EX-A2-VA-411 — אדם שיש לו חוש ריח מפותח ומריח דברים שאף אחד לא מריח, האם מותר לו להתפלל שם?
EX-A2-VA-411 — אדם שיש לו חוש ריח מפותח ומריח דברים שאף אחד לא מריח, האם מותר לו להתפלל שם? יש מצבים שבהם ההלכה מתבררת לא מתוך מעשה גלוי ,אלא מתוך חוויה פנימית .לא כולם רואים ,לא כולם שומעים ,ולא כולם מריחים אותו דבר .אדם עומד במקום שנראה בעיני הבריות נקי ,מסודר ,ראוי לתפילה .איש אינו מתרחק ,איש אינו חש אי נוחות .אך הוא עצמו מרגיש .ריח קל ,דק ,חודר ,כזה…
EX-A2-VA-411 — אדם שיש לו חוש ריח מפותח ומריח דברים שאף אחד לא מריח, האם מותר לו להתפלל שם? יש מצבים שבהם ההלכה מתבררת לא מתוך מעשה גלוי ,אלא מתוך חוויה פנימית .לא כולם רואים ,לא כולם שומעים ,ולא כולם מריחים אותו דבר .אדם עומד במקום שנראה בעיני הבריות נקי ,מסודר ,ראוי לתפילה .איש אינו מתרחק ,איש אינו חש אי נוחות .אך הוא עצמו מרגיש .ריח קל ,דק ,חודר ,כזה שאחרים כלל אינם מבחינים בו .וכאן מתעוררת שאלה חדה. האם ההלכה נמדדת לפי המציאות האובייקטיבית כפי שהיא נראית לרוב בני אדם ,או לפי חווייתו של האדם העומד לפני קונו .האם קדושת המחנה תלויה במה שמורגש בציבור ,או במה שנחווה בלבו ובחושיו של היחיד .והאם ייתכן שמקום שהוא מותר לרבים יהיה אסור לאחד ,רק מפני שחושיו חדים יותר. אדם שיש לו חוש ריח מפותח ומריח דברים שאף אחד לא מריח .הוא עומד במקום שבו אחרים מתפללים ללא כל חשש ,ואין שם ריח המורגש לרוב בני אדם .אך לגביו ,המקום איננו נקי .האם מותר לו להתפלל שם .האם הולכים אחר רוב בני אדם שאינם מריחים ,או שמא
גם לנשמה מגיע אוכל
לגביו המקום נחשב כטינופת ואינו ראוי להזכרת דבר שבקדושה .האם ההלכה מגדירה ריח רע לפי שיעור אובייקטיבי של בני אדם ,או לפי תחושת האדם עצמו העומד לפני התפילה. והנה נאמר בפסוק" :ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט כט). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו עולה שההימנעות מן התפילה איננה תלויה רק בעצם קיומה של עבודה זרה גלויה ,אלא בעצם תחושת טינופת וריחוק שאינו מאפשר הזכרת שם שמים כראוי. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) העיר שמשה רבנו לא המתין עד שתוסר המכה בלבד, אלא הקפיד תחילה לצאת למקום הראוי לפרישת כפיים ,ללמד שהמקום שבו האדם עומד משפיע על עצם יכולתו לעמוד לפני ה' בדיבור של קדושה. הספורנו בפרושו על התורה (שם) ביאר שמשה יצא מן העיר כדי להתפלל במקום נקי ומוכן יותר ,לפי שאין ראוי להזכיר שם שמים במקום שמציאותו סותרת את הכבוד הראוי לדיבור של תפילה. אור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הדגיש שהיציאה מן העיר באה מחמת פגם המציאות ולא מחמת שינוי במעשה התפילה עצמו ,ומתוך כך מתברר שהתורה תולה את קדושת הדיבור גם במה שהאדם חש ותופס כמקום ראוי או בלתי ראוי לעמידה לפני ה'. מן המפרשים מתגלה יסוד אחד משותף ,שהתפילה איננה נבחנת רק לפי נוסחה ומילותיה, אלא גם לפי חוויית המקום כפי שהיא נתפסת בעיני העומד לפני ה' ,וכאשר המקום נתפס כטינופת ,אין הדיבור של קדושה יכול להתקיים בו. בגמרא במסכת ברכות (דף כה ע"א) נתבארו גבולות המחנה הראוי לקריאת שמע ולדיבורי קדושה מצד טינופת וריח .איתמר ,צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא ,רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע ,ורב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע .ומבארת הגמרא טעמי המחלוקת .רב הונא דריש מן הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" ,שההילול תלוי בפה ובחוטם ,וכאשר אין הפה והחוטם נתונים במקום הטינופת ,אין שאר האברים פוסלים .ורב חסדא דריש מן הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" ,שכל אברי האדם בכלל האמירה, ואם יש טינופת הנוגעת בגופו הרי זה פוסל את הדיבור של קדושה. עוד שנינו בגמרא במסכת ברכות (שם) דיני ריח רע ,שכל מקום שיש בו ריח רע הפוסל, אסור לקרוא בו קריאת שמע ולהזכיר דבר שבקדושה .ועיקר הדיון בגמרא אינו על עצם מציאות החפץ בלבד ,אלא על תחושת הטינופת והריח ביחס לאדם העומד ומדבר ,אם המחנה שבו הוא נמצא נחשב בעיניו כנקי או כמאוס. מדברי הגמרא עולה יסוד ברור ,שהגדרת מקום כראוי לדיבורי קדושה איננה רק מדידה חיצונית של חפצים ומרחקים ,אלא תלויה גם בהשתייכות האדם למחנה קדוש ,וכאשר איבריו החשים ,ובפרט הפה והחוטם ,נתונים בתוך חוויית טינופת ,נחלקו האמוראים אם הדבר פוסל את הדיבור כולו או רק כאשר הטינופת נוגעת ממש בגוף.
אראו תשרפ
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה י) כתב שכל מקום שיש בו ריח רע אסור לקרוא בו קריאת שמע ולהזכיר דבר שבקדושה ,והעמיד את האיסור על מציאות ריח הפוסל את המחנה .מלשונו ניכר שהגדרת הריח נקבעת לפי מה שנחשב ריח רע המפריע וממאיס את המקום ,ולא לפי עצם מציאות החפץ בלבד. הכסף משנה (שם) עמד על לשון הרמב"ם והעיר שהאיסור תלוי במה שנחשב ריח רע דרך בני אדם ,ולא בכל תחושת ריח דקה שאין דרך להצטער ממנה ,ומתוך כך קשר את דברי הרמב"ם להגדרת ריח רע כמציאות המונעת עמידה מכובדת לפני ה'. הרא"ש בפסקיו על מסכת ברכות (פרק ג סימן מו) כתב שאין האיסור תלוי בעצם הימצאות דבר המאוס בלבד ,אלא בהיות הריח מגיע לאדם ומצערו ,ומתוך כך נלמד שהאדם עצמו נעשה מדד לשאלה אם המחנה קדוש או לא. הרשב"א בחידושיו למסכת ברכות (דף כה ע"א) ביאר שמחלוקת רב הונא ורב חסדא נוגעת לשאלה אם די בכך שהפה והחוטם נקיים ,או שכל הגוף בכלל האיסור ,אך מכל מקום עצם הריח נידון לפי תחושת האדם ,מאחר שהחוטם הוא עיקר החישה בענין זה. הר"ן על הרי"ף במסכת ברכות (שם) הדגיש שהאיסור בדיבורי קדושה במקום ריח רע אינו טכני בלבד ,אלא משום שאין זה דרך כבוד להזכיר שם שמים כאשר האדם מצטער ונפשו קצה במקום זה ,ומתוך כך מתברר שהאדם החווה את הריח הוא חלק מהגדרת המקום. מדברי הראשונים הללו עולה יסוד משותף ,שהגדרת ריח רע איננה רק ענין של רוב או מיעוט בני אדם ,אלא של חוויית הטינופת אצל האדם העומד להתפלל ,וכאשר החוטם שלו חש בריח המאוס ,מתעורר ספק ממשי אם המחנה נחשב לגביו קדוש. הכהן הגדול מאחיו כתב במשנה ברורה (או"ח סימן פ"ו ס"ק ג) בשם הפרי מגדים ,שמים סרוחים ומי משרה דינם כצואה ממש ,והאיסור להזכיר שם שמים כנגדם הוא איסור חמור ,ואף דן שם בגדר האיסור אם הוא מן התורה או מדברי סופרים .מתוך דבריו עולה שהמדד איננו רק מציאות החפץ ,אלא מציאות הריח הפועל על האדם ,שהרי כל גדר ההרחקה נובע מן פגיעת הטינופת במחנה האדם. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ב ,וכן באו"ח סימן ע"ט ס"ק כ"ג) הביא בשם הכסף משנה והמגן אברהם שגדר ריח רע הוא דווקא ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו .ולשון זו עוררה את עיקר הספק ,האם הולכים אחר דרך בני אדם בכלל ,או אחר תחושת האדם העומד בפועל במקום. בשו"ת התעוררות תשובה (חלק א סימן מ"ה) עמד על שאלה זו ממש ,וכתב להסתפק במי שיש לו חוש ריח מפותח ומרגיש ריח שאחרים אינם מרגישים .וכתב שם שיתכן שאף על פי שרוב בני אדם אינם חשים בריח זה ,מכל מקום לגביו אין המחנה קדוש ,מאחר שעיקר האיסור תלוי במציאות הטינופת ביחס לאדם העומד לפני ה' .והוסיף לדמות זאת למה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות לענין בל תשקצו ,שמי שנפשו קצה בדבר מסוים, אף שאחרים אינם מואסים בו ,לדידיה אסור ,משום שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לאדם החי בגופו ובחושיו.
גם לנשמה מגיע אוכל
בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן י"ז) דן אף הוא בשאלה זו והעלה בפשיטות שלאותו אדם אסור להתפלל שם .והביא ראיה לדבריו מן הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ה ע"א) במחלוקת רב הונא ורב חסדא בצואה על בשרו ,והעמיד את היסוד שהפה והחוטם בכלל האיברים הקובעים את יכולת האמירה של דברי קדושה .ומאחר שבענייננו החוטם מרגיש ריח רע ,הרי שלגבי אותו אדם ודאי שאין המחנה קדוש ,ואינו רשאי להזכיר שם שמים שם. מדברי האחרונים הללו מתברר שאין זו שאלה צדדית או תאורטית ,אלא ספק ממשי שנידון בפוסקים ,והנטיה הברורה בדבריהם היא לראות את תחושת האדם עצמו כמדד קובע ,ולא את תחושת הרוב בלבד ,מאחר שהתפילה היא עמידה אישית של האדם לפני קונו, והמחנה נמדד לפי מצבו של העומד בו. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה ,אדם בעל חוש ריח מפותח הנמצא במקום שרוב בני אדם אינם מריחים בו ריח רע ,אך הוא עצמו מריח ריח שמצער אותו .לפי דברי התעוררות תשובה וקרן לדוד ,לגביו אין המחנה קדוש ,ואסור לו להתפלל או להזכיר שם שמים באותו מקום, אף שמצד אחרים המקום נחשב ראוי. נפקא מינה שניה ,שני בני אדם העומדים באותו מקום ,שאחד מהם מריח ריח רע והשני אינו מריח כלל .לזה שמריח אסור להתפלל ,ולזה שאינו מריח מותר ,ונמצא שמקום אחד יכול להיות מותר לאחד ואסור לחברו ,לפי מצב חושיו של כל אחד. נפקא מינה שלישית ,ציבור המתפלל במקום מסוים ואחד מן הציבור בעל ריח רגיש חש אי נוחות וריח טינופת .אין בכוחו לאסור על הציבור כולו את המקום ,מאחר שלגביהם אין ריח רע ,אך לעצמו עליו להימנע מן התפילה שם או להתרחק עד מקום שאין החוטם שלו חש בריח. נפקא מינה רביעית ,שליח ציבור או חזן בעל חוש ריח מפותח ,שמרגיש ריח רע שאחרים אינם חשים בו .מאחר שהוא המוציא את הרבים ידי חובתם בדיבורו ,ולגביו אין המחנה קדוש ,עליו להימנע מלהיות שליח ציבור במקום זה ,או להסיר את סיבת הריח ,או להעביר את התפילה למקום אחר. נפקא מינה חמישית ,אדם המתפלל ביחידות במקום שנראה נקי ,אך ריח קל עולה ממי משרה ,ביוב או דבר דומה ,שרק הוא מבחין בו .אף שאין כאן ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו ,לגביו קיים איסור ,ועליו להרחיק עצמו עד מקום שאין הריח מגיע לחוטמו. נפקא מינה ששית ,אדם שמרגיש ריח רע מחמת רגישות יתר או מחמת מחלה זמנית בחוש הריח ,ויש ספק אם הריח נובע מן המציאות או מתחושה פנימית .במקרה כזה ,כל עוד הוא סובל ומרגיש טינופת ,דינו כמי שיש ריח רע בפועל ,ואסור לו להתפלל שם ,שהרי לגביו אין זו תפילה במקום נקי. נפקא מינה שביעית ,אדם הנמצא במקום שיש בו ריח רע קל שאינו מצערו מאוד ,אלא רק
אראו תשרפ
מרגיש בו רמז קל .לפי הגדרת האחרונים ,האיסור תלוי בצער ובמאיסות ,ולכן אם אין הריח גורם לו צער ואינו מואס במקום ,אין זה בכלל ריח רע האוסר ,אף שחושו חד. נפקא מינה שמינית ,הבדל בין תפילה לקריאת שמע ושאר דברי קדושה .מאחר שכל דיבורי קדושה שווים בדין זה ,אם לגביו המקום נחשב טינופת ,אסור לו גם לקרוא קריאת שמע ,ללמוד תורה בקול ,או לברך ברכות ,ולא רק תפילת שמונה עשרה. נפקא מינה תשיעית ,כתיבה של דברי תורה או הרהור בלב במקום שיש ריח שרק הוא מריח .מאחר שהאיסור הוא על דיבור והזכרת שם שמים ,מותר לו להרהר בדברי תורה בלבו, אך לא להוציאם בפה ,כל עוד החוטם מרגיש בריח המאוס. נפקא מינה עשירית ,הנהגת חסידות והרגלה של זהירות .אדם היודע על עצמו שחוש הריח שלו חד במיוחד ,ראוי שיקדים לבדוק את מקום תפילתו ,ויבחר לכתחילה מקום מאוורר ונקי ,כדי שלא יכנס לספקי איסור ולביטול תפילה מחמת ריח. נפקא מינה אחת עשרה ,תפילה בשעת הדחק ,כגון שאין לו מקום אחר להתפלל בו כלל. גם אז ,כל עוד הוא מרגיש ריח רע ,אין היתר להתפלל שם בדיבור ,וימתין עד שיעבור הריח או יעבור למקום אחר ,ובלבד שלא יזכיר שם שמים במקום שלגבי חוטמו נחשב טינופת. נפקא מינה שתים עשרה ,השוואה לדין בל תשקצו .כשם שבמאכלות אסורות הולכים אחר תחושת האדם עצמו ,כך גם כאן ,ואין לומר שיבטל דעתו אצל רוב בני אדם ,מאחר שהתורה תלתה את קדושת המחנה באדם העומד בו ולא ברוב סטטיסטי בלבד. נפקא מינה שלש עשרה ,חינוך והוראה למעשה .אין ללמד בני אדם לזלזל בתחושותיהם ולהכריח עצמם להתפלל במקום שמאוס בעיניהם ,אלא להדריכם להבין שהתפילה דורשת עמידה של כבוד ויישוב הדעת ,וכל אחד נידון לפי מצבו. נפקא מינה ארבע עשרה ,גבול ההקלה .אין מכאן ראיה להחמיר מעבר למה שהאדם באמת חש .מי שמדמיין ריח או חושש בלא מציאות של צער ,אינו בכלל זה ,וההלכה דורשת אמת פנימית ולא חומרה מדומה. יש כאן רובד רעיוני ומחשבתי עמוק ,הנוגע לעצם מעמדו של האדם בעבודת ה' דרך חושיו. התורה לא ניתנה למלאכים אלא לבני אדם ,לבשר ודם שחיים בתוך גוף ,בתוך חושים ,בתוך תחושות .התפילה איננה פעולה מופשטת של מילים בלבד ,אלא עמידה שלמה של האדם לפני קונו ,עם כל ישותו .וכאשר חושיו של האדם חווים טינופת ,גם אם היא דקה ,גם אם אחרים אינם חשים בה ,אין זו בעיה צדדית אלא פגיעה בעצם היכולת לעמוד לפני ה' בכבוד ובשלמות .החוטם ,כפי שעמדה עליו הגמרא ,הוא איבר מרכזי בהילול ובהזכרת שם שמים, וכאשר הוא קולט ריח המאוס בעיני האדם ,נפגעת עצם חוויית המחנה הקדוש. בהרחבה מחשבתית ,נוגע הדבר לשאלה רחבה יותר ,האם ההלכה מתייחסת אל האדם כפרט ייחודי או כחלק מן הכלל בלבד .והנה בסוגיה זו מתברר שהתורה מכירה באדם היחיד על מורכבותו .מקום שראוי לרבים יכול להיות פסול ליחיד ,ומקום שמותר לאחרים יכול
גם לנשמה מגיע אוכל
להיות אסור לו .אין זו סתירה לעקרון הכללי של רוב ,אלא הכרה בכך שעבודת ה' היא מעמד אישי ,פנימי ,שבו האדם עומד כפי שהוא ,עם כליו ועם גבולותיו. ובהרחבה מוסרית ,מתברר כאן יסוד חינוכי עמוק .אדם שאינו קשוב לחושיו ולתחושותיו בעבודת ה' ,עלול להתרגל לעבודה חיצונית בלבד .התפילה דורשת יישוב הדעת ,ניקיון פנימי ,וכבוד .וכאשר האדם כופה עצמו להתפלל במקום שמאוס בעיניו ,גם אם אחרים אינם חשים בכך ,הוא מלמד את עצמו להתעלם מן הפער שבין הפה ללב .התורה ,לעומת זאת, מחנכת לאמת פנימית ,לכך שהאדם יעמוד לפני קונו במקום שבו כל ישותו יכולה לומר כל הנשמה תהלל יה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש להיות קשוב לעצמו בעבודת ה', ולא לבטל תחושות אמיתיות בשם נוחות חברתית או הרגל .תפילה איננה רק חובת מילים אלא מפגש שלם ,ולכן הסביבה הפיזית והתחושתית היא חלק בלתי נפרד ממנה .אין אדם נמדד במה שהוא עושה כמו אחרים ,אלא במה שהוא עושה באמת ,לפי מצבו הפנימי והגופני. הכבוד כלפי שמים מתחיל בכבוד שהאדם נותן לחוויית עבודתו ולאמת התחושות שבתוכו.
עיקר העניין: התורה מלמדת אותנו שעבודת ה' איננה אחידה ושטוחה ,אלא אישית ועמוקה .מי שחוש הריח שלו חד יותר ,חובתו גדולה יותר לשמור על קדושת המחנה שלו .מקום שנקי בעיני אחרים יכול להיות טינופת בעיניו ,וכאשר כך הוא חש ,אין זו חולשה אלא אחריות .התפילה דורשת אמת ,ניקיון וכבוד ,ומשה רבנו לימדנו שכאשר המקום אינו ראוי בעיני העומד לפני ה' ,יש לצאת ,להתרחק ,ולבחור מקום שבו האדם יכול לומר באמת ובשלמות ,אפרוש כפי אל ה'.