EX-A2-VA-416 — מי שמתיז בושם במקום שיש ריח רע, האם מותר להתפלל שם?
EX-A2-VA-416 — מי שמתיז בושם במקום שיש ריח רע, האם מותר להתפלל שם? יש מצבים שבהם הטינופת איננה נוכחת עוד ,אך זכרה עדיין מרחף באוויר .לא גוף המאוס עומד שם ,לא הצואה ולא הדבר המפיץ ,אלא רק הריח שנשאר ,או ריח אחר שבא ומכסה עליו .האדם עומד במקום שאיננו נקי לגמרי ,אך גם איננו מסריח כפי שהיה קודם .האף מרגיש ריח טוב ,ואילו השכל יודע שלפני רגע היה כאן מקום שאינו…
EX-A2-VA-416 — מי שמתיז בושם במקום שיש ריח רע, האם מותר להתפלל שם? יש מצבים שבהם הטינופת איננה נוכחת עוד ,אך זכרה עדיין מרחף באוויר .לא גוף המאוס עומד שם ,לא הצואה ולא הדבר המפיץ ,אלא רק הריח שנשאר ,או ריח אחר שבא ומכסה עליו .האדם עומד במקום שאיננו נקי לגמרי ,אך גם איננו מסריח כפי שהיה קודם .האף מרגיש ריח טוב ,ואילו השכל יודע שלפני רגע היה כאן מקום שאינו ראוי .וכאן מתעוררת שאלה עדינה ועמוקה ,האם ההלכה מודדת את קדושת המקום לפי מה שנמצא כעת בפועל, או לפי מה שהיה כאן קודם לכן .האם די בכך שהריח הרע אינו מורגש ,או שצריך שהמציאות עצמה תשתנה .והאם ריח טוב הבא מן החוץ מסוגל להגדיר מחדש מחנה קדוש ,או שאינו אלא כיסוי חיצוני שאין בכוחו להתיר דבר שבקדושה.
אראו תשרפ
מי שמתיז בושם או שאר ריחות נעימים במקום שיש ריח רע .גוף הדבר המטונף כבר אינו מצוי שם ,ואין צואה ואין חפץ המפיץ ריח רע ,אלא שנותר ריח באוויר ,או שהריח הרע נחלש ונעלם מחמת ריח טוב שהותז במקום .האם מותר להתפלל שם .האם הולכים אחר המציאות הנוכחית של החושים ,או אחר שורש המקום והזיכרון של הטינופת שהייתה שם .האם די בכך שהריח אינו מורגש ,או שכל זמן שלא נסתלק לגמרי אין המקום ראוי לדברי קדושה. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט כט). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו מתברר שעצם מציאות הטינופת היא המגדירה את המקום כבלתי ראוי לדיבור של קדושה ,ולא רק תחושת אי נעימות רגעית ,אלא פגם מהותי במעמד המחנה. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) הוסיף שמשה רבנו הקפיד לצאת למקום הראוי לפרישת כפיים ,מפני שאין הזכרת שם שמים יכולה להיאמר במקום שסותר את כבוד השכינה ,ומתוך כך עולה שהמקום נבחן לפי מצבו האמיתי ולא לפי כיסוי חיצוני או שינוי ארעי. הספורנו בפרושו על התורה (שם) ביאר שמשה יצא מן העיר כדי לעמוד במקום נקי ומוכן יותר לתפילה ,ללמד שהתפילה דורשת מציאות סביבתית תואמת ,ולא די בכך שהאדם עצמו אינו נפגע באותה שעה. אור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הדגיש שהטינופת פוגמת בשלמות התפילה עצמה ,ולכן משה רבנו לא הסתפק בכך שהמכה תיפסק ,אלא דאג תחילה למקום הראוי שבו תיעשה התפילה בשלמותה ,ומתוך כך נלמד שהכשרת המקום היא תנאי קודם למעשה התפילה. מן המפרשים כולם עולה קו אחד ברור ,שהתפילה תלויה במציאות המקום כפי שהוא באמת ,ולא בהסתרה חיצונית של פגם שהיה או עודנו קיים ,ושכל עוד המקום נושא עליו שם טינופת ,אין הוא ראוי להזכרת שם שמים. בגמרא במסכת ברכות (דף כה ע"א) נתבאר עיקר גדר מחנה קדוש ביחס לריח רע .שנינו שם שאסור לקרות קריאת שמע ולהזכיר דבר שבקדושה במקום שיש בו ריח רע ,וכל זמן שהריח מגיע לאדם הרי זה פוסל את המקום מדיבורי קדושה ,אף אם גוף הדבר המאוס כבר אינו לפניו. ועוד מבואר שם ,שמה שקובע אינו הזיכרון של הטינופת ולא מה שהיה קודם לכן ,אלא המציאות העכשווית של החישה .כל זמן שהחוטם מרגיש ריח רע ,הרי זה בכלל מחנה שאינו קדוש ,ואם אין הריח מגיע כלל ,אף אם היה שם קודם דבר מאוס ,אין זה פוסל מצד עצם הגמרא. וכן איתא בגמרא במסכת ברכות (שם) לגבי מי משרה ומים סרוחים ,שדינם כצואה לענין דיבורי קדושה ,וכל זמן שריחם נודף ומורגש אסור ,ומשנסתלק הריח מותר .הגמרא לא
גם לנשמה מגיע אוכל
חילקה בין סילוק טבעי של הריח לבין סילוק שנעשה על ידי גורם אחר ,אלא תלתה את הדין בהימצאות הריח בפועל. ועוד עולה מן הסוגיות ,שעיקר האיסור אינו מצד עצם החפץ או מקור הריח ,אלא מצד פגיעתו בכבוד הדיבור של קדושה .מקום שהריח הרע אינו מורגש בו כלל ,אין הגמרא מגדירה אותו כמקום פסול ,אף אם יודע האדם שבשעה קודמת היה שם ריח מאוס. מדברי הגמרא מתברר יסוד חשוב ,שהמחנה נמדד לפי המציאות הנתפסת בחושים בשעת הדיבור ,ולא לפי ידיעה היסטורית או חשש עתידי .כל עוד הריח הרע מורגש ,אסור ,ומשעה שאינו מורגש כלל ,פקע האיסור מצד דין הגמרא. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה י) כתב שאסור לקרוא קריאת שמע ולהזכיר דבר שבקדושה במקום שיש בו ריח רע ,ומשמע מלשונו שהאיסור תלוי במציאות הריח בפועל. וכאשר אין ריח רע מורגש ,אין מקום לאיסור ,ולא חילק בין ריח שנתנדף מאליו לבין ריח שנתבטל מחמת דבר אחר. הרא"ש בפסקיו למסכת ברכות (פרק ג סימן מו) כתב שעיקר האיסור הוא משום שאין דרך כבוד להזכיר שם שמים במקום שהאדם מצטער ומואס בו מחמת הריח ,ומתוך דבריו ניכר שהמדד הוא תחושת המאיסות בפועל ,ולא בירור סיבתי כיצד נעלם הריח. הרשב"א בחידושיו למסכת ברכות (דף כה ע"א) ביאר שגדר מחנה קדוש נבחן לפי מצב המקום בשעת הדיבור ,וכל זמן שאין הריח הרע מגיע לחוטם ,אין המקום בכלל האיסור, ואף הרשב"א לא חילק בין סילוק טבעי לסילוק על ידי גורם אחר. הר"ן על הרי"ף במסכת ברכות (שם) הדגיש שהטעם לאיסור הוא פגיעה בכבוד שמים, וכאשר הפגיעה אינה קיימת בפועל ,מפני שאין הריח מורגש ,פוקע האיסור .מדבריו עולה שעצם ההרגשה היא הקובעת ,ולא הידיעה שהריח היה שם קודם לכן או שעלול לחזור. מדברי הראשונים הללו עולה קו משותף ,שהאיסור תלוי במציאות הריח כפי שהיא מורגשת בשעת התפילה או הדיבור ,ולא בשאלת אופן סילוקו .אולם מאחר שראשונים אלו לא דיברו במפורש על מקרה של ריח טוב הבא ומכסה על ריח רע ,נותר פתח לדון האם כיסוי כזה נחשב סילוק גמור או רק העלמה זמנית ,ופתח זה הוא שהביא את האחרונים לעסוק בשאלה במפורש. בשו"ת חינא דחיי (או"ח סימן ל"ד) כתב והסתפק אם מותר לקרות קריאת שמע ולהתפלל במקום שיש בו ריח רע באופן שנותן שם בשמים והריח הרע אינו מורגש עוד .וביאר ,דיש מקום לומר שכיון שעכשיו אין הריח הרע מורגש כלל ,שוב אין כאן מחנה שאינו קדוש. והביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא במסכת כתובות (דף ע"א ע"א) לענין כהנים שנודף מהם ריח רע ,דאמרינן דאפשר להעביר ריח הפה בפלפלא ועבודתו כשרה .והוסיף דכן פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פרק ז הלכה י"ג) ,שכהן שנודף ממנו ריח רע רשאי לשוף בשרו בבשם או ליתן פלפל בפיו ,ומשעשה כן עבודתו כשרה ,אף שעל פי טבע לאחר זמן הריח ישוב .ומבואר מזה ,שאף סילוק זמני על ידי ריח אחר נחשב כסילוק גמור לשעתו.
אראו תשרפ
הגר"ח פלאג'י בספרו שו"ת לב חיים (חלק ג סימן י"ג) האריך בזה ,וכתב בפירוש שמועיל להניח מוגמר או דבר שריחו טוב כדי לבטל ריח רע שבמקום ,וכיון שאין הריח הרע מורגש כלל, מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל .והטעים שדין מחנה קדוש תלוי בהרגשה בפועל ולא בשורש הסיבה. בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן ל"ח) כתב ג"כ בלשון ברורה ,דכל זמן שהריח הרע אינו מורגש כלל מפני ריח אחר המתגבר עליו ,אין איסור בדבר ,ומותר לומר שם כל דברי קדושה. והוסיף דלא שייך לומר בזה דהוי ככיסוי בלבד ,מאחר שלענין כבוד הדיבור בפועל אין כאן ריח רע. עוד מצינו בפוסקים שדנו במעשה שהיה ,שהתירו לשרוף בגד או לפזר ריח חזק בבית הכנסת כדי לבטל ריח רע מחמת ביוב או כיוצא בזה ,וכיון שנתבטל הריח הרע בפועל ,נעמדו להתפלל בלא פקפוק .יסוד ההיתר בכל אלו נשען על ההבנה שגדר האיסור אינו במציאות ההיסטורית של המקום ,אלא בהימצאות ריח רע בפועל בשעת התפילה. ומנגד ,העירו כמה אחרונים ,שכל זה נאמר דווקא כאשר הריח הרע נגרש לגמרי ואינו מורגש כלל ,אבל אם עדיין נותר ריח רע מורגש אף מעט ,אלא שנתערב בריח טוב ,אין זה מועיל ,והאיסור במקומו עומד ,שהרי סוף סוף החוטם חש בטינופת. מן הדברים עולה קו ברור בדברי האחרונים ,שריח טוב המבטל לגמרי את הריח הרע ומגרשו מן ההרגשה נחשב כסילוק המכשיר את המקום לדברי קדושה ,ודינו כדבר שנדף הריח ממנו מעצמו ,ולא ככיסוי גרידא. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה ,אם גוף הדבר המטונף עדיין מצוי במקום ,כגון צואה ממש או מקור ריח פעיל ,אין ריח טוב ובושם מועילים כלל ,ואסור להתפלל שם אפילו אם בפועל כמעט ואינו מריח מחמת הבושם ,כי סוף סוף המחנה אינו קדוש מצד עצם הדבר העומד שם. נפקא מינה שניה ,כאשר גוף הדבר הוסר לגמרי ,ולא נשאר אלא ריח בלבד ,אם הריח הרע עדיין מורגש לחוטם ,אסור להתפלל שם ,ואין להתיר מפני שעת הדחק או מפני שבני אדם רגילים לריח זה ,כל זמן שיש צער ותחושת טינופת. נפקא מינה שלישית ,אם פיזרו בושם או ריח חזק באופן שהריח הרע נגרש לגמרי ואינו מורגש כלל ,לדעת החינא דחיי ,לב חיים ומהרש"ם ,מותר להתפלל שם ,מאחר שבפועל אין ריח רע בשעת התפילה ,והמחנה נחשב קדוש לשעה זו. נפקא מינה רביעית ,אם הריח הרע עדיין מורגש מעט ,אלא שנתערב בריח טוב והחוטם מרגיש גם זה וגם זה ,אין זה בגדר סילוק גמור ,ואסור להתפלל שם ,כי עיקר הדין תלוי במה שהחוטם חש בפועל ,וכל עוד יש ריח רע ,המחנה אינו קדוש.
גם לנשמה מגיע אוכל
נפקא מינה חמישית ,ציבור בבית הכנסת שיש ריח רע מבחוץ ,כגון דליפת ביוב ברחוב סמוך ,אם אין אפשרות להעתיק את התפילה למקום אחר ,רשאים לפזר ריח טוב חזק עד שיתבטל הריח הרע לגמרי ,ואז יתפללו ,אבל אם נשאר ריח רע מורגש ,אין כאן היתר גם אם התפילה בציבור. נפקא מינה ששית ,אשה המתפללת בביתה לאחר שהוסר מקור הריח ,כגון החלפת חיתול או ניקוי מקום ,אם עדיין נודף ריח רע מורגש אסור לה להתפלל ,ואם על ידי אוורור או ריח אחר נסתלק לגמרי מותר ,וכל זה תלוי בהרגשה בפועל בשעת התפילה. נפקא מינה שביעית ,עובד ניקיון או מי שרגיל לריחות ואינו מצטער מהם ,אם בני אדם רגילים מצטערים מאותו ריח ,הדין נקבע לפי דרך בני אדם ,ואסור לו להתפלל שם אף אם הוא עצמו אינו נפגע ,כי המחנה נמדד לפי גדר ריח רע המקובל ולא לפי הסתגלות אישית. נפקא מינה שמינית ,אדם בעל חוש ריח מפותח שמרגיש ריח רע במקום שאחרים אינם מריחים ,אם לגביו הריח מצער ומאוס ,דינו כמקום שיש בו ריח רע והוא אסור לו בתפילה, ואף התזת בושם תועיל רק אם באמת אינו מריח עוד ריח רע כלל ,ולא אם רק נחלש. נפקא מינה תשיעית ,ברכות קצרות ושאר דברי קדושה דינם כדין תפילה ,ואם הריח הרע מורגש אסור לברך ולהזכיר שם שמים ,ואם נגרש לגמרי מותר ,ואין חילוק מצד אורך הדיבור אלא מצד מציאות המחנה. נפקא מינה עשירית ,אם האדם מתפלל שם והבושם החזיק זמן קצר והריח הרע חזר באמצע תפילתו ,עליו להפסיק מיד ולהתרחק ,כי בשעת חזרת הריח שוב אין המחנה קדוש, ודין ההמשך תלוי אם עדיין אמר דברי קדושה במקום שאסור. נפקא מינה אחת עשרה ,מקום שהריח הרע עתיד לשוב במהרה ,כגון מקור ריח שלא תוקן אלא כוסה ,אף שלפי עיקר הדין מותר בשעה שאין הריח מורגש כלל ,מכל מקום לכתחילה ראוי שלא לקבוע שם תפילה ולהסתמך על פתרון זמני ,אלא לתקן את המקור או לשנות מקום. נפקא מינה שתים עשרה ,הבדל בין אוורור לבין בושם .אוורור מסלק את הריח הרע מן המקום ,ובושם לעיתים רק מכסה .לכן למעשה אין ההיתר תלוי בשם הפעולה אלא בתוצאה, אם הריח הרע נעלם לגמרי מן ההרגשה ,או שהוא רק מעורב ומוחלש. נפקא מינה שלש עשרה ,במי שאינו מריח כלל מחמת חולי או סתימת אף ,אם שאר בני אדם מריחים ריח רע ,אסור לו להתפלל שם ,ואין לומר שכיון שאינו מריח מותר ,כי המדד נקבע לפי דרך בני אדם המצטערים מאותו ריח ,ולא לפי מקרה פרטי של חוסר חישה. נפקא מינה ארבע עשרה ,מעשה הנהגה בבית הכנסת ,כאשר אירע ריח רע פתאומי באמצע תפילה בציבור ,ההנהגה הנכונה היא לעצור ,לתקן ,לאוורר ,ואם אפשר לגרש את הריח לגמרי
אראו תשרפ
בריח אחר יש מקום לסמוך ,אבל אם אי אפשר לגרשו ,עדיף להתפזר ולהתפלל במקום אחר מאשר להישאר במקום שאין המחנה קדוש. יש כאן עומק רעיוני ומחשבתי יסודי ,הנוגע להבחנה הדקה שבין תיקון אמיתי לבין כיסוי חיצוני ,ובין קדושה הנבנית מבפנים לבין קדושה שנראית כלפי חוץ בלבד. הריח הוא חוש שאי אפשר לזייף בו לאורך זמן .מראה ניתן לכסות ,קול ניתן להשתיק ,אך ריח חוזר ותובע את מקומו .ולכן בחרה התורה בריח כמדד למחנה קדוש .לא מפני שהוא החמור שבחושים ,אלא מפני שהוא האמיתי שבהם .כאשר ריח רע מורגש ,אפילו בעדינות, הוא מגלה שהמציאות עדיין לא תוקנה .וכאשר הוא נעלם באמת ,ולא רק הוסתר ,יש כאן שינוי ממשי במרחב שבו האדם עומד לפני קונו. הדיון בבושם איננו טכני בלבד .הוא שואל שאלה עמוקה .האם די בכך שהאדם איננו חש אי נוחות כעת ,או שנדרש שהמציאות עצמה תהיה ראויה .מדברי הפוסקים מתברר שאין התורה מחפשת סמליות אלא מציאות .אם הריח הרע נגרש לגמרי ,גם אם בדרך עקיפה ,הרי שבפועל המחנה נקי .ואם הוא רק מכוסה ,מעורב ,או מוחלש ,הרי שהטינופת עדיין מדברת, גם אם בלחש. ובהרחבה מוסרית ,נוגע הדבר לחיי האדם בכל תחום .יש מצבים שבהם האדם מטפל בסימפטומים ולא בשורש .הוא מפזר בושם על מציאות שלא תוקנה ,ומקווה שהריח הטוב יספיק .אך התורה מחנכת לאמת .היא מוכנה לקבל פתרון זמני כאשר הוא אכן יוצר מציאות חדשה לשעה זו ,אך אינה מקבלת אשליה .קדושה איננה סובלנית כלפי זיוף .או שהריח איננו, או שהוא עדיין כאן. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :לא כל פתרון שנעים לנו הוא פתרון אמיתי ,והחיים דורשים הבחנה בין תיקון לבין כיסוי .האדם נדרש לשאול לא רק האם כעת נוח לי ,אלא האם המציאות באמת השתנתה .קדושה נבנית במקום שבו האדם מוכן להתמודד עם מקור הבעיה ,ולא רק עם הופעתה החיצונית .יש זמנים שבהם מותר לסמוך על פתרון זמני ,אך בתנאי שהוא אכן יוצר מציאות נקייה לשעה זו ולא רק מטשטש אותה.
עיקר העניין: דין ריח רע ודין בושם אינם עוסקים בריחות בלבד ,אלא באמת .התפילה דורשת עמידה במקום נקי באמת ,לא מקום שמריח טוב בלבד .כאשר הריח הרע נגרש לגמרי ,גם אם על ידי ריח אחר ,המחנה חוזר להיות קדוש .אך כאשר הוא רק מכוסה, הקדושה איננה יכולה לשכון שם .ומשה רבנו לימדנו שכדי לפרוש כפיים אל ה', אין די בכך שהמכה תיפסק ,אלא צריך גם לצאת אל מקום שבו המציאות עצמה מאפשרת אמת ,ניקיון וכבוד.