8. כהן שאינו רואה רק עם משקפיים האם נחשב לבעל מום? | עמ׳ 793–799
8. כהן שאינו רואה רק עם משקפיים האם נחשב לבעל מום? | עמ׳ 793–799 הנושא שאנו פותחים כעת נוגע באחד התנאים היסודיים לעבודת המקדש – שלמות הגוף של הכהן העומד לשרת בקודש .התורה מצווה שכל כהן המקריב את קרבן אלוהיו יהיה ללא מום ,בחינת "תמים יהיה לרצון" .אולם ,בעולם המודרני שבו רבים מאיתנו זקוקים לעזרת המשקפיים כדי לראות את המציאות בבהירות ,עולה שאלה נוקבת :האם כהן…
8. כהן שאינו רואה רק עם משקפיים האם נחשב לבעל מום? | עמ׳ 793–799 הנושא שאנו פותחים כעת נוגע באחד התנאים היסודיים לעבודת המקדש – שלמות הגוף של הכהן העומד לשרת בקודש .התורה מצווה שכל כהן המקריב את קרבן אלוהיו יהיה ללא מום ,בחינת "תמים יהיה לרצון" .אולם ,בעולם המודרני שבו רבים מאיתנו זקוקים לעזרת המשקפיים כדי לראות את המציאות בבהירות ,עולה שאלה נוקבת :האם כהן שראייתו נחלשה עד שזקוק הוא למשקפיים ,נחשב כבעל מום הפסול לעבודה?
גם לנשמה מגיע אוכל
שאלה זו אינה רק טכנית ,אלא היא נוגעת בשורש הגדרת ה"מום" .האם המום נקבע לפי המראה החיצוני של העין ,או שמא לפי איכות התפקוד שלה? האם העובדה שבימינו הרכבת משקפיים היא דבר שבשגרה הופכת את חלישת הראיה לדבר שאינו נחשב מום ,או שמא חוקי התורה נצחיים הם ואינם מושפעים משינויי האופנה והטכנולוגיה? אנו יוצאים למסע בירור מנבכי הגמרא במסכת בכורות ,דרך דברי רש"י ורבנו גרשום ,ועד לפסיקותיהם של גדולי האחרונים ומרן הגרי"ש אלישיב ,כדי להבין מהו הגבול שבין חולשה טבעית לבין מום הפוסל את הכהן מעבודתו. כדי להבין את יסוד הפסול ,עלינו לעיין במקורות התנאיים והאמוראיים העוסקים במומי העיניים ,שהם מהמומים המרובים והמפורטים ביותר בתורה. בגמרא במסכת בכורות (דף מד ע"א) מובא" :מחסורייתא" – פסול לעבודה .רש"י (שם) פירש: "שחסרה מראיתו ,אבל רואה מקצת" .ע"כ .רש"י מלמדנו שאין מדובר כאן בעיוורון מוחלט, אלא במי שראייתו אינה שלמה .מעצם הגדרת הגמרא ש"חוסר מראית" נחשב לפסול ,עולה הקושי כלפי הכהן המרכיב משקפיים – הרי גם אצלו חסרה המראית הטבעית והוא זקוק לסיוע חיצוני. רבנו גרשום (בכורות מד ע"א) כתב" :מחסורייתא – שנפחת קצת ממראות עיניו" .ע"כ .דבריו מחזקים את ההבנה שהפסול אינו תלוי רק במראה העין מבחוץ ,אלא ביכולת הראייה הפנימית .אם הנפח של הראייה פחת ,הרי שהכהן אינו במצב של שלמות. בתוספות (בכורות לז ע"א ד"ה מה) מובא" :אף שהדרך שזקן עיניו נחלשות מחמת זקנה, אין מונע את הדבר מלהקרא מום" .ע"כ .התוספות מחדשים יסוד חשוב; גם אם חולשת הראייה היא תהליך טבעי שעובר על רוב בני האדם עם הגיל ,אין זה מוציא אותה מגדר מום .התורה דרשה שלמות פיזית ,וחוקי הטבע של הזקנה אינם משנים את ההגדרה ההלכתית של המום. מכאן עולה השאלה הגדולה :אם חולשה טבעית של זקנה נחשבת מום ,ואם חסרון מראית נחשב מום ,מה דינו של כהן בימינו שרק זקוק למשקפיים כדי לראות היטב? האם המשקפיים הם "תיקון המום" או שמא הם רק מעידים על קיומו של המום? נפנה כעת אל היכלם של גדולי האחרונים ,אשר בדקו בזכוכית מגדלת את ההבדל הדק שבין חסרון בגוף העין לבין חולשה בכושר הראייה ,ומתוך דבריהם נלמד להבחין בין מום גמור לבין טבעו של עולם. בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן לא) כתב" :בכהנים לא מצינו שיפסלו מחמת חלישת ראייתם ,רק במומים הנראים וניכרים שבעיניהם" .ע"כ .הדברי מלכיאל מניח יסוד מחודש; מום בכהנים תלוי בעיקרו במראה החיצוני או בחסרון בגוף האיבר .חלישות ראייה שאינה נובעת מחולי או מחסרון ניכר בעין עצמה ,אלא רק מכך שהעין אינה "מחדדת" את המראה למרחק ,אינה נכנסת תחת גדר המומים המנויים בתורה.
הווצת תשרפ
הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (סנהדרין לו ע"ב) כתב" :שמעתי בשם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר שחלישות ראיה אין זה מום הפוסל בכהנים ,כיון כשמתקרב הוא רואה טוב" .ע"כ .מרן הגרי"ש אלישיב מעניק לנו קריטריון תפקודי מרתק .אם הכהן מסוגל לראות את החפץ בבירור כאשר הוא קרוב אליו ,הרי שחוש הראייה שלו קיים ושלם במהותו ,ורק טווח הראייה מוגבל .הגבלה כזו אינה נחשבת ל"חסרון מראית" הפוסל ,אלא לשינוי טבעי באופן השימוש בחוש. עוד ביאר בחשוקי חמד (שם)" :צריך לומר שהפסול מחוסרייתא שכתבו הראשונים שהוא פסול ראיה ,היינו שאינו רואה טוב מחמת חסרון שיש לו בעיניים ,כלומר שגם כאשר יהיה קרוב לדבר לא יראנו טוב ,אז זה נחשב למום" .ע"כ .כאן מתבאר החילוק בין המציאות של המשקפיים לבין דברי רש"י ורבנו גרשום .ה"מחסורייתא" עליה דיברו הקדמונים היא פגיעה בכושר הראייה היסודי ,כזו ששום קירבה לחפץ לא תועיל לה .אך מי שראייתו תקינה אלא שזקוק הוא לעזרת המשקפיים כדי לראות למרחוק ,הרי הוא ככל אדם ואינו נחשב לבעל מום. כדי ללבן את הסוגיה עד תומה ,נסדר את דברי גדולי הפוסקים לפי סדר הדורות ,תוך הקפדה על תאריהם וייחוסם המדויק ,כדי להבין כיצד התפתחה ההלכה למעשה. הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (יו"ד חלק ב סימן נז) דן ביסוד המומים וכתב: חולשה שדרך בני אדם לסבול ממנה ואינה משנה את צורת האיבר ,אינה בכלל מום .שהרי אם נאמר שכל שינוי קטן בחוש הוא מום ,לא נמצא כהן כשר לעבודה לעולם ,והתורה ניתנה לבני אדם לפי מדרגתם הרגילה והמצויה .ע"כ .רבי משה פיינשטיין מציב את הקריטריון של "דרך בני אדם" – אם חולשת הראייה היא תופעה שכיחה שאינה מעוותת את צורת העין ,היא אינה נחשבת למום הפוסל. לאחריו ,מרן הגרי"ש אלישיב (הובא בחשוקי חמד סנהדרין לו ע"ב) חידש יסוד תפקודי :חלישות ראייה אינה מום הפוסל בכהנים כלל ,מאחר שכאשר הכהן מתקרב לחפץ הוא רואה אותו היטב .ע"כ .הגרי"ש אלישיב מבחין בין "מחסורייתא" – חסרון מהותי בראייה שאינו מתקדם עם הקרבה לחפץ ,לבין חולשה טבעית שבה חוש הראייה קיים ושלם ,ורק דורש צמצום מרחק או עזר טכני. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (ויקרא) ביאר את החילוק המהותי :יש להבדיל בין חסרון ב"גוף" האיבר לבין חסרון ב"כוח" האיבר .מום הפוסל בכהנים הוא חסרון הניכר בגוף האיבר (כגון שינוי בצורה או פגם פיזי בעין) .חולשת ראייה המתוקנת על ידי משקפיים אינה משנה את צורת העין ואינה מחסירה ממנה דבר גשמי ,ולכן אינה נחשבת למום מהמומים שנמנו בתורה .ע"כ. והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) סיכם להלכה :כל שאין המום ניכר לעין הרואה ואינו פוגע בעבודה עצמה ,אין לחוש לו .ובוודאי שכהן הרואה היטב על ידי משקפיים
גם לנשמה מגיע אוכל
נחשב כתמים ושלם ,שהרי בשעת העבודה הוא רואה את כל מעשיו בבהירות גמורה כדת וכדין ,וכל כהן העובד במשקפיים עבודתו כשרה לכתחילה. נמשיך כעת ללבן את הסוגיה מתוך מבט אל גדרי ה"זמן" של המום ,בבירור ההבדל שבין מום קבוע למום עובר ,והאם המשקפיים משנים את הגדרת הזמן הזו. בגמרא במסכת בכורות (דף לז ע"א) מובא" :יש מומים קבועים ויש מומים עוברים" .ע"כ. חלוקה זו היא קריטית ,שהרי בעל מום קבוע פסול לעבודה לעולם ,בעוד שבעל מום עובר פסול רק עד שיתרפא .כאן מתעוררת השאלה לגבי חולשת ראייה :אם מדובר בחולשה שאינה חולפת מעצמה ,האם עלינו להגדירה כקבועה? אולם ,לאור העובדה שבימינו ניתן "לרפא" את הראייה ברגע אחד על ידי הרכבת משקפיים ,האם אין זה נחשב למום שעובר ובטל? המנחת חינוך (מצווה רעה) כתב" :גדר מום עובר הוא דבר שיש לו רפואה ,וכל זמן שלא נתרפא הרי הוא כבעל מום לכל דבר" .ע"כ .המנחת חינוך מלמדנו שגם אם יש פתרון באופק, כל עוד הכהן עומד לפנינו כפי שהוא ,עלינו לדון במצבו הנוכחי .אך כאן טמון החידוש של האחרונים שראינו בשלב הקודם :המשקפיים אינם "רפואה" במובן הרפואי שמשנה את הגוף, אלא הם "השלמה" של חוש הראייה .לכן ,אין צורך להמתין שהמום "יעבור" ,שכן מלכתחילה חלישות הראייה אינה נחשבת למום בגוף האיבר. הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו (מנחת אשר ,בכורות) חידש" :מום שניתן לתיקון מיידי על ידי מכשיר חיצוני ואינו פוגם בצורת האיבר ,אינו נחשב אפילו למום עובר ,שכן הגדרת 'תמים' נאמרה על מראית העין של הכהן ועל יכולתו לתפקד ,וכהן עם משקפיים תפקודו מושלם". ע"כ .מו"ר הגר"א וייס מעמיד אותנו על כך שהטכנולוגיה המודרנית משנה את ההסתכלות שלנו על "מוגבלות" .אם התיקון הוא זמין ופשוט ,הרי שהחולשה המקורית מאבדת את מעמדה כ"מום". נפקא מינה מעניינת עולה מדברי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים" :כהן שאינו רואה היטב חייב להיזהר מאוד בעבודתו שלא יטעה בשיעורים ובמדידות" .ע"כ .החפץ חיים אינו פוסל את הכהן מחמת ראייתו ,אלא מטיל עליו אחריות יתירה .מכאן אנו למדים שהראייה היא כלי עבודה ,ואם המשקפיים מעניקים לכהן את היכולת לדייק במצוות ,הרי שהם הופכים לכלי עזר מקודש המבטיח את כשרות העבודה, ולא לגורם פוסל. מתוך הבירור המעמיק שעשינו בסוגיית ראיית הכהן ,אנו מגלים שההלכה צועדת יד ביד עם המציאות המשתנה ,תוך שמירה על עקרונות הנצח של שלמות הגוף .הנפקא מינות העולות מתוך הדברים נוגעות לא רק לכהן במקדש ,אלא לכל תחום שבו נדרשת "תמימות" ושלמות. הנפקא מינה הראשונה והמרכזית היא הכשר הכהן לעבודה .כפי שראינו ,כהן המרכיב משקפיים אינו נחשב לבעל מום ,ועבודתו כשרה לכתחילה .הדבר פותח פתח רחב לכהנים
הווצת תשרפ
רבים שראייתם אינה חדה באופן טבעי ,אך בעזרת הטכנולוגיה הם חוזרים למעמד של "תמים". נפקא מינה נוספת ,שמעוררת דיון מרתק ,היא דינו של כהן המרכיב עדשות מגע .אם במשקפיים דנו מצד ייתור בגדים או מום ,בעדשות מגע נוספת שאלת החציצה .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) ציין שאין בעדשות מגע משום חציצה בעין ,כיוון שהן בטלות לעין ונועדו לשיפור הראייה בלבד ,בדומה למה שראינו בכיפה של הכהן הגדול שהיא צורך הציץ .לכן ,כהן המרכיב עדשות מגע עדיף במובן מסוים על משקפיים ,שכן אין עליו "בגד" נוסף הניכר לעין ,והוא נראה שלם לחלוטין במראהו החיצוני. נפקא מינה שלישית נוגעת לדיני עדות ודיינות .אם חלישות ראייה המתוקנת במשקפיים אינה נחשבת למום בכהנים ,היא בוודאי אינה פוסלת דיין או עד .כפי שביאר מרן הגרי"ש אלישיב ,המבחן הוא היכולת לראות ולזהות את המציאות .ברגע שהמשקפיים מעניקים את היכולת הזו ,האדם נחשב כ"פקח" לכל דבר ועניין. כשאנו מתבוננים בעומק הסוגיה של ראיית הכהן והצורך במשקפיים ,אנו מגלים רובד פנימי הנוגע למהותה של הראייה האנושית .הכהן בעבודתו אינו רק "מבצע פעולות" ,אלא הוא נדרש להיות בבחינת "עיני העדה" ,מי שרואה את הקודש ומחבר את העם לאביהם שבשמים .חלישות הראייה הגשמית ,כפי שביארו האחרונים ,אינה מום ,משום שהיא מייצגת את המציאות האנושית המוגבלת – האדם ,ככל שיתעלה ,זקוק תמיד ל"כלים" שיעזרו לו לראות את האמת. המשקפיים בסוגיה זו הופכים למשל נפלא על עבודת השם .כשם שהכהן זקוק לעדשות כדי לחדד את המציאות הגשמית ,כך כל יהודי זקוק ל"עדשות" של התורה והמצוות כדי לראות את המציאות הרוחנית .הראייה הטבעית שלנו לעיתים "מטושטשת" על ידי הבלי העולם הזה ,והתורה היא המכשיר המדייק לנו את המבט ,מאפשרת לנו לראות את יד ה' בכל פרט ופרט .העובדה שכהן עם משקפיים נחשב "תמים" מלמדת אותנו שהשלמות אינה תלויה בכך שלא יהיו לנו חולשות ,אלא בכך שנדע להשתמש בכלים הנכונים כדי להתגבר עליהן ולהגיע לבהירות. מאידך ,הדיון על ה"קירוב לחפץ" שחידש מרן הגרי"ש אלישיב ,נושא בחובו מסר עצום: לפעמים הטשטוש בראייה אינו נובע מחסרון בעין ,אלא מהמרחק מהקודש .ככל שהאדם מתקרב אל האמת ,ככל שהוא נצמד אל "החפץ" שבמקדש ,כך הראייה שלו הופכת צלולה יותר .הכהן הגדול ,העומד קרוב ביותר אל השכינה ,מלמד אותנו שהקרבה היא הרפואה הגדולה ביותר לכל חולשה של המבט. בגדי הכהונה ושלמות האיברים הם מראה לנפשו של הכהן .הראייה ,יותר מכל חוש אחר, היא השער שדרכו נכנס העולם אל תוך האדם .הדיון על כהן המרכיב משקפיים נוגע בנקודה העמוקה של "תיקון המבט" .התורה דורשת שהכהן יהיה "תמים" ,ושלמות זו צריכה להקרין
גם לנשמה מגיע אוכל
גם על האופן שבו הוא רואה את עם ישראל .כהן שראייתו מתוקנת ,בין אם בדרך הטבע ובין אם בדרך הטכנולוגיה ,הוא אדם שבוחר לראות את המציאות בצורה נכונה ומדויקת. הנהגה זו מלמדת אותנו יסוד גדול בבנין האישיות :השלמות אינה מצב סטטי שבו נולדנו ללא פגמים ,אלא היא הבחירה האקטיבית לתקן את מה שדורש תיקון .הכהן שמרכיב משקפיים אינו מתבייש בהם; אדרבה ,הם העדות למחויבותו לעבודה מדויקת .המבט המוסרי כאן קורא לנו לא להשלים עם "טשטוש" רוחני או מוסרי ,אלא לחפש את הדרך לחדד את הראייה שלנו כלפי הזולת וכלפי חובתנו בעולמנו. היכולת של המשקפיים להפוך "בעל מום" ל"תמים" (לפי הצדדים שדנו בהם) מלמדת על כוחה של היצירה האנושית בשירות הקודש .כשאנו רותמים את החכמה והמדע כדי לאפשר לכהן לעבוד ,אנו הופכים את ה"חולשה" למנוף של עליה .המבט הנכון הוא לראות בכל קושי פתח ליצירה חדשה של שלמות ,שבה הגוף והכלי העזר שלו מתאחדים לשירות השם בלב שלם ובמבט צלול. מתוך הדיון על ראיית הכהן והסתייעותו במשקפיים ,אנו מגבשים מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר "יושרת המבט" .המוסר הראשון העולה מכאן הוא מוסר של אחריות על הדיוק .הכהן הגדול נדרש לראייה חדה לא למען עצמו ,אלא כדי להבטיח שהקרבן והעבודה ייעשו בדיוק כפי שציוותה התורה .המצפן המוסרי מורה לנו כי בכל תפקיד שאנו ממלאים בחיינו ,עלינו להצטייד בכל הכלים הדרושים כדי לבצעו על הצד הטוב והמדויק ביותר, מבלי לעגל פינות בטענה של "חולשה טבעית". עוד אנו למדים על המוסר שבתפיסת השלמות האמיתית .המצפן המוסרי כאן קובע ש"תמים" אינו מי שאין בו חסרון ,אלא מי שאינו נותן לחסרונו להפריע לעשיית הטוב .העובדה שחלישות ראייה אינה מום כל עוד היא ניתנת לתיקון ,מלמדת אותנו להביט על עצמנו ועל חברינו בעין טובה – לא לחפש את הפגמים הקטנים והטבעיים ,אלא להעריך את היכולת לתפקד ולהשפיע טוב למרות המגבלות .זהו מוסר של הכלה והערכת המאמץ האנושי. לבסוף ,המצפן המוסרי מנחה אותנו לענווה מול האמת .הכהן הנזקק למשקפיים מודה בגלוי שראייתו אינה מושלמת מעצמה .המוסר כאן הוא היכולת להודות במוגבלותנו ולהיעזר בכלים חיצוניים – בין אם הם פיזיים כמו משקפיים ובין אם הם רוחניים כמו ייעוץ וחכמת אחרים .האדם המוסרי הוא זה שמבין שראייתו הפרטית היא רק חלק מהתמונה ,וכי כדי להגיע לראייה שלמה של ה"קודש לה'" ,עליו להסכים להרכיב את ה"משקפיים" של האמת התורנית והניסיון האנושי המצטבר. בירור זה העלה אותנו אל פסגת ההבנה ששלמות הכהן אינה נמדדת בחדות ראייה ביולוגית גרידא ,אלא ביכולת התפקודית להביא את העבודה למדרגת "תמים" .למדנו כי חלישות ראייה שכיחה ,הניתנת לתיקון פשוט ואינה משנה את מראה העין ,אינה נכנסת לגדרי המומים הפוסלים בכהונה .התובנה המרכזית היא שהתורה מחבקת את המאמץ האנושי ואת כלי
הווצת תשרפ
העזר שהעניק הבורא לאדם ,כל עוד הם משרתים את המטרה הקדושה בדיוק ובנאמנות. הכהן העובד במשקפיים הוא סמל לשילוב שבין חולשת הבשר לעוצמת הרוח ,המצליחה לראות נכוחה גם מבעד לעדשות הזכוכית.
עיקר העניין: התמודדנו עם השאלה המודרנית והנוקבת :האם כהן שזקוק למשקפיים נחשב לבעל מום הפסול לעבודה? פתחנו בדברי הגמרא בבכורות ובפירוש רש"י ורבנו גרשום על המושג "מחסורייתא" ,המלמד שחסרון בראייה עלול להוות פסול .עמדנו על דברי התוספות שגם חולשת זקנה נחשבת מום ,דבר שהעלה לכאורה קושי על כשרות הכהן המרכיב משקפיים. אולם ,לאור פסיקותיהם של גדולי הדורות ,מצאנו נתיב סלול להכשר .הבאנו את יסודו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שחולשה שכיחה שאינה משנה את צורת האיבר אינה מום .העמקנו בחידושו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ,שהבחין בין חוסר ראייה מוחלט לבין חלישות המתוקנת בקירוב לחפץ או באמצעי עזר .ראינו את חילוקו של מו"ר הגר"א וייס בין "גוף" האיבר ל"כוחו" ,ואת פסיקתו המעשית של הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף שכהן עם משקפיים עבודתו כשרה לכתחילה .סיכמנו שהמשקפיים אינם חציצה אלא "תיקון המבט" ,המאפשר לכהן לע"בשלמותו לפני השם ולהבטיח שכל פעולה במקדש תיעשה מתוך ראייה צלולה ובהירה.