7. האם לכהן גדול היה מותר ללבוש משקפיים בשעת העבודה דהרי זה יתור בגדים? | עמ׳ 788–793

7. האם לכהן גדול היה מותר ללבוש משקפיים בשעת העבודה דהרי זה יתור בגדים? | עמ׳ 788–793 הבה נדמיין את המראה המרהיב של הכהן הגדול ביום הכיפורים ,כשהוא פוסע במתינות וביראה אל עבר קודש הקודשים .שמונה בגדי זהב מעטרים אותו ,וכל תנועה שלו מדודה ושקולה כנגד רצון השם .והנה ,מתעוררת שאלה המציתה את הדמיון ונוגעת בחיבור שבין עולם המקדש העתיק לבין חיינו המודרניים :מה…

7. האם לכהן גדול היה מותר ללבוש משקפיים בשעת העבודה דהרי זה יתור בגדים? | עמ׳ 788–793 הבה נדמיין את המראה המרהיב של הכהן הגדול ביום הכיפורים ,כשהוא פוסע במתינות וביראה אל עבר קודש הקודשים .שמונה בגדי זהב מעטרים אותו ,וכל תנועה שלו מדודה ושקולה כנגד רצון השם .והנה ,מתעוררת שאלה המציתה את הדמיון ונוגעת בחיבור שבין עולם המקדש העתיק לבין חיינו המודרניים :מה דינו של כהן שתשש כוח ראייתו? האם מותר לו להרכיב משקפיים בשעה שהוא ניגש להקריב קרבנות או להקטיר קטורת? השאלה הזו אינה רק טכנית ,אלא היא פותחת פתח לדרמה רוחנית עמוקה .מצד אחד ,אנו יודעים שהתורה מקפידה בקיצוניות על בגדי הכהונה – "על בשרו" ,שלא יהיה דבר חוצץ בין הבגד לבשר ,ושלא יוסיף הכהן על הבגדים שציוותה התורה ,שכל המוסיף הרי הוא כגורע ופוסל את העבודה מדין "יתור בגדים" .האם זוג משקפיים ,אותו אביזר כה חיוני לאדם המרכיב אותו ,ייחשב כבגד חמישי שיפסול את עבודת הכהן הגדול? מאידך ,עומדת השאלה המרעידה :האם כהן שאינו רואה היטב ללא עזרת המשקפיים נחשב לבעל מום? האם המקדש ,מקום השלמות והתפארת ,סוגר את שעריו בפני מי שראייתו אינה בשיאה? אנו יוצאים למסע מרתק בין דפי הגמרא ופסקי האחרונים ,כדי להבין האם המשקפיים הם מלבוש ,תכשיט ,או אולי בכלל חלק מגופו של האדם המודרני ,וכיצד כל זה משתלב בעבודת הקודש שבה כל חוט וכל מבט קובעים את גורל העם כולו. בבואנו לנתח את הספק המרכזי בעניין המשקפיים ,אנו נתקלים ביסוד ההלכתי של יתור בגדים .התורה קבעה בפרשת תצוה את מספר הבגדים המדויק לכהן הדיוט ולכהן גדול, וכל תוספת עליהם נחשבת כפגימה בעבודה .בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן לא) נטה לומר בנחרצות כי לבישת בתי עיניים ,הלא הם המשקפיים ,נחשבת כתוספת בגדים האסורה בכהנים בשעת העבודה .לפי מבט זה ,המשקפיים הם מלבוש לכל דבר ,וכשם שאסור לכהן להוסיף צעיף או בגד קטן על בגדיו ,כך נאסר עליו להוכיח את נוכחותו במקדש עם זוג משקפיים על פניו. אולם ,בחינה מעמיקה יותר מגלה פנים אחרות לסוגיה .בספר חשוקי חמד על מסכת סנהדרין (דף לו ע"ב) דן בזה בהרחבה ומביא צד מפתיע :ייתכן שמשקפיים כלל אינם נחשבים לבגד .כדי להבין זאת ,עלינו לצלול אל הסוגיה במסכת זבחים (דף יט ע"א) העוסקת בתפילין .שם נחלקו רש"י ותוספות האם הנחת תפילין בשעת עבודה נחשבת ליתור בגדים. רש"י סובר שהספק בגמרא נובע מהחשש שמא התפילין נחשבים לבגד נוסף ,אך לדעת בעלי התוספות (שם ד"ה תפלין) ברור שתפילין אינם בגד אלא תשמיש מצווה ,והחשש הוא רק משום חציצה. כאן נכנס לתמונה חידושו של הגאון רבי חיים קנייבסקי ,המובא בחשוקי חמד ,המציין כי משקפיים אינם עומדים בשיעור המינימלי של בגד – גובה ורוחב של שלוש אצבעות

הווצת תשרפ

על שלוש אצבעות .יתרה מכך ,המשקפיים אינם באים לכסות את הגוף או לחממו ,אלא הם משמשים ככלי עזר לראייה ,ובכך הם דומים יותר לתכשיט או לתשמיש מאשר למלבוש. אם נקבל את המסקנה שמשקפיים אינם "בגד" ,הרי שחומת הדין של יתור בגדים אינה חלה עליהם ,והכהן יוכל לכאורה לעבוד עמם ללא חשש. כעת אנו ניצבים בפני צד נוסף ומורכב בדרמה הזו :אם נכריע שהמשקפיים אינם בגד, האם עצם הצורך בהם מעיד על חסרון בגופו של הכהן? התורה קבעה שכל כהן בעל מום פסול לעבודה ,והגמרא במסכת בכורות (דף מד ע"א) מונה בין הפסולים את מי שמוגדר כ"מחסורייתא" ,ורש"י מבאר שם שחסרה מראיתו ,כלומר שראייתו אישה שלמה כפי שצריכה להיות .לכאורה ,דברים אלו מרעידים את עולמו של הכהן מרכיב המשקפיים; האם העובדה שעיניו זקוקות לסיוע הופכת אותו לבעל מום שאינו ראוי לעמוד לפני המזבח? הקושי מתעצם לאור דברי התוספות במסכת בכורות (דף לז ע"א ד"ה מה) המדגישים שאף אם מדובר בחולשה טבעית המגיעה עם הגיל ,כמו זקן שראייתו נחלשת ,אין הדבר מונע מן המצב להיקרא מום .נראה היה כי המקדש דורש שלמות פיזית חלוטה ,וכל סטייה מחדות הראייה המקורית פוסלת את הכהן .אך כאן בא השו"ת דברי מלכיאל ומעיר הערה חשובה :לא מצינו בפירוש בקרב מוני המומים שחלישות ראייה גרידא פוסלת בכהנים ,אלא רק מומים הנראים בעין עצמה או חסרון גמור בראייה. בירור זה מעלה שאלת עומק על הגדרת ה"מום" בדורותינו .האם בעולם שבו רוב הציבור נעזר במשקפיים ,עדיין ניתן לראות בכך מום הפוסל מקדושה? אנו נדרשים להבחין בין חוסר תפקוד של האיבר לבין שינוי במציאות החיים ,ולבדוק האם הראייה המוגבלת היא חסרון בגוף הכהן או שמא היא רק הגבלה טכנית שאינה פוגמת בשלמות הכהונה שלו. כדי להשיב על המבוכה הזו ולתת מנוח לנפשו של הכהן החושש לכשרותו ,עלינו להטות אוזן לדבריו הבהירים של מרן הגרי"ש אלישיב ,כפי שהובאו מפי חתנו בחשוקי חמד על מסכת סנהדרין (דף לו ע"ב) .הוא מחדש הבחנה דקה מן הדקה שמשנה את כל זווית המבט על חולשת הראייה .לדבריו ,חלישות ראייה שבה האדם זקוק למשקפיים כדי לראות למרחק, אינה נחשבת כלל למום הפוסל בכהנים. הביאור בזה הוא שכל עוד הכהן מסוגל לראות את הדבר היטב כאשר הוא מתקרב אליו ,אין כאן חסרון בכוח הראייה המהותי ,אלא רק הגבלה בטווח הראייה .הפסול של "מחסורייתא" עליו דיברו רש"י ורבינו גרשום במסכת בכורות ,עוסק במקרים של חסרון ממשי בעין ,שגם בקירוב מקום אין הראייה צלולה .אך אדם שעיניו בריאות ורק זקוק לסיוע כדי לחדד את המבט למרחוק ,אינו נופל תחת הגדרת בעל מום. נמצאנו למדים שישנו פער מהותי בין "מום" לבין "צורך בעזר" .האמת הזו מרגיעה את הלב ,שכן היא מלמדת שהשלמות הנדרשת בבית המקדש אינה שלמות של מכונה ,אלא שלמות של גוף שמתפקד כסדרו .הכהן יכול לעמוד על המזבח ולבצע את העבודה ביראה,

גם לנשמה מגיע אוכל

שכן בעיני התורה הוא נחשב שלם בכל אבריו .כעת ,משביררנו שהכהן עצמו כשר ,נותר לנו לשוב ולבחון את שאלת המשקפיים כחפץ זר – האם הם יהיו אלו שיעמדו כחיץ בינו לבין עבודתו? לאחר שנוכחנו לדעת כי הכהן עצמו אינו נחשב בעל מום ,עלינו לשוב ולבחון את מהותם של המשקפיים כחפץ המונח על הפנים .בספר דרך חכמה (פרק י מהלכות כלי המקדש הלכה ג)

בביאור הלכה ,מובא יסוד המאיר את סוגיית יתור הבגדים באור חדש .הוא מעיין בדברי הרמב"ם לגבי "צלצול קטן" ,בגד קטן מאוד שחשיבותו הופכת אותו ליתור בגדים אף שאין בו שיעור של שלוש על שלוש אצבעות .הקושי מתעורר מיד :אם בגד קטן נחשב יתור ,מדוע תפילין אינם נחשבים יתור בגדים לשיטת רש"י בסוף הסוגיה בזבחים? הביאור המופיע שם הוא מלא עומק :תפילין אינם נחשבים לבגד מאחר שאין בהם "צורך בגד" .בגד נועד לכיסוי ,לחימום או ליופי של לבוש ,ואילו התפילין הם תשמיש מצווה ותכשיט. באותו אופן ממש ניתן להגדיר את המשקפיים .המשקפיים אינם באים לשם לבישה במובן המקובל של המילה ,אלא הם כלי שנועד לאפשר את פעולת הראייה .הגמרא במסכת שבת (דף סא ע"ב) משתמשת בביטוי "דרך מלבוש" לגבי חפצים מסוימים ,אך אין הכוונה שהם הופכים לבגד ,אלא שזו הדרך להרכיבם על הגוף. מכאן עולה הבחנה דקה :משקפיים הם "דרך מלבוש" אך אינם "בגדו" של הכהן .מאחר שהם משמשים ככלי עזר בלבד ,בדומה לתכשיט שאינו חלק מהמערכת הלבושית המחייבת של שמונה הבגדים ,הם אינם יוצרים את הפסול של יתור בגדים .הכהן המרכיב אותם אינו נראה כמי שהוסיף בגד חמישי ,אלא כמי שנעזר בכלי כדי לבצע את עבודתו בדייקנות ובשלמות. כעת ,משניקינו את שאלת יתור הבגדים ,עלינו להתייצב מול מכשול הלכתי נוסף והוא דין חציצה .התורה מצווה שהבגדים יהיו על בשרו של הכהן ,וחכמים למדו מכך (זבחים דף יט ע"א)

שלא יהיה דבר חוצץ ביניהם .כאן מתעורר ספק חדש :האם זרועות המשקפיים המונחות על האוזניים או הגשר המונח על האף מהווים חציצה האוסרת את העבודה? מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד דן בזה לאור מחלוקת רש"י ותוספות בעניין תפילין .אם נפסוק כדעת התוספות שתפילין אינם יתור בגדים אך הם עלולים להיחשב חציצה ,הרי שיש לבחון האם המשקפיים חוצצים במקום הבגדים .אך כאן התשובה פשוטה ומרגיעה :דין חציצה נאמר רק במקום שבו בגדי הכהונה צריכים להיות מונחים .המצנפת מונחת על הראש ,אך האוזניים והאף נשארים גלויים .מאחר שהמשקפיים אינם נמצאים תחת הבגדים אלא על הפנים הגלויות ,אין הם נחשבים חציצה כלל. יתרה מכך ,אף אם חלק מהמשקפיים היה נוגע במקום המצנפת ,הרי שכל דבר שנעשה לצורך הראייה ולתיקון הגוף ,ובפרט כשהוא קטן ואינו חוצץ את רוב האיבר ,יש מקום להקל בו .אנו מגלים שהמשקפיים אינם זרים לעבודה אלא הם אלו המאפשרים אותה .הכהן המביט

הווצת תשרפ

דרך העדשות אינו חוצץ בין גופו לקדושה ,אלא הוא רותם את הטכנולוגיה כדי להבטיח שכל זריקת דם וכל הקטרת חלב ייעשו בדיוק המרבי. בנקודה זו עלינו להתעכב על מושג ה"חשיבות" בהלכות יתור בגדים .כפי שראינו בדברי הרמב"ם לגבי צלצול קטן ,לפעמים חפץ שאין בו שיעור בגד הופך לבעייתי רק בשל היותו חשוב וראוי לשימוש .כאן עולה שאלה נוקבת :הרי אין לך חפץ חשוב יותר מהמשקפיים עבור מי שזקוק להם ,שהרי בלעדיהם עולמו חשוך עליו ואין הוא יכול לפסוע בבטחה במקדש .האם דווקא החשיבות הקריטית הזו תהפוך אותם ל"יתור בגדים"? הביאור בזה ,כפי שניתן לדייק מדברי הדרך חכמה ,הוא שחשיבות של בגד נמדדת בייעודו – האם הוא בא לשמש ככיסוי לגוף .הצלצול הקטן ,אף שהוא זעיר ,סוף סוף הוא בגד שנועד לחגירה או לכיסוי .לעומת זאת ,המשקפיים חשיבותם אינה מצד היותם "לבוש" ,אלא מצד היותם "כלי" .חשיבות של כלי עזר אינה הופכת אותו לבגד ,בדיוק כשם ששיניים תותבות או רטייה על פצע ,שהן חשובות ביותר לאדם ,אינן נחשבות כבגד חמישי. אנו למדים כאן יסוד מופלא :החשיבות של המשקפיים אינה פועלת נגד הכהן ,אלא לטובתו. מאחר שהם חיוניים לראייתו ,הם הופכים להיות כמעט כחלק מגופו ,כעין "עיניים שניות". במבט כזה ,המשקפיים אינם תוספת על הכהן ,אלא הם האמצעי המאפשר לכהן להיות "שלם" בתפקודו .הם אינם עומדים בפני עצמם כבגד עצמאי ,אלא בטלים אל המטרה הנעלה של ראייה צלולה בשעת עבודת הקודש. לאחר שיישבנו את הסוגיה מצד גדרי הלבוש והחציצה ,נותרה השאלה הערכית של מראית עין ותפארת הכהונה .בגדי הכהן הגדול נועדו "לכבוד ולתפארת" ,והמקדש הוא מקום שבו האסתטיקה והקדושה מתמזגות לישות אחת .כאן עולה תמיהה :האם זוג משקפיים ,המהווים אביזר מודרני ותעשייתי ,אינם פוגמים במראה המרומם של שמונת בגדי הזהב? האם אין בזה משום זלזול בכבוד המקדש ,כשכהן עומד מול פני השכינה עם "בתי עיניים" על פניו? התשובה לשאלה זו טמונה בהבנה עמוקה של מושג ה"תפארת" .אין תפארת גדולה יותר מאשר עבודה שנעשית בדייקנות ,בבהירות ובשמחה .כהן המגשש באפלה ,שאינו רואה היטב את מקום זריקת הדם או את סימני הקרבן ,פוגע בכבוד העבודה הרבה יותר מאשר כהן המרכיב משקפיים .המשקפיים בימינו אינם נתפסים כדבר של גנות ,אלא כביטוי לחכמה וליישוב הדעת .אדרבה ,כפי שראינו בשם מרן הגרי"ש אלישיב ,מאחר שהמשקפיים מאפשרים לכהן לראות היטב את אשר לפניו ,הם הופכים לחלק מההידור של המצווה. זאת ועוד ,מאחר שמשקפיים הפכו לחלק בלתי נפרד מצורתו של האדם המודרני ,הם נחשבים כדבר שבשגרה ואינם מושכים תשומת לב חריגה שתגרע מהרושם של בגדי הכהונה. ה"תפארת" במקדש היא שהכהן יהיה שלם בדעתו וביכולותיו ,והמשקפיים הם אלו המעניקים

גם לנשמה מגיע אוכל

לו את השלמות הזו .במבט פנימי ,האור המוחזר מעדשות המשקפיים אינו אלא השתקפות של הרצון העז לעשות את רצון השם בבהירות המקסימלית. כאשר אנו מתבוננים בעומק הסוגיה ,אנו מגלים ששאלת המשקפיים במקדש נוגעת בשורש הקשר שבין האדם לקדושה .הראייה במקדש אינה רק פעולה פיזית ,היא מפגש עם האור האלוקי .העובדה שכהן נזקק לעזרים כדי לראות את הקודש בבהירות ,מלמדת אותנו על מציאות חיינו :לעיתים ,כדי להשיג את האמת ,אין די בעיניים הבשרניות שלנו; עלינו להוסיף "כלים" שיזקקו עבורנו את המציאות .המשקפיים הם משל לאותה עבודה שבלב, שבה האדם מכיר במגבלותיו ובוחר להשתמש באמצעים שנתן לו הבורא כדי להתגבר עליהן. ישנו יופי מיוחד בכך שהכהן עומד בעבודתו עם משקפיים .זהו ביטוי לענווה גדולה – ההכרה בכך שראייתי הטבעית אינה מספקת כדי לעמוד מול הוד המקדש .במקום לסגת אחור ולוותר על העבודה מחמת חולשת הראייה ,הכהן רותם את ה"בתי עיניים" כדי להפוך למשרת טוב יותר .הדין שלפיו חלישות ראייה אינה נחשבת למום ,כל עוד ניתן לראות היטב בקירוב מקום ,מלמד אותנו שבעיני השם ,השלמות אינה נמדדת בנתונים הטבעיים שקיבלנו, אלא ביכולת שלנו להביא את עצמנו לידי תפקוד מלא ורצוי. המשקפיים הופכים כאן לסמל של חיפוש האמת .הם מלמדים אותנו שהקדושה אינה דורשת מאיתנו להיות מלאכים חסרי מגבלות ,אלא בני אדם שיודעים לתקן את חסרונותיהם כדי לשרת בקודש .הכהן המביט דרך העדשות אינו מסתיר את חולשתו ,אלא מאיר אותה. הוא מלמד אותנו שכל כלי שנועד להוסיף דעת ,בהירות ודיוק בעבודת השם ,סופו להתבטל אל הקדושה ולהפוך לחלק מתפארת האדם העומד לפני קונו. המצפן המוסרי העולה מבירור הלכתי זה מעניק לנו מבט רענן על היחס שבין כלי עזר מודרניים לבין עולם הקדושה הקדום והנצחי .מתוך דברי הפוסקים ,ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב ומו"ר הגר"י זילברשטיין ,אנו למדים ששימוש בטכנולוגיה או בכלי עזר אינו מהווה בהכרח חציצה או פגיעה במסורת ,אלא אדרבה ,הוא יכול להיות הכלי המאפשר את קיום המסורת בדורות המאוחרים .המוסר הנלמד כאן הוא שהשם יתברך אינו חפץ בעבודה שנעשית מתוך טשטוש או מבוכה ,אלא בעבודה הנובעת מתוך בהירות הדעת והראייה. ההכרה בכך שחלישות ראייה אינה נחשבת למום כל עוד ניתן לתקנה ,מלמדת אותנו שיעור עמוק ביושרה אנושית :החסרון אינו במי שיש לו מגבלה ,אלא במי שמסרב להשתמש בכלים העומדים לרשותו כדי להתגבר עליה .אדם מוסרי הוא אדם המכיר במגבלותיו ובוחר להשתמש ב"משקפיים" של התורה והחכמה כדי לראות את העולם נכון יותר .המקדש אינו דוחה את האדם הנעזר בטכנולוגיה ,אלא מקדש את הטכנולוגיה כאשר היא משרתת את האמת. מכאן אנו שואבים השראה לכל תחומי החיים :בכל מקום שבו אנו חשים ב"חשיכה" או בקושי לראות את הדרך ,עלינו לחפש את הכלים שיעניקו לנו את הדיוק הנדרש .הכהן

הווצת תשרפ

עם המשקפיים הוא מופת של חיבור בין עולם המעשה והחומר לבין פסגת הרוח – הוא מוכיח שגם אביזר מודרני יכול להפוך לחלק בלתי נפרד מעבודת השם ,כל עוד כוונתו של המשתמש בו היא להוסיף כבוד ותפארת לקודש פנימה. בסיומו של הבירור המעמיק והמרתק הזה ,אנו עומדים נפעמים אל מול השילוב המופלא שבין עולם המקדש הנצחי לבין הכלים המלווים אותנו בחיי המעשה .למדנו כי עבודת השם אינה דורשת מן האדם שלמות של מלאך ,אלא כנות של משרת העושה הכל כדי לעמוד לפני קונו בבהירות ובדיוק .גילינו שהמשקפיים ,שנדמו בתחילה כחיץ או כתוספת זרה ,אינם אלא שלוחה של גוף הכהן ,כלי שנועד להסיר את ערפל הראייה ולחשוף את תפארת העבודה .אנו יוצאים עם הידיעה המנחמת שהקדושה מחבקת את האדם על כל מרכיביו ,וכי כל אמצעי המוסיף דעת ואור ,מקומו בתוך הקודש פנימה.

עיקר העניין: חקרנו את שאלת כשרותו של כהן גדול המרכיב משקפיים בשעת העבודה ,ודנו האם יש בכך משום יתור בגדים או פגם בכהונה .פתחנו בדברי שו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן לא) שנטה לאסור זאת כתוספת בגד ,אך העמקנו בשיטת מו"ר הגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד ,שהוכיח כי משקפיים אינם מוגדרים כבגד אלא כתכשיט וכלי עזר ,בדומה לסוגיית תפילין בזבחים (דף יט ע"א) .הבאנו את דברי הגר"ח קנייבסקי שהדגיש כי אין במשקפיים שיעור בגד ,ואת ביאור הדרך חכמה (פרק י מהלכות כלי המקדש) שתלוי בחשיבות השימוש כבגד .ביררנו את שאלת המום לאור הגמרא בבכורות (דף מד ע"א) ,וראינו את הכרעת מרן הגרי"ש אלישיב כי חלישות ראייה אינה מום כלל כל עוד הראייה מתבררת בקירוב מקום .לסיכום ,נמצא כי הכהן כשר לעבודה ומשקפיו אינם חוצצים או יתרים ,שכן הם משמשים כ"דרך מלבוש" לתיקון הראייה בלבד .בכך התבהר כי השלמות במקדש מושגת דווקא כאשר הכהן רותם את הכלים שברשותו כדי לשרת בבהירות ,בשמחה ובתפארת, והמשקפיים הופכים לחלק מהתנהלותו הטבעית והמכובדת של האדם המודרני בעבודת הקודש.