10. האם מותר להרהר בהקב״ה בבית הכיסא? | עמ׳ 805–810

10. האם מותר להרהר בהקב״ה בבית הכיסא? | עמ׳ 805–810 השאלה המטלטלת את עולמו של האדם המאמין ברגעיו המוצנעים ביותר היא :האם ישנו מקום להקב"ה גם בבית הכיסא? אנו רגילים לכך שקדושה דורשת נקיות ,שתורה דורשת טהרה ,אך מה בדבר עצם המחשבה על מציאות הבורא? האם ברגע שבו האדם נפנה לצרכיו הגופניים עליו לנתק את חבל הטבור המקשר בין תודעתו לבין קונו ,או שמא האמונה היא זרם…

10. האם מותר להרהר בהקב״ה בבית הכיסא? | עמ׳ 805–810 השאלה המטלטלת את עולמו של האדם המאמין ברגעיו המוצנעים ביותר היא :האם ישנו מקום להקב"ה גם בבית הכיסא? אנו רגילים לכך שקדושה דורשת נקיות ,שתורה דורשת טהרה ,אך מה בדבר עצם המחשבה על מציאות הבורא? האם ברגע שבו האדם נפנה לצרכיו הגופניים עליו לנתק את חבל הטבור המקשר בין תודעתו לבין קונו ,או שמא האמונה היא זרם חיים שאינו פוסק לעולם?

גם לנשמה מגיע אוכל

הדרמה הזו מתחילה דווקא מתוך תיאור בגדי הזהב של הכהן הגדול בפרשתנו .אנו מביטים בציץ המונח על המצח ,עליו חקוקות המילים קודש לה ,ושומעים את התורה מצווה כי הנזר הזה יהיה על מצחו תמיד .המילה תמיד היא העומדת כאן למבחן .היא זו ששולחת אותנו לחקור את גבולות המחשבה האנושית ואת היכולת לשמר נוכחות אלוקית גם במקומות הנחותים ביותר. במסע זה נברר האם קיים הבדל תהומי בין לימוד תורה לבין הרהור במציאות השם .נצא מתוך כותלי בית המקדש אל דבריו של דוד המלך שזעק שוויתי ה לנגדי תמיד ,ונבדוק האם התמיד הזה כולל גם את המקומות שבהם הטינופת שולטת .זוהי חקירה הנוגעת בשורש האמונה :האם השכינה נמצאת בכל מקום ,ואם כן ,כיצד עלינו להתייחס אליה כשהגוף נמצא במצב של שפלות? אנו פותחים את התורה בפרשתנו ומוצאים את הציווי על הציץ המונח על מצחו של אהרון: והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ...והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה (כח לח) .הביטוי והיה על מצחו תמיד מצית מיד סערה תלמודית ורעיונית .כיצד ניתן לקיים נוכחות פיזית של שם השם על המצח בכל רגע ורגע? בגמרא במסכת יומא (דף ז עב) נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה לגבי ציץ שאינו מונח על מצח הכהן באותו רגע – האם הוא עדיין פועל את פעולת הריצוי שלו? רבי יהודה סובר שאינו מרצה ,שכן הפסוק תולה את נשיאת העוון בכך שהציץ יהיה על מצח .לעומתו ,רבי שמעון דורש מהמילים תמיד לרצון לפני ה שהציץ מרצה תמיד ,גם כשהוא מונח על היתד. כדי להוכיח את שיטת רבי שמעון ,הגמרא מביאה ראיה מוחצת :הרי ברור לכל שאי אפשר לפרש את המילה תמיד כפשוטה מבחינה פיזית .וכי הכהן הגדול אינו צריך לישון? וכי אינו צריך להיכנס לבית הכיסא? במקומות אלו אסור בתכלית לאדם לשאת את שם השם עליו. מכאן מוכיחה הגמרא שבהכרח המילה תמיד אינה מתייחסת ללבישה על המצח ,אלא לכוח הריצוי והכפרה שאינו פוסק לעולם. מתוך הדיון הזה ,מתפרץ חידוש אדיר של הגאון רבי שלמה קלוגר בהגהות חכמת שלמה על השולחן ערוך (או"ח סימן פה סעיף ב) .הוא מסתפק בשאלה האם מותר להרהר בבורא עולם בבית הכיסא ,ומוכיח מאותה גמרא ביומא שאכן הדבר מותר .הוא טוען שאילו היה איסור להרהר במציאות השם בבית הכיסא ,הגמרא הייתה יכולה להוכיח שהמילה תמיד אינה כפשוטה מתוך הפסוק שוויתי ה לנגדי תמיד שאמר דוד המלך .מכך שהגמרא לא הביאה ראיה מהפסוק של דוד המלך אלא נזקקה להוכיח מהמגבלה של חבישת הציץ בבית הכיסא, מוכח שבמחשבה ובהרהור בבורא עולם אין כל איסור גם במקומות המטונפים ביותר. המחשבה האנושית היא מרחב אינסופי של רבדים ,וכאן נכנס בעל הביאור הלכה (סימן

תקפח סעיף א ד"ה שמע) ומשרטט עבורנו קו גבול דק כחוט השערה .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן דן בשאלת התקיעה בשופר במקום שאינו נקי ,ומתוך כך הוא מנתח את מהות הכוונה והמחשבה .הוא מעלה יסוד כביר :כאשר אדם מכוון לצאת ידי חובת מצווה, עצם הכוונה הזו נחשבת כדברי תורה.

הווצת תשרפ

לפי הבנה זו ,אם אדם מהרהר במציאות השם בבית הכיסא מתוך מטרה מוגדרת לקיים את מצוות האמונה או זכירת הבורא ,הרי שהמחשבה שלו מקבלת "מעמד" של דברי תורה, והדבר אסור במקום מטונף .הקדושה הפורמלית של המצווה דורשת את כבוד המקום והגוף. אך כאן מביא הביאור הלכה חידוש מופלא המיישב את הנהגתו של דוד המלך ואת פסוקו. הוא מבאר שכאשר אדם מתבונן ביופי הבריאה ,באברי הגוף המופלאים או בפרחים הגדלים בחצר ,ובלבו עולה המסקנה הטבעית שהשם יתברך ברא עולם כה יפה ,ללא כוונה פורמלית למצווה – אין בזה איסור .זוהי הכרת האמת המציאותית .האמת שאלוקים נמצא כאן היא עובדה שאינה פוסקת ,ומותר לאדם לדעת את האמת הזו תמיד .ה"תמיד" של דוד המלך אינו "לימוד" אלא "חיים" – ראייה ישירה של המציאות שאין בה איסור ,כל עוד אינה נעשית לשם קיום מצווה מוגדרת. מעבר לאבחנה בין כוונה למצווה לבין הכרת האמת ,אנו מוצאים בגמרא במסכת זבחים (דף קב עא) יסוד נוסף שיכול להאיר את הנהגתו של דוד המלך .הגמרא מביאה את דברי רבה בר חנה בשם רבי יוחנן ,הקובע כי בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ ממרחץ ומבית הכיסא .על כך מקשה הגמרא :והיכי עביד הכי? כלומר ,כיצד ייתכן שאדם הגדול בתורה יצליח לנתק את מחשבתו כליל? הגמרא מתרצת :לאונסו שאני .הכוונה היא לאדם ששמועתו שגורה בפיו כל כך ,עד שהרהורי התורה עולים בלבו מאליהם ,ללא פעולה רצונית מצידו .במצב כזה ,המחשבה אינה נחשבת למעשה של ביזיון הקודש ,שהרי האדם אינו שולט בזרם המחשבה הממלא את ישותו. מכאן ניתן להציע הבנה עמוקה בפסוק שוויתי ה לנגדי תמיד .ייתכן שדוד המלך הגיע למדרגה כה עליונה של דבקות ,עד שמציאות הבורא הפכה לחלק בלתי נפרד ממערכת הנשימה שלו .עבורו ,ההרהור בהשם לא היה פעולה שדורשת החלטה ,אלא מצב קיומי שהתרחש בעל כרחו .במדרגה כזו של אונס ,הדבקות אינה פוסקת גם במקומות שאינם נקיים ,שכן הלב אינו יכול להפסיק להלום באהבת השם ,גם כשהגוף עוסק בצרכיו הנחותים. בתוך עולם המחשבה היהודית ,אנו מוצאים קולות המורים כי הידיעה על מציאות הבורא אינה רק עניין של אונס או הרהור מקרי ,אלא חובה מהותית שאינה כפופה למגבלות של מקום וזמן .בספר חסידים (סימן תקמה) מובא יסוד נשגב :בכל מקום דע את בוראך ,אפילו במקום שאסור להרהר בדברי תורה .הוא מבאר כי דווקא במקומות הללו ,על האדם להחזיק במחשבה של צניעות והכנעה לפני השם ,שהרי המבט האלוקי אינו סר מן האדם לרגע. הגהות מקור חסד על אתר מביא את דברי הגאון רבי מאיר אריק ,המדייק כי חובת הידיעה הזו אינה נחשבת להרהור אסור בדברי תורה ,אלא היא שייכת לעצם הגדרת האדם כעומד לפני קונו .הוא אף קושר זאת למילים המרעידות מתוך שיר הייחוד ליום שלישי :אף כל טינופת לא תטנפך .משמעות הדבר היא שהקב"ה הוא רוחניות מופשטת שאינה יכולה להיפגם או להתלכלך מן המציאות הגשמית של העולם הזה. לפי גישה זו ,הידיעה שהשם נמצא איתי בכל מקום היא האמת העמוקה ביותר של

גם לנשמה מגיע אוכל

המציאות .כאשר יהודי מחזיק בידיעה הזו בבית הכיסא ,הוא אינו לומד תורה ,אלא הוא פשוט חי את האמת .זוהי קומה אחת מעל איסור הרהור – זוהי מציאות שבה האדם זוכר את בוראו דווקא מתוך הצניעות ,ובכך הוא הופך את הרגעים הנחותים ביותר לחלק מהנהגת חייו הרוחנית הכוללת ,כפי שרמז דוד המלך במילה תמיד. בספר שו"ת משנה שכיר (סימן כג) אנו מוצאים ניתוח מעמיק המבקש לגשר בין החובה להתרחק מכל הרהור קדוש במקומות מטונפים לבין הידיעה האינסופית של מציאות השם. הוא מבאר כי האיסור המוחלט להרהר בדברי תורה בבית הכיסא נובע מהכבוד שאנו רוחשים לאותיות התורה ולמצוותיה ,שהן לבושים של הקדושה בעולם הזה .אך עצם האמונה במציאות הבורא ,שהיא השורש לכל התורה כולה ,היא מדרגה שמעל לכל הלבושים. המשנה שכיר מחדד כי כאשר האדם זוכר את בוראו בבית הכיסא ,אין הוא עוסק בפרטי הלכות או בפלפולים ,אלא הוא מחזיק בנקודת האמת הפשוטה שאין עוד מלבדו .ידיעה זו היא כעין "אוויר" לנשמה ,ואי אפשר לדרוש מהאדם להפסיק לנשום מבחינה רוחנית .הרהור כזה אינו נחשב לביזיון ,אלא הוא ביטוי לכך שהקשר בין הנשמה למקורה הוא קשר עצמי שאינו תלוי בדבר ,ואינו יכול להינתק על ידי שום לכלוך חיצוני. מכאן עולה תובנה חדשה על השילוב בין ההלכה לפנימיות :ההלכה מורה לנו להסיח את הדעת מדברי תורה כדי לכבד את הקודש ,אך האמונה שבלב נשארת כגחלת לוחשת שאינה כבה לעולם .דוד המלך ,בדרגתו הנבואית ,לימד אותנו שהמילה תמיד אינה סותרת את קדושת המקום ,אלא היא מעידה על כך שהבורא נמצא עם האדם גם בתוך המקומות המוסתרים ביותר ,ובכך הוא שומר על צלם האלוקים שבו בכל רגע ורגע. כאשר אנו חוזרים ומביטים בדמותו של הכהן הגדול ,העומד בשיא תפארתו כשהציץ על מצחו ,אנו מבינים כעת את עומק פנימיות המילים והיה על מצחו תמיד .הציץ ,עם שם השם החקוק עליו ,הוא המגדלור שממנו יוצא האור לכל יהודי באשר הוא .נכון ,הכהן פושט את הציץ בכניסתו למקומות שאינם נקיים כדי לחלוק כבוד לשם השם ,אך חקיקת הקודש בתוך הלב והמחשבה נשארת חקוקה לעד. התובנה המוסרית העולה מכאן היא שהיהדות אינה דת של "טקסים" בלבד המוגבלים לזמן ולמקום ,אלא היא תורת חיים המקיפה את כל הוויית האדם .היכולת להחזיק במחשבה על מציאות הבורא גם ברגעים של קטנות ,של גשמיות ואפילו של שפלות גופנית ,היא זו שבונה את קומתו הרוחנית של האדם .היא מלמדת אותנו שהקב"ה אינו נמצא רק בבית המקדש או בבית המדרש ,אלא הוא מלווה אותנו גם בחדרי החדרים ,ברגעים הכי אישיים ומוצנעים שלנו. הנזר שעל המצח מזכיר לנו שהמחשבה היא כלי שרת .לפי רש"י ,הריצוי הוא תמידי גם כשהכלי מונח בתיבה .כך גם אצלנו :גם כשהנסיבות אינן מאפשרות עיסוק גלוי ורשמי בתורה ובמצוות ,הריצוי והקשר הפנימי עם השם ממשיכים לפעום .המצפן המוסרי שלנו מתכוונן מחדש – לא רק מה שאני עושה בפרהסיה קובע ,אלא מה שאני חושב ומרגיש בתוכי פנימה, במקומות שאיש אינו רואה מלבד בורא עולם.

הווצת תשרפ

המצח אינו רק מקום פיזי עליו מונח הציץ ,אלא הוא מייצג את חזית האישיות ,את המקום שבו המחשבה פוגשת את העולם .בפרשתנו ,התורה מצווה להניח את הציץ דוקא על המצח כדי לקדש את ה"עזות" האנושית .המצח יכול להיות מצח נחושה של עקשנות וגאווה ,אך הוא יכול להפוך למקום שבו חקוק קודש לה .היכולת להרהר בבורא עולם בכל מקום ,כפי שלמדנו מהחכמת שלמה ומהספר חסידים ,היא למעשה הפיכת הטבע האנושי למרכבה לשכינה. כאשר האדם מרגיל את מחשבתו לראות את יד השם גם בתוך פעולות הגוף הפשוטות ביותר ,הוא מזקק את המצח שלו .הדיון על בית הכיסא מלמד אותנו שאין רגע בחייו של אדם שהוא "נייטרלי" מבחינה רוחנית .גם כשאנו מנועים מלעסוק בדברי תורה ,עצם המחשבה על מציאות הבורא והכרת תודה על חסדיו בבריאת הגוף ,הופכת את הרגע הגשמי לרגע של אמת .זוהי עבודה פנימית של זיקוק המחשבה ,שבה האדם לוקח את החלקים הכי "אנושיים" שלו ומכפיף אותם למבט האלוקי. כוחו של הציץ הוא בכך שהוא משנה את התודעה של הכהן ,ודרכו של עם ישראל כולו .לפי הביאור הלכה ,לראות את יופי הבריאה ולהבין שהשם ברא עולם יפה ,זוהי מחשבה שמותרת תמיד משום שהיא האמת .מכאן נובע יסוד מוסרי עצום :האמת אינה זקוקה לתנאים חיצוניים כדי להיות קיימת .המצח שלנו צריך להיות תמיד פתוח לקלוט את האור הזה ,גם כשהכתר הפיזי אינו עליו ,ובכך להפוך כל תנועה ותחושה בחיים לחלק מעבודת השם התמידית. המילה תמיד בתורה אינה רק הגדרה של זמן ,אלא היא ביטוי למהות שאינה משתנה. כאשר אנו דנים בציץ שנאמר בו והיה על מצחו תמיד ,אנו נוגעים בנקודת הנצח שבתוך נפש האדם .הנצחיות הזו באה לידי ביטוי בכך שהקשר עם הבורא אינו תלוי בנסיבות חיצוניות. כפי שראינו בדברי המשנה שכיר והספר חסידים ,גם במקומות שבהם השפה האנושית והלימוד הפורמלי חייבים להיאלם דום ,הנשמה ממשיכה להדהד את הידיעה על מקורה. זהו סוד התמידיות .בחיים אנו עוברים עליות ומורדות ,רגעים של התעלות בקודש ורגעים של התעסקות בחומר ובצרכי הגוף .לו הייתה האמונה מוגבלת רק לבתי כנסיות ובתי מדרשות ,היא הייתה נשארת כדבר חיצוני לאדם .אך התורה מלמדת אותנו דרך סוגיית הציץ והרהור בבית הכיסא ,שהקדושה חקוקה בתוך הנפש פנימה .המחשבה על השם היא הנקודה הקבועה בתוך עולם משתנה ,מעין "ציר" שסביבו סובבים כל חיי האדם. הנצחיות הזו בנפש היא המאפשרת לדוד המלך לומר שוויתי ה לנגדי תמיד .הוא לא אמר זאת רק על השעות שבהן עסק בתורה ,אלא על כל רגעי חייו .ההבנה שהשם נמצא בכל מקום ואינו נפגם מכל טינופת ,מעניקה לאדם כוח לעמוד מול כל קושי ושפלות .היא מלמדת אותנו שהאני האמיתי של היהודי הוא אותה נקודת קודש לה שנשארת חקוקה על מצח נשמתו ,גם כשהוא נמצא במקומות החשוכים והנחותים ביותר. מתוך נבכי הסוגיה העמוקה של הרהור במציאות השם במקומות הנסתרים ,אנו שואבים הנחיות מעשיות ומצפן מוסרי לחיי היום יום .השיעור הגדול ביותר הוא בניית עולם פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות .אנו למדים כי עלינו לטפח בתוכנו מודעות תמידית לנוכחות

גם לנשמה מגיע אוכל

הבורא ,כזו שהופכת לחלק מהטבע שלנו .כפי שביאר הביאור הלכה ,ראיית האמת הפשוטה שהשם ברא עולם יפה ומנהיג את גוף האדם בחכמה ,היא מחשבה שאין לה הפסק. ההנחיה המעשית העולה מכאן היא השמירה על כבוד עצמי וצניעות גם כשאנו לבדנו. אם השכינה נמצאת בכל מקום ,ואם אנו רשאים ואף צריכים "לדעת את בוראנו" גם בבית הכיסא כפי שכתב הספר חסידים ,הרי שכל רגע של פרטיות הופך לרגע של עמידה לפני המלך .המצפן המוסרי שלנו מורה לנו כי הקדושה אינה "בגדי שבת" שפושטים בסוף היום, אלא היא ליווי מתמיד הדורש מאיתנו נקיות פנימית ,ענווה והכרה בחסדי השם המלווים אותנו בכל תפקודי הגוף הפשוטים ביותר. בנוסף ,אנו למדים על עוצמת המחשבה .אם המחשבה על מציאות השם היא כה חזקה עד שהיא יכולה להופיע כ"אונס" מתוך דבקות ,הרי שיש לנו אחריות להרגיל את עצמנו למחשבות טהורות .ככל שנשקיע בבניית תודעה של "קודש לה" ,כך המצח שלנו והמחשבה שלנו יהיו רתומים אל האמת ,ונוכל לחוש את ה"תמיד" של הציץ פועם בקרבנו ,מרצה ומחבר אותנו אל המקור האלוקי בכל מקום ובכל מצב. בסיומו של המסע המרתק בין כותלי המשכן למחשבות הלב הכמוסות ביותר ,אנו עומדים נפעמים אל מול עוצמתה של התמידיות היהודית .גילינו כי נזר הזהב שעל מצח הכהן הגדול אינו רק חפץ קדוש ,אלא הוא הצהרה על קשר שאינו ניתק לעולם .הדיון המעמיק האם מותר להרהר בבורא עולם במקומות הנסתרים חשף בפנינו מציאות שבה האמונה היא האוויר לנשימה של הנשמה – כוח חיים פנימי המלווה את האדם בכל רגע ,בכל מצב ובכל מקום, והופך כל נשימה של חול לחלק משיר ידידות נצחי לבורא העולם.

עיקר העניין: ביררנו את שאלת ההרהור במציאות השם בבית הכיסא ,מתוך עיון בפרשת הציץ שעליו נאמר והיה על מצחו תמיד .פתחנו בדברי הגמרא במסכת יומא (דף ז עב) המוכיחה כי המילה תמיד אינה מתייחסת ללבישה פיזית תמידית ,שהרי הכהן אינו יכול להיכנס עם הציץ לבית הכיסא .הבאנו את חידושו של החכמת שלמה (או"ח סימן פה) שדייק מכאן שמותר להרהר בבורא עולם במקומות אלו ,שכן לו היה הדבר אסור ,הגמרא הייתה מוכיחה שהמילה תמיד אינה כפשוטה מתוך הפסוק שוויתי ה לנגדי תמיד. העמקנו באבחנה של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן תקפח) ,המחלק בין כוונה לשם מצווה הנחשבת כדברי תורה ואסורה במקום מטונף, לבין הכרת האמת המציאותית של בריאת העולם שהיא מותרת תמיד .ראינו את האפשרות שהרהור כזה נחשב כ-אונס מתוך דבקות כפי שעולה מהגמרא בזבחים (דף קב) ,וחתמנו בדברי הספר חסידים (סימן תקמה) והמשנה שכיר המורים כי הידיעה דע את בוראך נעלית מכל טינופת ואינה נפגמת ממנה ,והיא זו המאפשרת לאדם לשמור על צלם האלוקים שבו בכל עת ובכל מקום.