5. בימות המשיח האם יצטרכו לשאול באורים ותומים? | עמ׳ 774–781

5. בימות המשיח האם יצטרכו לשאול באורים ותומים? | עמ׳ 774–781 הנה אנו ניצבים בפתחה של תקופה שבה עין בעין יראו בשוב השם ציון ,והלב מחסיר פעימה אל מול מראה המקדש הנבנה בתפארתו .דמיינו את הרגע שבו השופר הגדול תוקע,

5. בימות המשיח האם יצטרכו לשאול באורים ותומים? | עמ׳ 774–781 הנה אנו ניצבים בפתחה של תקופה שבה עין בעין יראו בשוב השם ציון ,והלב מחסיר פעימה אל מול מראה המקדש הנבנה בתפארתו .דמיינו את הרגע שבו השופר הגדול תוקע,

הווצת תשרפ

והמתים שוכני עפר מקיצים לתחייה .משה רבנו ,האיש אשר דיבר עם השם פנים אל פנים, עומד על הר הבית ,ואהרון אחיו לצדו ,לבוש בשמונה בגדי זהב .עם ישראל כולו צופה בהם בנשימה עצורה .כעת ,עולה הצורך להרחיב את גבולות העיר ירושלים ,לקדש עוד טפח של אדמה בקדושת עולמים .כאן מתלקחת מחלוקת שאין מרתקת ממנה :מצד אחד ניצב משה ,שכל דבורו הוא אש דת ,ומהצד השני ניצב החושן ,המונח על לב אהרון בדממה של אבנים יקרות. האם ייתכן שדווקא ברגע שבו הנבואה חוזרת למלוך בישראל ,עדיין נזדקק לטקס העתיק של אבני החושן? הסקרנות מתגברת כשמבינים שלא מדובר רק בשאלה טכנית של הדרכה. יש כאן מאבק על הגדרת הקדושה עצמה .האם קדושת ירושלים תלויה ב"חוויה" הנבואית המרטיטה ,או שהיא זקוקה ל"פרוטוקול" הלכתי נוקשה ומסודר שבלעדיו דבר לא יחול? השאלה הזו הופכת לדרמטית עוד יותר כשאנו נזכרים שבבית שני ,למרות שהיו חכמים וצדיקים ,האורים ותומים נעדרו ,והכתוב אומר בפירוש שהכל מחכים ל"עמוד כהן לאורים ותומים" .האם זו רק תקווה למידע אבוד ,או שמא מדובר בחותמת אלוקית שבלעדיה בניין הבית והעיר אינו מושלם? אנחנו עומדים לפני התנגשות בין שתי דרכים בהנהגת השם :הדרך האישית של הנביא מול הדרך הממסדית של הכהן .האם המשיח ,שבעצמו יהיה נביא גדול ,יכפיף את קומתו וימתין לאותיות המנצנצות על בגד הכולל כלאיים? זהו סוד הקשר שבין שמיים לארץ ,בין הדיבור החי לבין המשפט החקוק ,והמתח הזה מלווה כל צעד במסע שלנו אל תוך הסוגיה המופלאה הזו. כדי לעמוד על עוצמת החידוש והצורך באורים ותומים ,עלינו לפתוח את יריעת המקורות המגדירים את גבולות השימוש בהם .המשנה במסכת שבועות (דף יד ע"א) מציבה תנאי ברזל לכל מהלך של הרחבת גבולי הקדושה :אין מוסיפין על העיר ירושלים ועל העזרות אלא במלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים .המקור לכך הוא הציווי האלוקי במדבר "ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו" ,ורש"י (שם ד"ה וכן תעשו) מבאר כי מילה זו "וכן" באה ללמדנו שהסדר שהיה בימי משה הוא הסדר המחייב לכל הדורות .מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ובכסף משנה ,וכן מרן רבינו משה בן מימון ביד החזקה (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יא) ,פסקו הלכה זו כחובה גמורה שאינה ניתנת לשינוי. מלבד קדושת המקום ,אנו מוצאים את האורים ותומים כציר מרכזי ביציאה למלחמה. הגמרא במסכת סנהדרין (דף טז ע"א) דורשת את הפסוקים בדברי הימים ומלמדת שאין המלך מוציא את העם למלחמת הרשות אלא על פי המענה המתקבל מהאורים ותומים .אביתר הכהן ,המלובש בבגדי המלכות ,הוא זה שמעניק את האישור המוסרי והאלוקי למסירות הנפש של הכלל. הרובד השלישי והעמוק ביותר נוגע לעצם הישיבה של עם ישראל על אדמתו .חלוקת הארץ לשבטים ,כפי שמתואר במסכת בבא בתרא (דף קכב ע"א) ,נעשתה בשילוב מופלא של

גם לנשמה מגיע אוכל

גורל ודבר השם .אלעזר הכהן ,כשהוא מלובש באורים ותומים ורוח הקודש מפעמת בו ,היה מכריז על גורל השבט עוד לפני שזה עלה מהקלפי ,ובכך נחתם הקשר הנצחי שבין אדם לאדמתו .בירור זה מציב בפנינו תמונה שבה הכהן הגדול ובגדיו הם המוליך הבלעדי של הרצון האלוקי המוחלט אל המציאות הארצית. כאן אנו מגיעים אל נקודת המפגש המטלטלת בין דברי התלמוד לבין המציאות של ימות המשיח .התלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין (פרק א הלכה ג) פותח לפנינו צוהר אל תוך דיון מופלא שנראה כמעט כערעור על כל היסודות שהנחנו .כאשר הגמרא דנה בדין שאין מוסיפין על העיר אלא במלך ונביא ואורים ותומים ,היא מביאה קושיה נוקבת :אם יש נביא, אורים ותומים למה אני צריך? התמיהה הזו חודרת אל הלב; הרי אם הנביא עומד לפנינו ושומע את קול השם בבהירות מוחלטת ,מה מוסיפה הארת האותיות על לבו של הכהן? האם ייתכן שישנה כפילות מיותרת במעמד הקדוש הזה? הירושלמי מביא שתי גישות :האחת סוברת שבאמת כאשר הנביא נוכח ,אין צורך באורים ותומים ,והשנייה היא דעתו של רבי יהודה הפוסק בנחרצות כי גם במקום שיש נביא ,עדיין צריך את האורים ותומים. הסקרנות מתעוררת למראה דברי המשנה במסכת סוטה (דף מח ע"א) הקובעת כי משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים ,וכי ישראל מחכים לאותו זמן שבו יעמוד כהן לאורים ותומים .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק וכן רש"י במסכת כתובות (דף כד ע"ב) מבארים כי הכוונה היא לימות המשיח ולתחיית המתים .כאן נוצרת הסתירה החזיתית :אם בימות המשיח תחזור הנבואה במלוא עוזה ,ואף משה רבנו יהיה עמנו ,מדוע חוזרת המשנה ומדגישה את הצורך באורים ותומים? הרי לפי הגישה הראשונה בירושלמי הם לכאורה מיותרים .אנו עומדים מול חידה המבקשת להבין מהו הסוד המיוחד הטמון באבני החושן ,סוד שנביא ,עם כל מעלתו הגבוהה ,אינו יכול למלא את מקומו. כדי להתיר את הסבך הזה ,עלינו לצלול אל חידושו המבריק של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים ,ואל דבריו המופלאים של רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה בראש פרשת תרומה .המשך חכמה מעמיד יסוד בלתי נשכח המבחין בין מהות הנבואה למהות האורים ותומים .הוא נסמך על דברי הגמרא במסכת יומא (דף עג ע"ב) הקובעת כי גזירת נביא חוזרת ,אך אורים ותומים אינה חוזרת ,שכן נאמר בהם משפט האורים ,ורש"י שם מבאר כי זהו דין חלוט שאינו חוזר לעולם. הביאור בזה הוא עמוק מני ים; הנבואה ,עם כל גבהותה ,תלויה לעיתים במעשי הדור ובזכותם ,ולכן יכול הקדוש ברוך הוא לבטל גזירה לטובה אם גרם החטא .אולם האורים ותומים אינם נבואה בעלמא אלא הם חלק ממערכת המשפט האלוקית .כאשר אבני החושן מאירות ,זהו פסק דין של מעלה ,וכשם שפסק דין בבית דין של מטה יוצר מציאות משפטית קבועה ,כך האורים ותומים יוצרים קדושה נצחית .רבי יהודה בירושלמי סובר כי כדי להחיל

הווצת תשרפ

קדושה על עיר ועל עזרות שתעמוד לעד ,לא די במילים של נביא שייתכן ויתבטלו מחמת החטא ,אלא צריך את החותמת המשפטית של האורים ותומים. מכאן ממשיך המשך חכמה לחידוש מרטיט בנוגע למשה רבנו .הוא מבאר כי מעלת נבואת משה הייתה ייחודית בכך שדבריו נאמרו בזה הדבר ,וכל נבואתו הייתה בבחינת דין שאינו חוזר ומנצחיות התורה .לכן ,במדבר ,משה רבנו יכול היה לקדש את המשכן גם ללא שאילה באורים ותומים ,כי כוחו האישי היה שקול לכוח האבנים .לפי זה ,נפתח פתח להבנה מרעישה :אם בימות המשיח יחזור משה רבנו להנהיגנו ,לכאורה שוב לא יהיה צורך באורים ותומים לצורך הקידוש ,שכן אורו של משה ימלא את מקומם. כנגד שיטתו הבהירה של המשך חכמה ,אנו מוצאים את דעתו המרתקת של ספר סדרי טהרות במסכת כלים ,אשר סולל דרך אחרת לגמרי בהבנת הסוגיה .הוא מעיין בקושיית בעלי התוספות במסכת שבועות על דברי רש"י ,ותוהה :כיצד ייתכן שקידוש המשכן במדבר נעשה על ידי אורים ותומים ,והרי אהרון הכהן נתכהן וזכה לבגדי הזהב רק לאחר ימי המילואים ,בעוד המשכן עצמו כבר עמד על תלו? מכאן הוא מסיק מסקנה מהפכנית שמשנה את כל זווית המבט שלנו על ימות המשיח. הוא מחדש כי הצורך באורים ותומים בקידוש העיר והעזרות אינו נובע מהצורך לשאול בעצתם או לברר את רצון השם .שהרי אם הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו בנבואה ישירה לבנות משכן ,לשם מה צריך לשאול שוב באבנים? אלא ,הוא מסביר כי מדובר בגזירת הכתוב של נוכחות .המצווה לקדש מקום מחייבת שהכהן הגדול יהיה לבוש בבגדי הזהב ובאורים ותומים באותה שעה ,כחלק בלתי נפרד מגוף המעשה ,בדומה לחובה של מלך וסנהדרין .אין זה בירור של ספק ,אלא חלק מהותי מטקס הקידוש עצמו. הוא מוצא רמז לשיטתו בלשונו המדויקת של מרן רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם ,שכתב כי הקידוש נעשה על פי מלך ועל פי נביא ובאורים ותומים .הוא מדייק כי לגבי מלך ונביא כתב הרמב"ם "על פי" ,כלומר שהם אלו שנותנים את ההוראה ,אך לגבי האורים ותומים כתב "ובאורים ותומים" ,ללמדנו שהם צריכים להיות נוכחים שם בגופם ובתפארתם ,גם אם לא מוציאים מפיהם תשובה באותו רגע. לפי דברי הסדרי טהרות ,הדיון בירושלמי מקבל פנים חדשות .רבי יהודה שחולק על התנא וסובר שצריך אורים ותומים למרות שיש נביא ,אינו מדבר על הצורך בשאלה ובמענה, אלא על עצם המציאות של בגדי הכהונה במעמד הקידוש .מכאן עולה מסקנה מרעישה לימות המשיח :גם אם משה רבנו יעמוד שם ויורה בדיוק היכן להציב את החומות ,עדיין לא ניתן יהיה לקדש את ירושלים ללא נוכחותם הפיזית של האורים ותומים על חזהו של אהרון ,כי כך חקקה התורה את סדר הקידוש לדורות עולמים. כאן אנו נכנסים אל תוך בירור עמוק עוד יותר ,המטלטל את עצם ההנחה שנבואתו של משה רבנו היא אכן בבחינת דין שאינו חוזר לעולם .הגאון בעל הצל"ח במסכת ברכות (דף

גם לנשמה מגיע אוכל

ד ע"א) מעורר קושיה נוקבת על דברי מרן רבינו משה בן מימון ביסודי התורה .הרמב"ם פסק כי הבטחה טובה של הקדוש ברוך הוא לנביא אינה חוזרת לעולם ,ואין החטא יכול לבטלה .והנה ,הגמרא בברכות דורשת את הפסוקים על ביאת בני ישראל לארץ ,ומלמדת שהייתה הבטחה למשה רבנו שבביאה השנייה ,בימי עזרא ,ייעשו להם ניסים כפי שנעשו בימי יהושע ,ובכל זאת החטא גרם וההבטחה לא התקיימה במלואה. הצל"ח מיישב זאת בדרך מפתיעה המחלישה את המעמד הנצחי של נבואת משה לעומת האורים ותומים .הוא מחדש שכל הכלל שנבואה לטובה אינה חוזרת נועד רק כדי שנוכל לבחון אם הנביא הוא נביא אמת ,אך אצל משה רבנו ,שכבר נאמר עליו "וגם בך יאמינו לעולם" ,אין צורך במבחן הזה .לכן ,דווקא בנבואת משה ייתכן שהחטא יגרום לביטול ההבטחה .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק מוסיף נדבך נוסף וביאר כי מאחר שנבואת משה היא קול השכינה המדבר מתוך גרונו ,היא נחשבת כביכול כדבורו של הקדוש ברוך הוא לעצמו ,שניתן לשנותו לפי מעשי בני האדם. השלכה של דברים אלו על ימות המשיח היא עצומה .אם נבואתו של משה רבנו ,עם כל מעלתה ,אינה נחשבת "דין שאינו חוזר" במובן המשפטי המוחלט ,הרי שגם בימות המשיח לא נוכל להסתמך עליה לבדה כדי לקדש את ירושלים או לחלק את הארץ .אנו חוזרים אל הצורך הקיומי באורים ותומים .לפי הגישה הזו ,האבנים הדוממות המאירות על לב הכהן נושאות כוח שאין אפילו למשה רבנו – הכוח לקבוע מציאות אלוקית נצחית שחטא לא יוכל לבטלה לעולם .נמצאנו למדים כי האורים ותומים אינם רק כלי לבירור מידע ,אלא הם יסוד של יציבות בתוך עולם משתנה. מעתה ,מתוך בירור המחלוקת המרתקת שבין הנבואה למשפט ,עולות כמה נפקא מינות המאירות את פני העתיד לבוא .השלכה ראשונה נוגעת לעצם הסמכות לפסיקת הלכה והנהגת הציבור .אם נפסוק כדברי המשך חכמה ,הרי שבימות המשיח תהיה לנבואה סמכות עליונה ומכרעת ,כפי שהיה בימי משה .אולם ,אם נקבל את דברי הסדרי טהרות והצל"ח ,נבין שגם בעידן של גילוי שמיים גמור ,עדיין תצטרך ההנהגה הציבורית לעבור דרך "פרוטוקול" הלכתי מסודר של אורים ותומים .דהיינו ,שגם אם המלך או הנביא יחושו ברוח הקודש שעליהם לפעול בדרך מסוימת ,הם יחויבו להכפיף את קומתם אל מול אבני החושן ,כדי להעניק למעשיהם תוקף של דין שאינו חוזר. נפקא מינא נוספת עולה בעניין חלוקת הארץ לנחלות .כפי שביאר המצודת דוד על ספר עזרא ,האורים ותומים נדרשים כדי לברר את ייחוס הכהנים והשבטים .כאן מתעוררת שאלה מוסרית והלכתית כבדת משקל :האם עדותו של נביא נאמן מספיקה כדי לקבוע לאדם את נחלתו לנצח? אם האורים ותומים הם היחידים המעניקים חותמת של "משפט" מוחלט ,הרי שגם אם משה רבנו יעיד על פלוני שהוא משבט פלוני ,ייתכן שעדיין נצטרך את הארת האותיות בחושן כדי שהנחלה תירשם על שמו בטאבו האלוקי בבחינת קניון שאינו בטל.

הווצת תשרפ

עוד השלכה מעניינת נוגעת לשאלת היציאה למלחמה .לפי שיטת הסדרי טהרות, שנוכחות האורים ותומים היא גזירת כתוב בבגדי הכהן ,נמצא שגם אם משיח צדקנו יורה בנבואה לצאת למלחמה ,לא יוכלו לעשות זאת עד שיעמוד כהן לבוש בחושן. הדבר מלמד אותנו שבימות המשיח לא תהיה הנהגה של "קפיצת הדרך" או שבירת כלים ,אלא סדר מופתי שבו כל כלי קודש ממלא את תפקידו הייחודי ,והאורים ותומים משמשים כערובה לכך שכל החלטה לאומית גורלית תעבור תחת שבט הביקורת של המשפט האלוקי המזוקק. כאשר אנו מתבוננים ברובד הפנימי של הסוגיה ,אנו מגלים שהאורים ותומים אינם רק אמצעי טכני לקבלת מידע ,אלא הם מייצגים את הבהירות המוחלטת של האמת .בעוד שהנבואה היא חוויה רוחנית כבירה שעוברת דרך נפשו של הנביא וסגנונו האישי ,האורים ותומים הם בבחינת אותיות חקוקות המאירות מאליהן .יש כאן מסר רעיוני עמוק :האמת האלוקית בימות המשיח צריכה להופיע לא רק כהשראה פנימית בלב המנהיג ,אלא כמציאות אובייקטיבית וגלויה לכל .האותיות הבולטות בחושן הופכות את הדיבור השמימי לדבר מוחשי שאפשר כמעט לגעת בו ,ובכך הן מבטאות את שיא הגילוי שבו אין מקום לספק או לפרשנות מוטעית. הצורך באבני החושן לצד הנביא מלמד אותנו על השילוב הנדרש בין הרוח לבין החוק. הנביא מביא את האש ,את הדינמיות ואת הקשר החי ,בעוד שהאורים ותומים מביאים את היציבות ואת המסגרת המשפטית .בימות המשיח ,השלמות תהיה בכך שהרוח הגבוהה ביותר תתלבש בכלים המדויקים ביותר .הארת האותיות היא למעשה הארת השכל האנושי כך שיוכל לתפוס את רצון השם בבהירות של "יום" ,ללא הערפל של הלילה או הטשטוש של הדמיון. מכאן אנו למדים שגם ברגעי השיא של החיים ,אדם זקוק לכלים קבועים שיאפשרו לו לעגן את השגותיו בתוך המציאות .האורים ותומים הם המצפן שמוודא שגם כשהנשמה נוסקת למרומים בנבואה ,היא נשארת מחוברת למשפט האמת ולסדר שהתוותה התורה. זהו הסוד של "אורים" המאירים את הדרך ,ו"תומים" המעניקים שלמות לכל צעד ושעל. במעמקי הנפש ,הציפייה לאורים ותומים בימות המשיח היא הציפייה לאותה נקודה של ודאות שאין לה הרהור .בעולם שבו אנו חיים כיום ,אנו פועלים מתוך הסתרה ,מנסים לפענח את רצון השם דרך סימנים דקים ומורכבים .לעיתים אנו חווים רגעי הארה ,מעין נבואה קטנה בלב ,אך מיד עולה הספק :האם זהו קול השם או שמא זהו קול דמיוננו? האיסור לקדש שטחים ללא אורים ותומים מלמדנו שקדושה אמתית ובת קיימא דורשת אימות חיצוני מוחלט .היא מלמדת את האדם שלא להישען רק על תחושותיו הסובייקטיביות ,אלא לחפש את ה"דין" ואת ה"משפט" המעגנים את רגשותיו בחוקי התורה. העובדה שבימות המשיח יחזרו האבנים להאיר ,אומרת לנו שבעתיד לבוא יתאחדו הלב והשכל .החושן מונח על הלב ,אך הוא נקרא חושן משפט – חיבור של הרגש החם עם

גם לנשמה מגיע אוכל

השכל הצרוף .בעבודת הנפש שלנו כיום ,אנו שואפים להגיע לאותה מדרגה של "תומים", של תמימות ושלמות ,שבה המעשים שלנו יהיו כה מכוונים לאמת ,עד שהם יאירו מאליהם כמו אותיות החושן .כל אדם בתוך עצמו מחכה ל"כהן לאורים ותומים" הפרטי שלו ,לאותה בהירות שתאמר לו בביטחון מהו חלקו ומהו תפקידו הייחודי בעולם. המתנה הזו לכהן שיע"באורים ותומים מחנכת אותנו למידת הסבלנות והביטול .היא אומרת לנו שישנן שאלות שרק השכינה יכולה להשיב עליהן ,ועלינו לדעת להמתין עד שהאור יבקע מתוך הקודש .בינתיים ,אנו בונים את הכלים ,מנקים את הבגדים ומכינים את הלב ,כדי שברגע שבו האותיות יתחילו לנצנץ ,נהיה ראויים לקרוא את המסר האלוקי ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מחיינו. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית האורים ותומים בימות המשיח מורה לנו על הערך העליון של כפיפות הקומה אל מול האמת המוחלטת .בעולם המודרני ,שבו האדם נוטה להעמיד את תבונתו האישית או את תחושותיו כסמכות עליונה ,באה דרישת התורה לאורים ותומים ומלמדת שגם המנהיג הגדול ביותר ,אפילו מלך המשיח או משה רבנו ,אינו פועל בחלל ריק .המוסר היהודי תובע מאיתנו ענווה; הידיעה שקדושה אמתית אינה נוצרת מכוח דחף אישי ,נאצל ככל שיהיה ,אלא מתוך חיבור למערכת של משפט וציווי אלוקי שאינו משתנה. מתוך דברי האחרונים שראינו ,אנו למדים שיעור ביושרה פנימית .אם נבואת משה יכולה להתבטל מחמת החטא ,כפי שחידשו הצל"ח והעין יצחק ,הרי שאין לאדם לסמוך על הישגיו הרוחניים של אתמול כדי להבטיח את צדקתו מחר .המצפן המוסרי שלנו חייב להיות מכוון אל ה"דין שאינו חוזר" – אל אותם עקרונות תורה נצחיים שהם יציבים כאבני החושן .אדם מוסרי הוא אדם שבונה את חייו לא רק על "הארות" חולפות ,אלא על יסודות מוצקים של הלכה ומוסר שהם מעבר למצבי הרוח המשתנים. זאת ועוד ,השילוב בין הנביא לאורים ותומים מורה על האחריות הכפולה שיש לכל אדם :להיות קשוב לקול הפנימי ,לרוח החיה שבקרבו ,אך בו בזמן להעמיד את המעשים במבחן הכלים המקודשים של התורה .המצפן הזה מדריך אותנו שגאולה אמתית ,בין אם היא לאומית ובין אם היא אישית ,מתרחשת רק כאשר הלהט והחזון פוגשים את הדיוק והאחריות המשפטית .כך אנו בונים אישיות שיש בה גם "אורים" – אור המחשבה ,וגם "תומים" – שלמות המעשה ,בבחינת ישרות הלב עם ישרות הדרך. בצאתנו ממסע הלימוד המופלא בעומק דברי רבותינו על עתידן של אבני החושן ,אנו חשים כיצד הלב מתמלא בהבנה חדשה ומזוקקת .למדנו כי הגאולה אינה רק שעתם היפה של הנביאים והחזון ,אלא היא בעיקר שובו של הדין האלוקי אל מכונו .התובנה המלווה אותנו היא שגם באורו הגדול של משיח ,נזדקק לאותה יציבות מוחלטת שמעניק החושן – לאותן אותיות חקוקות המבטיחות כי כל טפח שיתקדש וכל נחלה שתחולק יהיו בבחינת קדושה נצחית שאינה חוזרת לעולם .אנו לוקחים עמנו את ההבנה שהאמת

הווצת תשרפ

השלמה זקוקה לשני קולות :לקולו החי של הנביא המדבר מתוך הלב ,ולנצנוץ האבנים המביא את חותם המשפט.

עיקר העניין: עסקנו בשאלה המרתקת האם בימות המשיח ,עם שובם של משה ואהרן ,יהיה צורך בשאילה באורים ותומים .ראינו את שיטת המשך חכמה ,המבאר כי הצורך באורים ותומים נובע מכך שגזירת נביא יכולה לחזור מחמת החטא ,בעוד שמענה האורים ותומים הוא משפט חלוט שאינו בטל .לשיטתו ,משה רבנו ,שנבואתו הייתה בבחינת "זה הדבר" ונצחיות גמורה ,היה שקול לאורים ותומים ,וייתכן שבימות המשיח תמלא נבואתו שוב את מקומם .מנגד ,הבאנו את דעת הסדרי טהרות והרמב"ם, המלמדים כי נוכחות האורים ותומים היא גזירת כתוב וחלק בלתי נפרד ממעשה הקידוש והמלחמה ,ללא קשר למידת הבהירות של הנביא .העמקנו בקושי שהעלו הצל"ח והעין יצחק על נצחיות נבואת משה מחמת החטא ,והסקנו כי דווקא החושן הוא הערובה ליציבות המשפטית הנדרשת .ביררנו כיצד השילוב בין ה"אורים" ל"תומים" משקף את השלמות שבין הרגש לחוק ,ובין הארה זמנית לקדושה נצחית, ומצאנו כי הציפייה לכהן העומד באורים ותומים היא הציפייה ליום שבו האמת האלוקית תהיה גלויה ,חקוקה ובלתי ניתנת לערעור בלב כל אחד מישראל.