EX-A2-VA-455 — האם הקב״ה חס גם על ממונם של גויים או רק על ממונם של ישראל?

EX-A2-VA-455 — האם הקב״ה חס גם על ממונם של גויים או רק על ממונם של ישראל? "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה" (שמות ט יט) .הקדוש ברוך הוא מודיע מראש .מכת הברד באה ,אך מי שישמע ויכניס את מקנהו ינצל .והמדרש מדגיש את העומק שבדבר .רחמיו של הקדוש ברוך הוא נגלים גם בשעת כעסו ,ואפילו כלפי הרשעים ובהמתם. לא רק האדם מוזהר ,אלא גם רכושו. ומכאן מתעוררת שאלה חדה…

EX-A2-VA-455 — האם הקב״ה חס גם על ממונם של גויים או רק על ממונם של ישראל? "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה" (שמות ט יט) .הקדוש ברוך הוא מודיע מראש .מכת הברד באה ,אך מי שישמע ויכניס את מקנהו ינצל .והמדרש מדגיש את העומק שבדבר .רחמיו של הקדוש ברוך הוא נגלים גם בשעת כעסו ,ואפילו כלפי הרשעים ובהמתם. לא רק האדם מוזהר ,אלא גם רכושו. ומכאן מתעוררת שאלה חדה ויסודית .הרי מצינו בדברי חז"ל שהתורה חסה על ממונם של ישראל ,עד כדי כך שחסה אפילו על פכים קטנים .לשון זו נאמרה כהגדרה עקרונית, כמאפיין של יחס התורה לישראל .ואם כן ,כיצד יש להבין את האזהרה במכת הברד .האם הקב"ה חס גם על ממונם של גוים ,או שמא אין זו חמלה על ממונם מצד עצמם ,אלא טעם אחר נסתר עומד מאחורי הדברים. האם הרחמים על הרכוש הם חלק מהברית המיוחדת עם ישראל בלבד ,או שמא יש בהם ממד רחב יותר ,אנושי ,עולמי ,שאיננו מוגבל לגבולות העם .והאם יש הבדל בין ממון קטן לגדול ,בין פכים קטנים לבהמות רבות ,ובין רחמים מצד ערך עצמי לרחמים מצד תכלית עתידית. "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה ,כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו" (שמות ט יט) .הפסוק נאמר בלב הסערה .לא לאחר המכה ולא לפניה הרחוקה ,אלא רגע אחד לפני .מכת הברד עומדת לרדת ,והדין כבר נגזר. ובכל זאת ,הקב"ה עוצר ומזהיר .לא את ישראל בלבד ,אלא את מצרים .לא רק על האדם, אלא גם על הבהמה ,על המקנה ,על הרכוש .זו איננה קריאה כללית של תשובה ,אלא הוראה מעשית להצלת ממון. במדרש רבה על הפרשה ,נאמר בלשון חדה ונוגעת :בוא וראה רחמיו של הקדוש ברוך הוא ,אפילו בשעת כעסו רחם על הרשעים ועל בהמתם .המדרש מדגיש שאין כאן רק אזהרה טכנית ,אלא גילוי של רחמים .רחמים שאינם נעלמים גם כאשר הדין פועל במלוא עוזו. הרחמים אינם מבטלים את המכה ,אך הם מקדימים לה פתח של הצלה. עצם העובדה שהאזהרה נוגעת לרכוש מחדדת את השאלה .אם מטרת המכה היא ענישה וחינוך ,מה מקום יש לדאגה לבהמות .ואם הקב"ה חס על ממונם של מצרים ,כיצד מתיישב הדבר עם הכלל הידוע שחז"ל קבעו ,שהתורה חסה על ממונם של ישראל .הפסוק עצמו איננו מפרש .הוא מציג מציאות .אזהרה .אפשרות הצלה .הבחירה ביד האדם .מי שיאמין ויכניס ,ינצל .מי שיזלזל ,יאבד .כבר כאן נרמז שהרחמים אינם מבטלים את האחריות ,אלא מעמידים אותה .הרחמים אינם מתנה חינם ,אלא קריאה להתעוררות. מן הפסוק הזה עולה יסוד כפול .מצד אחד ,יש כאן חמלה אלוקית רחבה ,שאיננה מצטמצמת לגבולות ישראל בלבד .מצד שני ,אין כאן ויתור על הדין ,אלא הנהגה מורכבת

גם לנשמה מגיע אוכל

שבה הדין והרחמים שזורים זה בזה .כיצד בדיוק יש להבין את החמלה הזו .האם היא מופנית כלפי הממון מצד עצמו ,או שמא כלפי תכלית אחרת .שאלה זו תעמוד במרכז דברי חז"ל והראשונים. חז״ל ,בבואם לעסוק ביחס שבין דין לרחמים ובין אדם לממונו ,לא דיברו במושגים מופשטים אלא קבעו עיקרון ברור שנעשה אבן יסוד בלימוד ההלכה והמחשבה. בגמרא במסכת ראש השנה (דף ל״ט ע״א) נאמר :מפני מה אמרה תורה להביא נסכים בלילה, מפני שחסה תורה על ממונן של ישראל .ובגמרא במסכת יומא (דף ל״ט ע״א) נאמר בלשון דומה :התורה חסה על ממונם של ישראל .לשון זו אינה אמירה אגבית ,אלא קביעה מהותית. התורה מתחשבת בממון ,רואה בו ערך ,וחסה עליו .ולא רק על ממון גדול ,אלא ,כדברי חז״ל במקומות אחרים ,אפילו על פכים קטנים מן הגמרות הללו עולה תמונה ברורה .החסות על הממון הוצגה כמאפיין ייחודי של הנהגת התורה כלפי ישראל .לא רק על חייהם ,לא רק על גופם ,אלא גם על רכושם .ממון איננו פרט שולי ,אלא חלק ממערכת החיים שעליה התורה מגינה. ומכאן מתחדדת הקושיה במלוא חריפותה .אם חסות זו נאמרה במפורש על ממונם של ישראל ,כיצד נבין את האזהרה למצרים במכת הברד .האם נאמר שהתורה חסה גם על ממונם של גויים .ואם כן ,מדוע הדגישה הגמרא דווקא את ממונם של ישראל .ואם לא ,כיצד תתפרש האזהרה האלוקית להכניס את המקנה והבהמות. חז״ל עצמם אינם מתעלמים מן המתח הזה .הם מציבים לפנינו שני נתונים שאינם מתיישבים בפשטות .מצד אחד ,כלל ברור שהתורה חסה על ממונם של ישראל .מצד שני ,מציאות מפורשת שבה הקב"ה מזהיר גויים על ממונם ומאפשר להם להצילו .הסתירה איננה מקרית, והיא מזמינה עיון .האם מדובר בשני סוגי חסות שונים .האם יש הבדל בין חסות עקרונית לחסות נסיבתית .האם הרחמים על ממון הגויים הם מצד עצמם ,או מצד תכלית אחרת. הגמרות אינן נותנות כאן תשובה ישירה ,אך הן מגדירות את גבולות השאלה .הן קובעות שהחסות על ממון היא ערך תורני מובהק ,ומניחות לפתחנו לברר למי היא שייכת ,באיזה היקף ,ובאיזה אופן .את המלאכה הזו ייטלו על עצמם הראשונים ,שידקדקו בלשון הפסוקים והמדרשים וינסו ליישב את הדברים. המושב זקנים לבעלי התוספות מעמיד את הקושיה במלוא חריפותה ,שהרי על מה שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף ל"ט ע"א) ובגמרא במסכת יומא (דף ל"ט ע"א) שהתורה חסה על ממונם של ישראל ,הנה כאן במכת הברד מפורש שהקב"ה מזהיר את מצרים להכניס את מקניהם ואת כל אשר להם בשדה ,ונמצא לכאורה שאף על ממונם של גוים חס הקב"ה, שהרי נתן להם פתח הצלה. ומתרץ המושב זקנים לבעלי התוספות ,בשם הרב ברוך ז"ל ,תירוץ יסודי שמסיט את מרכז הכובד מן המצרים אל ישראל ,והוא שכתב שהאזהרה על המקנה איננה מפני שממונם של מצרים חשוב מצד עצמו ,אלא מפני שהבהמות הללו עתידות להיות לצורך ישראל,

אראו תשרפ

כדכתיב "גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" (שמות י כ"ה) .נמצא שלפי מהלך זה ,אין כאן ראיה כלל שחסות התורה על ממון מתפשטת אל ממון גוים ,אלא אדרבה ,גם הרחמים שנראים כלפי חוץ כרחמים על המצרים ,אינם אלא הכנה נסתרת לטובת ישראל ,כדי שלא יכלה המקנה ויישאר חומר למצות ולקרבנות ולצרכי עבודת ה' של ישראל לאחר יציאתם. ומתוך דבריו מתחדד חידוש גדול ,שיש מצבים שבהם ההנהגה האלוקית נראית כרחמים כלליים ,אך עומק התכלית הוא בנין של קדושת ישראל ,וממילא אין כאן שינוי בהגדרה שחז"ל אמרו שהתורה חסה על ממונם של ישראל ,אלא גילוי שהרחמים עצמם מתנהלים במסלול ארוך ,שבו הממון שנשמר אצל הגוי אינו נשמר מפניו אלא מפני העתיד שייצא ממנו לישראל. תוספות רבנו חיים פלטיאל הולך בדרך אחרת ,שאינה תולה את הדבר בעתיד ממונם של ישראל ,אלא מחדד את עצם ההגדרה של החסות שנאמרה בגמרא .הוא תירץ ,שהתורה חסה על ממונן של ישראל ואפילו על פכים קטנים ,אבל כאן מדובר בדבר גדול ,כגון בהמות וסוסים ושאר בהמות גדולות .כלומר ,החסות שעליה דיברו חז"ל איננה רק עצם הדאגה לממון ,אלא הדאגה המפליאה ,המדויקת ,שאינה סופרת רק את ההפסדים הגדולים אלא יורדת עד הפרטים הקטנים ,עד פכים קטנים שאין בהם חשיבות רבה בעיני בני אדם ,ושם מתגלה חיבת ישראל וחסות התורה על ממונם באופן מיוחד. ולפי מהלך זה ,האזהרה במכת הברד איננה ראיה לסתור את הכלל ,כי גם אם יש כאן הצלה של ממון גויים ,אין זו אותה חסות מיוחדת של תורה על ממון ישראל ,אלא רחמים במישור אחר ,של מניעת אבדן גדול ,של בהמות ומקנה שהם עיקר חיותם וכלכלתם של המצרים, ועל זה יש מקום לרחמים אפילו בשעת כעס ,אבל החסות הדקה ,החסות של פכים קטנים, החסות שמגלה יחס של קרבה ,זו נאמרה בישראל. ומעתה מתברר שיש כאן שתי דרכים ליישב את הסוגיה בלי לוותר על דברי חז"ל .דרך אחת ,שהרחמים במכת הברד אינם רחמים על ממון גוים מצד עצמם אלא שמירה לצורך ישראל לעתיד .דרך שניה ,שיש לחלק בין עצם הצלה של ממון גדול ,שאפשר שתהיה גם כלפי גוים במסגרת הנהגת רחמים ,לבין החסות המיוחדת שהתורה מעידה עליה בישראל, שהיא יורדת עד הפרטים הקטנים ומגלה יחס של חיבה ותשומת לב מיוחדת. האחרונים ,בבואם לגעת בשאלה אם החסות על הממון היא ייחודית לישראל או מתפשטת גם אל הגויים ,אינם מסתפקים ביישוב נקודתי של פסוק ומדרש ,אלא מבקשים לשרטט תמונת הנהגה רחבה ,שיש בה שכבות של דין ורחמים ,קרבה ומרחק ,ייחוד וכלליות. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק מבאר ,שדברי חז"ל שהתורה חסה על ממונם של ישראל אינם אמירה טכנית על חיסכון כלכלי ,אלא גילוי יחס .הממון אצל ישראל הוא חלק מן השליחות ,כלי לעבודת ה' ולבנין עולם של מצוה .לכן החסות יורדת עד פכים קטנים ,כי גם הפרטים הזעירים נטענים משמעות .אצל אומות העולם ,לעומת זאת ,הרחמים על הממון

גם לנשמה מגיע אוכל

אינם נובעים מקרבה מהותית ,אלא מהנהגה כללית של הקב"ה המנהיג את עולמו במידת הרחמים ,כדי שלא יחרב העולם בבת אחת. הנצי"ב מוולוז'ין בעיוניו על התורה מדגיש ,שהאזהרה במכת הברד איננה רק חסד כלפי המצרים אלא גם מבחן .מי שיירא את דבר ה' ויכניס את מקנהו ,יינצל .נמצא שהרחמים עצמם נעשו כלי לברור .הרחמים אינם ניתנים באופן עיוור ,אלא מותנים בהקשבה ובתגובה. בכך מתברר שהקב"ה אכן חס גם על ממונם של גויים ,אך חסות זו תלויה בעמידתם מול דבר ה' .אין כאן זכות קנויה ,אלא פתח שנפתח ומי שנכנס בו זוכה. החיד"א בכמה מקומות מדגיש ,שהלשון "התורה חסה על ממונם של ישראל" באה ללמד על עומק השגחת התורה בפרטי החיים של ישראל ,ולא לשלול לגמרי רחמים מאומות העולם .הקב"ה רחמיו על כל מעשיו ,אך התורה ,שניתנה לישראל ,מגלה בתוך הנהגה זו רובד מיוחד של קרבה ,שבו אפילו הפסד מועט נחשב .אצל הגויים הרחמים קיימים ,אך אינם באותה אינטימיות של פרטי פרטים. בדברי גדולי הדור האחרונים נתחדד כיוון זה בלשון בהירה .מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זיע"א ביאר בכמה מקומות ,שהחילוק איננו בין רחמים לאכזריות ,אלא בין רחמים כלליים לרחמים של ברית .רחמים כלליים חלים על כל הבריאה ,ועל ידם הקב"ה מזהיר ,מאריך אפו, ונותן פתח הצלה גם לרשעים .אך רחמי הברית ,אותם רחמים שמלווים את האדם בפרטיו הקטנים ,הם ייחודיים לישראל ,ומכאן הלשון החזקה של חז"ל על פכים קטנים. מו"ר הגר"א וייס מחדד ,שאין להבין את החסות על ממון כערך כלכלי גרידא ,אלא כהשלכה של ערך האדם .כאשר האדם עומד במרכז ההנהגה האלוקית ,גם ממונו מקבל חשיבות. ישראל ,שנושאים שם ה' בעולם ,גם ממונם נושא חותם זה .אצל הגויים ,כאשר הממון מוזהר ונשמר ,אין זה מפני ערכו העצמי ,אלא מפני שהוא חלק ממערך הנהגה רחב יותר ,של תיקון העולם או של מהלך היסטורי כולל. מן האחרונים עולה אפוא קו ברור .אין הכחשה לכך שהקב"ה חס גם על ממונם של גויים במצבים מסוימים .אך החסות הזו איננה זהה .היא שייכת למידת הרחמים הכללית ,ולעיתים לתכלית עתידית או לברור מוסרי .לעומת זאת ,החסות שהתורה מדברת עליה ביחס לישראל היא חסות של קרבה ,של תשומת לב לפרטים ,של יחס אישי הנובע מן הברית. כאן מתברר עומק גדול בהבנת הנהגת ה' .הרחמים אינם סתירה לדין ,והדין איננו ביטול של הרחמים .מכת הברד היא דין ,אך האזהרה שלפניה היא רחמים .לא כדי לבטל את הדין, אלא כדי לאפשר בחירה .הרחמים אינם מבטלים את הגבול בין ישראל לעמים ,אלא פועלים בתוך הגבול הזה. הקב"ה איננו אכזר כלפי הבריאה ,ואף בשעת כעסו רחמיו פועלים .אך יש הבדל בין רחמים של מלך על נתיניו לבין רחמים של אב על בניו .המלך שומר שלא ייחרב הממלכה, והאב דואג גם לצעצוע הקטן שנשבר .כך נראים הדברים בממון .בהמות מצרים ניצלו כדי שהעולם ימשיך להתקיים ,כדי שישראל יוכלו לצאת ,כדי שהמהלך האלוקי לא ייעצר .אך

אראו תשרפ

הפך הקטן של ישראל נשמר מפני שהוא חלק מן הקשר ,מן האהבה ,מן האחריות ההדדית שבין הקב"ה לישראל. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הרחמים שאדם מרגיש כלפי הזולת יכולים להיות כלליים או אישיים ,והשאלה איננה אם לרחם אלא כיצד .יש חסד שנובע מאנושיות בסיסית, ויש חסד שנובע מקרבה עמוקה ,ושניהם אמת ,אך אינם שווים .כאשר אדם לומד לחוס על פרטים קטנים ,הוא מגלה יחס של קרבה ולא רק של נימוס .הבחנה בין רחמים כלליים לרחמי ברית מלמדת שגם בחיים יש מעגלים שונים של אחריות .היכולת לראות ערך בפרטים הקטנים היא סימן לקשר עמוק ולא רק לתודעה מוסרית כללית.

עיקר העניין: מן הפסוק במכת הברד ,דרך דברי המדרש ,הגמרות והראשונים ,ועד עיוני האחרונים ,מתברר שאין סתירה בין האזהרה למצרים לבין הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל .הקב"ה אכן חס גם על ממונם של גויים במסגרת הנהגת רחמים כללית ,ולעיתים מתוך תכלית עתידית או מבחן של יראת דבר ה' .אך החסות המיוחדת ,זו שיורדת עד פכים קטנים ומגלה תשומת לב לפרטי הפרטים, היא ביטוי של ברית ושל קרבה ,והיא ייחודית לישראל .כך נרקמת הנהגה שבה הדין פועל ,הרחמים מקדימים ,וההבחנה בין כלל לעומק נשמרת ,עד שנעשה העולם כולו זירה של משפט וחסד ,וישראל נושאים בתוכה קשר של אב לבניו ,שבו גם הממון הקטן נחשב ונשמר.