EX-A2-VA-448 — האם מותר לתת צדקה במקום מטונף כגון בבית המרחץ?

EX-A2-VA-448 — האם מותר לתת צדקה במקום מטונף כגון בבית המרחץ? יש מצוות שנעשות בשקט ,ויש מצוות שנעשות בתוך רעש החיים .מצות צדקה שייכת לסוג השני .היא איננה ממתינה לזמן נוח ,למקום מסודר או לאווירה מרוממת .העני איננו שואל היכן אתה עומד ,אלא האם אתה רואה אותו .דווקא משום כך מתעוררת שאלה חדה ,מה דינה של מצוה כזו כאשר היא פוגשת מקום שאינו ראוי לקדושה. יש לחקור…

EX-A2-VA-448 — האם מותר לתת צדקה במקום מטונף כגון בבית המרחץ? יש מצוות שנעשות בשקט ,ויש מצוות שנעשות בתוך רעש החיים .מצות צדקה שייכת לסוג השני .היא איננה ממתינה לזמן נוח ,למקום מסודר או לאווירה מרוממת .העני איננו שואל היכן אתה עומד ,אלא האם אתה רואה אותו .דווקא משום כך מתעוררת שאלה חדה ,מה דינה של מצוה כזו כאשר היא פוגשת מקום שאינו ראוי לקדושה. יש לחקור ,כאשר בא עני אל תוך בית המרחץ או המקוה ומבקש צדקה ,האם רשאי האדם לתת לו שם את הצדקה ,או דילמא אסור משום שאסור לקיים מצוה במקום מטונף .מצד אחד ,יש מקום לומר שמעשה של מצוה טעון כבוד ,מרחב ראוי וניקיון ,ואין זה דרך עבודת ה' לקיים מצוות בתוך מקום של זוהמה .ומאידך ,מצות צדקה איננה מצוה שבין אדם למקום בלבד ,אלא מעשה של חסד ותועלת ממשית לעני ,והימנעות ממנה עלולה להיות פגיעה באדם העומד מולך. השאלה איננה טכנית בלבד ,אלא נוגעת ליסוד עמוק .האם מצוה נבחנת בעיקר במעשה עצמו או גם במקום שבו היא נעשית .האם החובה כלפי העני דוחה את שאלת המקום ,או שמא גם חסד טעון גבולות של כבוד וקדושה. "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד" (שמות ט כ"ט). הפסוק הזה איננו מתאר רק תנועה גאוגרפית של משה רבנו מן העיר החוצה ,אלא מהלך ערכי עמוק .משה עומד בעיצומה של שליחות אלוקית כבדה ,מכת ברד משתוללת ,פרעה

אראו תשרפ

נכנע לרגע ,וכל עתיד המהלך תלוי בתפילתו .ואף על פי כן ,הוא איננו פורס את כפיו במקום שבו הוא עומד .הוא יוצא .הוא מחכה .הוא מבקש מרחב אחר. רש"י בפרושו על התורה (שם) מנסח זאת בלשון חדה ובהירה :אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים ולא רצה להתפלל במקום הטינופת .לא נאמר כאן שאי אפשר היה להתפלל ,אלא שלא רצה .זו בחירה .עמדה .הבנה שדבר שבקדושה איננו נאמר בכל מקום, גם לא כאשר יש צורך גדול ולחץ כבד. מן הפסוק הזה עולה יסוד שאיננו טכני אלא מהותי .הקדושה איננה רק מעשה ,אלא גם הקשר .לא רק מה עושים ,אלא היכן עושים .תפילה ,פרישת כפיים ,פניה אל ה' ,דורשות מרחב שאיננו סותר את משמעותן .יש מקומות שבהם הקדושה שותקת ,לא מפני חולשה אלא מפני כבוד. והיסוד הזה מטיל אור ישיר על שאלתנו .אם משה רבנו עצמו איננו מוכן לעמוד לפני ה' במקום של טינופת ,אף כאשר כל ישראל תלויים בדבר ,כיצד יש להתייחס למצוה הנעשית כלפי אדם אחר ,מצות צדקה ,כאשר היא פוגשת מקום שאינו ראוי .האם גם שם נאמר שקדושה טעונה מרחב ,או שמא יש הבדל בין תפילה לבין חסד ,בין פרישת כפיים כלפי שמים לבין פתיחת יד כלפי אדם. חז״ל ,כאשר הם נוגעים במפגש שבין קדושה למקום ,אינם מדברים במושגים מופשטים אלא במציאויות חדות וברורות ,כאלה שמכריחות את האדם לעצור ולחשוב היכן עובר הגבול. בגמרא במסכת קידושין (דף ל״ב ע״ב) נאמר :יכול יעמוד מפני תלמיד חכם בבית הכסא ובבית המרחץ ,תלמוד לומר תקום והדרת ,לא אמרתי אלא במקום שיש הידור .חז״ל מציבים כאן עיקרון .יש מצוה גדולה של כבוד תלמיד חכם ,מצוה שבין אדם לחברו שיש בה גם כבוד התורה ,ואף על פי כן היא נדחית מפני המקום .לא כל מקום ראוי להידור ,ולא כל מצוה נאמרה להתקיים בכל מרחב .עצם העובדה שהגמרא נזקקת לדרשה מיוחדת כדי לפטור מן המצוה בבית המרחץ ,מלמדת שמצד עצמה היתה יכולה לחול גם שם ,אלמלא חסרון ההידור. מן הצד השני ,בגמרא במסכת מנחות (דף מ״ג ע״ב) מתואר הרגע שבו דוד המלך נכנס לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום ואמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה ,וכשנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו .המעשה הזה טעון .דוד המלך אינו מתחרט על כך שאיננו מקיים מצוה במרחץ ,אלא מצר על מציאות של ניתוק מוחלט ממצוה .משמע שעצם קיום מצוה במקום זה איננו פשוט מאליו ,ואף על פי כן הצער על היעדר המצוה קיים .הגמרא משאירה כאן מתח פתוח ,האם הבעיה היא חוסר אפשרות לקיים מצוה במקום כזה ,או עצם העובדה שאין לאדם מצוה בגופו. בירושלמי במסכת דמאי (פרק א הלכה ד) נאמר שמחללין דמאי במרחץ ,והחילול איננו טעון ברכה .כאן מתגלה צד נוסף .יש מעשה שיש בו גדר של מצוה ,חילול דמאי ,ואף על פי כן חז״ל

גם לנשמה מגיע אוכל

התירו את עצם המעשה במרחץ ,תוך הדגשה שאין מברכים שם .משמע שיש הבחנה ברורה בין מעשה מצוה לבין דיבור של מצוה ,בין עצם הפעולה לבין הפניה המילולית כלפי שמים. ובמסכת ראש השנה (דף ד׳ ע״א) נאמר האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור .הגמרא אינה עוסקת כאן במקומות מטונפים ,אך היא מגדירה את מהות מצות צדקה .התועלת לעני היא העיקר ,ולא בהכרח מחשבת הכוונה .קביעה זו תעמוד בבסיס הדיון האם מצוה שתכליתה תועלת הזולת נמדדת באותם כללים של מקום והידור כמו מצוה שעניינה עבודת ה'. מן הסוגיות הללו עולה תמונה מורכבת .יש מצוות שנדחות מפני המקום ,יש מעשים של מצוה שמותרים בלא ברכה במקום שאינו נקי ,ויש מצוות שעיקרן בתוצאה ולא בכוונה .חז״ל אינם נותנים כאן תשובה אחת כוללת ,אלא פורשים לפנינו מפת דרכים ,שממנה יצטרכו הראשונים והאחרונים לבנות את ההבחנות. המפגש בין צדקה לבין בית המרחץ עומד בדיוק על הצומת הזה .האם היא דומה לכבוד תלמיד חכם שדורש הידור ומרחב ,או לחילול דמאי שמותר במעשה ונמנע בברכה .האם היא מצוה של דיבור ועבודת ה' ,או מעשה של תועלת אנושית שמתקיים גם בתוך מציאות גופנית ויומיומית. כאשר הראשונים ניגשים לשאלת קיום מצוה במקום שאינו נקי ,ניכר מיד שהם אינם דנים רק בשאלה מעשית של היתר ואיסור ,אלא מבקשים להגדיר מהי מצוה מצד מהותה .האם עיקרה הוא המעשה ,האם הכוונה ,או שמא עצם העמידה לפני ה' היא שנותנת לה את צביונה. בשו״ת הלכות קטנות (חלק ב סימן נ״ז) נפתח מהלך נועז .שם נכתב שמותר לעשות מצוה במקום שאינו נקי ,והראיה מובאת מדברי מרן בשולחן ערוך ביורה דעה (סימן י״ד) ,ששוחטים בבית המטבחים .שחיטה היא מצוה גמורה ,ואף על פי כן נעשית במקום שיש בו דם ,לכלוך וריח .מכאן עולה קביעה עקרונית ,לא כל מצוה טעונה מרחב סטרילי .יש מצוות שהמעשה שבהן הוא העיקר ,והמציאות הסובבת איננה מפקיעה את שם המצוה. עוד מביא שם ראיה ממנהג העולם להיכנס בציצית לבית הכסא .הציצית היא מצוה קבועה על האדם ,והיא ממשיכה להיות עליו גם במקום שאינו נקי .ואף על פי כן מסיק בעל הלכות קטנות שאין זו הנהגה לכתחילה .יש כאן הבחנה חדה .בדיעבד ,או במקום שאין ברירה, המצוה איננה מתבטלת .אך לכתחילה ,יש להימנע ,כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו .מתוך כך נולדת תפיסה כפולה .מצד אחד ,המעשה יכול להתקיים .מצד שני ,הכבוד נפגע. על קו זה הולכים הט״ז (אורח חיים סימן כ״א ס״ק ג׳) ,המקור חיים שם ,והחיי אדם (כלל י״א אות

ל״ז) ,המדגישים שאין זה ראוי להעמיד מצוה בתוך מקום שאינו נקי ,אלא אם כן אין לאדם דרך אחרת .אין כאן לשון של איסור מוחלט ,אלא של דרך הראויה. מאידך ,בעקרי הד״ט (אורח חיים סימן ה ס״ק ט״ו) מופיעה זווית שונה .הוא מביא ראיה מן הגמרא בקידושין ,שאילולא הדרשה המיוחדת של תקום והדרת לא אמרתי אלא במקום שיש הידור ,היה אדם חייב לעמוד בפני תלמיד חכם אף בבית המרחץ .עצם הצורך בפסוק

אראו תשרפ

לפטור מלמד שמצד עצם דין המצוה ,היא היתה חלה גם שם .החיסרון איננו במעשה המצוה, אלא ביסוד ההידור והכבוד. באותו כיוון הולך רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו״ת תורה לשמה (סימן קל״ב) ,וכן החיד״א בספרו טוב עין (סימן י״ח ס״ק ל״ז) ,המביאים את עצם האפשרות העקרונית של קיום מצוה אף במרחץ ,כאשר אין בה דיבור של קדושה ואין בה ברכה .כאן מתחזקת ההבחנה בין מעשה לבין דיבור .המעשה יכול להתקיים ,הברכה לא. בגיליוני הש״ס על מסכת אבות (פרק ט״ו משנה א׳) הובאה התלבטות עמוקה .מצד אחד ,מן הירושלמי בדמאי נראה שמותר לחלל דמאי במרחץ ,אף שיש בכך גדר של מצוה ,ובלבד שאין ברכה .מצד שני ,מסיפור דוד המלך במנחות עולה תחושת חסרון של מצוה במרחץ. והדחיה שנאמרה שם מחדדת נקודה יסודית .דוד הצטער לא מפני שלא היה יכול לקיים מצוות חיצוניות ,אלא מפני שלא היתה לו מצוה בגופו .כלומר ,לא הוכחה מכאן שאסור לקיים מצוה במרחץ ,אלא שאין שם אותה חווית חיבור של גוף למצוה. מן הראשונים מצטיירת תמונה חיה ומורכבת .אין קביעה גורפת שאסור לקיים מצוה במקום מטונף ,אך יש רגישות גדולה לשאלת הכבוד ,ההידור ,והאופן .יש הבדל בין מצוה שהמעשה בה הוא העיקר לבין מצוה שהיא עבודת ה' במחשבה ובדיבור .יש הבדל בין לכתחילה לדיעבד .ויש הבדל בין מצוה שמוטלת על האדם בכל עת לבין מצוה שהוא בוחר לקיים ברגע מסוים. המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן תקפ״ח) וכן מה שהביא בסימן ס״ב בשם המטה אפרים, קובע כלל חד .אסור לעשות מצוה במקום מטונף .הדוגמה שהוא מביא חריפה .אדם שנמצא בבית הכסא ושומע קול שופר ,אסור לו לכוון לצאת ידי חובה .ושני טעמים בדבר .האחד, שמאחר שמצוות צריכות כוונה ,עצם הכוונה לצאת ידי מה שציוונו הקב״ה נחשבת כהרהור בדברי תורה ,והרהור זה אסור במקום מטונף .והשני ,שעצם קיום המצוה הוא עבודת ה' ,ואין לעשות עבודת ה' בדרך בזיון .לפי יסוד זה ,כל מצוה שיש בה מעמד של עבודת ה' אינה יכולה להתקיים במקום שאינו נקי ,אף אם אין בה דיבור. מתוך כלל זה פסק הגאון מהר"ח פלאג'י זיע"א בשו"ת לב חיים (חלק ב סימן קע״ג) להדיא, שאסור לתת צדקה במקום מטונף ,משום שאסור לעשות מצוה במקום מטונף .לשיטתו, אין חילוק בין מצוה למצוה .כל מעשה מצוה הוא עבודת ה' ,והמקום פוסל אותו כאשר הוא מבוזה. מנגד ,בספר לב אברהם מופיעה הבחנה עקרונית .הוא מחלק בין סוגי מצוות .מצות ציצית, אף שהיא מצוה שבין אדם למקום ,הותר להיכנס עמה לבית הכסא ,מאחר שהמצוה היא עצם הלבישה ,ואין בכניסה משום מעשה ביזוי .וביתר שאת ,הוא כותב שמצוות שבין אדם לחברו מותר לקיימן אף במקום שאינו נקי ,ובכללן מצות צדקה בבית המרחץ .טעמו פשוט ועמוק. החיוב במצוות אלו נוצר מכוח מציאות הזולת .העני עומד מולך .החיוב קם כאן ועכשיו. והימנעות מקיום המצוה מפני המקום איננה כבוד למצוה אלא ביטולה .עוד הוסיף ,שכל

גם לנשמה מגיע אוכל

מצוה שתתבטל אם לא יקיימה עתה ,רשאי לקיימה גם במקום שאינו נקי .ומסיים בלשון נוקבת ,שאין לתמוה על כך שההלכה מתירה קיום מצוות במקום שאינו ראוי לפי הרגש ,כי דעת תורה גוברת על תחושות האדם. הכרעה רחבה ויסודית מופיעה בדברי מרן הרשל"צ הגר"ע יוסף זיע"א בשו"ת יביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן כ״ט ד״ה ואנכי תמה עליו) .הוא מברר את שורש האיסור של קיום מצוה במקום מטונף ,ומעמידו על הצורך בכוונה .במצוות שצריכות כוונה ,אי אפשר לכוון במקום מטונף, שהרי הכוונה היא הרהור בדבר ה' .אולם במצות צדקה אין צורך בכוונה כלל .הכל תלוי בהנאת העני .מה איכפת לעני אם הנותן כיוון לשם מצוה או לא .והוא מביא ראיה ברורה מן הגמרא במסכת ראש השנה (דף ד') ,האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור .ומבאר בשם הגאון בעל נודע ביהודה ,שבכל מצוה שאין בה תועלת עצמית למעשה, אם אינו עושה לשם מצוה אין במעשה כלום .אבל בצדקה ,עצם המעשה מועיל לעני ,גם בלא מחשבת מצוה .נמצא שאין כאן מעשה של עבודת ה' במובן הקלאסי ,אלא פעולה של חסד שתועלתה עומדת לעצמה. עוד הביא מדברי החיד"א בספרו פתח עיניים (בבא בתרא י') ,ומהרדב"ז (חלק ג סימן תמ״א), שבמצות צדקה לא בעינן כוונה ,ואף הותר לנסות בה את הקב"ה ,משום תקנת עניים .וכן כתב בשו"ת שערי דעה ,שבמצוות שבין אדם לחברו עיקרן תיקון העולם והטבת הברואים, ולא הקפידה תורה על כוונת העושה .לפי זה ,אף במקום מטונף אין מניעה עקרונית לקיים מצות צדקה. קו זה קיבל ניסוח עכשווי ומעמיק בדברי מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר .הוא מחדד הבחנה חדה .במצוות שבין אדם למקום יש עצמות קדושה ועבודת השם ,ולכן אין לקיימן במקום שאינו נקי .מה שאין כן במצוות שבין אדם לחברו ,שכל עניינן תועלת הזולת ,ואין בהן מעשה של עבודת ה' מצד צורתן .לכן מותר לקיימן גם במקומות שאינם נקיים .והוא מביא ראיה מדברי קדמונים בטעם הדבר שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו ,מפני שאין בהן אותו מעמד של עבודת ה' אלא תיקון המציאות. בהמשך דבריו הוא נוגע גם בשאלת ההרהור ,ומבדיל בין עיון וחידוש בדברי תורה ,האסור במקום טינופת ,לבין מחשבת אמונה ,אהבה ויראה ,שאיננה בגדר לימוד אלא רגש ,ואינה נאסרת .מתוך כך מתברר שההלכה מבחינה הבחנה דקה בין סוגי קשר האדם עם הקב"ה, ובין סוגי המצוות הנובעים מקשר זה. נמצא שהאחרונים הציבו כאן שתי מערכות ברורות .מערכת אחת רואה בכל מצוה עבודת ה' הדורשת מקום ראוי .מערכת שניה מבדילה בין עבודת ה' לבין חסד אנושי ,ורואה בצדקה מצוה שתוכנה תועלת הזולת ,ולכן אינה נפסלת מצד המקום .על הצומת הזה עומדת שאלתנו במלוא עומקה. מן ההבחנות שנתבררו בדברי האחרונים נולדות נפקא מינות מעשיות חדות ,המכריעות כיצד יש לנהוג כאשר מצות צדקה פוגשת מקום שאינו נקי.

אראו תשרפ

נפקא מינה ראשונה היא עצם הנתינה בפועל .לפי הגישה הרואה בכל מצוה עבודת ה' הדורשת מקום ראוי ,אסור לתת צדקה בבית המרחץ או במקוה ,כשם שאסור לקיים שם מצוות אחרות שיש בהן מעמד של עבודה .לפי גישה זו ,על האדם להמתין עד שיצא למקום נקי ,אף אם העני עומד מולו ,ובלבד שלא ייעשה מעשה מצוה במקום מטונף. נפקא מינה שניה נוגעת לדחיפות המציאות .אם העני עומד במקום ואין אפשרות מעשית אחרת ,או שיש חשש שיאבד את ההזדמנות לקבל את הצדקה ,הרי שלפי הדעות המחלקות בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו ,יש מקום ברור להקל ולתת את הצדקה מיד ,מאחר שעיקר המצוה הוא תועלת העני ,והעיכוב נחשב ביטול מצוה. נפקא מינה שלישית היא בשאלת הכוונה .לפי דברי מרן הגר"ע יוסף והפוסקים ההולכים בדרכו ,אין צורך בכוונה לשם מצוה במצות צדקה ,וממילא אין כאן הרהור בדברי תורה או מעמד של עבודת ה' הפוסל את המקום .לפי זה ,אף אם הנותן איננו מכוון כלל לשם מצוה, אלא נותן מתוך אנושיות פשוטה ,המצוה מתקיימת בשלמותה ,והעני יוצא נשכר. נפקא מינה רביעית היא ביחס לאופן הנתינה .גם לדעת המקילים ,יש מקום להבחין בין נתינה פשוטה ושקטה לבין אמירה מילולית של לשון מצוה או פסוקים .אמירה שיש בה תוכן של קדושה או ברכה אינה ראויה במקום מטונף ,ואף אם הנתינה עצמה מותרת ,הדיבור צריך להישמר מחוץ למרחץ. נפקא מינה חמישית היא בהנהגה לכתחילה ובדיעבד .אף לדעות המקילות ,ברור שאין זה דרך רצויה לקבוע את בית המרחץ כמקום קבוע לנתינת צדקה .ההיתר נולד מתוך פגישה עם מציאות ולא כדרך הנהגה .לכתחילה ראוי שהמצוה תיעשה במקום נקי ומכובד ,ורק כאשר המציאות דוחקת ,מצטרפים טעמי ההיתר. נפקא מינה שישית היא בהיקף המצוה .כל מצוה שתתבטל אם לא תיעשה באותו רגע ,כגון צדקה לעני מזדמן או סיוע דחוף ,יש מקום רחב יותר להקל בה גם במקום שאינו נקי .לעומת זאת ,מצוה שניתן לדחותה בלא הפסד ,ראוי לדחותה עד למקום הראוי. מן הנפקא מינות הללו מתברר שההלכה איננה מתעלמת מן המציאות ,אך גם איננה מוותרת על כבוד המצוה .היא מבקשת לאזן בין האחריות כלפי העני לבין שמירת גבולות הקדושה ,והאיזון משתנה לפי נסיבות המקום ,הזמן והדחיפות. מצות צדקה היא מן המצוות המעמידות את הקדושה בתוך הרחוב ,בתוך המפגש האנושי הישיר ,בלי מחיצות ובלי הכנות .היא איננה ממתינה לבית הכנסת ,ולא דורשת אווירה של יראה ושקט .היא תופסת את האדם באמצע תנועתו ,ולעיתים דווקא במקום שבו הוא הכי פחות מוכן למפגש רוחני .העני איננו שואל אם המקום נקי ,אלא אם הלב פתוח. כאן נחשף המתח העמוק שבין שני עולמות .עולם אחד מבקש לשמר את הקדושה כמעמד של עמידה לפני ה' ,עם גבולות ברורים של מקום ,ניקיון והידור .עולם אחר מבקש להכניס את הקדושה אל תוך החיים עצמם ,גם כאשר הם מבולגנים ,רטובים ,אנושיים מדי .מצות צדקה יושבת בדיוק על קו התפר הזה.

גם לנשמה מגיע אוכל

כאשר ההלכה מבחינה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו ,אין זו חלוקה טכנית אלא הצבעה על מהות .יש מצוות שבהן האדם פונה כלפי מעלה ,ושם נדרשת עמידה של כבוד ,ניקיון והתרוממות .ויש מצוות שבהן האדם פונה כלפי הזולת ,ושם עצם המפגש הוא העיקר .במצוות אלו ,הקדושה איננה נוצרת מן המקום אלא מן המעשה עצמו. היד הנפתחת יוצרת קדושה גם כאשר הרצפה רטובה והאדים עולים. אך גם כאן אין זלזול בכבוד המצוה .ההיתר איננו קריאה להפוך כל מקום לזירת מצוות בלא הבחנה ,אלא הבנה שיש מצוות שהכבוד שלהן מתבטא דווקא בכך שאינן נדחות .הכבוד לעני ,לכבודו ולצורכו ,נעשה כאן חלק מכבוד המצוה עצמה .דחיית הנתינה בשם טהרת המקום עלולה להפוך את הקדושה לרחוקה מן החיים. מכאן מתברר גם עומק דברי הפוסקים שהדגישו שאין צורך בכוונה במצות צדקה .אין זה חסרון ,אלא מעלה .הצדקה פועלת גם כאשר האדם איננו עסוק בעצמו ובמעמדו הרוחני, אלא בזולת .הקדושה שבה איננה נמדדת בעמידה נפשית לפני ה' ,אלא ביכולת לראות אדם אחר בתוך רגע לא נוח. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הקדושה איננה תמיד תוצאה של התרוממות, לעיתים היא תוצאה של ירידה אל המציאות .יש מצוות שהכבוד שלהן נבחן דווקא בכך שאינן ממתינות לתנאים מושלמים .היכולת לעשות חסד במקום לא נוח היא עדות לכך שהמצוה חיה באמת .עם זאת ,גם כאשר מותר ,ראוי לשמור על צניעות ,פשטות והימנעות מדיבורי קדושה במקום שאינו ראוי .האיזון בין כבוד המקום לכבוד האדם דורש רגישות ולא נוסחה אחת קבועה.

עיקר העניין: השאלה האם מותר לתת צדקה בבית המרחץ איננה שאלה שולית של מקום, אלא בירור עמוק על מהותה של מצוה .מן הפסוק בפרשת השבוע ,דרך הסוגיות בגמרא ,דברי הראשונים והאחרונים ,מתברר שקיום מצוה איננו אחיד .יש מצוות שהן עבודת ה' במובנה הקלאסי ,הדורשות מקום נקי ומעמד של כבוד .ויש מצוות, ובראשן צדקה ,שעצם תועלתן לזולת היא עיקרן ,והן אינן נפסלות מצד המקום כאשר אין בהן דיבור של קדושה ואין בהן צורך בכוונה. מתוך כך עולה שההלכה אינה בורחת מן החיים ואינה מוותרת על הקדושה .היא מחנכת את האדם להבחין .לדעת מתי להמתין ,ומתי לפעול מיד .לדעת היכן המקום פוסל ,והיכן האדם שמולך קובע .ובתוך ההבחנה הזו נבנית קדושה שאיננה מרחפת מעל המציאות ,אלא פוגשת אותה בעומק ,באחריות ובחסד.