EX-A2-VA-406 — מדוע רק במכת ברד יצא משה להתפלל חוץ לעיר ולא בשאר המכות?

EX-A2-VA-406 — מדוע רק במכת ברד יצא משה להתפלל חוץ לעיר ולא בשאר המכות? יש פעמים שבהן התורה מספרת מעשה ,ויש פעמים שבהן היא עוצרת על פרט אחד ומבקשת שנתעכב עליו .משה רבנו מתפלל על המכות פעם אחר פעם ,נענה ,והמכות סרות .אך דווקא במכת ברד התורה מדגישה פרט שלא הוזכר קודם לכן .יציאה מן העיר .לא נאמר שמשה יצא בכל פעם ,ולא נאמר שהתפלל תמיד מחוץ למקום מושבו של פרעה…

EX-A2-VA-406 — מדוע רק במכת ברד יצא משה להתפלל חוץ לעיר ולא בשאר המכות? יש פעמים שבהן התורה מספרת מעשה ,ויש פעמים שבהן היא עוצרת על פרט אחד ומבקשת שנתעכב עליו .משה רבנו מתפלל על המכות פעם אחר פעם ,נענה ,והמכות סרות .אך דווקא במכת ברד התורה מדגישה פרט שלא הוזכר קודם לכן .יציאה מן העיר .לא נאמר שמשה יצא בכל פעם ,ולא נאמר שהתפלל תמיד מחוץ למקום מושבו של פרעה .ורק כאן ,ברגע של סערה ,של קולות וברד ואש מתלקחת בתוך המים ,משה מדגיש במפורש שכדי לפרוש כפיים עליו לצאת מן העיר. וכאן נולדת השאלה במלוא עוצמתה .אם יש משמעות למקום התפילה ,ואם העיר איננה מקום ראוי ,מדוע לא הודגש הדבר בשאר המכות .ואם אין בעיה במקום ,מה התחדש דווקא כאן .האם המציאות בעיר השתנתה ,האם אופי התפילה שונה ,או שמא הלחץ של השעה

אראו תשרפ

יצר צורך מיוחד בהבהרה .השאלה איננה רק היסטורית אלא מהותית ,מה קובע את מקום התפילה ,ומדוע התורה בחרה לגלות זאת דווקא במכת ברד. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' ,הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט כט). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים, ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו עולה שהיציאה מן העיר איננה פרט טכני אלא תנאי מהותי למעשה התפילה ,משום קדושת הדיבור והעמידה לפני ה'. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) עמד על כך שמשה רבנו הדגיש לפרעה את היציאה מן העיר כדי ללמד שאין תפילה ראויה במקום שיש בו עבודה זרה וטומאה ,ומתוך כך ניכר שהתפילה תלויה גם במקום שבו היא נאמרת ולא רק בצורך השעה או בעוצמת המכה. הספורנו בפרושו על התורה (שם) כתב שמשה יצא מן העיר כדי לפרוש כפיו במקום הראוי לכך ,לפי שאין ראוי להזכיר שם שמים ולהתפלל בתוך מקום מלא גילולים ,והדגיש שהדבר נעשה דווקא לצורך התפילה עצמה. אור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) ביאר שההדגשה כצאתי את העיר מלמדת שהמקום פוגם בשלמות התפילה ,ולכן משה רבנו המתין עד שיצא אל מקום נקי ומוכן יותר לגילוי רצון ה'. מן המפרשים כולם מתברר שהפסוק איננו בא רק לספר סדר זמנים ,אלא לגלות עיקרון יסודי ביחס שבין תפילה למקום ,ושהיציאה מן העיר היא חלק בלתי נפרד ממעשה פרישת הכפיים. בגמרא במסכת שבת (דף י ע"ב) נאמר :רב המנונא משמיה דעולא אמר ,אסור לאדם שייתן שלום לחברו בבית המרחץ ,משום שנאמר "ויקרא לו ה' שלום" .הגמרא תולה את האיסור לא במעשה חיצוני בלבד אלא בעצם הזכרת דבר שיש בו שם שמים במקום הטינופת. וממשיכה הגמרא להקשות ולברר את גבולות האיסור ,אם כל לשון שיש בה תואר כלפי מעלה נאסרת ,ומעמידה חילוק עקרוני בין שם שנקרא שם גופיה לבין לשון שאינה אלא תיאור .מתוך מהלך הסוגיה מתברר שעצם המקום משפיע על אפשרות הדיבור בענייני קדושה ,ושיש מרחבים שבהם אפילו לשון שאין בה תפילה ממש נדחית מפני כבוד שמים. מדברי הגמרא עולה יסוד כללי ,שמקום הטינופת איננו רק פסול למעשה של תפילה ,אלא יש בו פגיעה בעצם הזכרת דברי קדושה ,וממילא כל פעולה של פנייה כלפי מעלה טעונה בחינה לפי המקום שבו היא נעשית .הגמרא אינה עוסקת כאן במכת ברד ,אך היא מניחה את המסגרת העקרונית להבנת היחס שבין מקום ,דיבור ,ופנייה אל ה'. בדברי הראשונים נתחדדה הקושיה עצמה ,ומתוך כך החלו לברר מדוע התורה הדגישה את היציאה מן העיר דווקא במכת ברד. בעלי התוספות עמדו על כך שאם אכן אסור להתפלל במקום שיש בו עבודה זרה ,היה מן

גם לנשמה מגיע אוכל

הראוי שמשה רבנו יצא מן העיר בכל המכות ,ולא רק כאן .ומתוך קושיה זו ביארו ,שדרכן של המצרים היה שעבודת הגילולים שלהם היו הבהמות ,וכל זמן שהבהמות היו בשדות ולא בתוך העיר ,לא נחשבה העיר עצמה כמקום של גילולים גמורים ,ולכן היה יכול משה להתפלל שם .אבל במכת ברד ,שהמצרים הכניסו את בהמותיהם לבתים מפני הסכנה ,נתמלאה העיר עצמה בגילולים ,ולכן לא היה יכול להתפלל בה והוצרך לצאת ממנה. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ט כט) הלך בכיוון אחר לגמרי ,וכתב שאין הכרח לומר שמשה לא יצא מן העיר בשאר המכות .לדעתו ,משה רבנו אכן יצא בכל פעם מן העיר כדי להתפלל ,אלא שהתורה לא הוצרכה לפרט זאת בכל מכה ומכה .אלא שבמכת ברד לחץ פרעה על משה שיתפלל מיד ,באמרו "ורב מהיות הקולות" ,ולכן כאן השיב לו משה במפורש שאינו יכול לפרוש כפיו מיד אלא רק לאחר שיצא מן העיר .לפי דרך זו ,אין כאן שינוי במעשה של משה ,אלא שינוי בצורך להודיע זאת לפרעה. בדברי הראשונים הללו מתברר שהשאלה אינה רק מציאותית אלא פרשנית .האם היציאה מן העיר היא חידוש שנולד במכת ברד ,או שמא הנהגה קבועה של משה שהתורה חשפה אותה כאן מפני סיבת הלחץ והדחיפות .שתי הדרכים מניחות יסוד שונה בהבנת השתיקה של התורה בשאר המכות ,ומתוך כך נפתחת הדרך לדברי האחרונים להעמיק עוד בנקודה זו. החתם סופר בתשובותיו עמד על תירוץ בעלי התוספות ודחה אותו בחריפות .הוא הביא את דברי המדרש המובאים ברש"י על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" ,שנאמר מחוץ למצרים ,והטעים שאם דיבור גרידא לא נאמר במצרים מפני שהיתה מלאה גילולים ,קל וחומר שתפילה לא תיאמר שם .ומתוך כך הקשה ,שאם נאמר שבשאר המכות היה מותר להתפלל בעיר ורק במכת ברד נאסר מפני שהבהמות הוכנסו לבתים ,הרי זה קל וחומר פריך, שהרי עצם מצרים היתה מקום עבודה זרה גם קודם לכן .לשיטתו ,אין לתלות את ההבדל רק במיקום הבהמות ,אלא יש כאן עומק אחר בהבנת הפסוק. בשו"ת משיב דבר (חלק א סימן י) הרחיב בבירור המציאות במצרים ,וכתב שיש מקום לומר שמשה רבנו התפלל בשאר המכות במקום מיוחד שהיה מיועד לכך ,מקום תפילה מוקף מחיצות ,כפי שמצינו שלא פסקה ישיבה אף בהיותם במצרים .ומאחר שהתפילה נעשתה במקום מובדל ,לא חשש לגילולים שבחוץ .אולם במכת ברד ,שבה ביקש משה לפעול פעולה ישירה על עצירת המטר והברד ,נזקק לפרוש כפיו תחת שמי הרקיע ,ולכן לא יכול היה להשתמש במקום התפילה המיוחד ,וממילא נאלץ לצאת מן העיר ולהתרחק מן הגילולים. הכתב סופר הלך בכיוון הלכתי מובהק ,וביסס את דבריו על הכלל שנפסק ,שמה שאסור להתפלל במקום שיש בו עבודה זרה הוא כאשר יש לאדם אפשרות להתפלל במקום אחר באופן הראוי ,בלא הפרעה .אבל כאשר אין לו מקום שקט ובטוח לתפילה מחוץ לעיר ,ויש חשש שיפסיקוהו עוברי דרכים ,עדיף להתפלל במקום שיש בו עבודה זרה מאשר להתפלל בהפסקות ובטרדות .על פי זה ביאר ,שבשאר המכות לא היה למשה מקום ראוי מחוץ לעיר להתפלל בו בשל תנועת האנשים ,ולכן התפלל בעיר אף שהיתה מלאה גילולים .מה שאין כן במכת ברד ,שכולם נכנסו לבתיהם מפני הסכנה ,ונמצא מחוץ לעיר מקום פנוי ושקט ,ולכן

אראו תשרפ

היה עדיף לצאת ולהתפלל שם .לדבריו סמך גם על דברי המגן אברהם (או"ח סימן צ"ד) ,שמעדיף תפילה בכוונה שלמה במקום בעייתי על פני תפילה מקוטעת במקום נקי. הברוך טעם בספרו ברוך שאמר ,וכפי שהובא גם בפרדס יוסף ,הציע ביאור נוסף מצד הבנת דעתו של פרעה .בכל המכות ידע פרעה שמשה יוצא מן העיר מפני שהעיר מלאה גילולים, ולכן לא תמה על כך .אך במכת ברד ,לאחר שאמר פרעה "ה' הצדיק" ,סבר בלבו שביטל את עבודת האלילים ,ומשום כך חשב שאין עוד צורך שמשה יצא מן העיר ויכול להתפלל בתוכה .על כך השיב לו משה במפורש "כצאתי את העיר" ,להודיעו שביטול זה אינו אלא מן השפה ולחוץ ,מחמת היראה ,ואינו ביטול גמור ,וממילא אין העיר ראויה לתפילה גם עתה. בדברי האחרונים הללו מתברר שהשאלה מדוע דווקא במכת ברד הודגשה היציאה מן העיר איננה נענית בכיוון אחד בלבד ,אלא נעה בין בירור מציאותי ,שיקול הלכתי של איכות התפילה ,והבנת עומק המפגש בין משה לפרעה בשעת השבירה .כל דרך מבליטה היבט אחר ,אך כולן מניחות יסוד משותף ,שמקום התפילה איננו פרט צדדי ,אלא חלק מהותי מעבודת ה'. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. מן השיטה הרואה את היציאה מן העיר כהנהגה קבועה של משה בכל המכות ,כדברי הרמב"ן ,נפקא מינה למעשה היא שכאשר יש איסור עקרוני להתפלל במקום מסוים מחמת טינופת או עבודה זרה ,אין הדבר משתנה לפי נסיבות השעה או לחץ הזמן ,אלא ההנהגה הקבועה מחייבת להתרחק מן המקום הבעייתי בכל מצב ,ורק כאשר יש צורך לבאר לאחרים את העיכוב או השהות ,יש לפרש זאת בפה. מן השיטה שתלתה את ההבדל במציאות המשתנה של העיר ,כדברי בעלי התוספות ,נפקא מינה היא שהגדרת מקום כראוי או כפסול לתפילה תלויה במציאות בפועל ולא בשם המקום בלבד ,וממילא מקום שבעתים מסוימות נקי מעבודה זרה ובשעות אחרות מתמלא בה ,דינו משתנה לפי המציאות ולא לפי קביעות קודמת. מן דברי החתם סופר שדחה תליית ההיתר במיקום הבהמות ,נפקא מינה ברורה היא שאין להקל בתפילה או בדיבורי קדושה במקום שיש בו עבודה זרה גם אם נדמה שהעבודה אינה גלויה לעין ,או שאינה פעילה באותה שעה ,מאחר שעצם המקום נושא עליו שם טינופת, וההיתר אינו נבנה על שיקולי נוחות רגעיים. מן דברי הכתב סופר והמגן אברהם נפקא מינה למעשה היא ההבחנה בין תפילה שיש בה ישוב הדעת ותפילה מקוטעת ,שלפעמים עדיף לבחור מקום בעייתי מצד קדושה אם שם יוכל האדם להתפלל ביישוב הדעת ובכונה שלמה ,מאשר מקום נקי שבו תיפגע מהות התפילה מחמת הפרעות ,ומכאן יסוד רחב בדיני קדימה בין איכות התפילה לטהרת המקום כאשר אין אפשרות לקיים את שניהם יחד. מן שיטת משיב דבר נפקא מינה למעשה היא ההבחנה בין תפילה תחת מחיצות לבין

גם לנשמה מגיע אוכל

תפילה תחת שמי הרקיע ,שיש מצבים שבהם עצם ענין התפילה מחייב פתיחות כלפי מעלה, כגון תפילה על עצירת גשמים או בקשה הקשורה במערכות הטבע ,ובמצבים אלו אין די במקום סגור אף אם הוא נקי ,אלא יש צורך לצאת אל מקום פתוח ,ואז מתחדדת שאלת טהרת הסביבה ביתר שאת. מן דברי הברוך טעם נפקא מינה בהנהגה היא שאין די בהצהרות מילוליות של ביטול עבודה זרה או חרטה ,אלא יש לבחון אם הביטול הוא בלב שלם או מחמת פחד ,ומכאן שגם אם סביבתו של אדם נראית כלפי חוץ כמתוקנת ,אין הדבר מכשיר את המקום לתפילה ולדיבורי קדושה אם השורש הפנימי עדיין נגוע. מן כל השיטות יחד עולה נפקא מינה כוללת למעשה ,שהאדם נדרש לבחון תמיד שלושה דברים יחד ,את קדושת המקום ,את איכות התפילה ,ואת מהות הבקשה ,ולא להכריע רק לפי קריטריון אחד מבודד ,אלא מתוך איזון הלכתי ושקול הדעת. נפקא מינה נוספת היא לחיי הקהילה ,שבבניית מקומות תפילה יש לשים לב לא רק לעצם ייעודם ,אלא גם לסביבתם ,למחיצותיהם ,וליכולתם להעניק למתפללים יישוב הדעת ,שכן מקום שאינו מאפשר תפילה שלמה עלול להפסיד את עיקר מטרתו אף אם מצד הגדרות פורמליות אינו פסול. וכן נפקא מינה לחיי היחיד ,שכאשר הוא עומד לפני תפילה או בקשה גדולה ,עליו לשקול אם המקום שבו הוא נמצא משרת את מעמדו הפנימי ,ואם לא ,חובתו לעזוב ,להתרחק ,או לשנות מקום ,גם אם הדבר דורש מאמץ ,עיכוב ,או הסבר לאחרים ,כשם שמשה רבנו עיכב את פרעה ואמר לו כצאתי את העיר. יש כאן עומק רעיוני רחב ,הנוגע לעצם תפיסת התפילה בתורה. התפילה איננה רק פנייה של האדם כלפי מעלה ,אלא העמדת עצמו בתוך מרחב מסוים לפני הקב"ה .התורה מלמדת שהתפילה איננה מנותקת מן המקום ,אלא להפך ,המקום יוצר מסגרת ,גבול ומשמעות לעמידה .יציאתו של משה מן העיר איננה בריחה מן המציאות, אלא יצירת זירה נכונה למפגש .כאשר המקום מלא גילולים ,אין זו רק בעיה טכנית של טומאה ,אלא סתירה פנימית בין מהות המקום לבין מהות התפילה .התפילה מבקשת הכרה בלעדיות ה' ,ואילו מקום של עבודה זרה מבטא פיצול ,ריבוי וסילוף .לכן עצם העמידה שם יוצרת דיסוננס רוחני. ומכאן מתברר מדוע התורה טורחת לציין את היציאה מן העיר דווקא במכת ברד .מכת ברד איננה רק מכה של הרס ,אלא גילוי של שליטה אלוקית מוחלטת בטבע ,אש ומים משמשים יחד ,חוקי המציאות מתבטלים .תפילה כזו דורשת מקום שמבטא ביטול מוחלט של כוחות אחרים ,ולכן היציאה מן העיר מקבלת כאן משמעות רעיונית עמוקה יותר מאשר בשאר המכות. ובהרחבה מחשבתית ומוסרית ,נוגע הדבר לחיי האדם בכל דור .יש תפילות שאדם יכול לומר בתוך שגרת חייו ,בתוך העיר ,בתוך ההרגלים .ויש תפילות שמחייבות יציאה .יציאה

אראו תשרפ

מן השגרה ,מן ההרגלים ,מן המקומות שבהם האדם רגיל לחיות גם עם פשרות .מכת ברד מייצגת רגע קיצון ,ושם אין מקום לפשרות .שם נדרש מהאדם לומר לעצמו ,כאן אינני יכול לעמוד כפי שאני ,עלי לצאת ,להתרחק ,ליצור מקום חדש שבו הדיבור יהיה נקי והעמידה תהיה שלמה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :לא כל תפילה נענית באותו מרחב שבו האדם חי את יומו ,ויש בקשות המחייבות שינוי מקום פנימי וחיצוני גם יחד .האדם נדרש לזהות מתי סביבתו פוגעת בכוונתו ,ולדעת לבחור ביציאה ולא בהסתגלות .יציאה מן המקום אינה חולשה אלא כוח ,היא הכרזה שהמטרה חשובה מן הנוחות .היכולת לעצור ולהתרחק ממקום שאינו ראוי יוצרת יראת שמים עמוקה יותר מאשר הסתגלות שקטה.

עיקר העניין: התורה איננה מספרת לנו רק היכן עמד משה ,אלא כיצד עומדים לפני הקב"ה. היציאה מן העיר במכת ברד מלמדת שיש רגעים שבהם אי אפשר להתפלל מתוך המציאות הקיימת ,ויש צורך ליצור מציאות אחרת .משה רבנו אינו מתפלל מהר יותר ,אלא נכון יותר .הוא מלמד ששלמות התפילה תלויה לא רק בלב האדם אלא גם במקום שבו הוא עומד ,ושכאשר מבקשים לעצור ברד ,אש ומים ,יש צורך לעמוד במקום שמבטא אמת אחת ברורה .וכך גם בחיי האדם ,כאשר הוא מבקש שינוי אמיתי ,עליו לשאול לא רק מה הוא אומר ,אלא היכן הוא עומד.