אדם יכול להציל רק שבוי אחד ממחנה כפיה, איזה שבוי יציל? הוכח !מפרשת השבוע

עומדים אנו אל מול שאלת כובד משקל, שאלה שמרעידה את אמות הסיפים של הנפש היהודית. דמיינו את המציאות המרה, את אותם מחנות שבהם האדם אינו אלא .כלי משחק בידי אכזרים, כשהמטרה היחידה היא לשבור את רוחו ולכלות את כוחו

אדם יכול להציל רק שבוי אחד ממחנה כפיה, איזה שבוי יציל? הוכח עומדים אנו אל מול שאלת כובד משקל, שאלה שמרעידה את אמות הסיפים של הנפש היהודית. דמיינו את המציאות המרה, את אותם מחנות שבהם האדם אינו אלא .כלי משחק בידי אכזרים, כשהמטרה היחידה היא לשבור את רוחו ולכלות את כוחו .ובין החומות הללו, קול קורא מתוך השבי, זעקה אילמת שבוקעת מבעד לפרך ולעמל ראובן, הניצב בפני ההכרעה הגורלית, נדרש לבחור את מי לפדות, את מי להוציא מן המצר אל המרחב. מחד גיסא, דמותו של העמל הקשה בגופו, העובד תחת השמש .הקופחת, בונה וסולל, גופו נידון למשא הכבד והמייגע, שריריו דואבים ועצמותיו כואבות מאידך גיסא, ניצב חברו, העובד אמנם פחות פיזית, אך נפשו מרוסקת עד דק, שכן הוא משקיע את כל כוחותיו בריק, בעבודה שאין בה שום פרי ואין בה שום תכלית, עבודה רהב תשרפ 291 291 שמטרתה היחידה היא לענות את הנפש, לייאש ולכלות את התקווה. את מי עלינו להציל תחילה? האם את זה שסובל ביסורי הגוף, או את זה שסובל ביסורי הנפש, דאגה ושברון לב שאין להם מזור? איזו משקולת כבדה יותר על כף המאזניים של התורה? מהו סדר הקדימויות הראוי לאדם החפץ לקיים את רצון בוראו באמת ובתמים, בעת שהוא בא ?להושיט יד לאחיו הנתון בצרה נבקש כעת להטות אוזן קשבת ללשון התורה הנצחית, אשר מתווה לנו נתיבות עולם ומגדירה את גבולות היחס האנושי גם במציאות המורכבת של עבדות ושבי. הפסוקים המלווים אותנו מפרשת בהר, פרשת כובד האחריות החברתית והרוחנית, משמשים לנו ."כנר לרגלינו בבירור העומק של מושג ה"פרך .)(ויקרא כה, מג "'"לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך אני ה .הכתוב בתורה מגדיר את גדר האיסור לא רק בעצם העבודה הקשה, אלא במהותה השימוש במילה פרך מכוון אל אותה עבודה שאין בה תכלית, עבודה שמטרתה היחידה .היא להכניע את האדם, לשבור את רוחו ולהתיש את כוחותיו ללא כל תועלת מוחשית ,כעת נבחן את הדברים דרך עיניהם הבהירות של מפרשי התורה הראשונים והאחרונים .המבארים לנו כיצד יחס זה משליך על עולמנו פירש: לא תרדה בו בפרך. שלא תאמר לו חם את הכוס הזה והוא אינו)(שם רש"י צריך, הצין לי את הכוס והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. הרי לפנינו כי הגדרת הפרך אינה תלויה בעמל הפיזי גרידא, אלא בחוסר המטרה. כאשר אדם נדרש לעמול ללא צורך, אין כאן עבודה של אמת, אלא מנגנון מתוחכם שמטרתו היא השפלה וניתוק האדם מהיצירתיות ומהתכלית, ובכך נשבר האדם הרבה יותר מאשר בעבודה .קשה שיש בה פרי ביאר: בפרך. לשון שבר, כמו ויפרכו. והטעם שיעבוד בו)(שם רבי אברהם אבן עזרא עבודה קשה ושבורה. הוא מחדד את התובנה שפרך היא מלשון שבר, כלומר עבודה שמטרתה המובהקת היא לשבור את האדם, להביא אותו לידי ייאוש, שכן אדם שיודע .כי מלאכתו אינה מועילה, ליבו נשבר בקרבו חידש: ויראת מאלוהיך. הואיל ואתה עבדי, ואני הוצאתי אתכם מארץ)(שם הרמב"ן מצרים להיות לי לעבדים, אין לכם להשתעבד זה לזה בדרך עבדות. מרן הרמב"ן מעמיק ,את שורש האיסור, ומלמדנו כי העבד היהודי אינו מופקר בידי אדונו, שכן עבד ה' הוא וכל פגיעה בצלם האלוהים שבו היא פגיעה במי שאמר והיה העולם, ועל כן העבודה .המתישה שאין בה תועלת, מנוגדת למהותנו כבני חורין תרגם: לא תתגבר ביה בפולחן קשי. התרגום מדגיש את מושג)(שם תרגום אונקלוס 292 292 ,הכפייה, את ה"התגברות" – הפעלת כוח ברוטלית שאין מאחוריה שום היגיון או צורך .אלא רק רצון לשלוט , ביאר: לא תרדה בו בפרך. לא תעביד אותו בעבודה שאינה צריכה כלל)(שם הספורנו שאין בה תועלת לעולם אלא רק כדי להלאות את העובד. הוא מדגיש את הפער בין צורכי המלאכה לבין העבדות המיותרת, ומזהיר כי יצירת עבודה ללא תועלת היא עיוות .של הסדר החברתי והאנושי הראוי מבאר: שזהו היראה מאלוהיך. כי אדם שאינו ירא שמיים, הוא משתמש)(שם הכלי יקר ,'בכוחו כדי להכניע אחרים, וחושב שהם כלי עבודה בלבד. לעומת זאת, מי שירא מה יודע כי כל אדם נברא בצלם, וכי העבודה צריכה להיות כזו שמכבדת את הבריות ולא .כזו שמתעללת בנפשם נפנה כעת אל היכלי הש"ס, לראות כיצד מוגדרת עבודה שאינה מביאה תועלת ואיך היא משפיעה על נפש האדם, נשכיל להבין את הממדים העמוקים של הפרך ואת .השלכותיהם על הערכתנו את סבלו של הזולת , מפרש רב ושמואל את עבודת בני ישראל במצרים)(דף יא ע"א בגמרא במסכת סוטה .שכל מה שבנו הלך לטמיון, שכן הבנייה הייתה בדרך של פי תהום בולעו או התרוששות העומק המונח כאן הוא שעבודת המצרים לא הייתה מכוונת לבנייה מועילה עבורם, אלא למאמץ שנועד לשבור את האדם, שכן הכרת האדם בכך שמלאכתו אינה קיימת ואינה .בונה דבר, היא המקור לשברון הלב הנורא ביותר ביאר שרעמסס נקראת על שם שראשון ראשון מתרושש, ופיתום)(על הגמרא שם רש"י על שם שפי תהום בולעו, הרי שכל עמלם היה לשווא. בביאור הדברים, רש"י מלמדנו שקריסת המעשה בטרם הושלם או מיד עם השלמתו, היא הדרך שבה כפיית האדם .הופכת להיות עבודת פרך, שכן אין לאדם מנוח בפרי עמלו הוסיפו וחידשו כי עבודתם של ישראל הייתה באופן שלא יוכלו להשלים)(שם תוספות מלאכתם, וזו הייתה גזירת פרעה. מתוך דברי התוספות עולה כי עצם העובדה שהעבודה אינה מניבה פרי, יוצרת אצל האדם תחושת תסכול בלתי פוסקת המכרסמת בנפשו, והרי זהו העינוי הגדול ביותר שניתן להשית על בריה, יותר מעצם המאמץ הפיזי הנדרש .בעבודה גופנית קשה ביאר כיצד הדין במי שמבצע מלאכה)(מסכת שביעית פרק א הלכה ו בתלמוד ירושלמי בלא כוונה ותועלת, ומכאן למדו חכמים את חומרת העבודה שנעשית רק כדי להתיש את כוחו של האדם. הלימוד עולה שכל מלאכה שאינה מקדמת דבר מה, הרי היא נכנסת רהב תשרפ 293 293 בגדר השחתה של האדם העובד, ועל כן העבודה המוטלת ללא תכלית אינה אלא רדיפה .של האדם ופגיעה ישירה בנשמתו נראה כי דברי חז"ל מאירים לנו באור יקרות את העובדה שהפרך אינו נמדד רק בכמות .המאמץ, אלא במידת הייאוש שהעבודה משרה על לב האדם נפנה כעת לפתחי הראשונים, רבותינו אשר האירו את עינינו בהבנת עומק מצוות התורה, ומתוכם נלמד כיצד הם ראו את היחס הנכון בין אדם לחברו ואת המשמעות .החמורה של העבדה בפרך כתב: אסור להעביד את העבד עבודה)(משנה תורה, הלכות עבדים פרק ט הלכה ח רמב"ם שאין בה צורך אלא לענות את נפשו, וכל המעביד את חברו בעבודה שאין בה תועלת הרי זה עובר בלאו של לא תרדה בו בפרך. בביאור הדברים, הרמב"ם מדגיש כי התורה דורשת מאיתנו לראות את האדם שמולנו ולא להפוך אותו לכלי עבודה, והעבודה המיותרת היא הוכחה לכך שאנחנו מתייחסים אליו כאל חפץ דומם, דבר המנוגד לצלם .האלוהים שבאדם חידש: שורש המצווה הוא ללמד את נפשנו רחמים ולמנוע)(מצווה שלח ספר החינוך ,אותנו ממידת האכזריות, כי מי שמתרגל להעביד את חברו בעבודה שאין בה תועלת ,סופו שיאבד את האנושיות שבו ויהפוך לרודן המבקש רק את כניעת הזולת. בהרחבה הספר מלמד שהעבודה המיותרת אינה רק עבירה טכנית על איסור, אלא שורש לקלקול במידות הנפש, שכן האדם המתעמר באחר ללא טעם מכהה את ליבו מלהרגיש בסבלו .של הזולת ביאר: כי עבד ישראל אינו ככל העבדים, ועל כן)(על התורה, פרשת בהר רבינו בחיי העבודה המוטלת עליו צריכה להיות לצרכיו או לצרכי אדונו, ולא כדי להשפילו, וכל עבודה שאינה מביאה תועלת גורמת לצער נפשי שאין לו גדר, שכן הנפש חשה את הזלזול והייאוש מן המעשה שאינו עומד ואינו מועיל. בדבריו הוא מחדד את התובנה שסבל הנפש מהשפלה וחוסר תכלית הוא קשה שבעתיים מסבל העמל הפיזי, כי האדם .מבין שמתעללים בו ולא רק מעבידים אותו, והדבר מרוקן את כוח החיים שבקרבו נעבור כעת אל דברי האחרונים, גדולי הדורות אשר העמיקו חקר בסוגיית הייסורים .והשפעתם על נפש האדם, ומתוך תורתם נלמד את הדרגות השונות של העינוי והצער כתב: ויעבדו מצרים את בני ישראל)(שמות א, יג רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרך, ואמר בפרך, פירוש שלא היה להם רגע פנאי, וגם היה בשינוי מלאכות, פעם בחומר ,ופעם בלבנים, כדי שלא ירגילו הידים במלאכה אחת ויהיה להם קל. ביאור הדברים שהאור החיים מדגיש כי השבירה הגדולה ביותר היא מניעת השגרה והמנוחה, שכן כאשר 294 294 האדם אינו יודע מה יולד יום, וכל מלאכתו משתנה ללא תכלית מסודרת, הנפש נשחקת .עד דק, וזוהי עבודה שמטרתה המובהקת היא עינוי הנפש ולא הפקת תוצר ביאר: ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שוטריו)(שמות ה, ו המלבי"ם לאמר לא תאספון לתת תבן לעם. מלבי"ם מסביר כי פרעה הבין שאין טעם להגביר את עומס העבודה הפיזית בלבד, שכן הגוף מגיע לקצה גבול היכולת, ולכן בחר בדרך הערמומית של פגיעה ברוח על ידי הוספת דאגה וחרדה ללב. בדבריו הוא מחדד את התובנה שייסורי הנפש והחרדה מפני אי היכולת להשלים את המכסה, הם כלי משחית .חזק יותר מכל עבודה פיזית, שכן הם הורסים את האדם מבפנים , חידש: בפרך, היינו עבודה שאין בה צורך)(העמק דבר, שמות א, יג הנצי"ב מוולוז'ין ושמטרתה היא רק לשבור את לבם של בני ישראל. הנצי"ב מבאר כי גדלות הרשע של פרעה הייתה ביכולתו להבין מהו הדבר שמכלה את כוח העמידתו של האדם, וזוהי הידיעה כי הוא עמל לריק. לכן, כאשר אדם נדרש לבחור בין הצלת הנמצא בסבל גופני לבין הנמצא בשבירה נפשית מוחלטת, הרי שההצלה החשובה יותר היא של הנפש .המושחתת, שכן את הגוף ניתן לשקם אך את הנפש המרוסקת קשה עד מאוד לאחות עומדים אנו בפני חכמי הדורות אשר נשאו על כתפיהם את משא הדור והורו לנו את הדרך בהלכה ובמחשבה, כיצד להכריע בשאלות של חיים ומוות וסבל אנושי. הם ,מלמדים אותנו כי במקום שבו הנפש כלה, שם מוטלת עלינו האחריות המיידית ביותר .שכן הגוף עלול להשתקם אך הנפש המרוסקת היא העומדת בסכנה הגדולה מכולם ביאר: כי במקום שיש)(יביע אומר חלק ה, יו"ד סימן כד הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף סכנה רוחנית או נפשית המביאה את האדם לידי ייאוש גמור, הרי שיש להקדים את הצלתו על פני מי שסובל ייסורים גופניים בלבד, שכן הסבל הנפשי מכלה את כוחות .החיים ומביא את האדם לידי העדר אמונה וייאוש, וזהו חורבן גמור שאין לו מזור בדבריו עולה כי כאשר אנו ניצבים בפני הצורך להציל אדם מעול של פרך, עלינו להעניק עדיפות עליונה למי שסבלו מביא אותו אל עברי פי פחת של איבוד תקווה, שכן החיים .בלא תקווה אינם חיים חידש: כי האיסור של עבודה בפרך אינו)(שבט הלוי חלק ח, סימן רעג מו"ר הגרש"ה וואזנר רק ציווי חברתי, אלא יסוד בהלכות נפשות, שכן העבדות הנפשית המביאה את האדם לכדי תחושת חסר ערך היא היא העבדות שמתירה את דמו של האדם. הוא מעמיק ,להסביר כי כאשר האדם מרגיש שמלאכתו אינה נחשבת לכלום, הרי שהוא מרגיש כמת ועל כן הצלתו של אדם כזה היא חובתנו הראשונה במעלה, עוד לפני הצלת מי שגופו .נתון במאמץ פיזי גרידא רהב תשרפ 295 295 ביאר: כי היסוד המרכזי שקבעה התורה)(מנחת אשר, ויקרא סימן כג מו"ר הגר"א וייס הוא האיסור לרדות בפרך, וזאת משום שאין אדם רשאי להשתמש בנפש חברו ככלי להפקת תועלת או ככלי למשחק בכבודו של האדם. בהרחבה הוא מלמדנו כי הסבל הנפשי המצטבר מאותה עבודה שאין בה תכלית הוא צלקת עמוקה שאינה נמחקת, ולכן במקרה של התלבטות את מי להציל, עלינו לשקול את מידת הפגיעה בצלם האלוהים .של האדם, ומי שנפשו נשברת מעבודה שאין בה תכלית זקוק להצלה מיידית כתב: על החובה)(אהבת חסד, חלק ב פרק כד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן המוטלת על כל אדם לחוש את כאב חברו ולהסיר ממנו את הדיכאון והדאגה, שכן אלו הם כוחות המכלים את הנפש יותר מן העבודה הגופנית. בדבריו הוא מחדש כי הצלת נפש אינה רק הצלת חיים פיזיים, אלא היא כוללת גם את החזרת השמחה והאמונה לאדם שנדכא על ידי העמל המיותר, ולכן אין ספק כי מי שסובל עבודת פרך נפשית .זקוק לסיוע דחוף יותר עתה, כאשר ירדנו לעומקה של הלכה וביררנו את כובד משקלו של איסור הרידה בפרך, אנו נדרשים להוריד את הדברים אל שולחן הדיונים, אל הרגע שבו האדם ניצב בצומת דרכים מול מציאות החיים המרה. אין אנו עוסקים עוד בפלפול תיאורטי בבית המדרש, אלא בשאלת חיים ומוות המונחת על הכף, וביכולתנו להכריע גורלות. כאשר אנו ניצבים בפני הבחירה המצמררת בין הצלת זה שגופו נשחק תחת משא העבודה לבין זה שנפשו מתפוררת תחת עול העבודה לריק, עלינו לזכור כי ההלכה אינה מודדת רק את סימני הגוף, אלא בעיקר את שלומו של צלם האלוהים שבאדם. ההשלכה המעשית היא ברורה וחדה: בבואנו להציל, עלינו להקדים את הצלתו של מי שחייו הרוחניים .והנפשיים בסכנה מיידית של כליה פסק: כי כאשר אדם נמצא במצב)(שו"ת ילקוט יוסף, חו"מ הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,של ייאוש גמור הנובע מעבודה ללא תכלית, הרי זה נחשב למצב של פיקוח נפש נפשי ועל כן יש להקדים את הצלתו על פני מי שסובל מעבודה גופנית בלבד, שכן הסכנה שבהידרדרות הנפש חמורה בהרבה ומביאה את האדם לידי אובדן התקווה, שאין לו תקומה. ההוראה המעשית היא שכל אימת שאנו רואים אדם שנפשו הולכת ושוקעת מחמת תחושת חסר הטעם והזלזול בו, עלינו לחוש ולהצילו, שהרי זוהי הסכנה הגדולה .ביותר הרובצת לפתחו של האדם ביאר: כי בעת מצוקה גדולה, כאשר)(מנחת אשר, תשובות בענייני נפשות הגר"א וייס המשאבים מוגבלים, העיקרון המנחה הוא החזרת התקווה והחיבור לחיים. אדם העובד בעבודת פרך המדכאת את הנפש, מאבד את הזיקה לערכו כבן חורין, ועל כן הצלתו נחשבת להחייאת מתים ממש. הלכה למעשה, אם אדם נדרש להכריע, עליו להפנות את 296 296 כל כוחותיו להוצאת האדם ממקום שבו הוא מאבד את האמונה בעצמו ובערכו, שהרי .זהו השבר הגדול ביותר שניתן להשית על בריה כתב: כי)(ספר חפץ חיים, שמירת הלשון הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן עלינו להיזהר ביותר מלהביא את האדם לידי עצבות ושברון לב, וכל מי שיכול למנוע מאדם את השברון הזה מחויב לעשות כן בכל כוחו. נפקא מינה למעשה היא, שגם ביומיום, במציאות של חיינו, כאשר אנו רואים אדם שנמצא תחת לחץ נפשי שאין בו שום תועלת, אלא רק יחס משפיל או דרישות בלתי אפשריות שאינן בונות דבר, עלינו לעמוד לימינו ולהוציאו משם, שכן זהו קיומו של לא תרדה בו בפרך, וזוהי המצווה .הגדולה של הצלת נפש נמצאנו למדים, כי כובד המשא אינו נקבע על פי כמות הלבנים, אלא על פי המידה שבה העבודה מרוקנת את דמות האדם. במציאות שבה אנו מצווים לבחור, הקדימות ,ניתנת תמיד לזה שנפשו נמצאת בסכנת השתקה וייאוש, שכן זהו השבר הגדול מכל .וזהו התיקון הגדול שאנו מחויבים לו כאשר אנו מתבוננים ברובד הרעיוני העמוק המונח ביסוד השאלה שלפנינו, אנו מגלים כי המאבק בין הצלת הגוף לבין הצלת הנפש אינו רק מאבק כמותי בין סוגי סבל, אלא בירור נוקב בשאלה מהו הדבר המגדיר את האדם כבן חורין. אנו עוסקים כאן בשורש העבודה המכונה פרך, שאינה נמדדת בזיעת אפיים בלבד, אלא במידת השעבוד שהיא .מטילה על רצון האדם ועל היכולת שלו למצוא משמעות בחייו עומק הרעיון נעוץ בתפיסה שסבלו של הגוף הוא צער שניתן לחוש בו, אך הוא נשאר במישור החיצוני. הגוף הוא הכלי שבאמצעותו פועל האדם בעולם, וכאשר הכלי הזה ,סובל, האדם חווה כאב, אך ליבת האישיות שלו נותרת, במידה רבה, מוגנת. לעומת זאת עבודה ללא תכלית, עבודה שמטרתה היחידה היא ריקון התוכן מהעשייה, היא התקפה ישירה על ה"אני" הפנימי. כאשר האדם נדרש לפעול פעולות שאין בהן ממש, הוא אינו רק מתעייף, אלא הוא מתחיל לתהות על עצם קיומו. הפעולה האנושית מוגדרת על ידי היכולת של האדם להשפיע על המציאות, לבנות, לשנות ולהשאיר חותם. ברגע שחוסמים את היכולת הזו ומחייבים את האדם לפעול לריק, נוצר מצב של אנומליה רוחנית, שבו .האדם מרגיש שהוא הופך לחלק מהדומם או מהחי ולא מהאדם הנברא בצלם .בירור זה מוביל אותנו למסקנה כי ה"פרך" הוא מנגנון שמטרתו להכחיד את התקווה התקווה היא הדלק של הנפש האנושית. אדם שיודע כי מאמציו אינם מובילים לדבר אינו זקוק רק למנוחה פיזית, הוא זקוק להחייאת התקווה. במחנה שבו הכול נלקח ממנו, התקווה היא הנכס האחרון שנותר לו, והעבודה ללא תכלית מבקשת לגזול ממנו רהב תשרפ 297 297 גם את הנכס הזה. לכן, כאשר אנו מדברים על הצלת נפש מול הצלת גוף, אנו מדברים .על החזרת היכולת של האדם להאמין בעצמו ובערכו הנה כי כן, הדיון שלנו אינו נסוב סביב שאלת הנוחות, אלא סביב שאלת הזהות. הצלת זה שנפשו שבורה מעבודה שאין בה פרי היא הצלה של דמותו האנושית, היא פעולה שמשיבה לו את ההכרה שהוא עדיין אדם, שהוא עדיין בעל רצון ושאיפות, ושהעולם שבו הוא חי הוא עולם שיש בו משמעות. מתוך כך מתחדד אצלנו כי המצפן הפנימי של התורה מכוון אותנו להעניק עדיפות עליונה לחיים הפנימיים, אלו הם החיים המהותיים .שבלעדיהם האדם נותר רק גוף ללא נשמה האדם הוא נברא שנועד ליצור, להוסיף, לבנות, ולהיות שותף במעשה בראשית. הנשמה ,הטהורה שנטע בנו בורא עולם אינה מבקשת רק מזון לגוף, אלא בעיקר מזון לרוח שכן עיקר מהותו של האדם היא השאיפה לתוצאה, לערך, למשמעות. כאשר אדם פועל בעולם, הוא מבטא את היותו צלם אלוהים, שהרי הקב"ה ברא עולמות, ואף האדם מצווה להשפיע על מציאותו. ברגע שאדם נידון לעמל שאין בו פרי, והוא יודע שכל עמלו הולך לאיבוד, הוא אינו מאבד רק את כוחו הגופני אלא מאבד את הקשר החי והפנימי שלו לבורא, שכן הוא חש שפעולותיו אינן נחשבות, שהוא אינו משפיע, ושהעולם סביבו .אדיש לקיומו החיבור לאמונה מתחיל במקום שבו האדם מרגיש שהוא רצוי, שהוא פועל בתוך עולם שיש לו סדר ותכלית. האמונה אינה ידיעה שכלית בלבד, אלא תחושה עמוקה שהמעשה שלי, ולו הקטן ביותר, מתוקן ומשפיע למעלה. מנגנון הפרך המרושע מנסה לשבור בדיוק את הנקודה הזו, הוא מבקש לנטוע בלב האדם את התחושה שאין משמעות למעשיו, ששום דבר לא משתנה בין אם יתאמץ ובין אם לא. זהו העינוי המתוחכם ביותר שניתן להשית על נפש, שכן הוא גורם לאדם לוותר על האמונה בערך העצמי .שלו וביכולתו לתקן עולם כאשר אנו ניגשים להצלת השבוי שנפשו מרוסקת, אנו פועלים מתוך הבנה שזוהי ,הצלה של האמונה עצמה. אנו מחזירים לו את התקווה, את התחושה שהוא שוב רלוונטי שמעשיו חשובים, ושיש ערך למה שהוא עושה. האדם המאמין יודע שאין עבודה לריק, שכל תנועה וכל מחשבה בעולם הזה יש להן הד בנצח, וכאשר אנו מצילים אדם מן הייאוש הכפוי, אנו בעצם משיבים לו את היכולת להאמין מחדש בבורא עולם .ובערך עצמו הנה כי כן, החיבור בין הנפש לבין הבחירה ההלכתית שלנו הוא מוחלט. אם נבחר להציל את מי שנפשו שרויה בייאוש, אנו לא רק מצילים גוף, אלא אנו משיבים לו את צלם האלוהים שבו, את היכולת להיות אדם יוצר, מאמין ופועל. זהו המצפן הפנימי 298 298 שמדריך את האדם המאמין: לראות מעבר למחנות, מעבר לעבודת הפרך, ולחפש היכן .'נמצאת הנפש הזקוקה ליד מושטת שתשיב לה את האמון בחיים, בתכלית, ובקרבת ה ,אמונה זו היא שמעניקה לנו את הכוח להכריע בשעות הקשות ביותר, ולבחור בחיים .לא רק כהישרדות פיזית אלא כהתעלות רוחנית כשאנו נכנסים אל הקודש פנימה, אל המקום שבו האדם בונה את המצפן המוסרי ,שלו, אנו מבינים כי ההכרעה למי להושיט עזרה אינה רק תוצאה של שיקול דעת לוגי אלא היא ביטוי לרמת העידון של הלב. כיצד אדם מפתח את היכולת לזהות את הכאב השקט, את זה שאינו זועק בצעקות גוף אלא בלחשושים של נפש? הרי המצפן האמיתי ,אינו נמצא בספרים חיצוניים, אלא במידת הרגישות שאנו מצליחים להשריש בקרבנו היכולת לראות את האדם שמולנו לא כגוף גרידא אלא כנשמה חיה. זהו אימון יומיומי ,בעין טובה ובלב רחב, המבקש לא רק את תיקון העולם אלא את זיכוך הראייה שלנו .כדי שנזכה להרגיש את זולתנו כאילו היו אלו ייסורינו שלנו כתב: כי עבודת הלב היא)(חובות הלבבות, שער העבודה, פרק ג רבנו בחיי אבן פקודה העיקר, וכל המעשים החיצוניים אינם אלא כגוף לנשמה. בביאור הדברים, הוא מלמדנו כי המוסר האמיתי אינו נמדד במעשה הנראה לעין, אלא בכוונה ובתשומת הלב המופנית אל הזולת. המצפן הפנימי נבנה על ידי ההבנה שהאדם אינו מודד את סבלו של חברו לפי מה שנראה בעיניו, אלא מתוך ניסיון להקשיב לדופק החיים של אותו אדם, להבין .היכן הכאב נמצא באמת, גם אם הוא חבוי עמוק בתוך הנפש, הרחק מעיני המתבונן היכולת להבחין בין השבויים, בין זה שגופו נשחק לבין זה שנפשו דועכת, היא עבודה של התבוננות פנימית. המצפן המוסרי מורה לנו לא לברוח אל המקום הקל שבו הכאב ,הוא מוחשי וברור, אלא להעז ולצלול אל המקום המורכב והקשה, שם נמצאת הבושה הייאוש והדממה. אדם שמפתח את מצפנו בצורה כזו, לומד לזהות שהתפקיד שלנו בעולם אינו רק להיות מצילי חיים, אלא להיות מצילי אנושיות. בכל מקום שבו אנו .רואים התעלמות מהנפש, שם עלינו להיות אלו שרואים, אלו שמרגישים, ואלו שפועלים ,בניית מצפן כזה דורשת מאיתנו להסיר את המסכים שמפרידים בינינו לבין החבר להסיר את החציצה של אנוכיות או של רצון בתוצאות מיידיות, ולפעול מתוך אמת .פנימית שאינה מחפשת שכר, אלא מחפשת את התיקון האמיתי של הנשמה שמולנו אין כאן הטפה, אלא קריאה להתבוננות עמוקה בשאלה מי אנו ומהם הערכים שמניעים .אותנו ברגע האמת התובנות שבידינו אינן נשארות בין כותלי בית המדרש, אלא מחלחלות אל תוך הנהגת חיינו, אל הדרך שבה אנו פוגשים את הזולת בבית, בקהילה ובמרחב הציבורי. הלקח המהדהד מן הסוגיה הוא הצורך לפתח רגישות למה שמעבר למבט החיצוני. אנו פוגשים רהב תשרפ 299 299 אדם השקוע בעמל פיזי, ולעיתים נוטים להעריך את סבלו על פי משא כפיו בלבד, אך עלינו ללמוד להבחין באותה שחיקה שקטה, באותו שברון לב המתרחש כאשר אדם .מרגיש שחייו אינם מכוונים לתכלית, שפעולותיו הולכות לאיבוד, ושאין רואה ואין יודע התובנה הזו מנחה אותנו בחינוך הילדים ובשלום הבית, לדעת כי לא כל דרישה צריכה להיות תכליתית בלבד, וכי לעיתים האדם זקוק יותר מכל לביטוי של הערכה למשמעות .שבמעשיו, ולא רק לעשייה עצמה במישור הבין אישי, עלינו להיזהר מהטלת מטלות שאין בהן צורך, מהעמדת דרישות של מה בכך רק כדי להראות סמכות או כוח, שהרי כל יחס כזה הוא פגיעה בצלם האלוהים של האדם שמולנו. העבודה שאין בה טעם הופכת את האדם למכונה, וכשאנו פוגשים אדם כזה, הרי זה קורא לנו להושיט לו יד, להשיב לו את חדוות היצירה, ולגלות לו .כי גם במקום של חושך ושעבוד, ישנה הארה של ערך פנימי שאיש לא יוכל לקחת ממנו ,אנו לומדים לחפש את אותה נקודה של תקווה, את אותה פינה שבה הנפש יכולה לנשום .ולהעדיף תמיד את הצלת הרוח על פני כל תועלת חומרית שניתן להפיק מן האדם :עיקר העניין:עיקר העניין בסופו של תהליך, עומדים אנו מול האמת הפשוטה והמזעזעת כאחת: העבד אינו רק מי שגופו נתון במאסר, אלא מי שרוחו נכלאה ללא תכלית. כאשר נדרש אדם להכריע בין הצלת הגוף לבין הצלת הנפש, ההלכה מורה לנו כי העדיפות המוחלטת היא לנפש השבורה, שכן הגוף הוא כלי המעשה, אך הנשמה היא היא מקור החיים והאמונה. איסור התורה לא תרדה בו בפרך אינו רק הגנה על השרירים מפני עמל יתר, אלא חומה בצורה להגנה על הלב האנושי מפני הריקנות הממיתה. בבחירה הגורלית בין עמל גופני לבין עבודת פרך נפשית, אנו בוחרים להציל את מי שאיבד את משמעות חייו, שהרי אדם ללא תכלית הוא כמת שמתהלך בקרבנו, והשבת .התקווה לנשמתו היא המצווה העליונה והנשגבת מכל