EX-A2-VA-399 — אדם ששמו הפרטי שלום, האם מותר לקרוא לו בבית המרחץ בשמו?

EX-A2-VA-399 — אדם ששמו הפרטי שלום, האם מותר לקרוא לו בבית המרחץ בשמו? הוכח מפרשת השבוע! יש מלים שאדם הוגה בלא מחשבה ,כחלק משגרת הדיבור והחיים .מלים של פנייה ,של קרבה ,של קשר אנושי פשוט .אך לעיתים מילה אחת נושאת עמה עומק שאינו נראה לעין, מטען של משמעות וקדושה שנשאר דבוק בה גם כשהיא נישאת בפי הבריות .וכאשר אותה מילה עצמה נאמרת במקום שבו ההלכה מגבילה את…

EX-A2-VA-399 — אדם ששמו הפרטי שלום, האם מותר לקרוא לו בבית המרחץ בשמו? הוכח מפרשת השבוע! יש מלים שאדם הוגה בלא מחשבה ,כחלק משגרת הדיבור והחיים .מלים של פנייה ,של קרבה ,של קשר אנושי פשוט .אך לעיתים מילה אחת נושאת עמה עומק שאינו נראה לעין, מטען של משמעות וקדושה שנשאר דבוק בה גם כשהיא נישאת בפי הבריות .וכאשר אותה מילה עצמה נאמרת במקום שבו ההלכה מגבילה את הדיבור ,מתעוררת שאלה יסודית שאינה טכנית כלל .האם הדיבור נמדד לפי כוונת האדם בלבד ,או לפי עצם הצליל הנשמע. האם שם שניתן לאדם מתנתק ממקורו הרוחני ,או שמא המשמעות דבקה בו גם כאשר הוא משמש כשם פרטי בלבד .כאן נבחן הגבול הדק שבין שם ,מקום ודיבור. אדם ששמו הפרטי שלום .שם שנשמע כשם רגיל בין בני אדם ,אך נושא עמו משמעות

גם לנשמה מגיע אוכל

מיוחדת ומוכרת .והנה נשאלת השאלה כאשר אדם נמצא בבית המרחץ ,מקום שההלכה הגבילה בו דיבורים מסוימים .האם מותר לקרוא לאדם כזה בשמו כדרך שקוראים לכל אדם אחר .האם האיסור שייך רק למעשה של נתינת שלום כדרך הברכה והפנייה ,או שמא עצם הזכרת המילה שלום אסורה במקום זה גם כאשר אין כל כוונה אלא לקרוא לאדם בשמו. ובכלל ,האם שם אדם נידון לפי משמעותו הפנימית והלשונית ,או לפי כוונת המשתמש בו בלבד. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי" (שמות ט כט). פסוק זה נאמר בשעה שמשה רבנו מבאר לפרעה מדוע לא התפלל בתוך העיר ,אלא המתין עד יציאתו ממקום שהיה מלא טינופת .עצם ההדגשה של היציאה מן העיר לצורך פרישת כפיים מעמידה את שאלת המקום כגורם מכריע ביחס לדיבור ולעמידה לפני השכינה, ומניחה יסוד מקראי לבירור גבולות הדיבור והזכרת שמות במקומות שאינם ראויים לכך. רש"י בפרושו על התורה (שמות ט כט) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהייתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו עולה יסוד ברור ,שאין הדבר תלוי בעצם התפילה בלבד אלא בעצם אמירת דברי קדושה במקום שאינו ראוי ,ומשום כך משה רבנו ממתין ליציאה מן העיר אף בשעה של צורך גדול. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) ביאר שמשה רבנו הקפיד שלא להזכיר שם שמים ולא לעמוד בתפילה במקום שהטומאה שולטת בו ,ללמד שקדושת הדיבור תלויה גם במרחב שבו הוא נאמר ,ולא רק בכוונת הלב או בצורך השעה. הספורנו בפרושו על התורה (שם) כתב שמשה נמנע מן התפילה בתוך העיר כדי שלא תהיה תפילתו נאמרת במקום הראוי לביזוי ,ומכאן שהתורה עצמה קבעה גבול ברור לדיבורי קדושה במקומות של מאוס וטינופת. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הרחיב שהיציאה מן העיר לא הייתה רק התרחקות פיזית אלא יצירת מציאות של מקום ראוי לדיבור לפני ה' ,ללמד ששם שמים ודברים שיש בהם קדושה אינם נאמרים אלא במקום שמכבד את משמעותם. מן המפרשים כולם מתחדדת נקודה אחת ,שהתורה עצמה הציבה יחס מהותי בין המקום לבין הדיבור ,ושיש מצבים שבהם אפילו דיבור הנכון מצד תוכנו נדחה מפני המקום שבו הוא נאמר. בגמרא במסכת שבת (דף י ע"ב) נאמר :רב המנונא משמיה דעולא אמר ,אסור לאדם שייתן שלום לחברו בבית המרחץ ,משום שנאמר "ויקרא לו ה' שלום" .לשון הגמרא מעמידה את האיסור לא מצד נימוס או הנהגה בלבד ,אלא מצד עצם העובדה ששלום נקרא שם שמים, ומשום כך אין מקומו במקום הטינופת. ומקשה הגמרא :אלא מעתה הימנותה נמי אסור למימר בבית הכיסא ,דכתיב "האל הנאמן". כלומר אם כל כינוי שיש בו תואר כלפי מעלה נאסר ,היה צריך לאסור גם אמירת נאמן.

אראו תשרפ

וממשיכה הגמרא לדון ,והרי אמר אבא בר מחסיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב ,שרי למימר הינותא בבית הכיסא. ומתרצת הגמרא חילוק עקרוני :התם ,שם גופיה לא אקרי הכי ,דמתרגמינן אלהא מהימנה. כלומר נאמן איננו שם עצמותי אלא תואר המתפרש בלשון תרגום ,ואינו נחשב שם מצד עצמו .הכא ,שם גופיה אקרי שלום ,דכתיב "ויקרא לו שלום" .כאן מדובר בשם שנקרא בפירוש שם ,ולא רק תיאור או תואר ,ולכן שייך בו האיסור. מדברי הגמרא מתברר שהדיון איננו רק בשאלת דרך ארץ ,אלא בהגדרה עקרונית של שם, תואר ,וגבולות הזכרתם במקום הטינופת .הגמרא עצמה מציבה את שלום כנקודת מבחן, ומכוחה נבחן מהו שם הנושא קדושה מצד עצמו ,ומהו לשון שבאה רק ככינוי מתפרש. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה ד) כתב את דיני קריאת שמע ותפילה בבית המרחץ ובבית הכיסא ,אך לא הזכיר כלל איסור אמירת שלום במקום זה .מתוך שתיקתו למדנו שהרמב"ם לא פסק את מימרת רב המנונא משמיה דעולא להלכה ,ומשמע שלדעתו אין איסור לומר שלום בבית המרחץ מצד עצם היותו שם. ועל כך עמד הכסף משנה (שם) ,והקשה כיצד ייתכן שהרמב"ם השמיט הלכה מפורשת בגמרא שאין עליה חולק .וכן הקשה הלחם משנה (שם) ,והב"ח (או"ח סימן פד) ,והפרי חדש (או"ח סימן פה) ,שכולם תמהו על כך שאין זו סוגיה דחויה או דעת יחיד ,אלא מימרא מפורשת. התוספות בגמרא במסכת שבת (דף י ע"ב ד"ה משום שנאמר) כתבו לחלק בין שלום לבין נאמן, ששלום הוא שם ממש ,ואילו נאמן אינו אלא תואר ,ולכן אין לדמותם .מדבריהם עולה שהאיסור בגמרא הוא יסודי ,ואינו תלוי בתרגום בלבד. ואולם הב"ח (או"ח סימן פד) ביאר בדעת הרמב"ם שכוונתו הייתה לדחות את המימרא מכוח עצם מהלך הסוגיה .מאחר שהגמרא עצמה הביאה קושיה והעמידה היתר באמירת נאמן, סבר הרמב"ם שאין לחלק חילוק דחוק בין שלום לנאמן על פי התוספות ,אלא יש ללכת אחר פשט התרגום בשניהם ,וכשם שנאמן מותר משום שאינו שם גופיה ,כך גם שלום מתפרש כעשיית שלום ולא כשם עצמותי ,ומשום כך אין איסור לאומרו. הפרי חדש (או"ח סימן פה) חיזק כיוון זה מדברי הגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"א) שאמרו על רבי יוחנן שלא הקדימו אדם שלום מעולם ,ואפילו נכרי שבשוק .ומכאן דייק שאם שלום היה שם ממש של הקב"ה ,לא היה מקום כלל להזכירו כלפי בני אדם ,וממילא אין לראות בו שם שמים גמור לעניין איסור הזכרתו. עוד הביא ראיה מדברי הגמרא במסכת גיטין (דף סב ע"א) שרבן יוחנן בן זכאי אמר לשליח המלך שלמה עלך מלכא שלמה עלך מלכא ,ומאחר שלא מצאנו ששתקו אותו ,מוכח ששלום איננו שם שמים גמור כדוגמת שמות שנאסרו באמירה כפולה. מדברי הראשונים הללו מתברר שכבר בשלב מוקדם נחלקו הדרכים כיצד לקרוא את הסוגיה .האם לראות את שלום כשם עצמותי המחייב הרחקה מוחלטת ממקום הטינופת ,או להבין את דברי הגמרא כמהלך שנדחה או נתפרש בדרך שאינה אוסרת את עצם האמירה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הטור (או"ח סימן פד) כתב להלכה שאסור ליתן שלום לחברו בבית המרחץ ,והביא את דברי הגמרא במסכת שבת כלשונם ,בלא לחלק בין אופני האמירה .וכן פסק מרן בשולחן ערוך (שם) ,שאסור לומר שלום בבית המרחץ ,ודבריהם הובאו גם בדברי הרי"ף בסוף מי שמתו ובתחילת מסכת שבת ,באופן שמעמיד את האיסור כהלכה פסוקה במעשה של שאילת שלום. הטורי זהב (או"ח סימן פד) חידש חילוק יסודי ,וכתב שאין האיסור אלא כאשר מכוון באמירת שלום על שאילת שלום ממש ,כדרך הבאים מן הדרך או הפונים זה לזה בברכה ,אבל אם יש אדם ששמו שלום ,אין איסור להזכיר שמו בבית המרחץ או בבית הכיסא ,מאחר שאין כאן כוונה לשאילת שלום כלל אלא קריאה לאדם בשמו .מדבריו עולה שהאיסור איננו תלוי בעצם הצליל של המילה ,אלא במעשה הדיבור ובמשמעות שהדובר מייחס לה. לעומתו הב"ח (או"ח סימן פד) חלק על חילוק זה ,וכתב שסברת הט"ז אינה מתקבלת ,משום שעצם הזכרת המילה שלום היא הבעיה ,ולא דווקא דרך הברכה .ומה שנקטה הגמרא לשון נתינת שלום ,אין זה אלא משום שכך היא דרך העולם ,שאין אדם מזכיר מילה זו אלא בשעה שהוא שואל בשלום חברו ,אך אין הכוונה להתיר הזכרתה כשם פרטי .ובדרך זו הלך גם המגן אברהם (שם) ,שכתב בפירוש שאדם ששמו שלום אסור לקרוא לו בשמו בבית המרחץ. הב"ח עצמו הקשה קושיה חזקה לשיטתו ,שהרי לשון הגמרא היא אסור לאדם שייתן שלום ,ומשמע שדווקא שאילת שלום אסורה ,אבל קריאה בעלמא לא .ותירץ ,כאמור ,שזו לשון בני אדם בלבד ,ולא הגדרה הלכתית מצמצמת .לחיזוק דבריו הביא הב"ח ראיה מדברי הבכור שור במסכת סנהדרין (דף סה ע"א) ,מדין קריאת שם אביו או רבו ,שכתב מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן ר"מ ס"ק ב) ובדין רבו (יו"ד סימן רמ"ב ס"ק ט"ו) ,שאפילו אם אדם אחר נקרא באותו שם ,אסור לקרוא לו בשמו בפני האב או הרב ,מפני השומעים שיטעו .ומכאן למד הב"ח קל וחומר לשכינה ,שבמקום שאסור להזכיר את שמה ,אין לקרוא לאחרים בשם שהוא אחד מכינוייה. מתוך דברי האחרונים הללו מתברר שהמחלוקת נסובה על נקודת יסוד אחת .האם האיסור מוגדר כמעשה של ברכה ופנייה בלבד ,או כגבול מהותי לעצם הזכרת מילה שיש בה שם שמים ,גם כשהיא נאמרת בהקשר אחר לגמרי .ועל פי זה משתנה גם דינה של קריאה לאדם ששמו שלום ,אם נידונית היא כקריאה גרידא ,או כהזכרת שם במקום שאינו ראוי. הערוך השלחן (או"ח סימן פד סעיף ג) כתב בבירור בדין אמירת שלום בבית המרחץ ,וחזר על יסוד האיסור מצד שם שמים ,ובתוך דבריו נקט שאין חילוק בין נתינת שלום להזכרתו, ומשמע מדבריו שהולך הוא בקו הב"ח והמג"א ,שעצם הזכרת המילה שלום אינה ראויה במקום זה ,ולא תלה הדבר דווקא במעשה הברכה .אף שאינו דן במפורש באדם ששמו שלום, הרי שיסוד דבריו כולל גם קריאה בשם ,מאחר שאין חילוק מצד עצם ההגייה. החיי אדם (כלל ג הלכה יג) כתב שאסור ליתן שלום בבית המרחץ מפני שהוא שם משמותיו של הקב"ה ,ולא חילק בין אופני האמירה .גם כאן ,אף שלא נזכר במפורש אדם ששמו שלום, עצם ניסוחו מורה שהאיסור נתפס אצלו כאיסור על עצם ההזכרה ,ולא רק על דרך ברכה.

אראו תשרפ

מן הצד הספרדי ,הכף החיים (או"ח סימן פד אות ב ואות ג) הביא את דברי הטור והשולחן ערוך, והעתיק את דברי המגן אברהם והב"ח ,ונטה להחמיר כדבריהם .בתוך דבריו העיר בפירוש שגם הזכרת שלום דרך קריאה בכלל האיסור לדעת המחמירים ,והעלה שלכתחילה יש להיזהר ,ובפרט לבני תורה ויראי שמים ,אף אם מצד הדין יש צד להקל. וכן בשו"ת רבנו יוסף חיים הבן איש חי ,בדבריו על דיני בית המרחץ ובית הכסא בהליכות עולם ובבן איש חי עצמו ,נקט דרך זהירות רבה בדיבורי קדושה ובשמות שיש בהם רמז לשם שמים ,וגם שם אין היתר מפורש לקרוא לאדם בשם שלום במקום טינופת ,אלא הנהגה של פרישות והתרחקות מן הספק .הוא אינו פוסק כאן חידוש עצמאי ,אלא ממשיך קו זהירות המקביל לדברי הכף החיים. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה ,עצם נתינת שלום בבית המרחץ בלשון ברכה ,שלדעת הטור ומרן בשולחן ערוך נאסרה אמירה זו במקום המרחץ ,ואף אם כוונתו לכבוד חברו ולשמחת לבו, מכל מקום עצם לשון שלום כדרך נתינת שלום בכלל האיסור. נפקא מינה שניה ,אם חברו הקדים לו שלום בבית המרחץ ,שלדעת האוסרים ליתן שלום שם ,מתעוררת השאלה האם מותר להשיב בלשון שלום גופה ,או שישיב בלשון אחרת של כבוד וברכה שאינה כוללת תיבת שלום ,כגון ברכה בלשון בוקר טוב או ערב טוב וכיוצא בזה, כדי שלא להוציא מפיו לשון שנאסרה באותו מקום. נפקא מינה שלישית ,אם אין כוונתו לברכה כלל אלא לקריאה בלבד ,כגון שהוא מבקש לקרוא לחברו בשמו כדי שיבוא אליו או כדי שישמע אותו ,ושמו הפרטי שלום ,שלדעת הטורי זהב מותר ,כי אין זה מעשה של נתינת שלום אלא הזכרת שם אדם ,ולדעת הב"ח והמגן אברהם אסור ,כי עצם הזכרת תיבת שלום נכללת במה שנאסר במקום הטינופת. נפקא מינה רביעית ,אם קורא לאדם ששמו שלום בפני אחרים ,ויש חשש שמי ששומע סבור שנתן לו שלום כדרך ברכה ,שלדעת המחמירים הדבר חמור יותר מפני מראית אוזן השומעים ,ולדעת המקילים יש מקום להיזהר משום חשד ,אף אם מצד כוונת הקורא אין כאן נתינת שלום. נפקא מינה חמישית ,אם אמר שלום בלשון שאינה לשון ברכה אלא לשון תוכן ,כגון שהוא אומר על דבר שנעשה שלום בין פלוני לפלוני ,או שהוא מזכיר את המלה בתוך סיפור ,שלפי שיטת המחמירים שעצם הזכרת תיבת שלום אסורה במקום זה ,גם אמירה זו בכלל ההרחקה, ולפי שיטת הטורי זהב שעיקר האיסור הוא נתינת שלום כדרך ברכה ,יש לדון שאינה בכלל האיסור ,אלא שלכתחילה ראוי להתרחק מן הספק. נפקא מינה ששית ,הבדל בין מרחץ ממש לבין חדרי הסמוכים לו ,כגון חדר ההלבשה או המבואה ,שאף אם אין שם רחיצה ממש ,מכל מקום כל מקום שנידון כבית המרחץ לענין דיני

גם לנשמה מגיע אוכל

קדושה ,דינו תלוי בהגדרות אותו מקום ,ומכאן יוצא למעשה שכאשר יש ספק אם המקום בכלל מרחץ או לא ,מתרבה צד ההימנעות מלשון שלום ,ובפרט לשיטת המחמירים. נפקא מינה שביעית ,הזכרת שם שלום בבית הכסא ממש ,שלפי שיטת המחמירים אין חילוק בין בית המרחץ לבית הכסא לענין הזכרת תיבת שלום ,ולפי שיטת הטורי זהב יש לדון גם שם מצד כוונת הקריאה ,אלא שהמקום חמור יותר מצד דיני קדושה ,ולכן מעשית ההנהגה לכתחילה להתרחק יותר. נפקא מינה שמינית ,שימוש בכינוי לאדם ששמו שלום ,כגון שקוראים לו בשם חיבה או בכינוי אחר שאינו כולל תיבת שלום ,שבזה יוצא אדם מן הספק לכל הדעות ,וממילא זהו פתרון מעשי פשוט כאשר מצוי הדבר. נפקא מינה תשיעית ,שינוי קל בלשון השם ,כגון שמבליע את האות מם או משנה את ההברה ,כדברי המשנה ברורה שהביא הנהגה ליראי שמים להחמיר ולצאת ידי חשש האוסרים בדרך שינוי ,ובזה מתברר ההבדל בין עיקר הדין לבין הנהגת פרישות. נפקא מינה עשירית ,כאשר מוכרח לקרוא לאדם ששמו שלום במרחץ מפני צורך גדול של סדר המקום או שמירה וכיוצא בזה ,שלדעת המקילים יש על מה לסמוך בעיקר הדין, ולדעת המחמירים יבחר דרך של כינוי או שינוי לשון כדי שלא להוציא מפיו תיבת שלום במקומות אלו. נפקא מינה אחת עשרה ,אם הזכרת שלום נעשית בלשון כתיבה ולא בדיבור ,כגון שמסמן לחברו תיבת שלום על פתק במקום המרחץ ,שאף שאין כאן הגייה בפה ,מכל מקום ענין הזכרת דברי קדושה במקום שאינו ראוי יש בו צדדי דיון ,והנהגה פשוטה להתרחק גם מזה כאשר ניתן ,ולבחור לשון אחרת שאינה מעוררת את הספק. נפקא מינה שתים עשרה ,למעשה ההנהגה הכללית בבתי מרחץ המצויים בזמננו שיש בהם אזורים שונים ,שמצד עיקר הדין פוסק המשנה ברורה שבספק דרבנן יש להקל בקריאה לאדם ששמו שלום ,ומאידך מביא שירא שמים יחמיר ,וכף החיים נוטה להחמיר יותר בהנהגת זהירות ,ומתוך כך מי שמבקש לצאת ידי כל הדעות יתרגל בלשונות חלופיות ובכינויים קבועים למקומות אלו. נפקא מינה שלש עשרה ,לשון שלום בצירוף תארים ,כגון שאומר שלום עליך או שלום לכם ,שלפי שורש האיסור בגמרא ובפסק הטור ומרן זו היא עיקר צורת נתינת שלום האסורה, ולכן כאן ודאי יש להיזהר יותר אפילו לדעת המקילים בקריאה לשם אדם ,מפני שכאן הדבר נראה כברכה ממש. נפקא מינה ארבע עשרה ,אם קורא לאדם בשם שלום מחוץ למרחץ וחברו עומד בפנים ושומע הקריאה ,שלפי שיטות המחמירים עיקר האיסור הוא המקום שבו נאמר הדיבור ,ואם הדיבור נאמר במקום הראוי אין בו איסור מצד עצמו ,אך למעשה נכון לסדר הדברים בדרך שאין מכשול של שמיעת שלום מתוך מקום הטינופת ,ובפרט ליראי שמים.

אראו תשרפ

יש לעמוד כאן על נקודה רעיונית עמוקה ,החורגת מן הפרט ההלכתי ונוגעת לעצם תפיסת הדיבור והשם בתורת ישראל. השם שלום איננו רק מילה של נימוס או גשר חברתי בין בני אדם ,אלא ביטוי של שלמות, חיבור והרמוניה ,והוא אחד הכינויים שבהם מתגלה הנהגת הקב"ה בעולם ,כמי שמחבר ניגודים ויוצר אחדות מתוך פירוד .משום כך עצם הזכרת המילה איננה ניטרלית ,אלא נושאת עמה מטען רעיוני של קשר בין עליונים לתחתונים. כאשר התורה וההלכה מגבילות את הדיבור במקומות של טינופת ,אין זה מפני זלזול בדיבור האנושי ,אלא להפך ,מתוך הערכה עמוקה לכוחו .הדיבור איננו פעולה טכנית בלבד, אלא גילוי של עולם פנימי ,ולכן הוא מושפע מן המקום שבו הוא נאמר .מקום שאינו ראוי, מחליש את משמעות הדיבור ,ועל כן ההלכה דורשת ריסון ,שתיקה ,או שינוי לשון. ומכאן מתחדדת השאלה הרעיונית שביסוד הסוגיה .האם שם שניתן לאדם ,שם פרטי הנישא בפי הבריות ,מתנתק לחלוטין ממשמעותו העליונה ,או שמא יש בו הד קדושה תמידי, גם כאשר אין כוונה לכך .לפי צד אחד ,האדם הוא המרכז ,והשם נמדד לפי כוונתו ,לפי ההקשר האנושי שבו הוא נאמר .לפי הצד האחר ,המילה עצמה נושאת זהות שאינה מתבטלת ,והיא תובעת יחס של יראה גם כשהיא משמשת ככלי יומיומי. הדיון ההלכתי משקף כאן מתח רעיוני עמוק בין שתי תפיסות של קדושה .קדושה התלויה בכוונת האדם ,וקדושה הדבקה במילים ובשמות מצד עצמם .המרחץ ,כמקום שבו הגוף עומד במרכז והנשמה נסוגה ,הופך לזירה שבה המתח הזה נבחן בפועל .האם הקדושה נסוגה לגמרי, או שמא היא עדיין תובעת את מקומה ,ולו באמצעות שתיקה ,שינוי לשון ,או זהירות יתרה. ומתוך כך מתברר שהשאלה איננה רק האם מותר לקרוא לאדם ששמו שלום בבית המרחץ, אלא כיצד התורה מבקשת לעצב אדם שמודע לכוח הדיבור שלו ,לרגישות השמות שבפיו, וליכולת להבחין מתי לומר ומתי להימנע .זהו חינוך לאיפוק ,ליראה ,ולהכרה בכך שלא כל מילה ראויה להיאמר בכל מקום ,גם כאשר כוונתו של האדם פשוטה ותמימה. האדם המודרני רגיל לחשוב שמה שקובע הוא הכוונה בלבד .אם התכוונתי לקרוא לאדם, הרי זה מה שעשיתי .אם לא התכוונתי לשמים ,אין כאן שייכות של קדושה .אך התורה אינה מסתפקת בכוונה ,אלא מחנכת לרגישות עמוקה יותר .היא מלמדת שהמילים עצמן יוצרות מציאות ,ושיש להן זיכרון ,עומק ומשמעות שאינם מתאפסים לפי רצון הדובר בלבד .מילה שנושאת בתוכה תוכן של שלמות ,חיבור ושם שמים ,איננה מאבדת את זהותה כאשר היא נעשית שגורה בפי הבריות. המחשבה הזו מחייבת את האדם להכיר בכך שלא כל מקום ראוי לכל דיבור .לא מפני שהמקום חזק יותר מן האדם ,אלא מפני שהאדם נדרש להכיר במוגבלות כוחו ,ולדעת להניח גבול גם במקום שבו לכאורה אין איש רואה ואין איש שומע .המרחץ נעשה כאן משל לחיים עצמם .יש מרחבים שבהם האדם עסוק בעצמו ,בגופו ,בצרכיו ,ושם נבחנת יכולתו לשמור על ריסון פנימי ולא לפרוץ כל גבול של דיבור.

גם לנשמה מגיע אוכל

ומכאן ההשלכה המוסרית .אדם שאינו שולט בדיבורו במקומות של חולשה ,יתקשה לשלוט בו גם במקומות של עוצמה .מי שמתרגל להקל ראש במילים הנושאות קדושה ,גם כאשר אין כוונתו אלא לפשטות ,עלול לטשטש בהדרגה את גבולות היראה בלבו .ולעומת זאת ,מי שמוכן לעצור ,לשנות לשון ,או לבחור שתיקה ,מגלה בכך שהקדושה אינה תלויה רק בבית הכנסת או בבית המדרש ,אלא חיה עמו בכל מקום. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נבחן לא רק במה שהוא אומר ,אלא גם במה שהוא בוחר שלא לומר ,וביכולת לזהות מקומות וזמנים שבהם השתיקה עצמה היא עבודת ה'. רגישות ללשון ולמילים מחנכת לרגישות עמוקה יותר כלפי הזולת ,כלפי המקום וכלפי עצם החיים ,ומעצבת אישיות זהירה ואחראית .היכולת לשנות הרגלי דיבור ,גם בדברים שנראים קטנים ,בונה משמעת פנימית שמקרינה על כל תחומי החיים .כיבוד הקדושה שבמילים יוצר כבוד פנימי לאדם עצמו ,ומעמיק את תחושת המשמעות גם במעשים הפשוטים ביותר.

עיקר העניין: השאלה האם מותר לקרוא לאדם ששמו שלום בבית המרחץ איננה רק בירור נקודתי של היתר ואיסור ,אלא מפגש עם תפיסת עולם שלמה על כוח הדיבור וגבולותיו .ההלכה משרטטת קווים ,אך מעבר להם היא מבקשת לחנך אדם שחי עם מודעות ,שמבין שלא כל מילה שייכת לכל מקום ,ושיודע שגם במקום של גוף וחולין אפשר לגלות יראת שמים שקטה ,דרך זהירות ,שינוי לשון ,והכרה בכך שהשלום האמיתי מתחיל ביראה הפנימית של האדם עצמו.