EX-A2-VA-459 — איך היו למצרים בהמות במכת ברד אם כולן מתו במכת דבר?
EX-A2-VA-459 — איך היו למצרים בהמות במכת ברד אם כולן מתו במכת דבר? מכות מצרים נראות כרצף ברור ,מדורג ,כזה שאינו משאיר מקום לבלבול .מכה אחר מכה, כל אחת מכה ביסוד אחר של מצרים ,וכל אחת מותירה חותם ברור .אך דווקא בתוך הרצף הזה ,מתעוררת שאלה חדה ,כמעט צורמת ,שאלה שאינה נוגעת לפרט שולי אלא לעצם קריאת הפסוקים. במכת דבר נאמר במפורש "וימת כל מקנה מצרים" .לשון כוללת…
EX-A2-VA-459 — איך היו למצרים בהמות במכת ברד אם כולן מתו במכת דבר? מכות מצרים נראות כרצף ברור ,מדורג ,כזה שאינו משאיר מקום לבלבול .מכה אחר מכה, כל אחת מכה ביסוד אחר של מצרים ,וכל אחת מותירה חותם ברור .אך דווקא בתוך הרצף הזה ,מתעוררת שאלה חדה ,כמעט צורמת ,שאלה שאינה נוגעת לפרט שולי אלא לעצם קריאת הפסוקים. במכת דבר נאמר במפורש "וימת כל מקנה מצרים" .לשון כוללת ,חדה ,שאינה משאירה פתח .מקנה מצרים מת .כולו .והנה ,זמן קצר לאחר מכן ,במכת ברד ,התורה מצווה "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה" .שוב מקנה .שוב בהמות .שוב אזהרה להצלה. והשאלה מתבקשת מאליה .כיצד ייתכן. איך היה למצרים מקנה ובהמות במכת ברד ,והלא כבר העידה התורה שבמכת דבר מת כל מקנה מצרים .האם מדובר בסתירה בפסוקים .האם בלשון שאינה מדויקת .האם בהבנה
גם לנשמה מגיע אוכל
עמוקה יותר של מהות המכה ושל גבולותיה .או שמא יש כאן הבחנה נסתרת בין סוגי מקנה, בין מקום למקום ,בין זמן לזמן. השאלה הזו איננה רק קושיה טכנית ,אלא בירור עמוק על אופן קריאת התורה .האם כאשר נאמר "כל" הכוונה תמיד לכל ממש .האם התורה מדברת בלשון בני אדם .והיכן נכנסת אחריות האדם ,יראתו או מחדלו ,אל תוך מהלך המכות. "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה ,כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו" (שמות ט יט) .הפסוק מדבר בלשון ברורה וישירה. יש למצרים מקנה .יש בהמות .יש אזהרה .ויש אפשרות להצלה .הלשון איננה מרומזת ואיננה מסויגת .היא מניחה מציאות קיימת של רכוש חי ונושם ,כזה שעומד בסכנה וניתן להצילו. והדבר טעון עיון גדול ,שכן זמן קצר קודם לכן נאמר בתורה לשון חריפה לא פחות. במכת דבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים" (שמות ט ו) .לשון כוללת ,שאין בה רמז להשארה, לפליטה או להסתייגות .וכאשר התורה משתמשת בלשון כזו ,טבעי להבין שהמקנה כולו כלה ואבד .ואם כן ,כיצד חוזר המקנה ומופיע במכת ברד .כיצד מזהירה התורה על בהמות שכבר אינן. הקושיה הזו איננה חידוש של אחרונים בלבד .כבר הראשונים עמדו עליה בעומק ,וכל אחד מהם ניגש אל לשון התורה מתוך הבנה שהסתירה איננה סתירה מקרית ,אלא שער להבנת אופן דיבור התורה והנהגת המכות. רבנו בחיי בפרושו על התורה מציב כמה דרכים ליישב את הדבר .תחילה הוא מציע אפשרות פשוטה מצד המציאות ,שאותו מקנה שנמצא במכת ברד איננו אותו מקנה שמתו במכת דבר ,אלא בהמות שהביאו המצרים מארצות אחרות לאחר מכת הדבר ,וקנאוהו מהם, ועל אותו מקנה חדש נאמרה האזהרה .לפי דרך זו ,אין כאן שינוי בלשון "כל" ,אלא שינוי במציאות שלאחר המכה. עוד כתב רבנו בחיי ,שמה שנאמר "וימת כל מקנה מצרים" אין כוונתו לכל ממש ,אלא לרוב המקנה ,שהרי לשון כל מצויה בתורה גם על רוב ,ורובו ככולו .לפי זה ,לשון התורה איננה מתארת כליה מוחלטת ,אלא מכה כללית שהשאירה מיעוט ,ועל אותו מיעוט נאמרה האזהרה במכת ברד. עוד הוסיף רבנו בחיי דרך שלישית ,ש"כל מקנה מצרים" פירושו כל מקנה שאין לישראל בו שותפות .אבל מקנה שהיה משותף לישראל ולמצרים לא נכלל בגזרת הדבר וניצל. נמצא שהמילה כל איננה כוללת כל בהמה מצד עצמה ,אלא כל בהמה לפי הגדר ההלכתי והקנייני שלה. רבי אליהו מזרחי ,בפרושו על התורה ,מעמיד את הדברים על לשון רש"י עצמו .הוא מזכיר את דברי רש"י במכת שחין ,ששאל מאין היו להם בהמות לשחין ,ותירץ שלא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד ,כמו שנאמר במפורש "במקנך אשר בשדה" ,והירא את דבר ה' הניס
אראו תשרפ
את מקנהו אל הבתים .לפי זה ,כבר במכת דבר היו בהמות שניצלו ,לא מפני שהיו שותפות לישראל ,אלא מפני שהוכנסו לבתים ,או שלא היו בשדה בשעת המכה. אלא שכאן קמה קושיה נוספת ,שהעלה הבכור שור .אם הבהמות שמתו במכת ברד היו של אותם מצרים שלא יראו את ה' ולא הכניסו את מקניהם לבתים ,כיצד לא מתו כבר במכת דבר .ואם נאמר שגם במכת דבר היו יראים שהכניסו את מקניהם לבתים ,מדוע לא נזכר הדבר בתורה אז ,כפי שנזכר במפורש במכת ברד. ומכאן הציעו ,שאין מדובר ביראים שהכניסו את מקניהם לבתים במכת דבר ,אלא בבהמות שבדרך מקרה לא היו בשדה כלל ,ולא הוצאו למרעה ,ולכן לא נכללו בגזרת הדבר ,ונשארו עד מכת ברד. הפסוקים עצמם ,על פי דברי המפרשים ,מתגלים אפוא כשכבה על גבי שכבה .לשון כל איננה בהכרח מתמטית ,והמכות אינן בהכרח מכלות עד תום ,אלא פועלות בתוך מרחב של בחירה ,מקום ,והנהגה מדורגת. חז״ל כבר העמידו יסוד גדול בהבנת לשון התורה ,והוא שהתורה איננה ספר מתמטי אלא דבר ה' המדבר בלשון בני אדם .לא כל מקום שנאמר בו לשון כוללת נדרש כפשוטו לכל פרט ופרט ללא שיור ,אלא פעמים שהתורה מתארת מציאות כוללת ,שלטון של מכה או מהלך כללי ,גם אם בפועל נשאר מיעוט שאינו בכלל הכליון. בגמרא במסכת ברכות (דף ל"א ע"ב) נאמר הכלל הידוע דיברה תורה כלשון בני אדם ,כלומר שהכתוב משתמש בלשון הנהוגה בין בני אדם לתיאור מציאות כוללת ,ולא תמיד בלשון מדויקת של פרט ופרט .לפי יסוד זה ,לשון "כל" יכולה לבוא לציין שלמות של הנהגה ,ולאו דווקא מיצוי מתמטי של כל יחידה קיימת. וכן מצינו בגמרא במסכת נזיר (דף מ"ב ע"א) שנאמר הכלל רובו ככולו ,דהיינו שבמקומות רבים בתורה ובהלכה ,כאשר רוב המציאות נפגעה או נשתנה דינה ,התורה מתייחסת אל הרוב כאל שלם .ורק במקום שהתורה הדגישה בפירוש צורך של כולו ממש ,שם אין הרוב נידון ככולו .נמצא שלשון כוללת יכולה להתפרש כלשון של רוב גמור ומכריע. מעבר ללשון ,חז״ל גילו יסוד נוסף בהבנת מכות מצרים .המכות אינן רק פעולות של כליה עיוורת ,אלא הנהגה שיש בה מקום ,זמן ובחירה .כבר במכת ברד עצמה התורה מעידה שהיתה אזהרה מוקדמת ,והבחנה ברורה בין השדה לבין הבית ,בין מי שיירא את דבר ה' לבין מי שזלזל .נמצא שהפגיעה איננה רק תוצאה של גזירה כוללת ,אלא גם של עמידת האדם מול דבר ה' ,ושל מציאות המקום שבו נמצא המקנה בשעת המכה. לפי זה מתברר שמכת דבר ,שנאמר בה "וימת כל מקנה מצרים" ,פעלה על יסוד המקנה, על עיקר כוחו הכלכלי של מצרים ,עד שנשבר ונקרא הדבר בלשון כל .אך אין הכרח לומר שמבחינה מציאותית לא נשארה אף בהמה אחת מחוץ לגזירה ,אם מחמת שלא היתה בשדה ,אם מחמת שהיתה במקום שמור ,ואם מחמת הנהגה אחרת שלא נזכרה בפירוש בפסוקים.
גם לנשמה מגיע אוכל
חז״ל ,אם כן ,אינם רואים כאן סתירה בין הפסוקים ,אלא הנהגה מדורגת .לשון כוללת המתארת כליה כללית של מערכת המקנה ,ומציאות מורכבת שבה נשארו פרטים מחמת מקום ,זמן או בחירה אנושית .ומתוך יסודות אלו נפתח הפתח לדברי הראשונים ,שידקדקו בפסוקים עצמם ויבארו מה היה אותו מקנה שנמצא במכת ברד ,וכיצד יש להבין כל אחת מן המכות על פי דרכה. הרמב"ן בפרשת וארא נוקט יסוד כללי בהבנת מכות מצרים ,והוא שהמכות אינן בהכרח מכלות את המציאות עד תומה ,אלא שוברות את יסודותיה כדי להעמיד את מצרים על הכרה והכנעה .לפי דרכו ,לשון של כליה בתורה פעמים רבות באה לתאר שבירה של הסדר והכוח ,ולא מחיקה פיזית מוחלטת .על פי יסוד זה ,מכת דבר השמידה את מערכת המקנה ככוח כלכלי יציב ,אך אין הכרח שלא נותרו בהמות בודדות מחוץ למסגרת זו .אותן בהמות אינן נחשבות עוד "מקנה מצרים" במובן המערכתי ,ולכן אינן סותרות את לשון הכתוב ,ואף יכולות להופיע מחדש במכת ברד. רבי אברהם אבן עזרא נוקט בכמה מקומות כלל פרשני ,שלשון התורה מתמקדת בעיקר במה שנוגע למהלך הסיפור ולא בפרטי הפרטים של המציאות .לפי גישה זו ,כאשר נאמר "וימת כל מקנה מצרים" ,התורה מתארת את תוצאת המכה ביחס למטרתה ,שהיא שבירת מצרים והוכחת יד ה' ,ולא באה למסור דו"ח מלאי מדויק של מצב הבהמות לאחר המכה .ממילא, הופעת מקנה במכת ברד איננה סתירה ,אלא תוצאה של כך שהתורה חוזרת ומתארת מציאות רלוונטית לשלב הבא של המכות ,מבלי לחזור ולפרט את כל מה שנשאר מן השלב הקודם. הספורנו מדגיש ,שהאזהרה במכת ברד נועדה בעיקרה לברר בין היראים לדבר ה' לבין המזלזלים .לפי זה ,עיקר הדגש איננו בכמות המקנה אלא בעצם קיומו של מבחן .די במקנה מועט כדי ליצור חלוקה ברורה בין מי שיקשיב לאזהרה לבין מי שיתעלם ממנה .נמצא שגם אם לאחר מכת דבר נותר מקנה מועט בלבד ,הוא מספיק כדי שמכת ברד תשיג את תכליתה החינוכית והמוסרית ,ואין צורך במציאות של מקנה רב כדי להצדיק את לשון הפסוק. בעלי התוספות ,בדרכם הכללית בכמה מקומות בתורה ,עומדים על כך שמכות מצרים הולכות ומחריפות ,אך אינן חוזרות בדיוק על אותה מציאות .מכת דבר פוגעת בחיות ,מכת ברד פוגעת בשילוב של חיות ,יבול ואדם .לפי זה ,אין הכרח שמכת דבר תשאיר את מצרים חסרת כל בהמה לחלוטין ,אלא שהיא פגעה בחיות בדרך מסוימת ,ואילו מכת ברד פועלת בשדה ,במקום אחר ובאופן אחר .שינוי אופי המכה מאפשר מציאות של פגיעה מחודשת גם בבהמות שנשארו או הופיעו מחדש במסגרת אחרת. מן הראשונים הללו עולה קו משותף חדש .אין צורך להעמיד את הסתירה על פתרון נקודתי של קנייה מחדש או שותפות בלבד ,אלא ניתן להבין את לשון התורה כהתייחסות למערכת ,לתכלית ולמהלך החינוכי של המכות .המקנה שבברד איננו בהכרח סתירה למכת דבר ,אלא חלק מן ההתקדמות המדורגת של הדין ,שבו כל מכה שוברת רובד אחר של מציאות מצרים ,מבלי למחוק את העולם עד תומו בבת אחת.
אראו תשרפ
המהר"ל מפראג מבאר בכמה מקומות ,שמכות מצרים אינן באות להשמיד את מצרים בבת אחת ,אלא לפרק בהדרגה את תחושת הכוח והשליטה .כל מכה שוברת רובד אחר של הביטחון המצרי .לפי זה ,מכת דבר איננה נועדה להשאיר את מצרים בלי בהמות כלל ,אלא לשבור את ביטחונם במקנה כמקור חיות .עצם העובדה שנותרו בהמות מעטות ,או שנוצרה מחדש מציאות של מקנה ,איננה סתירה אלא חלק מן המהלך .השבר הוא תודעתי קודם שהוא פיזי. הכלי יקר מדגיש ,שהמכות אינן רק עונש אלא אזהרה מתמשכת .מכת דבר לימדה שהמקנה תלוי ברצון ה' ,ומכת ברד באה ללמד שהאדם עצמו נדרש לבחור ,להקשיב ולהגיב .לפי זה, ההופעה המחודשת של מקנה במכת ברד אינה תקלה בסיפור ,אלא תנאי הכרחי למבחן הבא. אם לא היה מקנה כלל ,לא היה מקום לאזהרה ולא היתה משמעות ליראת דבר ה'. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק מחדד ,שהפסוק "וימת כל מקנה מצרים" מתאר כליה ביחס לערך ,לא ביחס לכמות .המקנה כיסוד של עושר ,כוח ויציבות חדל מלהתקיים. מה שנשאר לאחר מכן איננו עוד מקנה במובן הערכי שלו ,אלא שרידים שאינם סותרים את לשון התורה .ומכאן ,שכאשר התורה חוזרת ומדברת על מקנה במכת ברד ,היא מדברת על מציאות חדשה ,חלשה ,חסרת ביטחון ,שעומדת עתה למבחן אחר. בדברי החיד"א עולה כיוון נוסף .הוא מציין ,שהתורה בכוונה איננה מפרטת בכל מכה מה נשאר ומה לא ,כדי שלא להסיט את הקורא מן המסר המרכזי .התורה איננה ספר כרוניקה, אלא ספר חינוך .כל מכה נכתבת בלשון המתאימה למסר שלה .מכת דבר נכתבת בלשון כליה מוחלטת כדי להמחיש את עוצמת הדין ,ומכת ברד נכתבת בלשון אזהרה כדי להמחיש את אחריות האדם .שתי הלשונות אמת ,כל אחת בהקשרה. גדולי הדור האחרונים הוסיפו לבאר ,שאין סתירה בין מכה למכה משום שהמציאות עצמה איננה סטטית .מצרים ,לאחר מכת דבר ,ניסו לשקם ,לאסוף ,לארגן מחדש .עצם הניסיון הזה הוא חלק מן הסיפור .הקב"ה איננו מכה מציאות קפואה ,אלא מציאות מגיבה ,ודווקא בתוך התגובה הזו באה המכה הבאה ומעמיקה את השבר. ואם כן מתברר ,שהשאלה כיצד היו בהמות במכת ברד איננה שאלה טכנית בלבד ,אלא פתח להבנת דרך הנהגת ה' .המכות אינן מוחקות את המציאות אלא מטלטלות אותה ,אינן סוגרות את האפשרות אלא פותחות מבחן חדש ,וכל לשון בתורה מכוונת למסר המדויק של אותה שעה. מן הבירור עד כה נולדות נפקא מינות עיוניות ומעשיות ,שאינן רק בפרשנות פסוקי המכות ,אלא בדרך הנהגת ה' ובאופן שבו האדם קורא את מעשי הדין והרחמים בהיסטוריה. ראשית ,נפקא מינה בהבנת לשון התורה .כאשר התורה משתמשת בלשון כוללת של כליה, אין הכרח לפרשה תמיד כפשוטה הגמור ,אלא יש לבחון מהי התכלית הערכית של המכה או המאורע .מכאן יסוד גדול בלימוד התורה ,שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ,אך הפשט עצמו כולל עומק והנהגה ,ולא חשבון פרטים יבש.
גם לנשמה מגיע אוכל
שנית ,נפקא מינה בהבנת דין ועונש .המכות מלמדות שהקב"ה איננו פועל בדרך של חורבן מיידי ומוחלט ,אלא בדרך מדורגת ,המותירה מקום לבחירה ,לתגובה ולתשובה .זהו יסוד רחב בהנהגת העולם ,שגם כאשר בא דין קשה ,עדיין נשאר פתח לאדם לשנות דרכו ,לשמוע לאזהרה ולהציל את אשר בידו. שלישית ,נפקא מינה בחינוך ובתפיסת אחריות .מכת ברד ,הבאה לאחר מכת דבר ,מראה שאין האדם יכול להישען על כך שכבר נענש בעבר ולומר שאין עוד מה לעשות .גם לאחר שבר גדול ,יש מבחן חדש .מי שיירא את דבר ה' ומגיב כראוי ,אפילו אם הוא במציאות מוחלשת ,זוכה להצלה .זהו עיקרון חינוכי עמוק ,שאין מצב שבו הכול כבר אבוד. ומכאן ההרחבה הרעיונית .פרשת וארא מציירת עולם שבו הדין והרחמים שזורים זה בזה. הקב"ה מזהיר ,מאפשר ,ומעמיד את האדם מול בחירה מחודשת פעם אחר פעם .גם מצרים, הרשעים שבאומות ,אינם נידונים בלי אזהרה ובלי אפשרות תגובה .עצם הקריאה להכניס את המקנה אל הבתים היא גילוי של רחמים בתוך הדין. ומכאן עולה מחשבה רחבה על חיי האדם .פעמים שאדם חווה מכה ,שבר ,אובדן שנראה מוחלט .אך התורה מלמדת שלא כל לשון של כליה היא סוף הדרך .לעיתים זהו שבר של יסוד ,כדי לאפשר בנייה אחרת ,נקייה יותר ,מודעת יותר .והאדם נמדד לא רק במה שנשבר לו ,אלא במה שהוא עושה עם מה שנשאר.
עיקר העניין: מכות מצרים אינן סיפור של סתירות טכניות אלא גילוי של הנהגה אלוקית עמוקה. לשון "וימת כל מקנה מצרים" מלמדת על שבירת הכוח והביטחון ,ואזהרת מכת ברד מגלה שגם לאחר שבירה זו ,הקב"ה פותח פתח של אחריות ובחירה .וכשם שבמצרים כך בכל דור ,הדין בא כדי לעורר ,לא כדי למחוק ,והרחמים מלווים גם את השעה הקשה ביותר ,למי שמוכן לשמוע ולהגיב.