9. האם היה מותר לכהן ללבוש את הציץ שלא בשעת עבודה? | עמ׳ 799–805

9. האם היה מותר לכהן ללבוש את הציץ שלא בשעת עבודה? | עמ׳ 799–805 מפרשת השבוע! הבה נתבונן בדמותו של הכהן הגדול המהלך בחצרות בית השם .על מצחו קבוע הציץ – טס של זהב טהור שעליו חקוק "קודש לה'" .התורה כותבת עליו מילים המעוררות פלא" :והיה על מצחו תמיד" .הפסוק הזה מטיל אותנו אל תוך דרמה הלכתית ורעיונית :מהו גבולו של ה"תמיד" הזה? האם הציץ הוא חלק בלתי נפרד מגופו של…

9. האם היה מותר לכהן ללבוש את הציץ שלא בשעת עבודה? | עמ׳ 799–805 מפרשת השבוע! הבה נתבונן בדמותו של הכהן הגדול המהלך בחצרות בית השם .על מצחו קבוע הציץ – טס של זהב טהור שעליו חקוק "קודש לה'" .התורה כותבת עליו מילים המעוררות פלא" :והיה על מצחו תמיד" .הפסוק הזה מטיל אותנו אל תוך דרמה הלכתית ורעיונית :מהו גבולו של ה"תמיד" הזה? האם הציץ הוא חלק בלתי נפרד מגופו של הכהן ,מעין חותם קדושה המלווה אותו בכל רגע ורגע ,או שמא ברגע שהוא פושט את בגדי הכהונה ויוצא מן ההיכל ,עליו להסיר גם את נזר הקודש מעל מצחו? השאלה הזו חושפת מחלוקת עמוקה בין ענקי עולם ,הנוגעת למהותו של הציץ .מצד אחד, אנו פוגשים את דברי רש"י בפרשתנו ,המצמצם את נוכחות הציץ לשעת העבודה בלבד .מן הצד השני ,עומדת שיטת רבינו תם המפתיעה ,הסוברת כי הציץ שונה משאר בגדי כהונה ,וכי הכהן הגדול היה יכול להלך עמו ברחובות ירושלים כאות ומופת לקדושתו .זהו מאבק בין מושג ה"ריצוי" – כוחו של הציץ לכפר גם כשאינו על המצח ,לבין מושג ה"נוכחות" – החובה

גם לנשמה מגיע אוכל

שהקדושה תהיה גלויה וקיימת תמיד .אנו יוצאים לברר האם הציץ הוא כלי עבודה גרידא, או שמא הוא כתר נצחי שאינו סר מעל ראשו של עובד השם. בלב הפרשה אנו פוגשים את המילים הנשגבות המצווות על עשיית הציץ :והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ...והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה (כח לח) .המילה תמיד מהדהדת בחלל המקדש ומעוררת ציפייה לקשר נצחי ,לכתר שאינו סר מראשו של אוהב השם .אלא שכאן בא רש"י בפרשתנו ומציב גבול ברור ומפתיע. רש"י (כח לח) כתב :אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה אלא תמיד לרצות .במילים אלו רש"י מלמדנו יסוד מרעיד :הציץ ,עם כל מעלתו הגבוהה ,אינו חלק ממלבושו האישי של הכהן .הוא כלי של עבודת הקודש ,ומרגע שנסתיימה העבודה ,חל איסור לעטר בו את המצח .הקדושה של הציץ היא כה יוקדת ,עד שהיא מוגבלת רק למרחב של הקרבת הקרבנות. אך כאן ,בין כתלי בית המדרש ,מתפרצת קושיה עזה מתוך דברי הגמרא במסכת יומא (דף

ז ע"ב) .הגמרא מעמידה את המילה תמיד למבחן ושואלת בלהט :מאי תמיד ,אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה ,מי לא בעי מיעל לבית הכיסא ומי לא בעי מינם .תראו את הדיוק המופלא :הגמרא לא אומרת שהציץ אינו על המצח בגלל איסור הלכתי ללבוש בגדי כהונה, אלא היא מצביעה על חולשות האנוש – השינה והצורך בנקיות הגוף .מכאן עולה זעקה גדולה על דברי רש"י :אם המניעה היא רק טכנית ,משמע שזולת רגעי השינה ,המצווה היא אכן ללבוש את הציץ תמיד ,גם כשאין עבודה! כדי להשיב את השלווה לשיטת רש"י ולהבין את עומק דבריו בפרשתנו ,בא בעל הכתב והקבלה ומאיר את הסוגיה באור יקרות .הוא נשען על דברי הריטב"א במסכת קידושין (דף סו) ומבאר יסוד עצום :ברגע שלמדנו שהציץ מרצה תמיד גם כשהוא מונח בתיבה ,הופקעה המילה תמיד ממשמעותה של לבישה פיזית .ממילא ,הציץ חוזר למעמדו הטבעי כשאר בגדי הכהונה. בספר הכתב והקבלה תירץ :על פי מה שכתב הריטב"א דלמסקנא דתמיד אתי שמרצה תמיד אפילו באינו על מצחו ,תו לית לן למידרש תמיד ממש ,והוה הציץ כשאר בגדי כהונה דאסור במדינה שלא בשעת עבודה .רש"י סובר שהאיסור ללבוש את הציץ שלא בשעת עבודה הוא איסור דאורייתא של מעילה בקודש .הכהן אינו רשאי להשתמש בנזר האלוקים כקישוט פרטי ,וכל לבישה שאינה צורך העבודה המזקקת היא בגדר חילול הקודש. כאשר אנו עוברים מעולמו של רש"י אל עבר שיטתו המהפכנית של רבינו תם ,אנו מגלים זווית מבט שונה לחלוטין על נזר הזהב .בתוספות במסכת קידושין (דף סו ע"א) מובאת שיטת רבינו תם הסוברת כי הציץ אינו ככל בגדי הכהונה .בעוד שבשאר הבגדים אנו חוששים לאיסור לבישה שלא בשעת עבודה ,הרי שבציץ התורה עצמה קבעה את הכלל "והיה על מצחו תמיד" ,ופסוק זה בא להתיר ואף להורות על לבישתו בכל שעה ובכל מקום.

הווצת תשרפ

רבינו תם מביא ראיה מוחצת לדבריו מאותה קושיה שהעלתה הגמרא במסכת יומא (דף ז

ע"ב) .הגמרא תמהה "איך אפשר ללבוש תמיד והרי צריך לישון?" ,אך היא אינה מעלה כלל את השאלה המתבקשת "והרי אסור ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה" .מכאן מוכח לשיטתו שמעולם לא היה איסור ללבוש את הציץ מחוץ למקדש .הציץ הוא חותם של קדושה המלווה את הכהן הגדול כנזר מלכות ,והוא רשאי לעטר בו את מצחו אפילו במזיד ובכל שעה, משום שזוהי מצוותו הייחודית – להיות נוכח ומרצה תמיד על גופו של הכהן. הבנה זו מעניקה פשר לסיפורו של ינאי המלך ,אשר הופיע עם הציץ בין עיניו בזמן משתה וסעודה .לפי רבינו תם ,לא היה בזה שום שמץ של איסור ,אלא הנהגה כדין כהן גדול שקדושתו עליו בכל עת .הציץ אינו רק כלי לביצוע פעולה במקדש ,אלא הוא מבטא את העובדה שהכהן הגדול מופרש ומקודש להשם בכל רגע מחייו ,בבית ובשוק כאחד. כעת עלינו להתייצב מול המשימה המורכבת :כיצד רש"י ,במבטו החד ,היה משיב על קושיית הגמרא במסכת יומא? הרי אם המניעה היחידה ללבישת הציץ היא שינה ובית הכיסא ,כיצד ניתן לומר שיש איסור מהותי ללובשו שלא בשעת עבודה? כאן נכנס לתמונה בעל הכלי חמדה (פרשת תצוה) ומציע מהלך מבריק השוזר יחד גדרי הלכה דקים עם יסודות של "דבר שאינו מתכוון". הכלי חמדה מבאר כי המחלוקת שבין רש"י לשיטת הגמרא ביומא תלויה בשאלה יסודית בדיני כלאיים .בבגדי כהונה ישנו עירוב של צמר ופשתן ,ולבישתם מותרת רק בשעת העבודה כפי שנאמר "בגדי שרד לשרת בקודש" .אדם הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עובר על איסור כלאיים .אמנם ,הציץ עצמו עשוי זהב טהור ואין בו כלאיים ,אך הוא נקשר למצח באמצעות פתיל תכלת ,ופעמים שהכהן לובש עמו את שאר הבגדים. כאן טמון עומק התירוץ :לפי שיטת רבי שמעון" ,דבר שאינו מתכוון מותר" .לכן ,הגמרא ביומא ,שסוברת כרבי שמעון ,לא ראתה בעיה עקרונית בלבישת הציץ תמיד .לדידה ,הכהן אינו מתכוון להנאת לבישה האסורה בכלאיים אלא לקיום מצוות הציץ ,ומכיוון שאין זו כוונתו – הדבר מותר .לכן המניעה היחידה שנותרה היא רק שינה ובית הכיסא ,מקומות שבהם גוף האדם אינו בטהרתו וקדושת השם שעל הציץ נפגמת. אולם רש"י ,בפירושו לתורה ,הולך בשיטה ש"דבר שאינו מתכוון אסור" .לפי שיטה זו ,ברגע שהכהן לובש את הציץ ופתילו שלא בשעת עבודה ,הוא עובר על איסור ,גם אם אין זו כוונתו המפורשת .לכן רש"י מוכרח לפרש שהמילה "תמיד" אינה יכולה להתייחס ללבישה פיזית רצופה ,שהרי לא ייתכן שהתורה תצווה על האדם לעבור על איסור כלאיים או מעילה בכל רגע .מכאן נולד החידוש המופלא ש"תמיד" פירושו "תמיד לרצות" – כוח הקדושה של הציץ פועל בשמיים ללא הפסקה ,גם כשהכהן פושט את בגדיו ומניחם בנרתיקם. ההבחנה המופלאה של הכלי חמדה פותחת לנו צוהר אל עומק הנהגת הקדושה בחיי המעשה .אנו למדים כאן יסוד אמוני כביר :קדושת הציץ אינה רק "חפץ" המונח על המצח,

גם לנשמה מגיע אוכל

אלא היא השראה רוחנית שצריכה להתמזג עם גופו וטהרתו של האדם .כאשר רש"י מגביל את לבישת הציץ לשעת העבודה בלבד ,הוא אינו בא למעט בקדושתו ,אלא להיפך – הוא בא לשמור עליה מכל משמר .לשיטתו ,הקדושה היא כה מחייבת ,עד שאין לאדם אפשרות אנושית לע"בסטנדרטים הנדרשים ממנה בכל רגע של חיי החולין. ישנו פער מהותי בין "קדושת הבגד" לבין "קדושת הגוף" .הציץ ,שעליו חקוק שם השם, דורש מהכהן להיות במצב של ערנות ודבקות בלתי פסקית .לפי רש"י ,התורה הכירה בכך שהאדם ,גם אם הוא כהן גדול ,זקוק לרגעים של הרפיה ,של שינה ושל עיסוק בצרכי הגוף. לכן ,ה"תמיד" של הציץ הופך להיות רוחני – ריצוי שאינו פוסק – בעוד שהכהן עצמו יכול לפשוט את הנזר ולחזור אל אנושיותו. לעומת זאת ,שיטת רבינו תם מציבה אידיאל של "כהן שהוא מלאך" .הכהן הגדול נושא את חותם הקודש על מצחו כחלק בלתי נפרד מזהותו ,ובכל רגע שהוא טהור וער ,הציץ מעיד עליו שהוא עומד לפני ה' .ההבדל בין השיטות הוא בשאלה האם הקדושה צריכה להיות "מוגנת" בתוך כותלי המקדש ,או שהיא צריכה "לפרוץ" אל המדינה ולהאיר את רחובות ירושלים .הכהן המהלך עם הציץ בראש חוצות מלמד אותנו שניתן להביא את אור המקדש אל תוך חיי המעשה ,בתנאי שהאדם שומר על נקיות הדעת והגוף ברמה הגבוהה ביותר. המחלוקת המרתקת שבין רש"י לרבינו תם אינה רק דיון טכני על זמני לבישת הציץ ,אלא היא נוגעת בשורש הנהגת האמונה של כל אחד מאיתנו .כאשר אנו מתבוננים בציץ ,שעליו חקוק "קודש לה'" ,אנו רואים את חובת הדבקות התמידית .השאלה היא כיצד דבקות זו באה לידי ביטוי :האם היא דורשת "חפץ" מוחשי שיזכיר לנו את השם ,או שמא מדובר במצב תודעתי פנימי? לפי שיטת רבינו תם ,התורה מעוניינת שהקדושה תהיה נגד עיניו של האדם באופן פיזי ככל הניתן .הציץ על המצח הוא כעין התפילין שלנו ,המזכירים לאדם את כפיפותו לבורא בכל רגע של חולין .הכהן הגדול המהלך בציץ במדינה הוא דגם לאדם שאינו מפריד בין "זמן תפילה" ל"זמן מעשה" .לעומת זאת ,רש"י מלמד אותנו שיעור בעומק הלב – הקדושה היא כה פנימית ומהותית ,עד שהיא פועלת את פעולתה ("מרצה") גם כשהיא נסתרת מן העין .ה"תמיד" של רש"י הוא תמיד של מהות ,לא של מראית עין. מכאן אנו למדים על המאזן העדין שבין קביעות לבין שיא .ישנם זמנים של "עבודה", שבהם האדם לובש את כל כוחותיו ומעטר את מצחו בנזר של קדושה יוקדת ,וישנם זמנים שבהם הקדושה צריכה להפוך לכוח מניע פנימי ,שקט ומרצה ,המלווה את האדם גם כשהוא עוסק בצרכי עולמו .הציץ מלמד אותנו ששם שמיים צריך להיות חקוק על "מצח אהרון", כלומר על המחשבה והרצון ,בין אם הכתר גלוי ובין אם הוא מונח בתיבה. כאשר אנו מתבוננים במחלוקת שבין רש"י לבין רבינו תם ,אנו מגלים שהיא נוגעת בשאלה יסודית על מהות הקדושה בחיי האדם .לפי שיטת רבינו תם ,הציץ הוא חלק בלתי נפרד

הווצת תשרפ

מזהותו של הכהן הגדול .העובדה שהתורה דורשת והיה על מצחו תמיד ,מלמדת שהקדושה אינה "תפקיד" שהאדם ממלא לזמן קצוב ואז פושט אותו מעליו .הכהן הגדול נושא את שם השם על מצחו כחותם המלווה אותו גם כשהוא מהלך בשוק ,משום שכל מהותו הופכת להיות מרכבה לשכינה .הקדושה כאן היא נוכחות מתמדת ,גלויה ופורצת גבולות ,המזכירה לכל רואיו כי יש אלוקים בישראל. לעומת זאת ,רש"י מלמד אותנו שיעור עמוק בענווה ובמורא מקדש .לפי רש"י ,הקדושה היא כה יוקדת ומחייבת ,עד שאין זה מן הראוי להשתמש בה כעדי וקישוט בתוך חיי החולין. הציץ שייך לקודש הקדשים ,ודווקא הימנעות הכהן מלבוש אותו שלא בשעת עבודה מבטאת את הכבוד והיראה שהוא רוחש לנזר האלוקים שעליו .הריצוי התמידי שעליו מדבר רש"י הוא כוח רוחני שפועל במעמקים ,גם כשהדבר נסתר מן העין .זהו מסר לכל דור :ישנם דברים שהם כה מקודשים ,שדווקא הצנעתם היא היא שמירת מעלתם. ההבנה הזו מעמידה אותנו מול המאזן העדין שבין החצנת הקדושה לבין הפנמתה .האם עלינו לשאוף שהקדושה תהיה נוכחת תמיד על מצחנו ,גלויה לכל ,או שמא עלינו לבנות עולם פנימי שבו הקדושה מרצה ומאירה גם ללא סימנים חיצוניים? הציץ הוא הגשר שבין שני העולמות הללו ,והוא מלמד אותנו שבין אם הנזר על המצח ובין אם הוא בתיבה ,המטרה אחת היא :להיות לרצון לפני השם בכל רגע של חיים. התורה כורכת את לבישת הציץ עם תפקיד כמעט על אנושי :ונשא אהרן את עון הקדשים. הציץ אינו רק תכשיט של זהב ,אלא הוא כלי עוצמתי שמטרתו לכפר ולרצות על טומאות שאירעו בקודש .כאן טמון עומק נוסף בהבנת ה"תמיד" .אם הציץ פועל ככוח מכפר ,הרי שהצורך בריצוי קיים בכל עת ,שכן המזבח אינו שובת מעבודתו והקדושה צריכה להיות מוגנת תמיד מפני פגמי האדם. כאשר רש"י מדגיש שהתמידיות שייכת לריצוי ,הוא מכוון אותנו אל המחשבה שמאחורי המעשה .הציץ מכפר על "עוון הקודשים" ,וביניהם טומאות הלב והמחשבה .כוחו של הציץ נובע מכך שחקוק עליו קודש לה .החקיקה הזו בזהב הטהור היא כנגד החקיקה שצריכה להיות בלב הכהן ובליבו של כל יהודי .הריצוי הוא תמידי משום שהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמיים הוא תמידי ,ואינו תלוי רק ברגעים שבהם הכהן לבוש בבגדי תפארתו. הציץ מלמדנו שהתיקון והכפרה אינם פעולות חד פעמיות ,אלא תהליך מתמשך של היטהרות .העובדה שהציץ עומד ומכפר גם כשהוא אינו על המצח ,לפי רש"י ,נותנת תקווה גדולה :גם ברגעים שבהם האדם מרגיש רחוק ,כשהוא אינו נמצא בשיא רוחני או "לבוש בבגדי שרד" ,כוח הקדושה של התורה והמצוות ממשיך לרצות עליו .זוהי קדושה שאינה פוסקת, מעין מעיין המתגבר שנובע מתוך נזר הזהב ומשרה רצון וחסד על כל עבודת המקדש. המצח הוא המקום שבו מתגלה אישיותו של האדם ,מקום המחשבה והעזות .התורה

גם לנשמה מגיע אוכל

בחרה להניח את הציץ דווקא שם ,כדי להפוך את ה"עזות" האנושית ל"עזות דקדושה". הציץ שעל המצח בא לתקן את מצח הנחושה ,את העקשנות ואת הגאווה ,ולהפוך אותם להכנעה ודבקות .כאשר הכהן לובש את הציץ ,הוא מעיד שכל מחשבותיו ורצונותיו משועבדים לקודש לה. הדיון האם הציץ צריך להיות על המצח תמיד או רק בשעת עבודה ,הוא למעשה דיון על השליטה שלנו במחשבה .לפי רבינו תם ,המחשבה צריכה להיות רתוקה לקדושה בכל רגע, ללא הפוגה .הציץ על המצח משמש כתזכורת מתמדת לבל יסיח הכהן את דעתו מן הקדושה. לעומת זאת ,רש"י מלמדנו שגם בשעות שבהן המחשבה עוסקת בענייני העולם הזה ,הריצוי הפנימי נשמר .הקשר עם השם הוא כה עמוק ,עד שהוא מחזיק מעמד גם כשהאדם אינו נמצא במצב של ריכוז עליון. הציץ על המצח הוא הכתר שמעניקה התורה למחשבה האנושית .הוא מזקק את המבט של האדם על המציאות .הכהן המביט בעולם דרך הקדושה החקוקה מעל עיניו ,רואה בכל דבר את יד השם .גם אם הציץ מוסר פיזית בסוף היום ,הרושם שהוא מותיר על המצח ,הזיכרון של "קודש לה" ,נשאר חקוק בתוך הנפש ומנחה את האדם בדרכיו .זהו סודו של הציץ – להפוך את המצח האנושי למזבח של מחשבות טהורות. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית הציץ מעניק לנו הדרכה מעשית לחיים של משמעות. אנו למדים כי השאיפה לקדושה תמידית אינה צריכה להתנגש עם מגבלות המציאות .גם אם איננו יכולים להיות במדרגה של כהן גדול הלובש ציץ בכל רגע ,עלינו לאמץ את יסוד הריצוי התמידי .המוסר הנלמד כאן הוא שהערך של האדם אינו נמדד רק ברגעי השיא שלו ,אלא בהמשכיות של הרצון הטוב והכוונה הטהורה המלווה אותו גם בשעות החולין. אנו למדים גם על חשיבותה של הטהרה והנקיות .העובדה שאפילו לפי רבינו תם ,שינה ובית הכיסא מפסיקים את לבישת הציץ ,מלמדת שישנם מקומות ומצבים שדורשים מאיתנו צניעות והפרדה .הקדושה אינה "זולה" ,היא דורשת כבוד וזהירות .המצפן המוסרי מורה לנו לדעת מתי עלינו להניח את הכתר ולנהוג בענווה ,ומתי עלינו לשאת את שם השם בגאון. האיזון הזה הוא המפתח לחיים של יושרה דתית ואנושית. לסיום ,הציץ מזכיר לנו שהמטרה הסופית היא להיות לרצון לפני השם .כל מעשה שלנו, כל כלי עזר שאנו משתמשים בו ,צריך להיבחן בשאלה :האם זה מוסיף קדושה? האם זה הופך אותנו למשרתים טובים יותר של האמת? הכהן הגדול עם הציץ הוא המודל לאדם שכל כוחותיו – המחשבה ,הרגש והמעשה – מאוחדים סביב מטרה אחת של קידוש שם שמיים בעולם. בסיומו של המסע המופלא בין שבילי הפרשה ומעמקי הסוגיה ,אנו עומדים נפעמים מול דמותו המאירה של הכהן הגדול .ראינו כיצד נזר הזהב המונח על המצח אינו רק פרט טכני בבגדי השרד ,אלא הוא צומת של מחשבה ,רצון ודבקות .למדנו שהמתח בין ה"תמיד" של רש"י לבין ה"תמיד" של רבינו תם הוא למעשה השיר של חיינו – הניסיון

הווצת תשרפ

לחבר בין רגעי השיא המקודשים לבין שטף החיים הפשוט .הציץ מלמדנו שהקדושה אינה רק יעד רחוק ,אלא היא ליווי תמידי ,מרצה ומכפר ,המעניק פשר לכל נשימה ומחשבה של האדם העומד לפני קונו.

עיקר העניין: חקרנו את סוגיית לבישת הציץ שלא בשעת העבודה ,מתוך העמקה בפסוק "וְ ָהיָ ה ַעל ִמ ְצחוֹ ּ ָת ִמיד" .פתחנו בשיטת רש"י בפרשתנו (כח לח) שקבע כי הציץ אינו על המצח אלא בשעת עבודה ,והמילה תמיד מתייחסת לכוח הריצוי הקיים בכל עת .הקשינו על כך מדברי הגמרא ביומא (דף ז ע"ב) שתלתה את הפסקת הלבישה רק בצרכים אנושיים של שינה ונקיות ,וראינו את תירוצו של ספר הכתב והקבלה בשם הריטב"א ,המבאר כי לאחר שהתברר שכוח הריצוי פועל תמיד ,הציץ חוזר לדין שאר בגדי הכהונה שאסורים בלבישה מחוץ למקדש משום מעילה. לעומת זאת ,הבאנו את שיטת רבינו תם בתוספות (קידושין סו ע"א) ,המחדש כי הציץ מותר בלבישה בכל מקום ובכל שעה ,כפי שמוכח מהנהגת ינאי המלך .את הסתירה שבין רש"י לגמרא ביומא יישבנו בעזרת חידושו של הכלי חמדה ,שתלה זאת במחלוקת על דבר שאינו מתכוון :לפי רש"י האוסר בדבר שאינו מתכוון ,לבישת הציץ הכרוכה בפתיל תכלת אסורה מחוץ למקדש משום כלאיים ,בעוד שהגמרא ביומא הולכת לשיטת רבי שמעון המתיר .לסיכום ,נמצאנו למדים כי הציץ הוא חותם של קדושה המאזן בין חובת הזהירות והכבוד לקודש לבין השאיפה לדבקות עליונה ומתמדת. פרשתנו מצווה על הציץ להיות על מצח הכהן תמיד ,דבר שעורר דיון כביר בין רבותינו המפרשים :בעוד רש"י סובר שהלבישה מוגבלת רק לשעת העבודה והתמידיות שייכת לכוח הריצוי הרוחני ,רבינו תם סובר שהכהן רשאי ללבוש את הציץ כנזר מלכות בכל עת ובכל מקום .ביררנו את ההסברים השונים ,החל מאיסור מעילה בבגדי קודש ועד לשאלת איסור כלאיים בפתיל התכלת בשיטת דבר שאינו מתכוון .הסוגיה חושפת את מהות הציץ ככלי המזקק את המחשבה האנושית והופך את העזות הטבעית לעזות דקדושה ,המלווה את האדם כריצוי וחסד תמידי לפני השם.