2. הזעקה מהיכל המשפט — כיצד שאלו באורים ותומים והרי לא בשמים היא? | עמ׳ 751–759

2. הזעקה מהיכל המשפט — כיצד שאלו באורים ותומים והרי לא בשמים היא? | עמ׳ 751–759 אנו פותחים כעת פרק מסעיר המטלטל את יסודות המחשבה התורנית ,שאלה הנוגעת בנקודת החיכוך שבין האינסוף לבין השכל האנושי המוגבל .תארו לעצמכם את הכהן הגדול

2. הזעקה מהיכל המשפט — כיצד שאלו באורים ותומים והרי לא בשמים היא? | עמ׳ 751–759 אנו פותחים כעת פרק מסעיר המטלטל את יסודות המחשבה התורנית ,שאלה הנוגעת בנקודת החיכוך שבין האינסוף לבין השכל האנושי המוגבל .תארו לעצמכם את הכהן הגדול

גם לנשמה מגיע אוכל

ניצב בבית המקדש ,אבני החושן שעל ליבו ניצתות באש אלוקית ,ומתוכן עולה תשובה ברורה" :יהודה יעלה" .השמיים מדברים! האמת המוחלטת נחשפת בצירופי אותיות פלאיים. וכאן מתפרצת השאלה הסוערת :הרי אחד היסודות האיתנים ביותר בתורה הוא הכלל "לא בשמיים היא" .התורה הופקדה בידי חכמי בשר ודם ,ומרגע שניתנה בהר סיני ,אין הקדוש ברוך הוא ,כביכול ,רשאי להתערב בפסיקת ההלכה" .אחרי רבים להטות" ,קובעת התורה, ולא אחרי בת קול או נבואה. אם כן ,כיצד אנו מוצאים את מנהיגי האומה – מיהושע בן נון ועד דוד המלך – פונים אל האורים והתומים כדי לקבל הכרעה? האם אין בכך משום עקיפת הסמכות האנושית? כיצד ייתכן שבדיני ממונות אנו דורשים דיינים אנושיים ,אך בחלוקת הארץ או ביציאה למלחמה אנו נשענים על "מחשב אלוקי"? האם ישנם תחומים שבהם השמיים פולשים אל הארץ ,או שמא האורים והתומים פועלים בתוך גדרי השכל? אנו יוצאים למסע מרתק בין רוח הקודש ,חלומות ובת קול ,כדי להבין איפה עובר הגבול שבין "תורה מן השמיים" לבין הנהגה ש"אינה בשמיים". כדי להבין את פשר הקושיה כיצד שואלים באורים ותומים והרי לא בשמים היא ,עלינו להקדים ולהבין מהם אותם אורים ותומים וכיצד הם פועלים .התורה מצווה בפרשתנו :ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' .כאן נזרע הזרע הראשון של הנהגה שמימית קבועה המלווה את עם ישראל. רש"י הקדוש ,בפירושו על האתר ,פותח לנו צוהר אל מהותם הפנימית של הכלים הללו. הוא מבאר כי אין מדובר בחפץ גשמי שידי אומן יצרוהו מצורף לסדר עשיית המשכן ,אלא הוא כתב שם המפורש שהיה משה רבנו נותן בתוך כפלי החושן .מכוחו של אותו שם קדוש היה החושן מאיר את דבריו .השם אורים נגזר מהאורה שהיו מאירים את האותיות ,והשם תומים נגזר מכך שהיו משלימים את דבריהם ,שדבריהם מתקיימים במלואם ללא ספק. אל מול דברי רש"י ,אנו מוצאים את דברי הרמב"ן המרחיב ומעמיק בסוד הדברים .הרמב"ן דוחה בתוקף את דעתם של אלו שסברו כי מדובר במעשה אומנות של כסף וזהב שנוצר על ידי חכמי הכוכבים .הוא מוכיח זאת מכך שבכל מעשה המשכן נאמר ויעש האפוד ויעש החשן ,אך לא נאמר ויעש האורים והתומים .מכאן הסיק הרמב"ן כי הם סוד מסור למשה מפי הגבורה ,והוא כתבם בקדושה והיו מעשי שמיים ,ולכן הוזכרו בתורה בהא הידיעה. הרמב"ן מוסיף נדבך מרתק על אופן קבלת התשובה .לדבריו ,האותיות שעל אבני החושן היו מאירות מכוח האורים ,אך סדרן לא היה ידוע לכהן .כדי לדעת כיצד לצרף את האותיות המאירות למילים ומשפטים ,שימש התומים .התומים היה נותן בלב הכהן רוח קודש ובינה להבין את דבר השם הגלום באותיות ,עד שלבו של הכהן היה נעשה לב תמים ,ומיד היה יודע את התשובה הנכונה. המקור המרכזי בגמרא במסכת יומא דף עג ע"ב מחזק את התפיסה הזו .הגמרא מבארת

הווצת תשרפ

שהאורים מאירים את דבריהם והתומים משלימים את דבריהם .וכן אנו מוצאים בנביא ובמדרשים כי הראשון שקיבל הוראה להשתמש בהם היה יהושע בן נון ,כפי שנאמר :ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' .מכאן החל השימוש המעשי באורים ותומים בהנהגת האומה ,החל מחלוקת הארץ ועד למלחמותיו של דוד המלך. כאן נשאלת השאלה הגדולה שעומדת בלב דיוננו :אם מדובר במעשי שמיים ,בסודות שכתב משה ובאותיות המאירות מעצמן ,כיצד הותר לחכמים להשתמש בהן להכרעה? הרי התורה כבר ניתנה ,והכלל לא בשמים היא אמור להפקיע כל התערבות שמימית בסדרי הדין והנהגת התורה. לאחר שביססנו את היסוד כי האורים והתומים הם גילוי שמימי המבוסס על שמות קדושים ,עלינו לברר את גדרי השימוש בהם .האם כל ספק שהתעורר בבית המדרש או כל מחלוקת בין שני בעלי דין הובאו אל הכהן הגדול להכרעת האורים והתומים? המשנה במסכת יומא דף עא ע"ב מציבה גבולות ברורים ומצומצמים לכלי הזה .התנאים קובעים כי אין נשאלים באורים ותומים לכל אדם שחפץ בכך ,אלא אך ורק למלך ,לאב בית דין ,או למי שהציבור צריך בו .מכאן אנו למדים יסוד מהותי :האורים והתומים לא נועדו לפתור ספקות אישיים או שאלות הלכתיות של הפרט .הם היו כלי להנהגה לאומית, שנועד להכריע בשאלות שגורל האומה תלוי בהן ,כמו יציאה למלחמה או חלוקת נחלות הארץ לשבטים. נקודה מרכזית נוספת המבהירה את היחס שבין האורים והתומים לבין הכלל של לא בשמים היא ,מובאת במכילתא .על הפסוק בפרשת משפטים ונקרב בעל הבית אל האלהים ,דורשים חז"ל כי אין לעשות שימוש באורים ותומים כדי להכריע בדין שבין אדם לחברו .התורה מדגישה כי ההכרעה המשפטית מסורה לדיינים בשר ודם ,אשר ירשיעון אלהים – אלו הדיינים הפוסקים לפי שכלם והבנתם בתורה .השמיים אינם מתערבים בדין הפרוטה והממון. זאת ועוד ,עיון מעמיק בתולדות עם ישראל בתקופת המקרא מגלה כי מעולם לא מצינו שחכמים שאלו באורים ותומים כדי לפסוק הלכה שנפלה בה מחלוקת .התורה ניתנה מאת השם לבני אדם ,ומאותו רגע היא עברה לסמכותם הבלעדית של חכמי התורה .האורים והתומים שימשו כעזר לחשיפת רצון השם בהנהגת האומה ובמצבי אי ודאות מדיניים ,אך לא בעולם הפסיקה. מכאן אנו למדים כי הכלל לא בשמים היא עומד בתוקפו המלא בעולם ההלכה והמשפט, בעוד שהאורים והתומים פועלים במישור המקביל של הנהגת הציבור. כאשר אנו עוזבים את עולם האורים ותומים של ימי הבית הראשון ועוברים אל עולם הפסיקה בבתי המדרש לאורך הדורות ,אנו נתקלים במקרים מפתיעים שבהם נראה כי

גם לנשמה מגיע אוכל

גילויים שמימיים בכל זאת חודרים אל גדרי ההלכה .המקרה המפורסם והמעורר תהייה ביותר נמצא בדברי הראב"ד ,בהשגתו על הרמב"ם בהלכות לולב (פרק ח הלכה ה). הרמב"ם פסק כי הדס שנקטם ראשו כשר למצווה ,אולם הראב"ד חולק עליו בתוקף וכותב בלשון מופלאה :אמר אברהם ,כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול .דברים אלו מרעישים את עולם ההלכה :כיצד יכול הראב"ד להסתמך על רוח הקודש כדי לפסול את מה שהרמב"ם הכשיר? והרי לא בשמים היא! החתם סופר ,בשו"ת חתם סופר (חלק א סימן רח) נדרש לשאלה זו ומניח יסוד כביר המיישב את דברי הראב"ד עם כללי הפסיקה .הוא מבאר כי אין כוונת הראב"ד לרוח קודש של נבואה כפי שהייתה לדניאל או לנביאים ,שהרי נביא אינו רשאי לחדש דבר בהלכה .כוונתו של הראב"ד היא לסייעתא דשמיא המלווה את עמלי התורה לשמה. לפי החתם סופר ,הקדוש ברוך הוא בחסדו מעניק חכמה לחכמים לפי שעה ,ועוזר להם לכוון אל האמת מתוך פלפול ועיון בשכלם האנושי .רוח הקודש במקרה זה אינה מקור חיצוני המחליף את השכל ,אלא כוח פנימי המעצים את שכלו של החכם ומנחה אותו להגיע להכרעה הנכונה מתוך המקורות הקיימים .זהו הביאור לכך שעתניאל בן קנז החזיר הלכות שנשתכחו על ידי פלפולו – השמיים עזרו לו להשתמש בשכלו בצורה מושלמת. נמצאנו למדים כי גם כאשר חכם מזכיר את רוח הקודש ,אין הוא חורג מגדר לא בשמים היא ,אלא הוא מעיד על הבהירות והביטחון בבירור ההלכה שזכה לו מתוך עמלו בתורה. השכל נשאר הכלי הבלעדי ,אך הוא מואר באור עליון. לאחר שראינו כיצד רוח הקודש משתלבת בתוך שכלו של החכם ,עלינו לברר את מעמדו של הנביא המפורש העומד מול החכמים .הרמב"ם ,בהקדמתו לפירוש המשנה ,מציב קו גבול חד וברור :בענייני עיון וסברה ,אין לנביא שום יתרון על פני החכם .הוא כותב שאפילו אם אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יסברו סברה אחת ,ואלף חכמים וחכם יסברו היפך סברתם – הלכה כדברי החכמים ,משום שנאמר אחרי רבים להטות. הנביא אינו יכול לומר שהקדוש ברוך הוא גילה לו שהלכה כסברתו ,שכן התורה אינה בשמיים .יתרה מכך ,הגמרא במסכת יבמות דף קב מלמדת שגם אם יבוא אליהו הנביא ויאמר שחולצים בנעל כזו או אחרת ,אין שומעים לו אם דבריו עומדים בניגוד למנהג ולהלכה המקובלת .הנבואה נסוגה בפני מסורת הפסיקה האנושית. אולם כאן מתעוררת קושיה עצומה ממשנה מפורשת במסכת בבא מציעא .המשנה דנה במקרה של שניים שהפקידו אצל אחד מנה ומאתיים ,וכל אחד טוען שהמאתיים שלו. ההכרעה היא שנותן לכל אחד מנה ,והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו .וכיצד ייתכן הדבר? אם לא בשמים היא ,איזה כוח יש לאליהו להכריע סכסוך ממוני בין בני אדם? המהר"ץ חיות ,בספרו תורת הנביאים ,מציע תירוץ יסודי :אליהו הנביא לא יכריע את הדין בתוקף נבואתו ,אלא בתור חכם .כיוון שאליהו עלה בסערה השמימה ונשאר חי ,הוא מחזיק

הווצת תשרפ

במסורת רציפה של התורה כפי שהתקבלה בכל הדורות .כשהוא יבוא ,הוא יגלה את הדין מתוך ידיעתו בתורה ומתוך פלפולו כחכם ,ולא כגילוי נבואי שרירותי. הגר"א וסרמן הי"ד ,בקונטרס שיעורים ,מוסיף זווית אחרת ומעניינת .הוא מסביר שההכרעה של אליהו לא תהיה בדרך של פסיקה משפטית ,אלא בדרך של גילוי האמת המציאותית. הרמאי ,ברגע שיעמוד מול אליהו הנביא ,פשוט יתבייש לשקר ויודה על האמת .נמצא שההכרעה אינה "שמיימית" במובן של חריגה מההלכה ,אלא גילוי של העובדות שמאפשר לשכל האנושי לפסוק כדת וכדין. במסענו להבנת הגבול שבין שמיים וארץ ,אנו מגיעים לאחת התופעות המופלאות והשנויות במחלוקת בעולם הפסיקה :שאלת חלום .המקרה הבולט ביותר הוא ספרו של רבנו יעקב ממרויש ,מחכמי בעלי התוספות בצרפת ,שחיבר את שו"ת מן השמיים .בחיבור זה מובאות תשובות לשאלות הלכתיות סבוכות שקיבל המחבר על ידי מלאכים וגילויים בחלום הלילה. רבנו החיד"א ,בשו"ת יוסף אומץ (סימן פב) נוקט עמדה מפתיעה .הוא מסתמך על תשובה מן השמיים כדי להתיר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא ,כמו לולב ,בניגוד לדעת מרן השולחן ערוך .החיד"א טוען שאילו מרן היה רואה את דברי רבנו יעקב ממרויש המעידים כי מן השמיים נתנו כוח לנשים לברך ,ודאי היה פוסק כמותו .לשיטתו ,הכלל לא בשמים היא נאמר כאשר השמיים באים לעקור הלכה ,אך כשיש מחלוקת בין הפוסקים ,גילוי עליון יכול לשמש כמשקל המכריע את הכף לטובת אחת הדעות. מנגד ,מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן סח) יוצא במערכה נגד הסתמכות זו .הוא מקשה מכוח דברי הגמרא במסכת בבא מציעא ,שם נאמר שאין משגיחים בבת קול אפילו כדי להכריע במחלוקת קיימת .אם בת קול שיצאה בבית המדרש אינה קובעת הלכה ,קל וחומר שדברי חלומות ,עליהם אמרו חז"ל שאינם מעלים ואינם מורידים ,לא יהוו מקור פסיקה. מרן רבנו עובדיה יוסף מביא את דברי השבולי הלקט והנודע ביהודה ,המדגישים כי התורה נמסרה לחכמי ישראל להכריע על פי כללי ההוראה האנושיים בלבד .הוא מציין כי אפילו בחלום של אדם גדול אין להתחשב לעניין הלכה ,שכן השכינה עצמה הסכימה כי מרגע נתינת התורה ,הכוח להבין ולפרש אותה עבר לבני האדם. עם זאת ,אנו מוצאים מקרה חריג שבו מרן בשולחן ערוך פסק הלכה שמקורה בחלום – דין נענוע האתרוג יחד עם הלולב ,מקור המובא בדברי הרקאנטי שנתגלה לו בחלום .הדבר מלמדנו כי לעיתים ,כאשר הגילוי השמימי מתקבל על לב חכמי הדור ומשתלב בתוך עולם הסוד והקבלה ,הוא עשוי לחדור אל תוך פסיקת ההלכה המעשית. תנורו של עכנאי – הרגע בו ניצחה הארץ את השמיים כדי להבין את שורש הסירוב להשתמש באמצעים שמימיים בפסיקה ,עלינו לחזור אל

גם לנשמה מגיע אוכל

המעמד הדרמטי ביותר בתולדות תורה שבעל פה :המחלוקת על תנורו של עכנאי .הגמרא (בבא מציעא נט ע"ב) מתארת עימות חזיתי בין רבי אליעזר הגדול ,שהיה שמותי ומחזיק במסורת ללא שינוי ,לבין חכמי דורו ובראשם רבי יהושע. רבי אליעזר ,בביטחונו המוחלט באמת שלו ,גייס את כוחות הטבע ואת השמיים להוכחת צדקתו .הוא הורה לחרוב להיעקר ממקומו ,לאמת המים לחזור לאחוריה ולכותלי בית המדרש להטות ליפול .בכל המקרים הללו השיבו לו חכמים כי אין מביאים ראיה מן הטבע אל בית המדרש .לבסוף ,יצאה בת קול (שם) וביארה :מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. כאן התרחש המעשה המכונן :עמד רבי יהושע על רגליו (שם) וחידש :לא בשמים היא. הוא הסתמך על הפסוק בתורה כי מאחר שניתנה תורה מהר סיני ,אין אנו משגיחים בבת קול .התורה עצמה (דברים יג ,ג) כתבה את הכלל אחרי רבים להטות ,ובכך העניקה את זכות ההכרעה לחכמי ישראל על פני כל גילוי שמימי .הגמרא (שם) מספרת שלאחר מכן מצא רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו :מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? השיב לו אליהו: חייך ,נחייך ואמר ניצחוני בני ,ניצחוני בני. חיוכו של הבורא ,כביכול ,מגלה את עומק הכוונה של מתן תורה .הקדוש ברוך הוא רצה שהתורה תהפוך לחלק מהוויית האדם ,שתתברר מתוך שכלו ומאמצו .הניצחון של בניו אינו מרד ,אלא הגשמת המטרה – שהתורה תרד מהשמיים ותהיה לארץ .בכך מוסבר מדוע אפילו בת קול ,שהיא הקול הברור ביותר מהשמיים ,אינה יכולה לכופף את דעת הרוב בבית המדרש. לאחר שראינו את עמידתו האיתנה של רבי יהושע מול בת הקול ,עלינו ליישב סתירה גלויה העולה מדברי הגמרא במקום אחר .הגמרא (עירובין יג ע"ב) מספרת שבמשך שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל ,אלו אומרים הלכה כמותנו ואלו אומרים הלכה כמותנו. לבסוף יצאה בת קול (שם) וביארה :אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן ,והלכה כבית הלל .והנה התמיהה עולה מאליה :אם לא בשמים היא ,כיצד קיבלו חכמים את הכרעת בת הקול לקבוע הלכה כבית הלל לעולם? בעלי התוספות (ברכות נב ע"א) מפרשים יסוד המיישב את הסתירה ומגדיר את תפקיד השמיים בבית המדרש .הם מסבירים כי באמת מעיקר הדין היה עלינו לפסוק כבית שמאי, שכן הם היו חריפים ומפולפלים יותר .אולם מצד שני ,בית הלל היו הרוב .במצב כזה של ספק – האם ללכת אחר הרוב המספרי או אחר הרוב האיכותי של החריפות – לא יכלו חכמים להכריע .במקום כזה שבו השכל האנושי נקלע למבוי סתום ואין הכרעה ברורה בכללי הפסיקה ,שם יכולה בת הקול להופיע ולגלות את רצון השם. כלומר ,בת הקול לא באה לעקור את כללי התורה או לנצח את החכמים ,אלא לסייע להם להעמיד את הדין על תילו במקום של ספק שקול .זהו הבדל מהותי מהמקרה של רבי

הווצת תשרפ

אליעזר ,שם בת הקול באה לחזק את דעת היחיד מול דעת הרוב בניגוד לכלל המפורש של אחרי רבים להטות .במקרה של בית הלל ,בת הקול רק אישרה את מה שהיה ראוי להיפסק מצד הרוב. נמצאנו למדים ,כי השמיים אינם מתערבים כדי לבטל את שיקול הדעת האנושי ,אלא כדי להאיר אותו במקום שבו הוא עומד חסר אונים מול ספקות שקולים .השמיים והארץ משתפים פעולה כדי להגיע אל האמת המוחלטת. רבה בר נחמני – כשהשמיים זקוקים להכרעת הארץ אנו מגיעים כעת אל אחד הסיפורים המופלאים ביותר בש"ס ,המציג את שיא העליונות של השכל התורני האנושי .הגמרא (בבא מציעא פו ע"א) מספרת על מחלוקת שהתגלעה בישיבה של מעלה בעניין נגעי צרעת .הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו (שם) כתב שהנגע טהור, ואילו כל פמליא של מעלה (שם) פירשו שהנגע טמא. במצב של מחלוקת כזו בשמיים ,נאמר :מי יכריע? והתשובה הייתה מדהימה :יבוא רבה בר נחמני ,שהוא יחיד ובקי בדיני טהרות .המלאך המוות נשלח להביא את נשמתו של רבה למתיבתא דרקיעא רק כדי שהוא ,חכם בשר ודם ,יפסוק את ההלכה ויכריע את המחלוקת בין הבורא לבין המלאכים .רבה בר נחמני (שם) חידש במילתו האחרונה עלי אדמות :טהור ,טהור. סיפור זה אינו רק אגדה ,אלא יסוד הלכתי עמוק .הוא מלמד שהקדוש ברוך הוא כביכול הגביל את סמכותו שלו בעולם ההלכה .מרגע שהתורה ירדה לעולם ,ההכרעה הסופית אינה תלויה במי שאמר והיה העולם ,אלא במי שעמל בתורה כאן למטה .השמיים עצמם ממתינים למוצא פיו של החכם. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק א סימן סח) ביאר כי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פוסק במקרה זה דווקא נגד דעתו של רבה בר נחמני .והדבר מעורר תדהמה :הרי רבה הכריע בשמיים! אלא שכאן מתגלה שוב הכלל של לא בשמים היא .גם אם רבה פסק בשמיים ,בבית המדרש של מטה ההלכה נקבעת לפי כללי הרוב והסוגיות כפי שהן לפנינו. אפילו פסק שניתן בישיבה של מעלה אינו מחייב את הפוסק בארץ אם הוא מנוגד לכללי ההוראה המסורים לנו. כעת ,לאחר שהקפנו את עולם הנבואה ,בת הקול והחלומות ,אנו חוזרים אל נקודת הראשית ומבקשים ליישב את הסתירה שבין האורים ותומים לבין היסוד הגדול של לא בשמים היא. אם השמיים אינם מתערבים בפסיקה ,כיצד שאל יהושע בן נון במשפט האורים? מרן רבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד ה"א) ובעקבותיו פוסקים רבים ,מפלסים לנו נתיב בהיר בהבנת העניין .הם מבארים כי יש להבדיל הבדלה גמורה בין שני עולמות :עולם ההלכה ועולם ההנהגה .הכלל לא בשמים היא נאמר אך ורק בנוגע

גם לנשמה מגיע אוכל

לקביעת מצוות ,בירור ספקות הלכתיים ופסיקת דינים בין אדם לחברו .שם ,השכל האנושי הוא הריבון. אולם האורים ותומים לא באו להורות הלכה .הם שימשו כיועץ אלוקי בשאלות של מציאות והנהגה – האם לצאת למלחמה? האם עכשיו הוא הזמן המתאים? היכן נמצא הגבול המדויק של נחלת השבט? אלו שאלות שהן מעבר ליכולת הניתוח ההלכתי היבש ,שכן הן נוגעות לעתיד ולנסתרות .במקום שבו השכל האנושי אינו יכול לפעול כי חסרים לו נתונים מציאותיים על העתיד ,שם האורים ותומים מאירים את הדרך. זאת ועוד ,המהר"ץ חיות (תורת הנביאים פרק ב) חידש שהאורים ותומים הם חלק אינטגרלי מנתינת התורה עצמה .כלומר ,התורה שקבעה לא בשמים היא ,היא זו שקבעה שבמקרים מסוימים של הנהגה לאומית ,האמת תתגלה דרך הכהן הגדול .לכן ,אין כאן "פלישה" של השמיים אל הארץ ,אלא פעולה בתוך המסגרת שהתורה עצמה הגדירה מראש .השמיים והארץ אינם נלחמים זה בזה ,אלא משלימים זה את זה בבניית האומה. מתוך בירור הגבולות שבין השמיים והארץ ,אנו נחשפים לרובד מחשבתי עמוק המבקש ליישב את הסתירה שבין האורים והתומים לבין היסוד הגדול של לא בשמים היא .אם השמיים אינם מתערבים בפסיקה ,כיצד שאל יהושע בן נון במשפט האורים? מרן רבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד ה"א) ובעקבותיו פוסקים רבים ,מפלסים לנו נתיב בהיר בהבנת העניין .הם מבארים כי יש להבדיל הבדלה גמורה בין שני עולמות :עולם ההלכה ועולם ההנהגה .הכלל לא בשמים היא נאמר אך ורק בנוגע לקביעת מצוות ,בירור ספקות הלכתיים ופסיקת דינים בין אדם לחברו .שם ,השכל האנושי הוא הריבון .אולם האורים והתומים לא באו להורות הלכה .הם שימשו כיועץ אלוקי בשאלות של מציאות והנהגה – האם לצאת למלחמה? היכן נמצא הגבול המדויק של נחלת השבט? אלו שאלות שהן מעבר ליכולת הניתוח ההלכתי היבש ,שכן הן נוגעות לעתיד ולנסתרות .במקום שבו השכל האנושי אינו יכול לפעול כי חסרים לו נתונים מציאותיים על העתיד ,שם האורים ותומים מאירים את הדרך .המהר"ץ חיות (תורת הנביאים פרק ב) חידש שהאורים והתומים הם חלק אינטגרלי מנתינת התורה עצמה ,והתורה שקבעה לא בשמים היא ,היא זו שקבעה שבמקרים מסוימים של הנהגה לאומית האמת תתגלה דרך הכהן הגדול. מעבר לבירור ההלכתי ,המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק נ"ו) פותח לנו צוהר להרחבה מחשבתית כבירה .הוא מבאר שהתורה ניתנה לאדם דווקא מפני שהוא יצור מוגבל .המלאכים אינם זקוקים לתורה כי הם פועלים בטבעם האלוקי ,אך האדם צריך לזכך את שכלו .כאשר חכם פוסק הלכה ,הוא אינו רק מגלה חוק קיים ,אלא הוא הופך לשותף בבריאה .הכלל לא בשמיים היא הוא הביטוי הגבוה ביותר לאמון שנתן הבורא באדם – היכולת להגדיר מהי האמת האלוקית כאן למטה .זהו סוד ניצחוני בני ,שהבורא שמח ומתעלה כאשר בניו משתמשים בכוח התבונה שהוא נטע בהם כדי לקדש את המציאות. מכאן אנו דולים גם הרחבה מוסרית ותובנות לחיי היום יום .האורים והתומים מלמדים

הווצת תשרפ

אותנו פרק בנמיכות רוח .הכהן הגדול ,עם כל רוממותו ,היה צריך להניח את שכלו בצד ולבקש הדרכה מהשמיים בענייני הנהגה .מנגד ,הדיין בבית הדין מצווה לקחת אחריות מלאה על פסיקתו .המוסר העולה מכאן הוא האיזון הדק שבין ביטול להשתדלות .גם בימינו, כשאין לנו אורים ותומים ,כל אדם נושא בקרבו חושן קטן .האותיות המאירות הן הכישרונות והנתונים שהשם נתן לנו ,והתומים הוא יישוב הדעת והסייעתא דשמיא לצרף את הנתונים להחלטה נכונה .עלינו ללמוד שגם כשאנו מחליטים החלטות בשכלנו ,עלינו לעשות זאת מתוך תפילה וביטול ,כדי שהשכל האנושי יהפוך לכלי קיבול לרצון העליון .האמת אינה נמצאת בבת קול של הרגשות החולפים או בחלומות של דמיון ,אלא בבירור שכלי מעמיק ובעמידה על יסודות המסורת וההלכה ,שם שוכן גילוי השכינה האמיתי. בסיומו של מסע זה ,בין אבני החושן הבוערות באש השמות הקדושים לבין כותלי בית המדרש המהדהדים את קולות החולקים ,אנו מוצאים הרמוניה מופלאה .גילינו שהתורה אינה חוששת מגילויים שמימיים ,אלא היא מעגנת אותם בתוך סדר עולם מדויק המעניק לאדם את כבודו ואת אחריותו .האורים והתומים ,רוח הקודש ,בת הקול והחלומות – כולם משרתים מטרה אחת :חשיפת רצון השם במציאות ,תוך שמירה על הכתר שניתן לחכמים להכריע את הדין בשכלם האנושי.

עיקר העניין: נתבאר לנו כי יסוד השימוש באורים ותומים אינו עומד בסתירה לכלל שקבעה התורה לא בשמים היא ,שכן קיימת הפרדה מהותית בין עולם ההלכה לעולם ההנהגה .האורים ותומים ,כפי שביאר מרן רבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד ה"א) ,נועדו להכרעות לאומיות ומציאותיות שהן מעבר להשגת השכל האנושי ,בעוד פסיקת הדין נשארה נחלתם הבלעדית של חכמי התורה .העמקנו בביאורו של הראב"ד (הלכות לולב פ"ח ה"ה) על הופעת רוח הקודש בבית המדרש, וראינו דרך דברי החתם סופר (שו"ת חת"ס ח"א סימן רח) כי אין זו נבואה המשנה הלכה ,אלא העצמה של שכל החכם המכוון לאמת .דנו במעמדו של אליהו הנביא ובמחלוקות שבישיבה של מעלה ,שם חידשה הגמרא (בבא מציעא פו ע"א) כי אפילו הבורא כביכול ממתין להכרעת רבה בר נחמני .עוד למדנו כי חלומות ובת קול יכולים לשמש כמשקל מכריע במקום ספק שקול ,כפי שביארו התוספות (ברכות נב ע"א) ,אך לעולם לא יעקרו הלכה פסוקה וקיימת .התובנה העולה היא שהשילוב בין ה"אורים" המאירים מהשמיים לבין ה"תומים" המייצגים את יושר הלב והשכל האנושי ,הוא המביא את האומה אל שלמותה.