EX-A2-VA-427 — האם מותר להתפלל במקום שמריחים ריח של רפת או לול?

EX-A2-VA-427 — האם מותר להתפלל במקום שמריחים ריח של רפת או לול? יש רגעים שבהם השאלה ההלכתית איננה תולדה של מעשה חריג ,אלא של חיים פשוטים וטבעיים .לא אדם שביקש לחרוג ,אלא ציבור המבקש לעבוד את קונו בתוך מציאות יומיומית שאינה עירונית ,שאינה סטרילית ,אלא חקלאית ,חיה ,נושמת אדמה ובהמה .בית כנסת העומד במרחב פתוח ,רפתות ולולים הפזורים סביבו ,והרוח נושאת עמה ריח…

EX-A2-VA-427 — האם מותר להתפלל במקום שמריחים ריח של רפת או לול? יש רגעים שבהם השאלה ההלכתית איננה תולדה של מעשה חריג ,אלא של חיים פשוטים וטבעיים .לא אדם שביקש לחרוג ,אלא ציבור המבקש לעבוד את קונו בתוך מציאות יומיומית שאינה עירונית ,שאינה סטרילית ,אלא חקלאית ,חיה ,נושמת אדמה ובהמה .בית כנסת העומד במרחב פתוח ,רפתות ולולים הפזורים סביבו ,והרוח נושאת עמה ריח מוכר, לעתים חזק ,לעתים חלש ,ריח של שדות ,של בעלי חיים ,של חיי כפר .והשאלה עולה מאליה, לא כשאלה תיאורטית אלא כמצוקה של מציאות :האם תפילה זו עומדת עדיין תחת הציווי של והיה מחניך קדוש ,או שמא האוויר עצמו מערער את קדושת המחנה. השאלה איננה רק אם מותר או אסור ,אלא מהו המדד .האם הולכים אחר מקור הריח או אחר תחושת האדם .האם קובעים לפי מה שדרך בני אדם להצטער ממנו ,או לפי מה שהיחיד חש .האם ריח הבא מרשות אחרת דינו כצואה הנמצאת עמו ,או שמא נחשב כמנותק מן המחנה .כיצד יש לנהוג בבית הכנסת הנמצא באזור חקלאי ,שבשעות מסוימות נושאת הרוח ריחות מן הרפתות והלולים הנמצאים במרחק של מאות מטרים .האם הציבור צריך להמתין, להפסיק ,או שמא זו מציאות שאינה פוסלת את התפילה. הפסוק מפרשת השבוע מהדהד בתוך השאלה" :ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט כט). יציאה מן העיר ,התרחקות מן הטינופת ,חיפוש מקום הראוי לפרישת כפיים .אך האם כל

גם לנשמה מגיע אוכל

ריח הנישא ברוח דינו כעיר מלאה גלולים .האם כל מרחב חקלאי מאבד את היכולת להיות מחנה קדוש .והיכן עובר הקו שבין קדושה מוחלטת לבין קדושה החיה בתוך מציאות אנושית. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט כט). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .מדבריו מתברר יסוד ברור ,שהתפילה איננה תלויה בכוונת האדם בלבד ,אלא במציאות המקום שבו הוא עומד .מקום המוגדר כטינופת פוסל את עצם האפשרות לפרישת כפיים והזכרת שם שמים ,אף אם האדם עצמו מבקש ומוכן להתפלל. הרמב"ן בפרושו על התורה (שם) עמד על כך שאין זו רק הנהגה פרטית של משה רבנו ,אלא לימוד לדורות .כאשר התורה מדגישה את היציאה מן העיר ,היא קובעת עיקרון שמעמד של תפילה דורש מרחב הראוי להשראת שכינה ,ומתוך כך המקום עצמו נעשה חלק בלתי נפרד מעבודת התפילה. הספורנו בפרושו על התורה (שם) ביאר שמשה רבנו רצה לפרוש כפיו במקום נקי ,ללמד שהתפילה צריכה להיאמר במקום שאין בו דבר הסותר את כבוד הדיבור לפני הקב"ה .אין זו הקפדה חיצונית ,אלא התאמה בין תוכן התפילה לבין המציאות הסובבת את האדם. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שם) הוסיף ,שהיציאה מן העיר מלמדת שקדושת המחנה איננה נקבעת לפי שמו של המקום או לפי קירותיו ,אלא לפי מצבו בפועל .עיר של מלכות ,חכמה ועוצמה ,כל זמן שהיא מלאה גלולים אינה ראויה לתפילה ,ואילו יציאה החוצה, אל מקום שאין בו טינופת ,הופכת את המרחב כולו לראוי לפרישת כפיים. מן המפרשים כולם מתברר עיקר אחד ,שהתורה מציבה את קדושת המקום כתנאי יסודי לתפילה .לא כל מציאות אנושית ראויה מעצמה להיות מחנה קדוש ,והאדם נדרש לבחון היכן הוא עומד לפני ה' ,ומהי הסביבה שבה נאמרים דברי הקדושה. בגמרא במסכת ברכות (דף כה ע"א) נאמר :אתמר ריח רע שיש לו עיקר ,רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע ,ורב חסדא אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע .ומסקנת הגמרא כתניא כותיה דרב חסדא ,שריח רע שיש לו עיקר אינו נידון רק לפי מקום הצואה עצמה ,אלא לפי מקום הריח ,ומכאן נלמד שעצם הגעת הריח אל האדם פוגמת בהגדרת המחנה כקדוש. רש"י בגמרא במסכת ברכות (שם ד"ה מרחיק) פירש שהמחלוקת בין רב הונא לרב חסדא היא האם הולכים אחר מקום הצואה או אחר מקום הריח ,והכרעת הגמרא כרב חסדא מלמדת שהריח עצמו הוא הקובע לענין האיסור ,משום שכל זמן שהריח מגיע לאדם אין כאן קיום של והיה מחניך קדוש. ובהמשך הגמרא במסכת ברכות (דף כו ע"א) נאמר :אמר רב הונא לא שנו אלא לאחוריו ,אבל לפניו מרחיק מלא עיניו ,וכן לתפילה .מדברי הגמרא מתבאר שיש איסור נוסף ,שאינו תלוי בריח כלל ,והוא איסור אמירת דברים שבקדושה כנגד צואה הנראית לעין ,אף אם אין לה ריח ,וכל זמן שהיא לפניו אין המחנה מוגדר כקדוש.

אראו תשרפ

עוד אמרה הגמרא שם :ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצידו וקורא קריאת שמע ,ואם לאו מרחיק מלא עיניו ,וכן לתפילה .ומתוך כך עולה עיקרון יסודי, שכאשר הטינופת מוגדרת ברשות אחרת ,נוצר ניתוק הלכתי בין האדם לבין מקום הטינופת, והמחנה שבו הוא עומד יכול להיחשב כקדוש ,כל זמן שאין גורם אחר המחבר ביניהם. אולם מן הסוגיה עצמה עולה שגורם מחבר כזה הוא הריח .שהרי כל ההיתר של רשות אחרת נאמר בסוגיה בסתמא ,ומיד בסוגיות הסמוכות הובהר שריח רע שיש לו עיקר מחזיר את האדם למצב של מחנה שאינו קדוש ,אף אם מקור הטינופת נמצא מחוץ לרשותו. עוד מבואר בגמרא במסכת ברכות (דף כה ע"א) שצואת בעלי חיים מסוימים דינה כצואת אדם ,והגמרא תולה זאת בריח ובמאיסות ,ומתוך כך ניכר שעיקר האיסור איננו עצם קיום הצואה בלבד ,אלא השפעתה על סביבת האדם ועל תחושת המחנה שבו הוא עומד. מכל דברי הגמרא מתברר ,שיסוד האיסור של אמירת דברים שבקדושה איננו טכני בלבד, אלא תלוי בהגדרת המציאות כמחנה קדוש .ריח רע שיש לו עיקר ,נראות הטינופת ,או חיבור ממשי בין האדם לבין מקור המאיסות ,כל אלו מבטלים את שם המחנה הקדוש ,וממילא פוסלים את המקום לתפילה ולקריאת שמע. בדברי הראשונים נתחדדו גדרי הסוגיה ,ובעיקר השאלה מה דינה של טינופת או צואה הנמצאת ברשות אחרת ,והאם הריח הבא משם מכריע את דין המחנה גם כאשר העין איננה רואה והגוף איננו עומד באותה רשות. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה ט) כתב :אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהן עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא שהרי נפסק ביניהם והוא שלא יגיע לו ריח רע .והרי נתן הרמב"ם יסוד כפול ,שמחיצה או שינוי רשות מועילים להגדיר שהצואה איננה לפניו ,אך התנאי המכריע הוא הריח ,שכל זמן שהריח מגיע אליו אין כאן מחנה קדוש אף על פי שהצואה עצמה ברשות אחרת ,ונמצא שהריח איננו טפל למציאות אלא הוא מגדיר את המחנה בפועל. הטור (או"ח סימן עט) כתב בלשון חדה :אבל אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות .ומתוך זה ניכר ששינוי הרשות הוא כלי הלכתי המנתק את הראיה ואת הגדר של כנגד צואה ,אך אין בכוחו לנתק את הריח ,וכאשר הריח חודר אל מקום העומד שם ,הריח עצמו מעיד שהמחנה לא נתקדש ,והאיסור עומד בעינו. רבינו יונה על הרי"ף (ברכות טז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ואם) הביא את דעת הרמב"ם ,והוסיף בשם רבני צרפת שחלקו וכתבו דכי היכי שההפסקה מועילה לצואה עצמה כן הכי נמי דמועילה לריח .ומתוך דבריו מתחדד שורש המחלוקת ,האם ריח הבא מרשות אחרת נחשב כחיבור גמור המבטל את קדושת המחנה ,או שמא מאחר שהצואה עצמה איננה ברשותו והמחיצה קיימת ,שוב אין הריח מגדיר את המקום כאילו הטינופת אצלו ,ורבינו יונה מדייק למעשה שלפי שיטת הרמב"ם צריך אדם להזהר אף בביתו כאשר מריח ריח הבא ממקום אחר, שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח.

גם לנשמה מגיע אוכל

עוד מבואר בדברי רבינו יונה שם ,שכל גדרי המחיצה והפסקה אינם טקס של צורה ,אלא הלכה היוצרת רשות אחרת ,אלא שהריח הוא ענין של מציאות ,וכאשר המציאות חודרת דרך המחיצה ,שוב אין ההפסקה עושה את פעולתה ,ולדעת רבני צרפת עצם ההפסקה פועלת גם על שם הריח ,כי הריח מיוחס לרשות שבה הוא עומד ובלבד שאין העומד מצוי כנגד גוף הטינופת. בתוספות במסכת ברכות (דף כה ע"א ד"ה לית הלכתא) נידון ענין צואת תרנגולים ,וכתבו שסרחון הלול הוא מציאות בפני עצמה ,ולכן החילוק בין לול שלהם לבין תרנגולים ההולכים בבית הוא חילוק של מקום וסרחון ,ומתוך דבריהם ניכר יסוד רחב ,שההלכה מתחשבת בשיעור הסרחון ובאופי המקום ,ולא רק בשם בעל החיים ,וממילא גם בנידון ריח הבא מבחוץ, השאלה המכרעת היא מהו שיעור הריח ומהו מעמדו המציאותי ביחס למחנה שבו עומדים. הרא"ש בפסקיו למסכת ברכות (פרק ג סימן מו) כתב בענין צואת תרנגולים ושאר בהמות, שהחילוק תלוי בסרחון המצוי בלול לעומת מעט המצוי בבית ,ומתוך סגנונו עולה שההלכה מבחינה בין מקום שמוגדר כמקום מאוס ומסריח באופן קבוע לבין מציאות מקומית שאין בה סרחון גדול ,ובכך הניח יסוד להבנת סוגיות של ריחות הבאים מבחוץ ,שאינם דומים בהכרח לריח שיש לו עיקר אצל האדם ממש. הרשב"א בחידושיו למסכת ברכות (דף כה ע"א ד"ה ירושלמי) ביאר בענין האדומים שהחומרה תלויה בעוצמת הסרחון ,ונמצא שהראשונים סידרו לנו מפת דרכים ,שהגדרת האיסור איננה לפי שם המקום בלבד ,אלא לפי מציאות של ריח ,סרחון ,ומאיסות ,ובהצטרף שאלת רשות אחרת ,נבנית המחלוקת האם הריח נגרר אחר הרשות או שהוא חוצה רשויות ומגדיר את המחנה מחדש. הבית יוסף (או"ח סימן עט ד"ה היתה במקום) כתב את עיקר בירור הסוגיה ,והביא את דברי הרמב"ם ואת דברי רבני צרפת ,וכתב שלשון הטור סתומה כדעת הרמב"ם ,וסיים בלשון ברורה" ,ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם וכן הלכה" .ומתוך דבריו מתברר שבמקום שריח מגיע בפועל אל מקום העומד ,אין די בשינוי רשות מצד עצמו ,אלא יש לשאול אם הריח מגדיר את המקום כמחנה שאינו קדוש. מרן השולחן ערוך (או"ח סימן עט סעיף א) פסק" ,היתה צואת אדם מאחריו ,צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח .אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח ,צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח .ומלפניו ,צריך להרחיק מלא עיניו" .ומתוך פסקו עולה שגדר ריח רע אינו תלוי ברגשו של היחיד בלבד ,אלא נמדד לפי דרך בני אדם שמריחים, ושיעור ההרחקה נקבע לפי נקודת הפסקת הריח. מרן השולחן ערוך (או"ח סימן עט סעיף ב) פסק" ,היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה ,או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר ,אם אין לה ריח יכול לקרות ,דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש .ואם יש לה ריח ,לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות .ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ,ה"נ מועלת לריח רע

אראו תשרפ

שלה" .ומתוך לשונו ניכרת הצבת שתי הקומות ,עיקר הדין לפי לשון הסתם ,ומקום לצירוף דעת מקילים שהריח נגרר אחר דין הרשות. הביאור הלכה (או"ח סימן עט ד"ה ולפניו) דן האם דין צואה לפניו הוא איסור תורה לכל הדעות או שיש בו מחלוקת ראשונים ,ומתוך דבריו מתברר שיש נפקותא גדולה כאשר הצואה מצויה ברשות אחרת ,שהרי אם עיקר האיסור מן התורה מצד ראיה וכנגד טינופת ,הרי שינוי רשות מגדיר את המקום מחדש ,ואם יש צד שהאיסור מדרבנן בכמה פרטים ,מתרחב מקום הצירוף בשעת הדחק. החיי אדם (כלל ג בנשמת אדם ס"ק ה) כתב שהגדרת רשות אחרת בדיני צואה דומה להגדרת רשויות לענין שבת ,ומתוך דבריו יוצא יסוד של מבנה הלכתי ,שהמחיצה אינה רק חציצה פיזית אלא שינוי שם המקום ,וממילא שאלת הריח נעשית השאלה האם המציאות חוצה את גבולות השם החדש. הכף החיים (או"ח סימן עט ס"ק יט) הביא מחלוקת אחרונים האם די במה שאינו מריח כיון שהצואה ברשות אחרת ,או שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח גם במקום רשות אחרת ,וכתב למעשה שיש להחמיר כאשר הדבר ניתן .ומתוך דבריו ניכר קו של יראת קדושת הדיבור ,שאפילו במקום שיש צד להקל מצד שינוי רשות ,עדיין יש מקום להידור בהתרחקות מן הריח כאשר אפשר. המשנה ברורה (או"ח סימן עט ס"ק טז) כתב על דעת המקילים" ,כדעה זו פסקו האחרונים", ומתוך דבריו מתברר שכאשר הצואה ברשות אחרת ,יש צד רחב יותר להקל גם ביחס לריח, ובפרט כאשר אין אפשרות אחרת והציבור עלול להפסיד תפילה וקריאת שמע ,אולם כל ההיתר בנוי על מציאות ברורה של רשות אחרת והעדר חיבור ממשי של טינופת אל מקומו. המשנה ברורה (או"ח סימן עט ס"ק יח) הורה שבמקום הדחק ניתן להקל כשהמקור ברשות אחרת והאדם אינו מריח ,ומתוך זה עולה קו מעשי חשוב לבית הכנסת שבאזור חקלאי, שאם הריח אינו מורגש בפועל למתפללים בשעה זו ,ויש כאן רשות אחרת ברורה שממנה בא הריח ,הרי זה מצטרף להיתר ,ואין להוציא לעז על תפילת הציבור כאשר הדין נותן מקום לשעת הדחק. הלבוש (או"ח סימן עט סעיף ג) כתב" ,שכל ריח רע הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם" .ומתוך לשונו מתברר שכאשר מדובר בדבר שההלכה קבעה עליו שם של טינופת חמורה ,הריח שלו יוצר מציאות של מחנה שאינו קדוש ,ואפילו אם אין כאן ראיה של גוף הטינופת ,כי הריח עצמו מגלה שהדבר עומד במרחב האדם. המגן אברהם (או"ח סימן עט ס"ק י) כתב את הכלל הגדול ,שכל הגדרת ריח רע תלויה במה שדרך בני אדם להצטער ,ומתוך זה מתחדד שבנידון רפת ולול במרחק ,אין השאלה רק מה מקור הריח ,אלא מה טיבו בעיני בני המקום ובעיני דרך העולם ,האם זה ריח המצער את בני אדם דרך כלל ,או ריח שהציבור שבאותו מקום אינו מצטער ממנו כלל.

גם לנשמה מגיע אוכל

הכסף משנה (הלכות קריאת שמע לרמב"ם פרק ג הלכה ו) כתב ,שהרמב"ם הניח הדבר לאומד הדעת" ,אם דרך בני אדם להצטער בריחם הרע או לא" .ומתוך לשונו ניכר שההלכה מסרה מפתח מציאותי ,לא כל ריח שונה שוה ,אלא מה שנחשב טינופת בעיני דרך בני אדם ,וממילא מציאות של אזור חקלאי שבו רבים אינם מצטערים מן הריח ,משנה את תמונת הדין. רבי יהודה ברבי משה אלבוטיני (הלכות קריאת שמע לרמב"ם פרק ג הלכה ו ד"ה ולפי שבצואת תרנגולים)

כתב שהכל הולך אחר הריח ,ושזה שורש ויסוד האיסור ,ומתוך דבריו יוצא חידוד גדול לעניננו ,שגם כאשר אין כאן ראיה של טינופת כלל ,הרי אם הריח מגיע ומוגדר כריח רע, המחנה מאבד את קדושתו לענין דיבורי קדושה ,ואם הריח אינו מוגדר כריח רע ,אין כאן פסול מצד עצמו. מרן השולחן ערוך (או"ח סימן עט סעיף ז) פסק" ,צואת תרנגולים ההולכים בבית ,דינה כצואת בהמה חיה ועוף .אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם" .ומתוך פסק זה עולה יסוד להבחנה בין מקום המוגדר כמקום סרחון קבוע ובין ריח חולף המגיע מבחוץ ,שהלול עצמו חמור ,אך עצם הריח הנישא ממנו למרחב אחר תלוי בשאלה האם הוא ריח רע ממש לפי דרך בני אדם. המשנה ברורה (או"ח סימן עט ס"ק כו) החמיר בצואת תרנגולי הודו מפני שצואתן מסרחת מאוד ,ומתוך דבריו נלמד שההלכה בוחנת את עוצמת הסרחון בפועל ,וממילא ריח של לול או רפת שנישא ברוח ,אם הוא בעוצמה המצערת דרך בני אדם ,דינו כריח רע ,ואם אינו מצער אלא נחשב כריח המקום ,יש צד שאינו נכנס לגדר האיסור. החיי אדם (כלל ג סעיף ו) השווה דיר של בהמות ולול של תרנגולים לדין צואה ,ומתוך זה נפתח מקום להחמיר ברפת מצד עצם היותה מקום בעלי חיים ,אולם הביאור הלכה יברר האם ההשוואה שוה בכל ענין או תלויה במאיסות ובריח בפועל. הביאור הלכה (או"ח סימן עט ד"ה אבל הלול) הקשה על השוואת רפת ללול ,והביא ראיה מדין מזוזה שרפת בקר חייבת במזוזה ,ומכאן שאינה נחשבת מקום מאוס כבית הכסא .ומתוך דבריו עולה חילוק יסודי ,שהחומרה של לול נובעת ממאיסות וסרחון קבוע ,ואילו רפת אין זוהמתה מרובה בהכרח ,ולפיכך עיקר האיסור ברפת תלוי בריח בפועל ,שכל זמן שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח ,הרי היא בכלל אשפה שריחה רע. הש"ך (יו"ד סימן רפו ס"ק ב) ביאר בדין מזוזה ברפת" ,דאע"ג דהוא במקום הטנופת מכל מקום לא נפיש זוהמייהו" .ומתוך ביאור זה מתחדד שיש מדרגות במקומות של בעלי חיים ,ויש מקום שאינו נקרא מקום מאוס מצד עצמו ,אלא אם כן הריח בפועל מגיע לגדר ריח רע המצער את בני אדם. מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף בהליכות עולם (חלק א עמודים קכה קכו) כתב שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד דיר של בהמות ,ומכל מקום בדיעבד אם קרא ויודע שלא היה שם ריח רע אין צריך לחזור ולקרוא .ומתוך דבריו מתבאר קו מעשי ,שהאיסור מתעורר במקום שיש

אראו תשרפ

ריח רע או מציאות מאוסה ,אך אם בפועל לא היה ריח רע מורגש ,אין לתלות את הדין באיסור מוחלט שאינו מבחין בין מצבים. מתוך כל הפוסקים שהובאו ,מתברר שהשאלה בבית הכנסת שבאזור חקלאי תלויה בשתי נקודות הבונות יחד את הדין ,מהו גדר הריח לפי דרך בני אדם להצטער ,ומהו היחס בין מקום מקור הריח לבין מקום התפילה ,האם הוא רשות אחרת מובדלת .ומתוך שתי נקודות אלו יתבררו ההנהגות המעשיות לציבור ,מתי ממשיכים להתפלל ,מתי ראוי להמתין ,ומתי יש לחפש מקום אחר. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. נפקא מינה ראשונה ,בית הכנסת שבאזור חקלאי שריח הרפת או הלול מגיע אליו לעתים, וכל זמן שאין הריח מוגדר כריח רע שדרך בני אדם להצטער ממנו ,מותר לומר בו דברים שבקדושה ולהתפלל בו ,שהרי עיקר גדר ריח רע נמסר לאומד הדעת של דרך בני אדם, וכאשר בני המקום אינם מצטערים מן הריח ואין הוא נחשב אצלם טינופת ,אין כאן פסול של מחניך קדוש. נפקא מינה שניה ,אם הריח מגיע בעוצמה כזו שדרך בני אדם להצטער ממנו ,אף אם מקור הריח רחוק כמה מאות מטרים ,אסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כל זמן שהריח מגיע, מאחר שבריח רע שיש לו עיקר הולכים אחר מקום הריח ,ושיעור ההרחקה הוא עד מקום שפסק הריח ועוד ארבע אמות ,וכל עוד עומדים בתוך מקום הריח אין המחנה קדוש. נפקא מינה שלישית ,כאשר המתפללים עצמם אינם מריחים מפני הרגל או חולשת חוש הריח ,אך אנשים רגילים מריחים ומצטערים ,אין זה מתיר ,כי ההלכה קובעת שאפילו מי שיש לו חולי שאינו מריח צריך להתרחק כפי מה שמריחים אחרים ,ונמצא שהציבור אינו נידון לפי מי שאינו מריח אלא לפי דרך בני אדם שמריחים. נפקא מינה רביעית ,אם הריח מגיע רק לרגעים קצרים ,כגון משב רוח חולף ,יש להפסיק בדיבורי קדושה בשעת הריח ,ולהמתין מעט עד שיעבור ,ואז לשוב ולהמשיך ,כי לפי שיטת הרמב"ם והטור עצם הגעת הריח פוסלת אף אם בא מרשות אחרת ,ולפי זה אין מקום להמשיך רצוף כאשר הריח נוכח בפועל. נפקא מינה חמישית ,אם הריח מגיע ממקום מקורה ומוקף מחיצות ,כגון רפת או לול המסוגרים בתוך מבנה ,ובית הכנסת הוא רשות אחרת לגמרי ,ובפועל המתפללים אינם מריחים ,יש מקום להקל גם למקילים בריח הבא מרשות אחרת ,בפרט בשעת הדחק ציבורית שאין אפשרות להעתיק מנין או להפסיד תפילה בציבור. נפקא מינה ששית ,אם יש חשש שהריח הוא ריח שיש לו עיקר המגיע לבית הכנסת ,אך יש אפשרות מעשית לסגור חלונות ,להפעיל אוורור ,או להשתמש במטהרי אויר באופן שמבטל את הריח עד שאינו מורגש ,יש מקום להקל ולהמשיך בתפילה לאחר שהריח נסתלק בפועל, כי המחנה נמדד לפי מצבו בשעת הדיבור.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינה שביעית ,כאשר מדובר במקום שמוגדר מצד עצמו כמקום מאוס ,כגון בתוך לול עצמו או במקום הסמוך ממש ללול באופן שמורגשת המאיסות והסרחון כמציאות קבועה ,יש להחמיר יותר ,כי לול שלהם דינו כצואת אדם ,ואין זה דומה לריח רחוק הנישא ברוח לשעה. נפקא מינה שמינית ,ביחס לרפת בקר ,שיש צד שאינה מקום מאוס מצד עצמה כדין בית הכסא ,מכל מקום אם בפועל הרפת מסריחה ועולה ממנה ריח המצער דרך בני אדם ,דינה כאשפה שריחה רע ,וממילא ריח הנישא ממנה לבית הכנסת בזמן כזה אוסר את התפילה עד שיפסק הריח. נפקא מינה תשיעית ,כשיש בבית הכנסת אנשים עירוניים המצטערים מאוד מן הריח, ולעומתם בני המקום שאינם מצטערים ,יש מקום לשקול שהגדרת דרך בני אדם להצטער אינה משתנה לפי יחידים מזדמנים ,אולם כאשר ציבור משמעותי מצטער בפועל ומוגדר אצלם כריח רע ,נכון להחמיר ולנהוג כפי הצד המחמיר ,כדי שלא תהיה תפילת הציבור עומדת על ספק של מחנה שאינו קדוש. נפקא מינה עשירית ,במקום שיש כמה חדרים בבית הכנסת ,אם חדר אחד מריח והריח אינו מגיע לחדר אחר ,מותר לעבור ולהתפלל בחדר שבו אין ריח ,כי הולכים אחר מקום הריח בפועל ,וכל עוד המחנה שבו עומד האדם נקי מן הריח אין עליו איסור. נפקא מינה אחת עשרה ,אם קרא קריאת שמע או התפלל במקום שהיה בו ריח כזה ,ולאחר מכן נתברר לו שהריח לא היה בגדר דרך בני אדם להצטער ,אין מקום לחזרה ,אך אם נתברר שהיה ריח רע ברור ,הרי שלא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ,כי מקום שאינו מחנה קדוש פוסל את קיום הדברים שבקדושה. נפקא מינה שתים עשרה ,גבאים ורבני הקהילה צריכים לקבוע הנהגה קבועה .לא להיבהל מכל ריח קל ,אך גם לא לזלזל בריח רע המצער .לקבוע נקודת בדיקה מציאותית ,אם הריח מגיע ברמה המצערת ,ממתינים מעט או מעבירים את המנין ,ואם אינו מצער אלא ריח המקום ,אין מפסיקים תפילה. נפקא מינה שלש עשרה ,מי שיש לו חוש ריח מפותח במיוחד ומרגיש ריח שאחרים אינם מרגישים ,לגביו יש מקום להחמיר ,אך אין בכוחו להטיל איסור על הציבור כולו כאשר דרך בני אדם אינה להצטער מאותו ריח ,וכל אחד נידון לפי גדרי ההלכה ביחס לריח המצוי. יש כאן נקודה רעיונית עמוקה הנוגעת ליסוד מהותה של קדושה בעולם שאיננו מנותק מן החומר אלא נטוע בו .התורה לא ניתנה במדבר כדי לברוח מן החיים ,אלא כדי ללמד כיצד חיים בתוך מציאות של גוף ,אדמה ,בהמה ועבודה ,ובכל זאת מעמידים מחנה קדוש .ריח של רפת או לול איננו תופעת לוואי מקרית ,אלא ביטוי של חיים פעילים ,של פרנסה ,של יישוב הארץ ,ושל אחריות אנושית לעולם שניתן לאדם .השאלה ההלכתית איננה רק האם מותר להתפלל ,אלא כיצד התורה מבקשת שהאדם יחיה את קדושתו בתוך מציאות כזו. בפרשת השבוע משה רבנו יוצא מן העיר כדי לפרוש כפיים ,אך אין זו בריחה מן העולם

אראו תשרפ

אלא בירור גבולות .יש מקומות שבהם המציאות סותרת את מעמד התפילה ,ויש מקומות שבהם אותה מציאות עצמה הופכת להיות חלק מהעמידה לפני ה' .ההלכה באה לשרטט את הקו הדק הזה .לא כל ריח פוסל ,ולא כל אי נוחות מבטלת קדושה .רק מקום שבו המציאות מגדירה את המחנה כבלתי ראוי ,שבו האדם חש מאיסות ממשית שדרך בני אדם להצטער ממנה ,שם התורה דורשת עצירה ,המתנה ,או חיפוש מקום אחר. ובהרחבה מחשבתית ,מתברר שההלכה אינה מחפשת טהרה סטרילית אלא אמת .קדושת המחנה איננה ניקיון מעבדתי ,אלא התאמה בין העולם הפנימי של האדם לבין סביבתו .כאשר הריח הוא חלק מאורח חיים טבעי ,מוכר ומקובל על בני המקום ,אין בכך פגיעה בכבוד השכינה .להיפך ,יש כאן אמירה עמוקה שהשכינה שורה גם בתוך עמל האדמה .אך כאשר הריח חוצה גבול והופך לסרחון המצער את האדם ומנתק אותו מן היכולת לעמוד לפני ה', שם ההלכה עוצרת ואומרת ,כאן אין מחנה קדוש. ובהרחבה מוסרית ,יש כאן לימוד על רגישות .לא לכפות קדושה על מציאות שאינה יכולה לשאת אותה ,ולא לוותר על קדושה בשם נוחות .הציבור נדרש לשיקול דעת ,להקשבה למציאות ,ולהבחנה בין מה שהוא ריח החיים לבין מה שהוא טינופת הפוסלת את הדיבור של קדושה .זהו חינוך לעמידה ישרה לפני הקב"ה ,שאינה מתעלמת מן העולם אך גם אינה נבלעת בו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לבדוק לא רק מה הוא עושה ,אלא היכן הוא עומד ,ומהי הסביבה שבתוכה הוא מבקש לעבוד את ה' .קדושה איננה נמדדת בהתרחקות מן החיים ,אלא ביכולת להציב גבולות בתוך החיים עצמם .אין למהר לאסור מתוך רגש ,ואין למהר להתיר מתוך הרגל ,אלא לברר בכל מצב מהי המציאות ומה דורשת ההלכה .חיי קהילה דורשים אחריות ,איזון ,ויכולת לשאת יחד מציאות מורכבת בלי לפגוע בכבוד התפילה.

עיקר העניין: התורה מבקשת מחנה קדוש לא מפני שהעולם טמא ,אלא מפני שהאדם נקרא לקדש את עולמו .ריח של רפת או לול איננו בהכרח סתירה לקדושה ,אלא מבחן. האם האדם והציבור יודעים להבחין מתי זהו ריח החיים ,ומתי זהו ריח שמנתק את הלב מן העמידה לפני ה' .במקום שההלכה מזהה מחנה שאינו קדוש ,שם עוצרים. ובמקום שהמציאות עצמה יכולה לשאת קדושה ,שם התפילה עולה ,גם אם היא נישאת על כנפי רוח הבאה מן השדות.