EX-A2-VA-442 — האם מותר לחתל תינוקות ליד נרות שבת?

EX-A2-VA-442 — האם מותר לחתל תינוקות ליד נרות שבת? נרות שבת מאירים את הבית לא רק באור של להבה ,אלא באור של קדושה .הם יוצרים מרחב שקט ,נקי ,מסודר ,שבו השבת נוכחת גם בלי מילים .דווקא בתוך המרחב הזה ,שבו הכול עטוף אור ורוגע ,מופיעה מציאות החיים הפשוטה והלא מתוכננת .תינוק בוכה ,צורך מיידי ,מעשה שאין בו כוונה אלא הכרח .וברגע הזה עולה שאלה חדה ,שאינה טכנית…

EX-A2-VA-442 — האם מותר לחתל תינוקות ליד נרות שבת? נרות שבת מאירים את הבית לא רק באור של להבה ,אלא באור של קדושה .הם יוצרים מרחב שקט ,נקי ,מסודר ,שבו השבת נוכחת גם בלי מילים .דווקא בתוך המרחב הזה ,שבו הכול עטוף אור ורוגע ,מופיעה מציאות החיים הפשוטה והלא מתוכננת .תינוק בוכה ,צורך מיידי ,מעשה שאין בו כוונה אלא הכרח .וברגע הזה עולה שאלה חדה ,שאינה טכנית אלא עקרונית ,היכן עובר הגבול בין כבוד המצוה לבין צרכי החיים. האם מותר לחתל תינוקות ליד נרות שבת .והאם מציאות של גילוי ערוה או טינופת ,אף

אראו תשרפ

לזמן מועט ולצורך הכרחי ,נחשבת פגיעה בכבוד מצות הנר ,או שמא יש מקום להבחין בין ביזוי מצוה ממש לבין צורך חיים שאינו מכוון לפגיעה. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד" (שמות ט כ"ט). הפסוק הזה איננו תיאור טכני של תנועה ממקום למקום ,אלא הצהרה שקטה על גבולות הקדושה .משה רבנו עומד בעיצומה של שליחות אדירה ,מכות מצרים תלויות בדיבורו ובתפילתו ,ואף על פי כן הוא עוצר .לא מפני שאין השעה דוחקת ,ולא מפני שהשליחות איננה בוערת ,אלא מפני המקום .העיר מלאה גלולים .המציאות עצמה איננה מאפשרת פרישת כפיים .הקדושה איננה נאמרת בכל מרחב ,גם לא לצורך גדול. רש"י בפרושו על התורה (שם) מחדד את הנקודה בלשון חדה ופשוטה :אבל בתוך העיר לא התפלל ,לפי שהיתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .לא נאמר כאן איסור טכני בלבד ,אלא עמדה .יש מקום שבו הקדושה מדברת ,ויש מקום שבו היא שותקת .לא כל צורך דוחה את גבולות הכבוד ,ולא כל שליחות מתירה עירוב בין קודש לטינופת. הפסוק הזה יוצר תשתית חיה לסוגיה כולה .הוא איננו עוסק בבית הכסא ,ואיננו מדבר בנרות שבת ,אך הוא מציב עיקרון .קדושה דורשת מרחב .תפילה דורשת ניקיון .מעשה של קודש איננו רק מה שאומרים או עושים ,אלא גם היכן עומדים כאשר עושים אותו .משה איננו בורח מן המציאות ,אלא יוצא ממנה רגע אחד ,כדי שהקדושה תישמר במקומה. מן הפסוק הזה נולדת השאלה במלוא חריפותה .אם משה רבנו עצמו אינו מוכן לפרוש כפיים בתוך מקום של טינופת ,אף בשעת צורך לאומי עליון ,מה דינו של אור מצוה הדולק בבית יהודי .האם מצות נר שבת תובעת סביבה נקיה מכבוד ,עד שאין להכניס לידה מציאות של טינופת אפילו לשעה קלה ,או שמא יש לחלק בין דיבור של תפילה לבין אור של מצוה המאיר בתוך החיים עצמם. חז״ל ,אינם משאירים את מושג כבוד המצוה כערך מופשט בלבד ,אלא מעמידים אותו בתוך סיטואציות יומיומיות ,מוחשיות ,כאלה שנראות לכאורה שוליות ,אך בהן נבחן היחס האמיתי אל הקדושה. בגמרא במסכת שבת (דף כ"ב ע״א) נאמר :אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב ,אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה .אין כאן טינופת ,אין כאן גילוי ערוה ,אין כאן מעשה אסור מצד עצמו .ובכל זאת ,עצם השימוש בנר של מצוה לצורך חולין נתפס כביזוי .והגמרא תולה זאת בברייתא :ושפך וכסה ,במה ששפך יכסה ,שלא יכסנו ברגל ,שלא יהו מצות בזויות עליו. המעשה איננו עבירה ,אך הצורה פוגעת בכבוד המצוה .מצוה איננה חפץ ניטרלי ,ואסור שתהיה מונחת לפני האדם כמשהו שניתן להשתמש בו ,לזלזל בו או להעמידו בתוך הקשר שאינו ראוי. בגמרא במסכת סוכה (דף כ"ט ע״א) מוסיפה הגמרא לשון חדה :אמר רבא ,מאני מיכלא בר

גם לנשמה מגיע אוכל

ממטללתא .כלי אוכל ,כך עולה מן הסוגיה ,אינם מונחים תחת הסכך ,משום שאין ראוי להפוך את מקום המצוה לאזור של שימושים גשמיים .גם כאן אין טינופת ממש ,אלא מציאות של אכילה ,של חיים .ואף על פי כן ,חז״ל מרחיקים אותה מן המצוה ,כדי שלא תיפגע תחושת הכבוד וההבחנה שבין קודש לחול מנגד ,בגמרא במסכת פסחים (דף קי"ב ע״ב) נאמר :שלא יעמוד אדם בפני הנר ערום .ושם מבואר הטעם כסכנה ,משום דהוי נכפה .חז״ל מזהים כאן מציאות טבעית ,גופנית ,שיש בה סיכון ,ולאו דווקא שיקול של ביזוי מצוה .מכאן נפתחת שאלה חיה .האם האיסור לעמוד ערום בפני נר הוא מצד סכנה בלבד ,או שמא יש בו גם ממד של חוסר כבוד לאור ,לאש, ולסדר שהנר מייצג. שלוש הסוגיות הללו יוצרות יחד מרחב מתוח .מצד אחד ,חז״ל מקפידים על כבוד מצוה גם במקום שאין בו טינופת ממש ,אלא שימוש חולין בלבד .מצד שני ,יש מקומות שבהם האיסור מנוסח בלשון של סכנה ולא של ביזוי .ובתווך עומדת מציאות החיים ,בית יהודי חי, שבו נרות שבת דולקים והחיים ממשיכים להתנהל. מן הגמרא עולה אפוא תמונה שאיננה חד ממדית .קדושה איננה מתרסקת מפגש עם החיים ,אך גם איננה סובלת עירוב בלתי מבוקר .יש מצבים שבהם עצם ההצבה של מצוה בתוך הקשר שאינו תואם את מהותה נחשבת פגיעה בכבודה ,גם אם אין שם עבירה ממש. ויש מצבים שבהם חז״ל מדברים בשפה אחרת ,של טבע וסכנה ,ולא של קדושה. הרוקח ,שהובא בדברי הרמ״א ,איננו מדבר על איסור ערוה כשלעצמו ,אלא על כבוד המצוה .עצם העמידה של קטנים ערומים בפני נרות שבת נתפסת אצלו כפגיעה בכבוד האור. לא מפני שהקטן חוטא ,ולא מפני שיש כאן מעשה אסור ,אלא מפני שהמצוה מונחת בתוך מציאות שאיננה הולמת אותה .המצוה איננה דורשת רק קיום ,אלא גם סביבה. בדברי בעלי התוספות בכמה מקומות ניכרת אותה מגמה .מצוה ,גם כאשר היא חפץ דומם, איננה ניטרלית .היחס אליה יוצר את ערכה .לכן שימוש של חולין ,גם אם איננו איסור עצמי, עלול להיחשב ביזוי ,משום שהוא מטשטש את ההבחנה שבין קודש לחול .אין זה ענין של תוצאה ,אלא של מסר .מה האדם משדר ביחס למצוה. הרשב״א בתשובותיו עמד על כך שביזוי מצוה איננו נמדד רק בכוונת המבזה .גם מציאות שנוצרת מאליה ,אם היא פוגעת בכבוד המצוה ,עלולה להיחשב ביזוי .לפי זה ,אין צורך בכוונה לבזות ,די בכך שהמצוה נמצאת בתוך הקשר שאינו ראוי לה ,כדי שתיפגע משמעותה. מאידך ,מדבריו עולה שגם יש הבדל בין מציאות קבועה לבין מצב עראי וחולף. הר״ן בדרשותיו נוגע בנקודה עדינה נוספת .מצוה ניתנה כדי לרומם את המציאות ,לא כדי להתרחק ממנה לחלוטין .אולם כאשר המציאות הגשמית משתלטת עד כדי כך שהמצוה נטמעת בתוכה ואובדת ייחודה ,אזי אין כאן עוד רוממות אלא השטחה .ביזוי מצוה ,לפי כיוון זה ,איננו דווקא זלזול גלוי ,אלא איבוד הייחוד וההבחנה.

אראו תשרפ

מתוך דברי הראשונים מתברר קו יסודי .ביזוי מצוה איננו רק פעולה אקטיבית של זלזול, אלא גם העמדת המצוה בתוך מרחב שמקהה את משמעותה .עם זאת ,ניכר שגם אצלם לא כל מפגש עם החיים נחשב ביזוי .יש מקום להבחין בין צורך הכרחי לבין שימוש מכוון ,בין מצב זמני לבין הנהגה קבועה ,ובין מציאות שהאדם בוחר בה לבין מציאות שנכפית עליו. היסודות הללו מונחים עתה על השולחן .מצד אחד ,מצוה תובעת כבוד ,סביבה ראויה והבחנה .מצד שני ,היא חיה בתוך בית ,משפחה ,תינוקות וחיים .על המתח הזה בדיוק יעמדו דברי האחרונים ,שיבקשו להכריע כיצד מתרגמים את עקרונות הראשונים אל המציאות הביתית המורכבת של נרות שבת ותינוקות. כאן נכנסת הסוגיה אל תוך הבית ממש .האחרונים אינם מדברים עוד על נר חנוכה ברחוב, על סוכה בחצר או על עקרונות מופשטים של ביזוי מצוה ,אלא על מציאות חיה .נרות שבת דולקים .תינוק נמצא בבית .צורך אנושי פשוט ומיידי עומד מול אור של מצוה .והשאלה איננה תאורטית אלא יומיומית ,נוגעת כמעט לכל בית יהודי. הרמ״א באורח חיים (סוף סימן רע״ה) כותב בלשון של מנהג :נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות משום ביזוי מצוה .אין כאן לשון של איסור גמור מדאורייתא או מדרבנן, אלא הנהגה שנולדה מרגישות .עצם ההעמדה של ערוה מול נרות שבת נתפסת כפגיעה בכבוד האור .לא משום שהקטן עושה מעשה ,אלא משום מה שנוצר סביב המצוה. הגר״א בביאורו שם חיזק את הדברים מן הגמרא ,מן העיקרון הרחב של שלא יהו מצות בזויות עליו .כלומר ,אין מדובר בפרט מקומי של קטנים ונרות ,אלא בכלל יסודי .מצוה איננה רק דבר שמקיימים ,אלא דבר שמכבדים .והכבוד נבחן גם במה שמעמידים מולה. האליה רבה (שם ס״ק י״ד) ,בשם הפרישה ,מעלה קושיה חיה מאוד .הרי בגמרא בפסחים נאמר שגם בימות החול אסור לעמוד ערום בפני הנר מפני הסכנה .ואם כן ,מה החידוש כאן בנרות שבת .והוא מתרץ חילוק פשוט אך משמעותי .שם מדובר בגדול ,כאן בקטן .הקטן איננו בר דעת ,ואין מעשיו נתפסים כאותה מציאות של חוסר צניעות שיש בה סכנה או פגיעה חמורה. החילוק הזה פותח פתח להבנה שמעמד הקטן שונה מהותית ,לא רק טכנית. בספר תוספת שבת (שם ס״ק ט״ז) מופיע כיוון נוסף .הוא מודה שבגמרא בפסחים מדובר בסכנה ,אך מדגיש שכאן הדיון איננו בסכנה כלל אלא בביזוי מצוה .ואף אם נאמר שנשתנו הסגולות והטבעים ,אין זה משנה את עצם הרגישות .כלומר ,גם כאשר הסכנה איננה קיימת, שאלת הכבוד נשארת במלוא תוקפה. בשו״ת מחזה אליהו (חלק א סימן ה סקי״א) נוקט קו מקל .הוא מתיר לחתל תינוק בפני נרות שבת ,מתוך הדגשה שמדובר בגילוי ערוה לזמן קצר בלבד ,לצורך הכרחי ,שאין בו כוונה של זלזול ואין בו קביעות .לפי גישה זו ,ביזוי מצוה דורש או מעשה של זלזול או מציאות מתמשכת .צורך רגעי של תינוק ,שאין לו תחליף ,איננו נכנס לגדר זה. מנגד ,רבנו הגר״ח פלאג׳י בספרו רוח חיים (אורח חיים סימן רע״ה) נוקט לשון חדה בהרבה.

גם לנשמה מגיע אוכל

ולי נראה ,דאפילו אינו ערום ,אם משתין לפני הנר או עושה צרכיו יש בו משום ביזוי מצוה. לשיטתו ,אין כאן מקום לחילוק בין זמן מועט לזמן מרובה ,בין גדול לקטן ,או בין צורך לרצון .עצם העמדת מציאות של טינופת מול נר של מצוה פוגעת בכבודו .הנר דורש סביבה נקיה ,לא רק במובן הפיזי אלא במובן הערכי. וכן פסק בכף החיים (שם ס״ק מ״ב) ,שהרחיב את הדברים וכתב שכל שכן שאין להשתין או לעשות צרכיו או להניח דבר מטונף בפני הנרות משום ביזוי מצוה .מלשונו משמע בבירור שאין הוא מחלק בין מצב ארעי למצב קבוע .גם לזמן מועט ,עצם המציאות פוגעת בכבוד האור נמצא שהאחרונים מציבים שתי תפיסות ברורות .תפיסה אחת רואה בביזוי מצוה מעשה מכוון או מציאות מתמשכת ,ולכן מאפשרת להקל בצורך רגעי ,בפרט כשמדובר בתינוק. תפיסה שניה רואה בביזוי מצוה פגיעה בעצם ההקשר ,ולכן אינה מוכנה להכניס מציאות של טינופת ,אפילו רגעית ,לתוך מרחב של מצוה .אם כן חזינן שהמחלוקת איננה טכנית .היא נוגעת לשאלה עמוקה .האם מצות נר שבת חיה בתוך החיים גם במחיר של מפגש עם חוסר סדר וטינופת רגעית ,או שמא היא תובעת גבול ברור ,והחיים עצמם נדרשים להתארגן סביבה. מן המחלוקת שנתבארה בדברי האחרונים נולדות כמה נפקא מינות מעשיות ,שכל אחת מהן פוגשת את חיי הבית היהודי במקום אחר ,ומכריחה את האדם לבחור כיצד הוא מבין את גבולות כבוד המצוה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם החיתול .אם נוקטים שהאיסור של ביזוי מצוה שייך רק כאשר יש מעשה של זלזול או מציאות קבועה ,אזי חיתול תינוק לצורך מיידי ,לזמן קצר, שאין בו כוונה של פגיעה בכבוד הנר אלא טיפול הכרחי ,יש מקום להקל בו ,ובפרט כאשר אין אפשרות מעשית להזיז את הנרות או את התינוק למקום אחר בלא טירחה גדולה או צער. אולם אם נוקטים שעצם העמדת טינופת או גילוי ערוה מול נרות שבת נחשבת ביזוי מצוה, הרי שגם חיתול קצר אסור ,ויש להרחיק את המעשה מן הנרות ככל האפשר. נפקא מינה שניה בשאלה האם יש הבדל בין גילוי ערוה בלבד לבין עשיית צרכים בפועל. יש מקום לומר שגם לדעת המקילים ,גילוי ערוה לזמן מועט שונה מהנחת טינופת ממש מול הנרות .לפי זה ,חיתול שכולל ניקוי והסרה של הלכלוך בפני הנרות חמור יותר מגילוי רגעי של גוף התינוק .לעומת זאת ,לפי המחמירים ,אין חילוק .עצם המציאות של מעשה הקשור בצרכים גופניים מול הנר פוגעת בכבודו ,בין אם יש טינופת בפועל ובין אם לא. נפקא מינה שלישית נוגעת לשאלה האם די בכיסוי .אם ניתן לכסות את התינוק או לכסות את הנרות בשעת החיתול ,ייתכן שגם לפי הדעות המחמירות יש מקום להקל ,מאחר שאין כאן העמדה גלויה של טינופת מול הנר .לפי דרך זו ,אין מבטלים את כבוד המצוה אלא יוצרים חציצה זמנית שמונעת את הביזוי .מנגד ,יש מקום לומר שלדעת המחמירים ,עצם המעשה במרחב הנרות בעייתי ,גם אם הוא נעשה בהסתרה חלקית. נפקא מינה רביעית בשאלה של מקום .אם הנרות מונחים על שולחן אחד והחיתול נעשה

אראו תשרפ

בקצה אחר של החדר ,יש מקום לשאול האם עדיין נחשב הדבר כנעשה בפני הנרות .לפי גישה הרואה ביזוי מצוה כהעמדה ישירה ומובהקת מול הנר ,ייתכן שהרחקה מספקת תועיל. לפי גישה הרואה את כל המרחב המואר באור הנר כמרחב של מצוה ,גם הרחקה מסוימת לא תפתור את הבעיה. נפקא מינה חמישית בשאלת הדחיפות .כאשר מדובר בצורך שאינו סובל דיחוי כלל ,כגון תינוק שבוכה מאוד או חשש לצער גדול ,יש מקום לצרף את שיקול כבוד הבריות והצורך האנושי ,ולהקל יותר מאשר במצב שניתן להמתין רגע או לעבור לחדר אחר .כאן מתחדד ההבדל בין הנהגה לכתחילה לבין הנהגה בדיעבד. נפקא מינה שישית בהנהגה קבועה .גם לדעת המקילים ,יש הבדל בין מקרה חד פעמי של צורך לבין קביעת מקום החיתול ליד הנרות כדרך קבע .הנהגה קבועה כזו עלולה לטשטש את גבולות הכבוד ולהפוך את ההיתר החריג לשגרה ,דבר שעלול להיחשב ביזוי מצוה גם לפי גישות מקילות יותר. מן הנפקא מינות הללו מתברר שהשאלה איננה שחור ולבן .היא תלויה במקום ,בזמן, בדחיפות ,ובאופן שבו הבית בוחר לנהל את המפגש שבין קדושת הנרות לבין מציאות החיים עם תינוקות. נרות שבת אינם רק להבה .הם שפה .הם אומרים בלי מילים שהבית הזה יודע לעצור, להאיר ,לסמן גבול .ובדיוק משום כך הם עומדים במבחן הגדול ביותר שלהם לא ברגעי הסדר והשלווה ,אלא ברגעי החיים עצמם .תינוק בוכה איננו הפרעה לשבת ,הוא חלק ממנה. השאלה איננה אם החיים שייכים לשבת ,אלא כיצד הם שייכים אליה. יש תפיסה אחת שרואה בקדושה מרחב סטרילי .נקי ,מופרד ,מוגן .לפי תפיסה זו ,הנר דורש סביבו אזור חיץ ,והחיים נדרשים להתאים את עצמם אליו .כל חריגה ,גם רגעית ,נתפסת כסדק בכבוד המצוה .ויש תפיסה אחרת ,הרואה בקדושה אור שמאיר את החיים מבפנים. אור שאינו בורח מן הצרכים אלא מחנך אותם .לפי תפיסה זו ,השאלה איננה אם יש צורך, אלא כיצד פוגשים אותו .האם מתוך זלזול ,או מתוך זהירות וכבוד. כאן נבחנת הבשלות הרוחנית של הבית .לא אם הוא מצליח להימנע ממפגש עם המציאות, אלא אם הוא יודע לנהל את המפגש הזה נכון .האם החיתול נעשה כאקט חפוז ,כאילו הנר אינו שם ,או שנעשה מתוך מודעות ,בהסתרה ,בהתרחקות קלה ,בהבנה שיש כאן אור שראוי לשמור על כבודו גם כשאי אפשר להימנע מן המעשה. המתח הזה איננו טכני .הוא חינוכי .הוא שואל איזו שבת גדלה בבית .שבת שמרחיקה את החיים או שבת שמעצבת אותם .שבת שהקדושה בה עדינה עד שהיא נשברת ,או שבת שהקדושה בה עמוקה עד שהיא יודעת להכיל בלי להיטשטש. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הכבוד למצוה נמדד לא רק במה שנמנע ממנו אלא גם באופן שבו עושים את המוכרח .בית יהודי חי איננו בית נקי מצרכים אלא בית שיודע לנהל אותם מתוך מודעות ורגישות .גם כאשר יש היתר ,הדרך שבה עושים את

גם לנשמה מגיע אוכל

המעשה קובעת את המסר הפנימי שנשאר בלב .כיסוי ,הרחקה ,חיפוש מקום אחר אינם טורח מיותר אלא שפה של כבוד .כאשר אי אפשר ,עצם ההכרה בקושי והצער עליו שומרת את כבוד המצוה בלב.

עיקר העניין: השאלה האם מותר לחתל תינוק ליד נרות שבת איננה שאלה על חיתול ,אלא על שבת .היא שואלת האם קדושת הנר דורשת ניתוק מן החיים או הנהגה שלהם .מן הפסוק בפרשת השבוע ,דרך דברי חז"ל ,הראשונים והאחרונים ,מתברר שמצות הנר תובעת כבוד ,הבחנה וסביבה ראויה .אך בתוך הדרישה הזו עצמה נפתח מרחב של אחריות ,של שיקול דעת ושל רגישות .יש מקומות שבהם ההימנעות היא כבוד ,ויש מקומות שבהם דווקא הזהירות בתוך המעשה היא שמכבדת .אור השבת אינו נבחן רק במקום שבו הכול מסודר ,אלא דווקא במקום שבו החיים דוחקים ,ושם מתברר אם האור מאיר מן החוץ או חודר אל תוך המציאות ומרומם אותה בלי להישבר.