EX-A2-VA-422 — האם מותר להתפלל בתוך טנק שיש בו טינופת וריח רע?
EX-A2-VA-422 — האם מותר להתפלל בתוך טנק שיש בו טינופת וריח רע? מפרשת השבוע! יש שאלות שנולדות בבית המדרש ,ויש שאלות שנולדות מתוך אבק הדרך ,ריח הזיעה ,ופחד החיים .חייל צעיר ,שזה עתה יצא מתוך עזה ,מספר שהוא היה שבוע וחצי בתוך טנק ,כמעט בלי לצאת ,בתוך מציאות של לחימה ,סכנה ,מחסור ,ועשיית צרכים בתוך הכלי עצמו .לא שאלה של פטור ,לא בקשה להקלה ,אלא רצון פשוט ועמוק…
EX-A2-VA-422 — האם מותר להתפלל בתוך טנק שיש בו טינופת וריח רע? מפרשת השבוע! יש שאלות שנולדות בבית המדרש ,ויש שאלות שנולדות מתוך אבק הדרך ,ריח הזיעה ,ופחד החיים .חייל צעיר ,שזה עתה יצא מתוך עזה ,מספר שהוא היה שבוע וחצי בתוך טנק ,כמעט בלי לצאת ,בתוך מציאות של לחימה ,סכנה ,מחסור ,ועשיית צרכים בתוך הכלי עצמו .לא שאלה של פטור ,לא בקשה להקלה ,אלא רצון פשוט ועמוק .להתפלל .לעמוד לפני הקב"ה גם שם ,בתוך הכלי הסגור ,בתוך הריח ,בתוך המציאות שאיננה דומה לשום בית כנסת. והשאלה צועקת מעצמה .האם מקום כזה יכול להיחשב מחנה קדוש .האם טינופת וריח רע שבתוך טנק מבטלים את האפשרות להתפלל .האם דיני מחנה קדוש שנאמרו בתורה נאמרו גם בתוך כלי מלחמה .האם שעת הסכנה משנה את גבולות המקום .והאם יש הבדל בין רצון להתפלל לבין חובת תפילה במציאות כזו .לא שאלת היתר בלבד ,אלא בירור עמוק של גבולות הקדושה בתוך מלחמה ,והאם גם שם יכול אדם לומר אפרוש כפי אל ה'. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט כט). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים, ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו מתבאר שעצם הימצאות טינופת מגדירה את המקום כבלתי ראוי להזכרת שם שמים ,והתפילה דורשת יציאה אל מרחב הראוי למחנה קדוש. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) ביאר שמשה רבנו הקפיד על מקום התפילה ,ללמד שאין די בכוונת הלב בלבד ,אלא שהעמידה לפני השכינה טעונה גם מקום שאינו סותר את כבוד השכינה ,ומתוך כך המקום נעשה חלק מעבודת התפילה עצמה. הספורנו בפרושו על התורה (שם) כתב שמשה יצא מן העיר כדי לפרוש כפיו במקום נקי וראוי ,לפי שהתפילה איננה פעולה מנותקת מן הסביבה אלא מעמד הדורש התאמה בין האדם ,המקום והדיבור. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הדגיש שהיציאה מן העיר באה מחמת פגם המציאות של המקום ,ומתוך כך מתברר שהתורה מגדירה מחנה קדוש לא רק לפי שם המקום אלא לפי מצבו בפועל ביחס לטינופת וכבוד הדיבור. מן המפרשים כולם עולה יסוד אחד ,שהתפילה בתורה קשורה קשר מהותי למקום שבו היא נאמרת ,ושכאשר המקום מוגדר כטינופת אין הדיבור של קדושה יכול להתקיים בו ,עד שייעשה המחנה ראוי לכך. בגמרא במסכת ברכות (דף כה ע"א) נאמר יסוד האיסור של דיבורי קדושה במקום טינופת, ונלמד מן הפסוק "והיה מחניך קדוש" .שם מבואר שאסור לקרות קריאת שמע ,לברך או להתפלל כנגד צואה גלויה ,מפני שאין זה מחנה הראוי להשראת שכינה ולדיבור של קדושה. ובהמשך הגמרא (שם דף כה ע"ב) נתבאר חילוק יסודי ,שכאשר הצואה מכוסה מותר לקרות
אראו תשרפ
קריאת שמע כנגדה ,ואפילו אם היא מכוסה בכלי של זכוכית שרואה דרכו ,כיוון שכתוב תחילה "ושבת וכסית את צאתך" ,ומיד לאחר מכן "והיה מחניך קדוש" .מבואר בגמרא שהכיסוי משנה את הגדרת המקום ,והמחנה חוזר להיחשב קדוש לענין דיבורי קדושה. עוד מבואר בגמרא ,שיש חילוק בין צואה גלויה לבין ריח רע ,שכל זמן שהריח מגיע לאדם הרי זה פוסל את המחנה ,ואף אם גוף הדבר אינו נראה ,כל עוד החוטם חש בטינופת אין המקום ראוי לדיבורי קדושה .ומאידך ,כאשר אין ריח רע מורגש כלל ,אף אם היה שם קודם לכן דבר מאוס ,אין הגמרא מגדירה את המקום כפסול מצד עצמו. מן הגמרא עולה יסוד כפול .מצד אחד ,טינופת גלויה או ריח מורגש פוסלים את המחנה מדאורייתא .ומצד שני ,כיסוי או סילוק המבטלים את הראייה או את ההרגשה מחזירים את המקום לגדר מחנה קדוש .הגמרא איננה עוסקת במציאות של טנק או כלי מלחמה, אך היא מניחה את אבני היסוד להבנת כל מציאות שבה האדם נמצא בתוך מרחב סגור שיש בו טינופת ,ושואלת אם אותו מרחב נחשב מחנה קדוש או לא לפי הגדרים של ראייה, כיסוי והרגשה. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה י) כתב שאסור לקרות קריאת שמע ולהזכיר דבר שבקדושה במקום שיש בו צואה או ריח רע ,אבל אם הצואה מכוסה או נתונה ברשות אחרת ,מותר .מדבריו עולה שגדר המקום נקבע לפי ראייה והרגשה בפועל ,ולא לפי עצם העובדה שבמקום זה נעשו צרכים בשעה אחרת ,ומתוך כך מתברר שגם מקום סגור יכול להיחשב מחנה קדוש אם מתקיימים בו תנאי כיסוי והרחקה. הרא"ש בפסקיו למסכת ברכות (פרק ג סימן מו) הדגיש שהאיסור אינו מצד עצם השהות במקום ,אלא מצד פגיעה בכבוד הדיבור של קדושה .לכן כאשר הצואה מכוסה כראוי ואין ריח רע מגיע ,אין מניעה לקרוא קריאת שמע אף בתוך אותו חלל ,מאחר שבשעת הדיבור המחנה נחשב נקי .מדבריו עולה שדין מחנה קדוש נבחן לפי מצב המקום בשעת הדיבור, גם אם מדובר במקום סגור ודחוק. הרשב"א בחידושיו למסכת ברכות (דף כה ע"ב) ביאר שכיסוי הצואה מועיל אף כאשר היא נמצאת באותו בית ממש ,כל זמן שאין ראייה ואין ריח ,ומכאן יסוד גדול שמחיצה או כלי סגור יוצרים רשות אחרת לענין דיבורי קדושה .דברי הרשב"א מחדדים שאין צורך להוציא את הטינופת מחוץ למחנה הגיאוגרפי ,אלא די בכך שתצא מגדר ההרגשה והראייה של העומד. הר"ן על הרי"ף במסכת ברכות (שם) הוסיף שהטעם להיתר בכיסוי הוא מפני שאין זה דרך ביזוי להזכיר שם שמים כאשר אין האדם חש בטינופת ,ומתוך כך למד שגם בשעת הדחק, כאשר אין לאדם אפשרות לשנות מקום ,התורה נתנה כלים כיצד להכשיר את המחנה באופן זמני כדי שלא תתבטל עבודת התפילה לגמרי. מדברי הראשונים הללו עולה קו ברור .התורה לא דרשה מהאדם להימלט מכל מציאות קשה כדי להתפלל ,אלא הגדירה כללים ברורים כיצד מחנה נעשה קדוש גם בתוך מציאות מורכבת ,על ידי כיסוי ,הרחקה ,והיעדר ריח .יסוד זה הוא המפתח לבחינת מציאות של
גם לנשמה מגיע אוכל
טנק או כל חלל סגור אחר ,מבלי להקל ראש ,אך גם מבלי לנעול את שערי התפילה בפני מי שנמצא בשעת הדחק קיצונית. המשנה ברורה בהקדמתו לסימן ע"ט כתב לחלק בין ריח שיש לו עיקר לריח שאין לו עיקר ,וביאר שריח שיש לו עיקר אסור מן התורה ,ואילו ריח שאין לו עיקר אינו אלא מדרבנן. ובהמשך דבריו כתב ,שכאשר הריח שיש לו עיקר נמצא ברשות אחרת ,או מאחורי מחיצה, יש מקום להקל בשעת הדחק ,ובפרט כאשר אין אפשרות אחרת לקיים את המצוה .מדבריו עולה שבמציאות סגורה ,אם הצואה נתונה בכלי סגור ונחשבת כרשות אחרת ,יש מקום לצרף קולא זו בשעת הצורך. עוד כתב המשנה ברורה (סימן ע"ט ס"ק י"ח ,ובהקדמה שם בדין השביעי) שכאשר הצואה נמצאת במקום אחר אף אם הדלת פתוחה ,או מאחורי מחיצה ,נחשבת כרשות אחרת ,ואם אין ריח רע מגיע ,מותר לומר דברי קדושה .והוא הדין כאשר אין אפשרות מעשית להרחיק יותר, ויש לצרף את שעת הדחק. החזון איש חידש ,שכאשר מדובר במחיצה בתוך בית ,אין צורך שהמחיצה תהיה מחוברת לקרקע ,מאחר שאין רוח מצויה בבית .חידוש זה הובא בדברי שו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן י"א) ,שכתב שכבר הכריעו פוסקים רבים כדעת החזון איש ,ובמקום סגור די במחיצה ניכרת כדי ליצור רשות אחרת לענין דיני מחנה קדוש .חידוש זה נוגע ישירות למציאות של טנק, שהוא חלל סגור שאין בו תנועת רוח כבשדה פתוח. עוד דן הציץ אליעזר בכמה מקומות בדיני תפילה בשעת מלחמה ובשעת סכנה ,והטעים שכאשר האדם נמצא במסגרת של פיקוח נפש מתמשך ,אין דנים כל רגע כפטור גמור מן המצוות ,אלא יש לשקול כיצד ניתן לקיים מצוות ככל האפשר במסגרת ההלכה .מתוך גישה זו עולה שאין למהר לפטור חייל מתפילה ,אלא לברר כיצד ניתן להכשיר את המקום לפי גדרי ההלכה. בשו"ת שבט הלוי למו"ר הגרש"ה וואזנר האריך בדיני תפילה בשעת הדחק ובמקומות שאינם ראויים לכתחילה ,וכתב שכאשר אין לאדם אפשרות אחרת ,וכל מניעת התפילה תגרום ביטול מצוה גמור ,יש לצרף את כל צדדי ההיתר האפשריים ,כגון כיסוי ,מחיצה, הרחקה ,והעדר ריח מורגש ,כדי להעמיד את המחנה בגדר קדוש ככל האפשר .מדבריו עולה שההלכה איננה אטומה למציאות קיצונית ,אלא דורשת אחריות ושיקול דעת. מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף האריך בכמה מקומות בדיני מחנה קדוש ,ובפרט בסוגיות של ריח רע וריח שאין לו עיקר ,והטעים שכאשר הצואה נתונה בכלי סגור היטב ואין ריח מורגש, נחשבת כקבורה ומותר לומר כנגדה דברי קדושה .עוד חזר והדגיש שאין להחמיר מעבר לגדרי ההלכה במקום שיביא לביטול תפילה ,בפרט כאשר מדובר באדם הנמצא באונס ובשעת הדחק גמורה. מדברי האחרונים כולם מתברר קו משותף .אין היתר גורף להתפלל במקום טינופת ,אך יש מערכת של כלים הלכתיים המאפשרת להגדיר גם מקום קשה ומורכב כמחנה קדוש
אראו תשרפ
בשעת הדחק ,על ידי כיסוי ,רשות אחרת ,מחיצה ,והעדר ריח מורגש .מציאות של טנק בשעת מלחמה איננה נדונה כבית כסא פשוט ,אלא כחלל סגור של פיקוח נפש ,שבו יש לבחון בדקדוק האם הטינופת מכוסה ,האם הריח מורגש ,והאם ניתן לצרף את צדדי ההיתר כדי לאפשר תפילה מבלי לפגוע בכבוד הדיבור של קדושה. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה ,חייל השוהה בתוך טנק זמן ממושך ועשיית צרכיו נעשית בתוך כלי סגור המיועד לכך .אם הכלי סגור היטב ונחשב כקבור או כרשות אחרת ,ואין ממנו ריח רע מורגש ,מותר לו להתפלל בתוך הטנק ,מאחר שלפי גדרי ההלכה המחנה נחשב קדוש בשעת התפילה. נפקא מינה שניה ,אם הכלי סגור אך ריח רע מורגש בפועל בתוך הטנק ,אף שאין הצואה גלויה ,אסור לו להתפלל בדיבור ,משום שריח שיש לו עיקר פוסל את המחנה .במקרה זה נכון להימנע מדיבורי קדושה ולהסתפק בהרהור עד שיתאפשר אוורור או סילוק הריח. נפקא מינה שלישית ,אם הריח קל וחלש ,עד שאין דרך בני אדם להצטער ממנו ,והחיילים המצויים בטנק אינם חשים בו כטינופת אלא כריח שגרתי של המקום ,יש מקום לדון אם אינו בכלל ריח רע האוסר ,ובשעת הדחק גדולה ניתן לצרף צד זה להיתר ,בפרט כאשר אין אפשרות אחרת להתפלל. נפקא מינה רביעית ,טנק שהוא חלל סגור ללא תנועת רוח ,ובתוכו נעשתה מחיצה פנימית או הונח הכלי במקום מובדל ,אף אם אין המחיצה מחוברת לקרקע ,יש מקום לצרף את שיטת החזון איש שמחיצה כזו מועילה בתוך בית ,ולראות את מקום הצואה כרשות אחרת לענין תפילה. נפקא מינה חמישית ,חייל הנמצא בעיצומו של מצב לחימה מתמשך שאיננו רגעי אלא מציאות מתמשכת של פיקוח נפש .אין לראותו כעוסק במצוה הפטור מתפילה באופן מוחלט, אלא כמי שמבקש לקיים תפילה בתוך אילוץ ,ועל כן החובה לברר אפשרויות הכשרה של המקום קודמת לפטור גורף. נפקא מינה ששית ,אם ניתן לאוורר את הטנק או להשתמש באמצעי להפחתת הריח עד שאין ריח רע מורגש כלל ,יש מקום להקל ולהתפלל ,מאחר שהמחנה בשעת התפילה נקי בפועל ,ואף אם לאחר זמן הריח ישוב ,אין זה פוגם בהיתר של אותה שעה. נפקא מינה שביעית ,חייל שאינו יכול להתפלל בדיבור מחמת ריח רע ,אך רוצה לשמור על קשר של תפילה ,רשאי להרהר תפילה בלבו ,מאחר שהאיסור נאמר בדיבור והזכרת שם שמים ולא בהרהור ,ובכך אינו מתנתק מעבודת ה' גם בשעת הדחק. נפקא מינה שמינית ,תפילה קצרה וברכות קצרות דינן כדין תפילה ארוכה .אם הריח הרע מורגש ,אין היתר לומר אף ברכה קצרה או קריאת שמע בדיבור ,וכל ההיתרים תלויים במציאות המחנה ולא במשך הדיבור.
גם לנשמה מגיע אוכל
נפקא מינה תשיעית ,חיילים רבים הנמצאים יחד בטנק או בכלי משוריין ,אם הריח אינו מורגש לרובם ואינו מצער אותם כלל ,אך אחד מהם בעל חוש ריח חד חש טינופת, לגביו המקום אסור ,אך אין בכוחו לאסור על האחרים ,וכל אחד נידון לפי תחושתו והגדרת המחנה בעיניו. נפקא מינה עשירית ,לכתחילה ,כאשר מתאפשר ,נכון להדריך חיילים לקבוע לעצמם סדרים מעשיים של כיסוי ,אוורור והפרדה ,כדי שלא יגיעו למצבים של ביטול תפילה מחמת טינופת ,ומתוך כך לשמר את קדושת המחנה גם בתוך כלי מלחמה. נפקא מינה אחת עשרה ,אין ללמוד ממקרה זה היתר כללי להתפלל בכל מקום שיש בו טינופת בשעת הדחק .ההיתר בנוי על צירוף של כיסוי ,רשות אחרת ,העדר ריח מורגש ,ואונס גמור ,וכל אחד מן התנאים שנפל מחייב בחינה מחודשת. נפקא מינה שתים עשרה ,הנהגת מפקדים ורבנים צבאיים .אין לפטור חיילים מתפילה מתוך הנחה שהם פטורים ,אלא ללמדם את הכללים כיצד לנהוג בפועל ,מתי מותר להתפלל, מתי יש להמתין ,ומתי להסתפק בהרהור ,כדי שלא תתבטל התפילה מתוך חוסר ידיעה. נפקא מינה שלש עשרה ,תפילה בתוך טנק מדגישה את ההבדל בין קדושת המקום לקדושת האדם .אף כאשר המקום קשה ומוגבל ,אם האדם עושה את אשר בידו להעמיד את המחנה בגדר קדוש ,תפילתו מתקבלת לפי ערכה ונסיבותיה. יש כאן עומק רעיוני ומחשבתי הנוגע ליסוד קדושת המחנה דווקא בשעת מלחמה ,במקום שבו החיים עצמם תלויים על בלימה. התורה לא דיברה על מחנה קדוש רק במציאות של שלווה ,אלא דווקא בהקשר של מחנה יוצא לקרב .הפסוקים בדברים נאמרו על מחנה מלחמה ,על מקום שבו יש פחד ,לכלוך, עייפות ,ופיקוח נפש מתמיד .ומתוך כך מתברר חידוש גדול .קדושת המחנה איננה קדושה אסתטית בלבד ,אלא קדושה מוסרית ותודעתית .גם בתוך מציאות של כלי מלחמה ,ברזל, אש ,וריח קשה ,התורה דורשת מן האדם לא לוותר על הגבולות הפנימיים של כבוד השכינה. התפילה בתוך טנק איננה רק שאלה הלכתית של מחיצות ,כיסוי וריח .היא שאלה של זהות .חייל המבקש להתפלל בתוך הטנק אומר במעשיו ,גם כאן אני עומד לפני ה' .גם בתוך מציאות שאין בה תנאים של בית כנסת ,אני מבקש ליצור מחנה קדוש .לא מתוך זלזול בהלכה ,אלא מתוך נאמנות עמוקה לה .ההלכה מצדה אינה בורחת מן המציאות ,אלא נכנסת אליה ומשרטטת בה גבולות .מתי המקום נפסל ,מתי ניתן להכשירו ,ומתי יש להמתין או להסתפק בהרהור. ובהרחבה מוסרית ,יש כאן מסר חד .קדושה איננה תלויה בנוחות .היא תלויה באחריות. חייל שנמצא בטנק ואינו מחפש פטור אלא דרך ,מגלה דרגה גבוהה של יראת שמים .הוא מבין שהתפילה איננה מנותקת מן החיים ,אלא נטועה בהם .גם כאשר אי אפשר לקיים אותה בשלמות ,עצם המאמץ להעמיד את המחנה בגדר קדוש הוא עצמו עבודת ה'.
אראו תשרפ
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :קדושה נבחנת דווקא במקומות הקשים ,ולא רק במקומות המסודרים והנקיים .האדם נמדד לא רק במה שהוא עושה כשקל לו ,אלא במה שהוא מבקש לעשות גם כשהמציאות דוחקת .אין למהר לפטור אדם מעבודת ה' ,אלא לחפש יחד עמו כיצד לקיימה נכון בתוך המציאות .היכולת להבחין מתי לדבר ,מתי לשתוק ,ומתי להרהר ,היא חלק מעבודת ה' ולא נסיגה ממנה.
עיקר העניין: התורה לא ביקשה ליצור אנשים שמתפללים רק כאשר הכול מושלם ,אלא אנשים שמבקשים קדושה גם בתוך שבר .טנק ,על כל קשייו ,יכול להפוך למחנה קדוש כאשר האדם נוהג בו באחריות הלכתית וביראת שמים .לא בכל מצב מותר להתפלל בדיבור ,ולא בכל מצב אסור .ההלכה נותנת כלים ,והאדם נדרש להפעיל שיקול דעת ,אמת פנימית וענווה .ומשה רבנו לימדנו שכדי לפרוש כפיים אל ה', לפעמים צריך לצאת מן העיר ,ולפעמים צריך לברר כיצד גם בתוך המצור אפשר לעמוד לפני הקב"ה באמת.