3. היכן עמדו כאשר שאלו באורים ותומים? | עמ׳ 760–767

3. היכן עמדו כאשר שאלו באורים ותומים? | עמ׳ 760–767 בין כותלי ההיכל המקודש ,באפלולית המלאה הוד וקדושה המשתרעת בין מנורת הזהב לשולחן הפנים ,מתרחש אחד המחזות המרטיטים ביותר בחיי האומה .דממה עמוקה עוטפת את המבנה ,ורק קול פסיעותיו של הכהן הגדול המעוטר בשמונה בגדי זהב נשמע על רצפת השיש .מולו עומד המלך או אב בית הדין ,ובלבם שאלה גורלית שחורצת גורלות של…

3. היכן עמדו כאשר שאלו באורים ותומים? | עמ׳ 760–767 בין כותלי ההיכל המקודש ,באפלולית המלאה הוד וקדושה המשתרעת בין מנורת הזהב לשולחן הפנים ,מתרחש אחד המחזות המרטיטים ביותר בחיי האומה .דממה עמוקה עוטפת את המבנה ,ורק קול פסיעותיו של הכהן הגדול המעוטר בשמונה בגדי זהב נשמע על רצפת השיש .מולו עומד המלך או אב בית הדין ,ובלבם שאלה גורלית שחורצת גורלות של רבבות מישראל .כאן ,במפגש שבין האדם לאלוקיו ,נחשף הסוד המופלא של האורים ותומים ,כלי שנועד להורות את הדרך בעתות מצוקה וספק. אולם ,כאשר אנו מבקשים לצייר בדמיוננו את המעמד הנשגב הזה ,אנו נתקלים בערפל של מסורות ופירושים המבקשים להגדיר את המיקום המדויק ואת תנוחת הגוף של השותפים למעמד .האם הכהן והשואל עמדו פנים אל פנים כבשיחה בין רע אל רעהו? האם הכהן הפנה את עורפו לשואל כדי להישיר מבט אל עבר המקום המקודש ביותר בעולם ,אל ארון הברית השוכן מאחורי הפרוכת? השאלה על עמידתם ומיקומם של השואל והנשאל אינה רק שאלה טכנית של סדר וארגון ,אלא היא נוגעת בשורש המושג של עמידה לפני השכינה והדרך שבה השפע האלוקי מתגלגל ובא לידי ביטוי בתוך כפלי החושן .הדעות חלוקות ,המסורות שונות ,והלב מבקש להבין היכן בדיוק נמתח הקו שבו נפגש הדיבור האנושי עם המענה השמימי ,וכיצד השפיע המיקום הפיזי על בהירות התשובה ועל עוצמת המעמד כולו. אל תוך מסכת הדינים של עבודת הכהן הגדול בבגדי התפארת ,נשזרים הפסוקים המניחים את היסוד למעמד השאלה ,כפי שנאמר בפרשתנו" :ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' תמיד ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (שמות כח ,ל) .פסוק זה אינו רק מצווה על נתינת השמות הקדושים בתוך כפלי החושן ,אלא הוא מגדיר את המציאות של נשיאת המשפט לפני ה' ,ביטוי המחייב בירור על מיקומו הפיזי והרוחני של הכהן בעת המעמד .מקור נוסף המבהיר את סדר העמידה מופיע בפרשת פינחס ,שם נצטווה יהושע בן נון לקבל את הנהגת האומה דרך הכהן" :ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" (במדבר כז ,כא) .המילים "לפני ה'" השזורות בפסוקים אלו הן המפתח לכל הדיון העוסק במיקום העמידה ובתנוחת הגוף של השואל והנשאל. רש"י (שמות כח ,ל) כתב כי האורים והתומים הם כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן ,שעל ידו הוא מאיר את דבריו וממלא את דבריו .רש"י מבאר כי המשפט נמצא על לבו של אהרן תמיד לפני ה' ,אך אינו מפרש כאן את התנוחה הפיזית של העמידה ,אלא את היות השמות הקדושים מונחים במקום המקודש שעל גוף הכהן. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כח ,ו) פירש כי האורים והתומים הם סוד עמוק המחובר למעשה האפוד והחושן ,והם נקראים כך כי הם מאירים את העיניים ומשיבים את הנפש בתמימות.

הווצת תשרפ

הוא מדגיש כי המילה לפני ה' מעידה על כך שהמעמד כולו נעשה במקום המקודש בתוך המשכן ,מקום השראת השכינה. הרמב"ן (שמות כח ,ל) ביאר באריכות כי האורים והתומים הם מעשי שמיים ,וסודם מסור למשה מפי הגבורה .הוא מחדש כי הכהן צריך לכוון את דעתו אל השמות הקדושים כדי שתשרה עליו רוח הקודש .לפי הרמב"ן ,העמידה לפני ה' פירושה שהכהן עומד כמי שמקבל פני שכינה ,וההארה של האותיות בחושן היא מעין נבואה קטנה המתרחשת במקום המקדש. החזקוני (שמות כח ,ל) כתב כי האורים והתומים היו מונחים בתוך החושן שהיה מקופל לשניים ,וזהו שנאמר והיו על לב אהרן .הוא מבאר כי הביטוי לפני ה' בא ללמד שהשאלה אינה נעשית בכל מקום ,אלא במקום שבו השכינה שורה ,דהיינו בתוך המשכן או במקום שבו נמצא הארון. הספורנו (במדבר כז ,כא) פירש את סדר העמידה של יהושע לפני אלעזר ,וביאר כי יהושע עומד לפני הכהן כדי שהכהן ישאל עבורו .הוא מדגיש כי השאלה במשפט האורים צריכה להיות לפני ה' ,כלומר שהכהן יכוון פניו כלפי המקום הקדוש כדי לקבל את המענה השמימי. תרגום יונתן (שמות כח ,ל) חידש כי בתוך החושן היו חקוקים השמות הקדושים שעל ידם היו מתפרשים הסודות ,והוא מתרגם את לפני ה' כמי שעומד ומשמש בבית מוקדשא .גם התרגומים הארמיים מדגישים את הקדושה המקומית המחייבת שהשאלה תתבצע בזיקה ישירה למקום השראת השכינה. הכלי יקר (שמות כח ,ל) ביאר כי האורים והתומים נקראים משפט לפי שהם מבררים את האמת כדיין .הוא מוסיף כי העמידה לפני ה' מחייבת את הכהן להיות נקי מכל מחשבה זרה, וכשם שהדיין יושב לפני ה' בדין ,כך הכהן עומד לפני ה' בבירור השאלה באורים ותומים. היסוד ההלכתי המגדיר את תנוחת הגוף המדויקת של הכהן והשואל מתברר במרחבי התלמוד ,שם ירדו חז"ל לפרטי הפרטים של המעמד הנשגב .בגמרא במסכת יומא (דף עג ע"א) מובאת ברייתא השונה את סדר העמידה בלשון זו :כיצד שואלין? השואל פניו כלפי נשאל ,והנשאל פניו כלפי שכינה .הגמרא מבקשת לברר את צורת הדיבור ואת אופן העמידה, ומדגישה כי השואל אינו רשאי להרים את קולו כמי שמדבר בפרהסיה ,אלא עליו לשאול בלחש ,בדומה לתפילת עמידה ,כפי שנאמר ביהושע "ושאל לו" ,ולא שנשמע קולו לכל. רש"י (שם ,ד"ה פניו כלפי נשאל) פירש כי השואל עומד כשפניו מופנות כלפי הכהן הגדול ,והכהן הגדול ,שהוא הנשאל ,עומד כשפניו כלפי שכינה .בביאור המושג כלפי שכינה מפרש רש"י כי הכוונה היא שהכהן מביט כלפי האורים ותומים ושם המפורש שנמצאים בתוך החושן שעל לבו .לפי תפיסה זו ,השכינה מתגלה בתוך כפלי הבגד ,והכהן משפיל את מבטו ומטה את ראשו כדי להתבונן באותיות המאירות מתוך החושן. רבנו יהונתן מלוניל (על הגמרא ביומא שם) ביאר בדרך דומה ,וכתב כי פניו כלפי שכינה היינו כלפי האורים ותומים ,ששם שורה השכינה ומשם יוצא המענה .מדבריו עולה כי המעמד הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

אינטימי ומתרחש בתוך המרחב שבין הכהן לשואל ,כאשר מוקד תשומת הלב הוא החושן המונח על לבו של הכהן. בתלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ז הלכה ג) מובא דיון מקביל המדגיש את גודל העניין ,שם נאמר כי הכהן צריך להיות מכוון בדעתו ורוח הקודש צריכה לנוח עליו .הירושלמי מבאר כי השאלה נעשית דווקא על ידי מי שהציבור צריך לו ,והעמידה לפני הכהן היא חלק מגדר הקדושה של המעמד .בעלי התוספות (יומא עג ע"א ,ד"ה השואל) העירו על סדר השאלה וביארו כי הצורך שהשואל יעמוד מאחורי הכהן או מולו תלוי במידת הבהירות של התשובה ובאופן שבו הכהן מקבל את הארת האותיות. נמצאנו למדים מתוך דברי הגמרא והמפרשים עליה ,כי המוקד הראשוני של פניו כלפי שכינה מתפרש כהפניית המבט אל החושן והשמות הקדושים המונחים בו ,מה שיוצר תמונה של עמידה שבה הכהן והשואל קרובים זה לזה ,והכהן מרוכז בבגדי הקודש שעל גופו. עמוד האש המנחה אותנו בהבנת דברי רבותינו הראשונים הוא מרן רבנו משה בן מימון, אשר סולל דרך חדשה ומפתיעה בביאור סדר העמידה .הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה יא) כתב :וכיצד שואלין? עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו ,פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל :אעלה או לא אעלה? ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו .הרמב"ם מחדש כאן הבנה עמוקה במושג פניו כלפי שכינה המופיע בגמרא .לשיטתו ,אין מדובר רק בהשפלת מבט אל עבר החושן ,אלא בעמידה פיזית של הכהן הגדול בתוך ההיכל ,כשפניו מופנות מערבה לכיוון קודש הקדשים ,המקום בו שוכן ארון הברית. בפירוש המשניות (מסכת יומא פרק ז משנה ה) חידש הרמב"ם את הטעם לדבר ,וביאר כי השכינה השורה על הארון היא המקור להארה המתגלה באבני החושן ,ולכן חייב הכהן להפנות את פניו אל מקור השפע .השואל ,לעומת זאת ,עומד מאחורי הכהן כשפניו אל גבו של הכהן ,וכך נוצרת שורה של קדושה המכוונת כולה אל עבר קודש הקדשים. רבנו מנחם המאירי (בית הבחירה יומא עג ע"א) כתב בדרכו של הרמב"ם וביאר כי הנשאל פניו כלפי שכינה משמעו כלפי הארון ,אלא שהוא מוסיף דיוק חשוב .המאירי מבאר כי השואל עומד אחורי הכהן ופניו לאחורי הכהן ,והכהן הגדול עומד לפני הפרוכת .לדעתו ,הסיבה שהכהן אינו עומד מול השואל היא כדי שיוכל להתרכז באופן מוחלט בהארת האותיות ובידיעה שתגיע אליו מהשמיים ,בלי שהמפגש האנושי עם השואל יסיח את דעתו. רבנו עובדיה מברטנורא (יומא פרק ז משנה ה) מביא את שתי השיטות ,אך נוטה בפירושו להבנה שפניו כלפי שכינה פירושו כלפי הארון .הוא מבאר כי השאלה בתוך ההיכל היא חלק בלתי נפרד ממעשה העבודה ,והקרבה הפיזית למקום השראת השכינה היא המאפשרת לאבני החושן להאיר את דבריהן. נמצא שישנה מחלוקת יסודית בין הראשונים בפירוש המציאות בשטח :בעוד רש"י רואה

הווצת תשרפ

את המעמד כדיאלוג אישי שבו השכינה מצוצמת אל תוך החושן ,הרמב"ם והמאירי רואים בו טקס מקדשי רחב היקף ,שבו הכהן הגדול משמש כמתווך העומד בין השואל לבין ארון הברית ,וכל פניו מופנות אל מקור הנבואה. בעומדנו מול דברי הרמב"ם המציבים את הכהן מול הארון ,התעוררו האחרונים בשאלה עצומה המהדהדת מתוך דפי המקרא .הרי מצינו פעמים רבות שדוד המלך שואל באורים ותומים בעת היותו נרדף במדבר ,הרחק מן המשכן ומן הארון ,כפי שמתואר בספר שמואל (א ,כג) כאשר אמר לאביתר הכהן הגישה האפוד .מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,במדבר סימן נח) ביאר כי נראה מדברי הרמב"ם שהעמידה מול הארון היא לכתחילה ומהווה חלק משלמות המעמד ,אך אינה מעכבת את עצם התשובה .הוא מחדש כי במקום שאין ארון ,הכהן מפנה את פניו כלפי המקום המקודש שבירושלים ,ובכך הוא מקיים את היסוד של פניו כלפי שכינה גם ללא הנוכחות הפיזית של הארון מולו. מרן רבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב"ם שם) עמד על מקור דברי הרמב"ם והסביר כי הרמב"ם למד את שיטתו מן הדיוק בפסוק "לפני ה'" ,המורה על עמידה במקום המיוחד לשכינה .הוא מבאר כי לדעת הרמב"ם ,הגמרא במסכת יומא לא באה לחלוק על הצורך בעמידה מול הארון ,אלא לפרש כיצד מתבצעת העמידה הזו בתוך ההיכל .עוד הוסיף כי השוני בין רש"י לרמב"ם נובע מהשאלה האם האורים ותומים הם כלי עצמאי שנושא עמו את השכינה לכל מקום ,או שהם כלי שצריך יניקה ממקור הקדושה שבקודש הקדשים. הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (שיעורי הגרי"ד על מסכת יומא) העמיק בחקירה זו וחידש כי ישנם שני דינים באורים ותומים :דין בבגדי כהונה ודין בעבודה .לשיטתו ,כאשר השאלה נעשית במקדש ,היא מוגדרת כעבודה ולכן היא טעונה עמידה מול הארון בתוך ההיכל כפי שפסק הרמב"ם .אולם ,כאשר השאלה נעשית בשעת מלחמה מחוץ למקדש ,היא פועלת מכוח קדושת בגדי הכהונה בלבד ,ואז ניתן לשאול גם ללא ארון ,ובלבד שהכהן יכוון את לבו לשמים. הגאון רבי צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות ,יומא עג) פירש כי העמידה פניו כלפי שכינה לדעת הרמב"ם נועדה ליצור מצב של נבואה גמורה .הוא מבאר כי הארון הוא כסא הכבוד בעולם הזה ,וכדי שהכהן יוכל לקרוא באותיות החושן בצורה של רוח הקודש ולא רק כפיענוח טכני, הוא חייב להיות מחובר אל המוקד שבו הדיבור האלוקי שורה .לכן ,לכתחילה אין שואלים אלא כשהארון נמצא במקומו והכהן עומד מולו. במפת הפסיקה של הדורות האחרונים ,אנו מוצאים בירורים מעמיקים המבקשים ליישב את פסק הרמב"ם עם המציאות ההיסטורית והמקורות התנאיים .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (עין יצחק ח"ג) דן בהרחבה בשיטת הרמב"ם וביאר כי אף שהעמידה לפני הארון היא חלק מצורת השאלה המובחרת ,אין היא מעכבת את עצם המענה מהשמים .הוא מציין כי ייתכן והרמב"ם הדגיש את העמידה לפני הארון כפי שהייתה בבית ראשון ,שבו השכינה שרתה

גם לנשמה מגיע אוכל

במלוא עוזה ,אך גם בבית שני כשנגנז הארון ,עדיין עמדו הכהנים בהיכל ופניהם כלפי קודש הקדשים ,שכן קדושת המקום עומדת לעולם. הגאון מרן רבי מאיר לביש שחור בספרו בגדי כהונה (עמוד רמו) חקר את דברי התלמוד ירושלמי (יומא פ"א ה"א) המלמדים כי לעיתים היו מוציאים את הארון למלחמה .הוא מחדש כי לדעת הרמב"ם ,במקרים אלו היו מציבים את הארון מול הכהן גם מחוץ לעזרה ,כדי לשמר את המציאות של "פניו כלפי שכינה" כפשוטה .לפי הבנתו ,הרמב"ם סובר שיש קשר מהותי בין הארון לאורים ותומים ,וגם כשיוצאים למערכה ,השראת השכינה על החושן יונקת מכוח הלוחות שבארון. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,במדבר סימן נח) הוסיף נדבך חשוב וביאר כי גם כשדוד המלך שאל באפוד ללא ארון ,הדבר נעשה מתוך ידיעה שהארון הוא המרכז ,והכהן היה מפנה את מבטו ותפילתו כלפי המקום שבו הארון שוכן .הוא מדגיש כי אין כאן מחלוקת בין הפוסקים האשכנזים לספרדים ,אלא הבנה כוללת של גדולי הדור כי עמידת הכהן היא מעין תפילה, וכשם שבתפילה אנו פונים אל ירושלים ואל בית קדש הקדשים ,כך הכהן בשאלתו פונה אל מקור האור. הגאון רבי יוסף קאפח (בהערותיו על הרמב"ם ,הלכות כלי המקדש) חידש דיוק נפלא בדברי הרמב"ם .הוא מסביר כי העמידה בהיכל לא כללה כניסה אל מעבר לפרוכת ,אלא הכהן היה מסיט מעט את הפרוכת כדי לראות את כיוון הארון ,ובכך היה מקיים "לפני ה'" .הוא מוכיח זאת מכך שהרמב"ם לא הזכיר שום היתר כניסה לקודש הקדשים לצורך שאלה זו ,ומשמע שכל המעמד התרחש בהיכל פנימה ,במקום המותר לכהנים. נמצאנו למדים מפי גדולי דורנו כי המיקום הפיזי – בין אם הוא מול הארון ממש ובין אם הוא בכיוון המקדש – נועד ליצור את הזיקה המקסימלית בין השואל לבין מקור השפע האלוקי ,כשהכהן משמש כצינור המקשר בין רצון העם לבין גזרת שמים. מתוך בירור מקומם של השואל והנשאל ,אנו דולים השלכות מעשיות המקשרות את עולם המקדש אל סדרי ההלכה והנהגת החיים .נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת העמידה בתפילה ובמפגש עם קדושה .אנו רואים כי לדעת הרמב"ם ,גם כאשר השואל עומד לפני הכהן, אין הוא עומד מולו פנים אל פנים ,אלא השניים מסודרים בטור המכוון אל הקודש .הדבר מלמדנו כי כאשר שניים עוסקים בדבר שבקדושה או בתפילה ,העיקר אינו המפגש האנושי ביניהם ,אלא ההפניה המשותפת של שניהם כלפי השכינה .מכאן עולה הנהגה למעשה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ,שגם בעת הנהגה משותפת ,על הציבור והשליח להיות מכוונים יחד אל מול המזרח ,ללא חציצה ביניהם לבין מקור הקדושה. נפקא מינא נוספת נוגעת להגדרת המקום הראוי לקבלת החלטות הרות גורל .מעמדת הרמב"ם והמאירי עולה כי השאלה באורים ותומים אינה "ייעוץ אישי" שניתן לבצע בכל קרן זווית ,אלא היא מחייבת זיקה למקום השראת השכינה .מכאן אנו למדים כי הכרעות

הווצת תשרפ

לאומיות וציבוריות צריכות להיעשות מתוך התחברות למקורות הרוחניים של האומה .גם אם אין לנו היום ארון ואורים ותומים ,ההלכה למעשה היא שבעת בירור ספקות גדולים ,על האדם והמנהיג לקבוע את מקום הבירור במקום של תורה ותפילה ,שכן האווירה והמקום משפיעים על בהירות המחשבה ועל הסיעתא דשמיא המלווה את הפסיקה. עוד נפקא מינא מתבררת בעניין הריכוז הנדרש בעת עשיית מצווה .לדעת רש"י ,הכהן מכופף ראשו אל החושן שעל לבו .הדבר מורה כי לעיתים העבודה הפנימית של האדם בתוך עצמו ,בתוך "כפלי לבו" ,היא היא העמידה לפני השכינה .למעשה ,אדם המבקש לכוון לאמת, עליו לדעת שלעיתים עליו להשפיל את מבטו מן הסובב אותו ולהתרכז בנקודה הפנימית המאירה בו ,וזוהי דרך בטוחה להגיע להכרעה נכונה ומכוונת. המתח השורר בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם חושף בפנינו רובד רעיוני עמוק בשאלת מקום משכנה של השכינה בעת ההכרעה .רש"י ,הממקד את מבט הכהן כלפי החושן שעל לבו ,משרטט תמונה שבה השכינה שורה בתוך האדם המקודש ,בתוך כלי העבודה שניתנו לו .הרעיון העולה מכאן הוא שהאמת אינה נמצאת "שם" במרחב המקודש המרוחק ,אלא היא מתנוצצת מתוך לבו של החכם המחובר למקורותיו .לעומתו ,הרמב"ם ,המפנה את פני הכהן אל הארון ,מלמדנו כי האדם לעולם נשאר רק כלי קיבול .האמת המוחלטת שוכנת בקודש הקדשים ,בלוחות הברית ,והכהן הגדול ,עם כל רוממותו ,חייב להישיר מבט אל המקור החיצוני לו כדי לקבל את הארת האותיות. זהו בירור עמוק ביסוד הנהגת האומה :האם הכוח להכריע נובע מתוך "הלב של אהרן" – מתוך האישיות הסגולית והנפש המזוככת של המנהיג ,או שמא הכוח נובע אך ורק מתוך הזיקה הבלתי פוסקת אל ה"ארון" – אל התורה המונחת בקרן זווית .הרעיון המאחד את השיטות מלמד כי השילוב של שניהם הוא ההכרחי .הכהן נושא את המשפט על לבו ,אך הוא עושה זאת לפני ה' .הלב האנושי המזוכך הופך להיות המקום שבו האותיות מאירות ,אך האור עצמו מגיע מתוך הברית הנצחית שבין הקדוש ברוך הוא לישראל. מכאן אנו למדים כי האמת אינה שרירותית ואינה נחלת הפרט בלבד .העמידה של השואל מאחורי הנשאל ,כששניהם פונים אל השכינה ,מסמלת את ביטול הישות העצמית בפני האמת הגדולה .אין כאן מאבק כוחות בין המלך לשואל או בין הכהן למתייעץ ,אלא התבטלות משותפת אל מול הדיבור האלוקי .הידיעה ש"האמת אינה שלי" אלא היא מתגלה דרכי מתוך הזיקה למקור הקדוש ,היא היסוד המאפשר לשכינה לשרות בתוך המעמד ולתת תשובה ברורה ותמימה. החיבור שבין האורים והתומים לבין עולם הנפש והנהגת האדם את עצמו ,מגלה לנו כי המבנה הפיזי של השאלה במקדש הוא השתקפות של תהליך פנימי העובר על כל יהודי המבקש לכוון את דרכו .כאשר אנו מוצאים את הכהן עומד "ופניו כלפי שכינה" ,אנו למדים שכל הכרעה משמעותית בחיים צריכה להתחיל בנקודה של התנתקות מהרעש הסביבתי והפניית המבט אל הנצח .האדם הוא בבחינת כהן במקדש חייו ,והלב שלו הוא החושן שבו

גם לנשמה מגיע אוכל

חקוקות אותיות גורלו .כדי שהאותיות הללו יאירו ויצטרפו למילים של הדרכה ובהירות ,עליו להעמיד את עצמו במצב של "לפני ה'". ההנהגה העולה מכאן לנפש היא יסוד הביטול .השואל עומד מאחורי הכהן ,והכהן עומד לפני הארון – שרשרת של ענווה שבה איש אינו תופס את המקום המרכזי .בחיים האישיים, כשאדם ניצב בפני צומת דרכים ,עליו לבחון האם הוא שואל מתוך רצון לאשש את נטיות לבו המוקדמות ,או שמא הוא עומד כמי שבאמת מבקש "משפט" .הדינמיות של האורים והתומים מלמדת שאין תשובה קבועה מראש; היא מתחדשת בכל פעם מתוך המפגש החי של האדם עם רצון הבורא .האמונה שהתשובה נמצאת "שם" ,מעבר לפרוכת של השכל המוגבל ,מעניקה לאדם את הכוח להמתין להארה ולא לפעול מתוך דחפים רגעיים. זאת ועוד ,העובדה שהכהן והשואל עומדים זה אחר זה ומכוונים למקום אחד ,מלמדת על כוחה של אחדות המטרה .בנפש פנימה ,כוחות המחשבה ,הרגש והמעשה צריכים לע"בשורה אחת .כאשר כל חלקי הנפש פונים אל אותו מקור ,האדם אינו חלוק בתוך עצמו .הוא אינו שואל בלב אחד ופועל בלב אחר .תמימות המעמד במקדש קוראת לנו לשאוף לתמימות פנימית ,שבה כל הווייתנו מכוונת אל האמת ,ובמקום כזה של יושר ובהירות ,השכינה מבטיחה להאיר לנו את הדרך. המצפן המוסרי הנבנה מתוך סדרי העמידה במקדש מלמד אותנו כי האמת מחייבת עמדה של ענווה והסתרה .העובדה שהשואל עומד מאחורי הכהן והכהן פונה אל הארון ,יוצרת מבנה שבו איש אינו מביט ישירות בפני חברו בעת רגע הגילוי האלוקי .יש בכך שיעור מוסרי עצום על הצניעות הנדרשת בעת בירור האמת .כאשר אדם עוסק בעניינים שבקדושה או בהכרעות מוסריות כבדות משקל ,עליו להימנע מחיפוש אחר אישור חברתי או "מבט" של אחרים. המוסר העולה מכאן הוא שהאמת אינה זקוקה לקהל או למחיאות כפיים; היא מתבררת בתוך מרחב של ביטול עצמי ,שבו האדם הופך לשקוף אל מול המשימה המוטלת עליו. זאת ועוד ,העמידה המכוונת אל הארון או אל החושן מזקקת עבורנו את המושג "אחריות". הכהן הגדול אינו "בעלים" על התשובה ,הוא רק מתווך המביא את דבר השם לעמו .המצפן הפנימי שלנו צריך להיות מכוון כך שנבין כי הכישרונות והיכולות שניתנו לנו הם "בגדי שירות" שנועדו לשרת את הכלל .המוסר היהודי תובע מהאדם שלא להשתמש בכוחו או בחוכמתו לטובתו האישית ,אלא לעמוד תמיד בפוזיציה של שליח המבקש להאיר את הדרך לאחרים .כשם שהכהן משעבד את חושיו ואת מבטו אל אבני החושן כדי להציל את העדה, כך עלינו לשעבד את יכולותינו לטובת האמת המוסרית הצרופה. השילוב בין ה"אורים" – המייצגים את בהירות המחשבה ,לבין ה"תומים" – המייצגים את תמימות ויושר הלב ,מהווה את התשתית המוסרית לכל אדם .אין די בחוכמה מזהירה אם הלב אינו תמים ,ואין די בתמימות אם אין עיניים מאירות לראות את המציאות נכוחה. העמידה לפני השכינה מחייבת הרמוניה בין השניים .האדם המוסרי הוא זה שדואג שגם

הווצת תשרפ

שכלו וגם לבו יפנו באותה המגמה אל עבר הטוב והישר ,ובכך הוא הופך את כל מציאותו למשכן להשראת השכינה. מתוך ענני הקטורת וזוהר אבני החושן ,אנו שבים אל חיי המעשה כשאנו נושאים עמנו תובנות יצוקות לכל שעה ושעה .למדנו כי הדרך אל האמת אינה עוברת בקיצורי דרך של רגש סוער ,אלא בעמידה סדורה ומכוונת; כאשר אדם ניצב בפני ספק ,עליו לאמץ את תנוחת הכהן – להפנות את מבטו אל מקורות הסמכות והתורה ,להשקיט את קולו ולהקשיב להארה הפנימית שבוקעת מתוך ה"חושן" הפרטי שלו .התובנה המלווה אותנו היא שגם כשהשמיים נראים רחוקים והארון גנוז ,הזיקה אליהם היא זו המעניקה משמעות לכל פסיעה שלנו בארץ .אנו לוקחים עמנו את ההבנה שהנהגה אמיתית ,בין אם בבית ובין אם בקהילה ,צומחת רק מתוך עמדה של ביטול ופנייה משותפת אל השכינה ,שם נעלמים האינטרסים הצרים ומופיעה האמת הצרופה.

עיקר העניין: בבירור סוגיית עמידת הכהן והשואל באורים ותומים ,נחשפה לפנינו מחלוקת מופלאה בין רבותינו הראשונים המגדירה את מהות השראת השכינה .רש"י (יומא עג ע"א) פירש שהכהן משפיל מבטו אל החושן שעל לבו ,ובכך הוא הופך את גופו ובגדיו למקום המשכן המרכזי שבו מאירות האותיות .לעומתו ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה יא) חידש כי העמידה חייבת להיות לפני הארון ,כשהכהן מפנה גבו לשואל ופניו לקודש הקדשים ,ובכך הוא יונק את עוצמת המענה מתוך לוחות הברית .העמקנו בדברי האחרונים שביארו כי גם בהעדר ארון פיזי ,כפי שראינו בשאלותיו של דוד המלך ,העמידה כלפי שכינה נשמרת על ידי הפניית המבט והלב אל כיוון המקדש .סיכמנו כי השילוב בין ה"אורים" שבשכל לבין ה"תומים" שבלב, הנעשה מתוך ענווה והתבטלות ,הוא המפתח לקבלת הדרכה אלוקית בכל דור. בכך מתאחדים השמיים והארץ בטור אחד של קדושה ,המוליך את האדם בדרך הישר אל המענה המיוחל.