלה את מושג ה"הכאה" .הים זוכר את המגע הפיזי של המטה .מכאן מוכח שעל פי מסורת זו ,משה לא הסתפק בנטיית יד מרחוק ,אלא הייתה פגיעה ישירה של המטה במים. הנס לא התרחש רק מכוח הדיבור ,אלא דרך פעולה אקטיבית של הנביא המכה במטהו, וזכרון זה נחרט בטבעו של הים לנצח. באבות דרבי נתן (פרק לג ,משנה ב)" :נטל משה מטהו והכה על הים ,ונעשה הים נקבים נקבים" .דברי אבות דרבי נתן מדגישים את הטכניקה של הנס .הביאור הוא שהמטה פעל

גם לנשמה מגיע אוכל

כעין אזמל המפסל במים .אין המדובר כאן ב"סילוק" המטה אלא בשימוש אינטנסיבי בו. ההכאה יצרה את הפירוק הכימי והפיזי של המים ,והמטה הוא שהתווה את המסלול המדויק עבור כל שבט ושבט. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מז ע"ב)" :מטה -כל מקום שנאמר מטה ,הוא מטה של נסים". רש"י במקום מבאר שהמטה נוצר בערב שבת בין השמשות והיה חקוק עליו שם המפורש. הביאור הישיבתי הוא שהמטה אינו חפץ טבעי שהמצרים יכולים לטעות בו ,אלא הוא בעצמו חפץ רוחני-נסטי .לפי גישה זו ,אין צורך לסלק את המטה בים ,שהרי המטה עצמו הוא עדות לגבורת הבורא ,וכל פעולה הנעשית בו נחשבת כפעולה של יד ה' ממש. מתוך בירור דברי חז"ל והמדרשים ,המציבים זה לעומת זה את עקרון "סילוק המטה" מול מסורת "הכאת הים" ,אנו באים אל דברי רבותינו הראשונים המלבנים את הסתירה ומעמיקים בהבנת דרך פעולתו של משה רבנו: רבינו אברהם בן עזרא ,הראב"ע (פירוש הארוך לשמות יד ,טז)" :יש אומרים כי הרם כמו הסר, מגזרת הורם התמיד ...והנכון בעיני שהוא כמשמעו ,שיניף המטה בידו על הים כדרך הנטייה" .הראב"ע עומד על המתח הלשוני שבין "הרמה" ל"נטייה" .הביאור הישיבתי בדבריו הוא דחיית הפירוש של סילוק המטה; לשיטתו ,אין הקדוש ברוך הוא מבקש לשנות את דפוס הפעולה המוכר ,אלא המטה והיד פועלים בסינרגיה אחת – ההרמה היא הכנה לנטייה, ושתיהן יחד מהוות את האות לבקעת המים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,כא)" :ויט משה את ידו על הים -ולא הזכיר המטה ,כי בנטיית היד לבדה נבקע הים ,והטעם כדי שלא יאמרו המצרים כי המטה בטבעו בוקע את הים" .הרמב"ן מעמיק בחשיבות ההשמטה של המטה בפסוקי הביצוע .הביאור הוא שקיים הבדל בין הציווי ("הרם את מטך") לבין המעשה בפועל ("ויט משה את ידו") .הרמב"ן סובר כי משה פעל בשיקול דעת נבואי :הוא נטל את המטה כפי שנצטווה כדי להראות שהוא ברשותו ,אך את הבקעה עצמה ביצע בידו החשופה ,כדי לנתק כל מחשבה של כוח "מגנטי" או טבעי הטמון בעץ המטה. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (פירושי הרא"ש על התורה ,שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -פירשו בו הרם וסלק אותו מן הים ,שלא יאמרו בכוח המטה נבקע ,וכן מצינו והרים העטרה" .הרא"ש מאמץ את שיטת הסילוק ומבסס אותה על הקשרים מקראיים של לשון הרמה כסילוק. הביאור הישיבתי הוא שהרא"ש רואה במטה גורם שעלול להעיב על בהירות הנס .אם המטה נוכח ברגע הבקעה ,הוא הופך ל"מסך" המסתיר את היד הנעלמה; לכן ההרמה היא פעולה אקטיבית של הרחקה ,המשאירה את הבמה ליד משה המסמלת את הכוח האלוקי המוחלט. רבינו בחיי בן אשר ,רבנו בחיי (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -סלקהו ,כי משה היה ירא פן יאמרו ישראל והמצרים שהמטה הוא העושה ...ולכך בשלב הבקעה לא נאמר מטה אלא ויט משה את ידו" .רבנו בחיי מוסיף נדבך של חשש גם מצד ישראל ולא רק מהמצרים .הביאור הוא שגם דור הדעה היה זקוק לזיכוך האמונה .בשעה של דוחק ואיום קיומי ,האדם נוטה

חלשב תשרפ

להישען על חפצים מוחשיים; סילוק המטה ברגע הקריטי בא ללמד את העם כי הביטחון הוא בבורא לבדו ,והיד הנטויה היא רק הצינור להעברת הרצון האלוקי. רבינו חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יד ,טז)" :ונטה את ידך -ואם תאמר והלא במכילתא אומר שהיכהו במטה? יש לומר שבתחילה נטה ידו ולא נבקע ,ואמר לו הים איני נבקע מפניך... עד שנטל המטה והיכהו" .החזקוני מציע מהלך דרמטי המשלב את כל השיטות .הביאור הישיבתי בדבריו הוא קיום של "דו שיח" בין הנביא לטבע .בתחילה ניסה משה לפעול ביד בלבד (לפי שיטת הסילוק) ,אך הים סירב להיכנע עד שהופיע המטה – אותו כוח שנוצר בערב שבת בין השמשות – ורק אז ,מתוך הכאה פיזית ,נכנע הטבע ונהיה ליבשה. מתוך דברי הראשונים המלבנים את אופן פעולתו של משה רבנו אל מול גלי הים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,המעמיקים בסוגיה זו לא רק כבירור היסטורי ,אלא כקרב על יסודות האמונה וההבחנה שבין פלא הטבע לנס האלוקי: הגאון רבי אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יד ,טז)" :ומה שאמר הרם את מטך -פירשו רז"ל מלשון סילוק ,כמו הרימו מכשול מדרך עמי ...לפי שכל המכות שנעשו במצרים על ידי המטה היו המצרים אומרים אילולי המטה לא היה משה יכול לעשות כלום ...לכן בים שהיה הנס הגדול מכולם רצה הקב"ה להסיר מלבם מחשבה זו ולומר לו שאינו צריך למטה". ה'כלי יקר' מעמיק בסיבת הסילוק דווקא בים סוף .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהמטה, ששימש ככלי להבאת עשר המכות ,הפך בעיני מצרים ל"קמע" או לחפץ בעל כוחות מאגיים עצמאיים .כדי לשרש טעות זו ברגע השיא של הגאולה ,ציווה הבורא על משה "להרים" ולהרחיק את המטה ,ולהוכיח שהבקעה נעשית על ידי הדיבור והרצון בלבד ,המיוצגים על ידי נטיית היד. הגאון רבי אליהו מווילנא ,הגר"א (מעשה המובא בספר תכלת מרדכי ובקונטרס צפה ביציאת מצרים): "אפיקורס שכמותך! בתורה הקדושה נאמר הרם את מטך -הרם כלומר סלקהו מן הצד, כמו הרימו מתוך העדה ...ונטה את ידך ,ולא את המטה על הים ובקעהו ,והוא נס קריעת ים סוף" .דבריו הנחרצים של הגר"א נאמרו בתגובה לניסיונו של מנדלסון להסביר את קריעת הים באופן טבעי על ידי אבן ה"סנפירונון" (ספיר) שממנה היה עשוי המטה ,אשר לפי דבריו יש לה תכונות כימיות המפרקות מים .הביאור הישיבתי הוא שהגר"א ראה בפירוש "הרם" כלשון הגבהה והכאה סכנה של כפירה בנס .לשיטתו ,דקדוק המקרא המפריד בין ה"הרמה" ל"נטייה" הוא המגן על אמיתות הנס – המטה סולק כדי שלא יהיה שום פתח לפרשנות טבעית או מדעית למעשה האלוקי. הגאון רבי מרדכי באנט ,מרכבת המשנה (מובא בספר נפלאות מתורת השי"ת)" :הנה נחלקו המדרשים אם הכה במטה או לא ,אך האמת היא ששני הקולות נצרכו ...המטה להראות שהטבע משועבד לצדיק ,והיד להראות שהכל מאת ה' בלי אמצעי" .המהר"ם באנט מציע מבט מאזן .הביאור הוא שהשימוש במטה והסרתו משלימים זה את זה .בשלבים שונים של הקריעה היה צורך בשני המסרים :המטה הראה שמשה הוא בעל הכוחות הפועל בשליחות השם ,וסילוקו הראה שהכוח אינו במטה עצמו אלא במקורו העליון.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ,בית הלוי (על התורה ,פרשת בשלח)" :כי הנה במטה יש שני עניינים :אחד שהוא כלי המטה ,והשני שהוא סימן להנהגה ...ובקריעת ים סוף נתעלו ישראל למדרגה שאין צורך בסימנים ואמצעים" .ה'בית הלוי' מעלה את הסוגיה לרובד של מדרגת העם .הביאור הישיבתי הוא שקריעת ים סוף הייתה "גילוי שכינה" בדרגה הגבוהה ביותר, שבה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" .במדרגה כזו ,המטה המייצג את המתווך הופך למיותר ,והיד המייצגת את הקשר הישיר היא הפועלת. הגאון רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ,שם משמואל (שמות ,תרע"ב)" :בכל המכות הקדים המטה ליד ,אך בים הקדימה היד את המטה ...ללמד שהנס בים היה למעלה מן המדרגה של המטה שהיא מדרגת הטבע המשונה" .בעל ה'שם משמואל' מחלק בין סוגי הניסים .הביאור הוא שהמטה שייך למערכת ניסים המלובשים בתוך הטבע ,בעוד שקריעת ים סוף היא "נס בתוך נס" המשנה את עצם מהות החומר .לכן ,לשון "הרמה" פירושה התעלות מעל הכלי הגשמי אל עבר השפעה רוחנית טהורה הנעשית בנטיית היד. מתוך בירור דברי האחרונים והמערכה הגדולה שניהל הגר"א על טהרת הנס ,אנו באים אל דבריהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,המזקקים את משמעות הכלים שביד משה רבנו ומיישבים את המקראות והמדרשים בדרך ההבנה והמחשבה: הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,חזון איש (אמונה וביטחון ,פרק ה)" :אין הנס תלוי בחפץ גשמי, והמטה אינו אלא סימן למאמינים ,ובמקום שבו עלולה לצמוח טעות כאילו יש כוח עצמי בעץ – שם הציווי הוא להרימו ולסלקו" .בעל ה'חזון איש' מעמיד את יסוד הנס על שלילת הכוח המאגי מן החפץ .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהמטה משמש כ"עט" ביד הסופר, אך ברגע שהצופה מתחיל להעריץ את העט במקום את הכותב ,יש להניח את העט ולכתוב באצבע אלוקים .לשיטתו ,הדיון בין היד למטה הוא דיון על גבולות ההשגחה והצורך של האדם באמצעים מוחשיים. האדמו"ר מליובאוויטש הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון ,לקוטי שיחות (חלק ו ,פרשת

בשלח)" :ההפרש בין המטה ליד הוא כהפרש בין כוח שניתן מלמעלה לבין כוחו העצמי של האדם ...ובקריעת ים סוף הוצרכו לשניהם ,להרים את המטה מעל המדידה וההגבלה ולנטות את היד כדי להחדיר את הנס בתוך המציאות" .בדרכו המחשבתית המעמיקה ,הוא מבאר כי ה"הרמה" וה"נטייה" אינן סותרות אלא משלימות .הביאור הוא שהמטה מייצג כוח נסי שלמעלה מהטבע ,והיד מייצגת את החיבור לעולם הזה .משה נדרש להרים את המטה כדי להראות שמקור הנס הוא אלוקי לחלוטין ,ובו זמנית לנטות את ידו כדי להמשיך את הכוח הזה לתוך גדרי הים הפיזיים. הגאון רבי יצחק הוטנר ,פחד יצחק (פסח ,מאמר מב)" :בקריעת ים סוף היה שינוי בערך הכלים ,שהרי נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ...היד הפכה למטה והמטה הפך ליד" .ה'פחד יצחק' בונה קומה של הבנה סביב המושג "יד" .הביאור הישיבתי הוא שביציאת מצרים הכלים איבדו את משמעותם הרגילה .כשמשה מרים את המטה ומטה את ידו ,הוא יוצר אחדות שבה

חלשב תשרפ

אין הפרש בין המכשיר לבין הפועל .היד הגדולה שראו ישראל על הים היא ההוכחה שגם הפעולה הגשמית של משה הייתה חלק מההתגלות השכינתית. הגאון רבי חיים פלאג'י ,סמיכה לחיים (פרשת בשלח)" :ויט משה את ידו -ולא נאמר במטהו, ללמד שנטיית היד היא העיקר ,והמטה היה מונח אצלו רק כדי להודיע שהוא שלוחו של מקום" .בעל ה'סמיכה לחיים' מדגיש את הפן הייצוגי של המטה .הביאור הוא שהמטה הוא "כתב המינוי" של משה .כדי שהמצרים לא יאמרו שמדובר בכישוף פרטי ,משה אוחז במטה המוכר מהמכות ,אך כדי שלא יאמרו שהמטה הוא הבוקע ,הוא משתמש בידו בלבד .המטה נוכח כעדות ,אך היד היא הפועלת כעובדה. הגאון רבי ברוך הלוי אפשטיין ,תורה תמימה (שמות יד ,טז)" :יש ליישב את המדרשים הסותרים ,שבתחילה נצטווה להרים את המטה לסלקו ,אך כשראה שהים מסרב להיבקע, הוצרך להשתמש במטה להכאה כפי שמובא במכילתא" .בעל ה'תורה תמימה' מציע פשרה פרשנית המבוססת על השתלשלות הנס .הביאור הישיבתי הוא שהנס התרחש בשני שלבים: השלב הרעיוני שבו משה ניצב ללא אמצעים ,והשלב המעשי שבו הטבע נכנע רק למראה המטה שהכה ביאור .החלוקה היא בין "רצון" ל"ביצוע" ,וכל מדרש עוסק בזווית אחרת של המעשה. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף ,בחזון עובדיה (הגדה של פסח)" :כל הנסים שעשה משה במטה היו בבחינת הכנה לקראת הנס הגדול של היד ,שבו ראו הכל כי יד ה' עשתה זאת". מרן הגר"ע יוסף מדגיש את ההדרגתיות בגילוי כבוד שמיים .הביאור הוא שהמטה היה כלי החינוך של מצרים וישראל לאורך עשר המכות ,אך בים סוף הגיעה השעה ל"תורה חדשה" של אמונה בלא אמצעים .לכן המקראות מדגישים את היד ,כדי לחתום את פרק הגאולה בראיית הכוח המופשט והישיר. מתוך בירור המחלוקת העמוקה בין היד למטה ,ומתוך ההבנה כי ה"הרמה" היא לעיתים הגבהת הכלי ולעיתים סילוקו המוחלט כדי לפנות מקום להשגחה הגלויה ,אנו מזקקים את הנפקא מינות למעשה ואת תרגום הסוגיה למציאות חיינו: ההסתמכות על השתדלות מול אמונה :הנפקא מינא המרכזית בחיי היום-יום היא היחס לכלי המעשה של האדם .המטה מייצג את ה"השתדלות" – המקצוע ,הכסף ,הקשרים והכלים הטבעיים .הסוגיה מלמדת כי ישנם רגעים בחיים שבהם האדם נדרש "להרים את המטה", כלומר לסלק את הביטחון באמצעים הגשמיים ,ולהבין כי הישועה תבוא ב"נטיית היד" בלבד. המבחן המעשי הוא האם האדם מייחס את הצלחתו ל"מטה" (הכלי) או ליד המכוונת את הכל. ברכה על נס שנעשה על ידי כלי :קיימת נפקא מינא הלכתית בשאלה על מה אנו מודים – האם על התוצאה או על דרך הנס .אם הנס נעשה על ידי המטה (כשיטת המכילתא) ,הרי שיש קדושה וחשיבות לכלי שדרכו פעל ה' .אך אם הנס נעשה ביד גרידא והמטה סולק (כשיטת הגר"א) ,הרי שהמסר הוא שאין לייחס שום חשיבות עצמית לכלי .מכאן עולה ההנהגה של "הכרת הטוב" לשליח ,אך בד בבד הידיעה המוחלטת שאין לשליח כוח מצד עצמו כלל.